מחשבותיו של מהנדס :סקירה על חיים שלמים -ספר שלמה גוברין

נורית גוברין היא אחת מחוקרות הספרות וההיסטוריוניות של הספרות הידועות של זמננו ממשיכה נאמנה של אביה ישראל כהן   שהיה איש ספרות  ומסאי נודע בזמנו וכמוה גם אחותה חגית הלפרין  שגם היא חוקרת ספרות ידועה.

מה שהרבה פחות ידוע הוא שבעלה שלמה גוברין תרם גם הוא תרומה גדולה לעולם הספרות כמהנדס בניין ובונה קומפלקס הבניינים הגדול של ספריית "בית אריאלה ו"מוזיאון תל אביב " שיש לראות בו כמרכז התרבות התל אביבי ,  כמו גם בניינים אחרים ידועים גם הם בדרכם שלהם כמו בית התעשיינים  אם כי חשובים הרבה פחות לחובבי התרבות מאשר שני אלו.

לאחר מותו של שלמה הוציאה נורית לזכרו ספר של מאמרים ורשימות שונות שכתב בתחומים מגוונים שונים של מדע פילוסופיה וספרות.והנה סקירתו של חוקר הספרות והעורך החדש של כתב העת "מאזניים " ד"ר משה גרנות על הספר.

לצדה של אישה מצליחה עומד גבר אוהב ותומך

על הספר "חיים שלמים – ספר שלמה גוברין", ערכו נורית גוברין ועמרי גוברין, הוצאת המשפחה וכרמל, 2013, 350 עמ'.

תקציר הספר :מאמרים ופרקי הגות מאת שלמה גוברין, שהיה מהנדס בניין במקצועו אך חקר ועסק גם בנושאים נוספים, ובהם פילוסופיה, אבולוציה ועוד.

מאת משה גרנות

אני מכיר את נורית גוברין למעלה מחמישה עשורים, למדנו יחד באוניברסיטת תל-אביב כשהייתה בחיתוליה, במתחם שבאבו כביר, קראתי רבים מספריה, ואף כתבתי עליהם, והיה נדמה לי שאני די מכיר אותה, והנה, הספר הנ"ל חשף בפניי תכונות שלא יכולתי לשער שהן מצויות בה. נורית גוברין ידועה כחוקרת ספרות המשקיעה כל כולה בעובדות, ידועה כפרופסורית קשוחה, שעושה חיים קשים לסטודנטים שמעגלים פינות ומסתמכים על קיצורי דרך – והנה, בספר שלפנינו היא חושפת פרץ של רגשות אהבה כלפי שלמה, בן זוגה במשך 52 שנות חיים.

אביא כאן ציטוט קטן מדבריה של נורית במלאת לשלמה 70 שנה (ו 47 שנים יחד): "… יש הזדמנויות מיוחדות, חגיגיות, חד-פעמיות, שבהן יש להסיר את המעצורים, ולחרוג מן המקובל, ודווקא כן להצהיר: יש כאן אהבה גדולה. שלמה, אני אוהבת אותך! מאוד!

אני מסמיקה כשאני אומרת דברים אלה…, אבל התחזקתי והחלטתי לומר אותם בקול רם, ברבים…" (עמ' 70)

ושלמה החזיר לה אהבה, ועוד איך! הוא מכנה אותה "אהובתי הנצחית", תומך בה בכל ליבו וגאה בהצלחותיה המזהירות בתחום האקדמי (עמ' 209, 237-235).

הקורא את החלק הראשון של הספר עלול להתרשם בטעות שמדובר בספר זיכרון שנועד למשפחה בלבד, אבל עד מהרה מסתבר שהספר שופע ידע וחכמה ושאלות קיומיות. מסתבר ששלמה גוברין היה לא רק איש מעשה ענק (כמהנדס בנה את מוזיאון תל-אביב, בית אריאלה, בית הטקסטיל, בית התעשיינים, בית ההנהלה של בנק לאומי, בית ההנהלה של בנק דיסקונט, משכן אומנויות הבמה, בית האופרה ועוד), אלא גם איש תאב דעת שהגיע  במאמץ אינטלקטואלי אדיר להישגים כבירים בתחום המדע והפילוסופיה – והכול כאוטודידקט, בסקרנות שאיננה יודעת גבולות.

גולת הכותרת בהתעניינותו המדעית היא עיונו המעמיק והנרחב בתורת האבולוציה של צ'רלס דארווין. הוא חש שיש בתיאוריה הזאת בקיעים, אך לא העז להביע דעתו בנדון עד אשר עיין וחקר את דבריהם של חוקרים בנדון: הוא קורא את גולד וואלדריג' שהציעו אבולוציה בקפיצות ובמקוטע (משום שחסרות חוליות ביניים במאובנים של אורגניזמים); ולעומתו הוא קורא את דוקינס המבטל תיאוריה זאת. הוא מעמיק בניו-דארוויניזם המשלב את האבולוציה עם הגנטיקה של מנדל; הוא מעיין בכתביו של בֶּהֶה, הסבור שהצטרפות מודרגת של אלמנטים המרכיבים מערכת שלימה, הפועלת בכל שלב – איננה אפשרית; הוא קורא את גולדשמידט, המציע את פתרון "המפלצת המבטיחה", לאמור – יש מוטאציות שליליות, המפיקות מפלצות, ומוטאציות מבורכות המפיקות מינים חדשים, וכן מתעניין שלמה בתיאוריה של יבלונקה ולמב על הורשת תכונות נרכשות.

כדי לארגן לעצמו את המחשבות הוא "מושיב" מדענים והוגי דעות מתקופות שונות לדיאלוגים נוסח אפלטון (ראו הערתו הנכונה בנדון של פרופ' לב פישלזון – עמ' 188). כך אנחנו מוצאים בצוותא את אריסטו, מארכס, לאמארק, דארווין, דוקינס, מנדל, פסטר, הולדיין, דבוז'נסקי ומלטוס (עמ' 124 ואילך). שלמה ממציא חליפת מכתבים דמיונית בין דארווין (בן המאה ה-19) ובין דבוז'נסקי, הגנטיקאי הפולני (האנטישמי!) שפעל בארצות הברית (בן המאה ה-20).

בעקבות העיון המעמיק בהגות ובמחקרים מגיע שלמה למספר מסקנות באשר לבקיעיה של תורת האבולוציה: לדארווין לא היו הכלים המדעיים שהתגלו עשרות שנים אחריו (למשל, גילוי הגֵן על ידי מנדל ב 1900). דארווין איננו עונה על השאלה העיקרית – כיצד החלו החיים מחומר דומם? התיאוריה שלו אינה מסבירה איך נוצר מין אחד ממין אחר. הטענה שבמשך התקופות נוצרו באורגניזמים שינויים קלים ומרובים שהצטרפו למערכת מורכבת – אינה עומדת בפני הביקורת כי איברים מורכבים אינם יכולים להתפתח באופן הדרגתי (איבר כמו הכיס של הקנגורו אינו יכול להיווצר בשלבים; הצטרפות מקרית של גנים אינה יכולה ליצור עין שהיא כל כך מורכבת). קשה להסביר גם את התנוונות האיברים (זנב אצל האדם ועין אצל החולד).

בעקבות הפילוסוף והכלכלן אדם סמית (סוף המאה ה-18), מגיע שלמה למסקנה שהדגם הכלכלי, הרעיוני וההיסטורי עשויים להיות מקבילים למה שקרה בתמורות בביולוגיה: המצלמות לא התפתחו זו מזו, אלא המשוכללת יותר ירשה את קודמתה; השקפות העולם לא נוצרו האחת מתוך קודמתה, אלא אחת ירשה את קודמתה: כך הנצרות את האלילות, כך תורתו של בודהה, ותורתו של מארכס. בכלכלה כל אחד דואג לעצמו, וכך הכלכלה מתקדמת – אין יד מכוונת בכלכלה, כך גם באבולוציה. שלמה גם מזכיר כיצד הדארוויניזם סייע להשקפת העולם הטוטאליטרית כמו זאת של הנאצים (הטענה שרק לחזקים יש זכות קיום – עמ' 153).

פרק חשוב אחר בספר הוא הפרק הסוקר את התעניינותו של שלמה בפילוסופיה (עמנואל קאנט, סרן קירקגור, פרנץ ברנטאו; הוא אפילו "מפגיש" את ברטנאו ואדם הראשון בסצינה בגן עדן – עמ' 211 ואילך). אבל עיקר תשומת הלב היא כלפי משנתו של ישעיהו ליבוביץ. הוא קורא את משה גלבוע, רחל אליאור, נעמי כשר, מרדכי שלו, טוני לביא (הוא יוצר שיחה דמיונית בין לביא, ליבוביץ ובינו – עמ' 249 ואילך). ובעקבות הקריאה המרובה הוא מסיק מסקנות שליבוביץ הוא מיסטיקן חד-סטרי (עמ' 315), שהוא מתעלם מכך שבתנ"ך יש יחס דו-צדדי בין אדם ואלוהים, ומובטח גמול על קיום מצוות (בניגוד לטענה הליבוביציאנית על עבודת האל "לשמה"). ליבוביץ נמנע מלדון בהוכחת קיומו של האל, והרי זהו הלוז של הדת!

אני מניח שאילו קרא שלמה את ספרי ("אמונה משלו – היהודי החילוני ומשנתו של ישעיהו ליבוביץ", מודן, 1993), או למצער את הפולמוס שניהל ליבוביץ עמי מעל דפיו של כתב-העת "מאזנים" (אוגוסט 1992, עמ' 61-60; ספטמבר-אוקטובר 1992, עמ' 37, נובמבר 1992, עמ' 63; ראו גם מאמרי ב"שלילה לשמה", אל השורשים, 1983, עמ' 120-115), היה בוודאי חוסך מעצמו הרבה טרחה.

כיוון שגם אני פדנט (לא הגעתי לרמה של נורית גוברין!) – בלי קצת ביקורת אי אפשר: מתוך צמידות לכתובים, השאירו העורכים את הכתיב – שלעיתים מלא, ולעיתים חסר – כנתינתו. נראה לי שאילו נקטו העורכים כתיב מלא בכל הספר, המנוח היקר לא היה מלין על כך. שלמה גוברין חזר פעמים רבות על אותם נושאים ועל אותן אנקדוטות, לדוגמה: דברי סבא רבא על הענווה, תשובתו של יצחק שמיר כששאלו אותו למה ארץ ישראל השלימה, וענה – "ככה!", סיפור הנישום שנשאל על ידי מס הכנסה מניין הכסף לרכישת הווילה שבבעלותו, הצעיר ששאל את סארטר אם להתגייס למחתרת, או לסעוד את אימו החולה, נאומו המזוויע של הימלר בפני קצינים על החובה להישאר "הגונים" לנוכח ערימות של גוויות יהודים רצוחים. זה אמנם לא קל, אבל ניתן היה לצמצם את החזרות (ראו דבר העורכים בעמ' 224 ובגב הספר). כן, ועוד דבר: בספר מזכירים את בקיאותו בעולם הקולנוע – חבל שלא הוקדש גם לתחום הזה פרק.

יש עוד הרבה מה לומר ולכתוב על הספר המלא והגדוש הזה, אך מה אעשה, והעורכת הגבילה את היקף הרשימה. אזכיר רק את היות שלמה איש משפחה למופת, נערץ על-ידי בניו ונכדיו, שהצניע לכת עם סובביו, שהעניק מטובו לא רק לרעייתו האהובה ולמשפחתו, אלא גם סעד בצנעה זקנים ונכים.

וראו גם :

ההספד של נורית גוברין על שלמה

אודות משה גרנות

בעל תואר תואר ראשון ושני (בהצטיינות) מטעם אוניברסיטת תל אביב, ותואר דוקטור בספרות עברית מטעם אוניברסיטת בר-אילן. שימש כעובד הוראה, והגיע לדרגת מפקח כולל על ב"ס על-יסודיים. פרסם עשרות סיפורים, מאות מאמרים, ערכים לאנציקלופדיות, ולמעלה מ–40 ספרים בסיפורת, ספרות ילדים ונוער, הגות, חינוך, וכן ספרי לימוד וספרי עזר. ערך ספרים, סדרות, אסופות, ושנתונים. סיפורי הילדים שלו "להיות כמו כולם", "הנדר", "מיקי", "הארמון הקפוא", "המלאך שמוחק זיכרונות", "אניזו" שודרו ברדיו בהמשכים. ב-1983 זכה בפרס ע"ש יוסף ברסלבי מטעם החברה לחקר המקרא. עורך את "לקסיקון סופרי ישראל" מטעם אגודת הסופרים.
הפוסט הזה פורסם בתאריך כללי, מדע ופילוסופיה עם התגים , , . קישור קבוע.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*