דיוקן עצמי על רקע תל אביב: על "הסולנית " של ללי ציפי מיכאלי

 

דיוקן עצמי על רקע תל אביב

על "הסולנית"  מאת ללי ציפי מיכאלי, "עכשיו" 2013

 מאת יובל גלעד

לפעמים מפתחים "דעה קדומה" על משוררים ומשוררות כמו על בני אדם. אנחנו חיים בעולם מלא אינפורמציה ואנשים, והתודעה בנויה כך שהיא צריכה לסנן, ומהר. קראתי פה ושם שירים של המשוררת ללי ציפי מיכאלי, ונרתעתי בעיקר מהחלטתה למרכז את כל הטקסטים שלה, טיפוגרפית, כך שכל השירים מופיעים ממורכזים. הדבר מעורר רתיעה כי מדובר במעין "קונץ" של מחשב שאמור לייצר ייחוד אוטומטי של המשוררת, במקום לייצור ייחוד בשורות עצמן. גם אחרי קריאת הספר אני נגד העניין, אם כי פחות בנחרצות. גם השירים שקראתי פה ושם לא הותירו בי חותם ברור.

אבל בניגוד למה שקורה בדרך כלל, שקוראים כמה שירים טובים בכתב עת ומגיעים לספר כולו ומתאכזבים, כאן קרה לי דבר הפוך: אחרי שצלחתי את העטיפה המכוערת (סגולה עם כיתוב מקושט של שם הספר "הסולנית") נכנסתי לעולמה הפרוע והחופשי של המשוררת, ומצאתי ספר שירה טוב, הגון, אמיץ אם כי לא נטול בעיות.

הספר יוצא בהוצאת "עכשיו" של מוקד, מגלה הכישרונות הגדולים בשירה של שנות השישים, והוא אף ערך את הספר. הספר אמנם ערוך היטב אבל מעט ארוך מדי לטעמי (126 עמוד) כאשר אפשר היה בקלות לנכש שליש. אבל הקריאה בספר מעניינת ביותר, על אף זאת.

ככלל מדובר בדיוקן עצמי על רקע עיר, דיוקן עצמי של רווקה מתבגרת בכרך העירוני תל אביב, דיוקן של חיפוש אהבה, המזכיר במשהו את כתיבתה של נעם פרתום, אם כי למיכאלי נטייה לשירה מודרניסטית יותר, להשפעת אבידן, וכאן שוב הקשר למוקד. הבדל נוסף הוא שפרתום מתריסה וזועמת בעוד מיכאלי בעיקר כואבת את המצב האנושי של קושי למצוא אהבה, שבכל זאת נמצאת פה ושם לרגעים. מיכאלי גם מודעת היטב למצב החומרי מרקסיסטי של ההוויה העירונית, כפי שבאה לידי ביטוי בשירי המחאה בשער האחרון בספר. אבל לשתי המשוררות נטייה לכתוב גם שירה אירוטית חזקה למדי, ולתת דיוקן עצוב מצחיק של חיי רווקות בתל אביב, של מפגשים מיניים מזדמנים יותר או פחות, של אישה "מרדנית" לא קונפורמיסטית, לא מתחתנת ויולדת.

אבל עיקר הכוח של הספר הינו בדיוקנאות התל אביבים המדודים שבו:

את העיר תל אביב/ גם אהובה לא תעזיב אותך/ היא תישאר אקסית פעם/ ואתה תשאר בתל אביב/ אתה יודע/ העיר עם הרגליים העקומות שפוזלת לערים חטובות/ ואתה לוקח אותה כמודל ומתחיל לרשום אותה עד לחריץ הנחשק…

תל אביב היא עיר מכוערת אבל נהדרת בכל זאת, ולא יעזרו כל בתי הבאוהאוס, היא עיר מזרח תיכונית ולא אירופה, והמשוררת מדמה אותה לאקסית של צייר, אהובה אבל סתמית משהו.

תל אביב היא לא/ רק / הבימה או הכיל התרבות// קו 5 חותך את העיר לחצי תפוח/ ומצלם בפיקסלים קרובים את שכבות הגיאולוגיה של / האורבניקה הצמיגים מיומנים

פתיחה פשוטה ונוגעת ללב – תל אביב היומיומית של קו 5 אותו מכיר כל תל אביבי, והמשך מתבונן המציג את האינטלקט של המשוררת. והנה שיר תל אביב פשוט ויפה נוסף:

הדירה שלי נשקפת אל/ הרבה עצים/ הרבה פיקוסים נשקפים אל הדירה שלי. // יכול היה להיות לי כאן/ שקט/ באמת/ כזה שקט בלי הרבה זכרונות/ רק ציוץ וציפורים מתנועעות/ אלמלא זה' רחוב/ דיזנגוף

שוב, שיר מוכר לכל תל אביב, דיזנגוף הרועשת מחד, והעצים המנסים להרגיע ולקלוט את הפחמן שנפלט מהאוטובוסים מאידך. שירה מודרניסטית העוסקת במתח בין הקדמה לטבע. אחד השירים היפים בספר עוסק בתל אביב של ימינו, עיר של נדל"ן קפיטליסטית, עיר מגדלים מכוערים של טייקונים, שגם האמנות בה כבר לא מקומית כל כך אלא ממותגת עם המבט למערב:

תל אביב ממונפת כובשת שמים/ חותרת תחת/ תיל אחר תיל לופתת/ לבנה מעל לבנה/ סורגת צעיף ארוך של מגדל בבל/ מאוכלס/ ברכה וחדר כושר שומר וגן פורח/ תל אביב/ מסתובבת מתמתחת מתאפרת מתבשמת/ מתרקדת ויוצאת איתי/ לחטאימתוקים/ לקונצרט בהיכל/ ולטיול בשדרות רוטשילד/ שלא לדבר על / גלריות/ סוחבת אותי לARTLV/ ולמיצבי רחוב/ אהובתי התרבותית/ שולחת בי בחריצי עונג/ רחובות צרים

מצד אחד העושר הכובש את תל אביב, מצד שני אהבת המשוררת לחופש שבכל זאת קיים בעיר, וודאי יחסית לקרתנות והדתיות הפנאטית או הבורגנות הבינונית הקיימת בשאר ערי ארץ ישראל.

פואטיקה של שורות פשוטות וישירות עם תובנות פה ושם, מכלילות ומתבוננות.

אחרי תיאור תל אביב ומיפויה המסוים עוברת המשוררת להכניס את הדוברת הרווקה, של הסטוצים וחיפוש האהבה. תחילה ישנו תיאור נאה של נערת מועדונים ש"העולם / עובר אצלה דרך ריחות מועדונים בדרום העיר ותוכניות מובנות לכיבוש / של גבר להלילה. נערת המועדונים היא אישה חזקה, כוחנית, מינית, אולי אפילו "גברית" כפי שהנשים של היום נדרשות להיות.

אבל שירת מיכאלי איננה מנוכרת, והנה מפגש רגשי עצוב עם מאהב לשעבר:

כמה כלב טומנת היכרות מחודשת עם אדם מפאזה אחרת/ אתה תולה בי זכרונות היותך בי/ והמגבר מעביר רחם/ ברגעים לאט/ נקודת ההשקה תמיד צומחת בגב רך…

"כמה כלב טומנת היכרות מחודשת עם אדם מפאזה אחרת" – שורה חזקה המשתמשת בדימוי התל אביבי כל כך של רווקים על כלבים משוטטים בעיר ואקס של מפגש מקרי בעיר שהיא כרך מצד אחד וסוג של קיבוץ מצד שני.

שיריה הטובים של מיכאלי (יש גם פחות טובים, מיד נגיע אליהם) מצליחים על אף שפתם הפשוטה בזכות איזה עמדת מצלמה מתבוננת הקיימת בהם כל העת, בתוך התודעה המדברת וגם מחוץ לה, כמו בשיר הבא, בעל השם המקורי "סקס מתחיל בלמפה צהובה":

מתכווננת מרצפת הסלון על פסנתר כנף/ וספרים/ לאורך/ הקירות/ סקס מתחיל בכיוונון גוף על אורות שיוצאים לאט ממצח גבוה/ סורקים את קימורי הגוף מרככים את העור העירוני המחוספס

שיר קצר על סקס, המתמקד בתיאור החדר, קונקרטית, ומטאפורה של גוף סורק, בניכור ורוך מעורבבים. מיכאלי מערבבת אהבה וניכור עירוני, באופן שמצליח להיות מורכב לעיתים:

העירום בדרך שאתה עירום/ מזכיר לי מוות/ שנותר / לעטוף אותך בתכריכי/ אהבתי שיבשו בלהבת/ שמש הקיצית/ ולא נותרה טיפת לחות/ בלי מילה… מניע את הזין שאין לו תפקיד אחר/ אלא לזעזע/ האורות נחים תנועה עוברת ואני מתרחקת לא מסירה ממך עין

יפה ועצוב, וסיום הקטע שציטטתי שאינו סיום השיר מכניס שוב את ההתבוננות ברחוק. ושילוב של ארוס וטנאטוס, דחף חיים ומוות, פרויד היה חוכך ידיו בהנאה.

אבל כעת לשירים הפחות טובים, שבהחלט ישנם בספר. אלה בעיקר שירים קצרים ומעט בנאליים:

הוא יושב על השדרה כי רומנטית/ בעיר / ואת לא כאן/ ואת לא כאן/ על / מרפסת השדרה הכי רומנטית בעיר

ל אמחזיק. גם לא מחזור של שירים המתארים שכנה, אמנם הרעיון יפה – מעקב אחרי סק שכנה ספק אלטר אגו, נסיון לנגיעות תל אביביות ויזלטיריות, אבל השפה לא מחזיקה, פשוטה מדי:

גרה מולי רק בלילות מאוחרים/ בתוך חלון/ מואר/ מתוך החושך/ השקט/ בתוך מסגרת/ עשויה / ואני/ מן המסגרות שלי/ שם/ בשבילה/ היחידה שהייתי יכולה/ להיות

אני עדיין עוקבת אחריה/ לא יודעת עליה כלום/ נשענת על מעקה/ לקרוא

המחשב שלה כבוי/ חשבתי/ ממה היא מתפרנסת/ ואם היא קוראת את כותרות החדשות/ באינטרנט/ או פותחת לב/ אין לי מושג

גם הקורא נשאר רחוק. ושיר נוסף חלש עם השפעה אבידנית גדולה מדי:

זה משחק בינמוחי/ בולשת אחריך/ לסכל את נוסחאות המזימה/ לבטל את גזר הדין בטרם גמר המשימה/ שלב שלב נפתרות משוואות/ הרוע מלכסן את סימני השיוויון/ איך הצלת את חיי מאסון

או שיר סתמי נוסף, שיר של התחכמות:

לי יש שוקולד על השפתים ולך/ כדורגל/ אבל לך יש יד גדולה וטומנת/ ולי חום שפוסל את בעיטת הפתיחה

אפשר היה לוותר. אבל בסך הכול מדובר בספר שירה יפה, מקורי, המשלב יכולת התבוננות עם בהירות תיאור, דיוקן עצמי על רקע עיר.

 

ראו עוד על ללי ציפי מיכאלי :

ללי ציפי מיכאלי בלקסיקון הסופרים

ירון ליבוביץ על המפגשים החברתיים של ללי ציפי מיכאלי

אורגזמת המשמעות -דוד גורביץ על ללי ציפי מיכאלי

תמר משמר על "צייר אותי בוערת "

 שריפתה של רומא על פי ללי מיכאלי

השיבה מאירופה :תשובה לת.ס. אליוט

מוחרמת

 

 

 

 

 

אודות יובל גלעד

יובל גלעד - משורר ומבקר שירה, מוסמך החוג לתורת הספרות באוניברסיטת תל אביב. עבד כעורך ראשי בהוצאת "גוונים". פרסם שלושה ספרי שירה: "שירי נזיר" (גוונים, 2000),"בדידות ישראלית" (כרמל, 2004) ו-"בית קברות לשירים" (ספרי עיתון 77, 2009).
הפוסט הזה פורסם בתאריך ביקורת עם התגים . קישור קבוע.

16 תגובות על דיוקן עצמי על רקע תל אביב: על "הסולנית " של ללי ציפי מיכאלי

  1. מאת תמר:‏

    "טופורגרפית" במקום טיפוגרפית
    "לנקש" במקום לנכש
    ולא המשכתי לקרוא

  2. מאת יובל ג.:‏

    אכן כן, אין לי זמן לעבור, אז נופלות טעויות, אז לגברת תמר, שאני סבור שזהו שם בדוי, אל נא תקראי הלאה,
    וגם להבא את מוזמנת לא לקרוא.
    הדברים נכתבים בהתנדבות מתוך תחושת מחנק השורה על עולם ביקורת השירה: מר ברקוביץ' כבר לא כותב באופן קבוע ב"הארץ" תרבות וספרות, לפחות נכון לעכשיו, עם כל הסתייגותי, אם כי שמעתי שיש איזה אנתולוגיה בדרך, מר שוויצר נעלם אף הוא מ"הארץ" ספרים, אולי ישוב, אינני יודע, אבל אני מתרשם שהכתיבה על שירה הופקרה לרשימות מזדמנות ולא למבקרים קבועים. לכך יש להוסיף את העלמותו של מר עזרא יואב מאתר מייספייס, הוא נהג לכתוב רשימות רבות על ספרי שירה, ידועים ופחות, לא אכנס לביקורת על רשימותיו, אבל כולן, עד כמה שראיתי, נעלמו עם האתר (אגב, גסות רוח, להעלים אתר עם כל תכניו).
    זירה קבועה אחרונה המתייחסת לשירה ברצינות, גם אם מעדיפה שירה מתקתקה ודתית, היא במוסף "שבת" של מקור ראשון. אז הנה, כמו בפוליטיקה, הציונות הדתית שולטת! (לזכותם יאמר, שלהם עוד יש כבוד לשירה ולעברית).
    וזוהי הזדמנות לבעלי הבלוגים הרבים במרשתת הענקית לנסות להתייחס לבעיה במידת יכולתם, כפי שאני עושה, וזוכה בעיקר למטר קללות או הערות ציניות, כמו של הגברת תמר.

    • מאת תמר:‏

      אם אתה רואה בהערת תיקון שגיאות כתיב קללות או הערות ציניות – שיבושם לך!
      ומעניין שאתה עושה בדיוק מה שעושים לך. כשאתה כותב ביקורות ביקורתיות (בניגוד לצפיחית בדבש כדבריך) אתה זוכה למטר "קללות" כדבריך, והנה גם אני הערתי לך הערה ביקורתית לטובת המאמר, כותבו וקוראיו והאכסניה, וגם אני זכיתי לתגובה גסת רוח מצדך. שיהיה לך כל טוב.

  3. מאת יובל ג.:‏

    עדכון מהקורא ג. פ. : מדורי ביקורת השירה ב"הארץ" רק היו בחופשה, ויחזרו עמוסי צפיחית בדבש.
    ועדיין – את מדורי הפרוזה לא מוציאים לחופשות. שירה היתה ועודנה בצרות, בשוליים של השוליים.

  4. מאת אילן ברקוביץ':‏

    שלום יובל. קודם כל יישר כוח על הכתיבה ועל הרשימה המקורית, הראשונה שקראתי, על ספר שיריה החדש של המשוררת ללי ציפי מיכאלי, "הסולנית". המילה "התנדבות" בקשר לכתיבתך היא לא רלבנטית, כמובן. אתה כותב כי אתה רוצה לדבר. מה שרלבנטי לרשימותיך, כתמיד, הוא העצה שאני נותן לך בחינם או בהתנדבות: כשאתה כותב – אל תחשוב על הקורא. חשוב רק על תפיסת עולמך והדברים שאתה מזהה בספרים שעליהם אתה כותב; אל תצפה לתגובות – אם אתה רוצה תגובות היכנס לפייסבוק – המשך לכתוב, וזהו. זה העיקר. הרבה הצלחה בהמשך דרכך.

  5. מאת אלי אשד:‏

    על פי דיווח שקיבלתי מעובד לשעבר ב"מאי סיי" האתר אכן ירד מהרשת כנראה סופית,לאור בעיות תשלום של הבעלים לעובדים.
    אני מקווה שהחומר שפורסם שם השתמר איפה שהוא בארכיון אינטרנטי כלשהוא.אם לא אז זה עצוב מאוד.כל החומר הרב שהיה שם וכל ההשקעה בזמן ובמאמץ ירדו כאילו לא היו מעולם.

  6. מאת אלי אשד:‏

    וזאת הזדמנות לקרוא לציבור שוב :אתם רוצים ש"יקום תרבות " ימשיך להתקיים לנצח ? אז תרמו תרמו תרמו לנו .

  7. מאת אלי אשד:‏

    וכאן זה המקום להסביר מדוע "יקום תרבות " שונה ולדעתנו עולה על מרבית המגזינים האחרים לתרבות ולספרות שקיימים כיום ברשת ומחוצה לה.
    רוב המגזינים האחרים כמו למשל "מיי סי " המנוח הם עבודות של אינדיבידואלים שכל אחד מתייחס רק למשהו ספציפי שמעניין אותו ולא לשום דבר שהופיע במגזינים אחרים וכתבי עת מודפסים. אין בדיקה של מגמות שונות בתרבות אין ניתוח לחיוב או לשלילה של מה שקרה בקהילה הספרותית של ישראל.
    אנחנו לעומת זאת רואים את עצמנו כחלק מקהילה,ולא כאטום בודד אחד העומד לחלוטין בפני עצמו ומתעלם מכל דבר שמסביבו.אנחנו בודקים וסוקרים את שאר המגזינים וכתבי העת ומתייחסים לכמה שיותר סופרים ומשוררים ויוצרים גם כאלה שאינם ידועים וזאת תוך ניתוח ההקשר התרבותי שבו הם פועלים. דהיינו אנחנו עוסקים לא רק בתרבות אלא גם ב"קהילה " התרבותית ולא רק בזאת של תל אביב אלא גם בזאת של באר שבע ,חיפה ,וכל פינה אחרת בארץ ובעולם.

  8. מאת ייקה פוץ:‏

    ויש לציין גם את העיסוק באתר זה בסופרי ויוצרי עבר: קורצ'ק, בן שאול וכו' – תרבות בלי עבר היא כמו
    חתול דרוס.

  9. מאת מ.ר.:‏

    ספר יוצא דופן תזזיתי וסוחף

  10. מאת אבי כהן:‏

    גלעד אני פה כדי לתת חיזוק חיובי( לא חייב לקבל כמובן )
    אז ככה אני נהנה לקרוא דעה מנומקת, כלומר כביכול מנומקת, אינני מאמין שיש טיעון גוברני כלשהו בתחום האסתטי , או בכלל טיעון כלשהו שיכול להצביע על איכותו של שיר שיכול להכריע לכאן או לכאן. זהו דיון ארוך בפילוסופיה של האסתטיקה, והאופק לא נראה בו. אז בקיצור נהניתי מאוד לקרוא את המאמרים, והאמת שגם צחקתי המון, ועל כך אני אסיר תודה, אני אוהב לצחוק…

    אולי עוד הערה גדולה לגבי הפייסבוק ( משוררי הפייסבוק)
    לגופו של עניין לא משנה איפה מפרסמים , חשוב מה מפרסמים,, וצריך לבחון את הדפים בפייסבוק לגופו של אדם, יש כתב עת שקם בפייסבוק, יש פרויקטים מתחומים שונים , , יש המום פוליטיקה, ויש המון זבל, כמו בחיים כמו בספרות כמו בשירה כמו בכל דבר, המשימה היא לערוך את הדפים כך שמתקבל מעין עיתון אישי, אבל הרעש שם גדול, ואני חייב להודות שגם אני מהמרעישים בחבורה.
    אגב הערה למלעיזי הפייסבוק ולמצדדי המושג משורר אמת או מבקר אמת או כל הקשקשת הטרמינולוגית הזאת, לטעמי משורר שהשירה חשובה לו אינו חושב השכם וערב איפה הוא כותב, הוא פשוט כותב, הוא לא עוסק בפוליטיקת מסחר ושיווק, הוא כותב
    הכמיהה והתשוקה האדירה לספר משלך או עיתון בו תתנוסס כתבה שם מקבלים דבריו של היוצר מעין כתר ( לאו דווקא בהוצאת כתר) מקבלים תשומת לב מלאה,
    דווקא בפרסום בעיתון וספר יש מוטיב נרקיסיסטי טהור ( וזה בסדר גמור כמובן אנחנו בני אדם ) , הרי הספר יציב ואיתן, דבר לא ישטוף את המילים, הכתבה העיתונאית נצרבת על דף ותשמר לה,בגינזך,העיתון, לעומת אלו היצירה הפייסבוקית תישטף מיד עם הידיעה הבאה, היצירה הבאה. , יוצר שכותב בפייסבוק, משול מעט לאדם הכותב על חול ים, אך לא אכפת לו, הוא לא עסוק בלחשוב על הגלים,שעוד רגע ישטפו את דבריו, והם רבים , הוא עסוק ביצירתו, והפוליטיקה של הפרסום אינה מעניינת אותו…

    בקיצר סומנת כדמות בסרט על משוררים שאני מתעדת לצלם, אעדכן אותך בהמשך…

  11. מאת אבי כהן:‏

    שכחתי , אז מוסיף גם לילי סומנה (-:

  12. מאת יובל ג.:‏

    תודה על העידוד, ואם אתה אבי כהן הבמאי, אז אהבתי את הבימוי החרישי ואת תיעוד הקיבוץ באיזה ריחוק מוזר משהו ב"הקיץ של אביה".
    לגבי הפייסבוק, אני באמת קצת מיושן… פייסבוקים פתוחים ברשת דווקא נראים לי, מועדונים סגורים פחות.

  13. מאת יובל ג.:‏

    תיקון טעות – אלי כהן הוא הבמאי ב"אביה". טל"ח.

  14. מאת ספירו:‏

    מסוג המשוררות שרק אחרי מותן מתגלות כגאונות

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*