בלש הספרות :לזכרו של אלישע פורת

שלושים מלאו לפטירתו של אלישע פורת סופר משורר הוא היה גם סופר ילדים ונטייה זאת שלו לחקור תעלומות מתבלטת בסיפורו בעל הרקע האוטוביוגרפי "באר המטמונים " ( 1978) על קבוצת ילדי קיבוץ המתארגנת כקבוצה שוחרת עתיקות וארכיאולוגיה ומגלה באר עתיקה.

לימים פורת המשיך את תחביבו זה של חשיפת מסתורין ישנים וכינה את עצמו "בלש ספרות". הוא  הקדיש את שנותיו האחרונות לחקירת יצירותיהם וחייהם שליוצרים נשכחים שונים שהוא הוציא אותם מתהום הנשייה. אך לצערנו משימה אחת שהוא הציב לעצמו לא הצליח לבצע : הוא  נשׂא בלבּו חלום להגיע אל הארכיון של אביו אליהו פורת ז"ל ולחקור את מחזותיו וכתביו. הוא ידע היכן נמצא הארכיון, אך לא הספיק  להגיע אליו.

אלישע פורת פירסם גם כמה מאמרים בלתי נשכחים במגזין "יקום תרבות " על היוצר משה ליפשיץ וסיפור המבוסס על חייה של חוקרת הקבלה שהתאבדה שירי פייר שטיין. תיכננו לפרסם יצירות נוספות שלו ככותב קבוע. אך זה כבר לא יצא אל הפועל.

 

להלן רשימה של יובל גלעד על הספר האחרון של אלישע פורת שראה אור בחייו.

אלי אשד

שירתו של אלישע פורת

מאת יובל גלעד

לזכרו של אלישע פורת, משורר משובח שלא זכה להתייחסות מספקת בחייו, מובאת כאן רשימה על ספרו האחרון. פורת היה אוהב ספרות ובלש ספרותי, שאהב את הפינות הנסתרות של הספרות לא פחות מאת השבילים המרכזיים.

י.ג.

על "פחיתה" לאלישע פורת, הקיבוץ המאוחד, 2012, 64 עמ.

לשירה אין גיל, מאחר והיא נכתבת מהנשמה. לפיכך יכול משורר הקרב לגבורות כאלישע פורת להיות צעיר יותר ממרבית המשוררים של השירה העברית הצעירה, שעל אף יופייה נגועה באיזה עייפות מתכרבל בכאבים, בחיי משפחה ובאני האגוצנטרי למדי. הביוגרפיה של פורת, יליד תרצ"ח, שלובה במקום הזה, וכפי ששנת הולדתו מסמלת, חייו היו שלובים במלחמות ישראל (ואכן, ספרו השלישי קרוי "ילוד תרצ'ח"). ניתן לכנות את פורת משורר מלחמה, ומבחר יפה של שירי אבל וזיכרון מספריו הקודמים חותם את הספר החדש, השישי במספר למחברו.

כפי שניתן להסיק משמו הספר עוסק בהזדקנות, אבל רוח נעורים שובבית שורה עליו – בין אם בשירי חשק ממריצים, ובין אם ביכולת הדיוק של המשורר. הספר ערוך יפה בידי לאה שניר, ומוכיח כמה חשובה יד עורך שפסה מהעולם בימינו. פורת מכנה עצמו "בלש ספרותי", וברשימותיו העיתונאיות ובכתבי עת ספרותיים הוא פועל כארכיאולוג המגלה אוצרות נשכחים. שירת פורת הנה שירה גברית, ישירה, מקומית מאוד, ביוגרפיה ישראלית שלובה בנוף הארץ ומלחמותיה.

התמות שעוסק בהן פורת מאפיינות גם משוררים כיחיאל חזק ואיתן איתן. אבל מה שמייחד את הפואטיקה שלו, בשיריו הטובים יותר, הנה המטונימיות של הסיטואציה המתוארת. שכול ומוות במלחמה הם נושאים בעלי ווליום גבוה, העלולים לגלוש בקלות לצעקנות, והמטונימיה (חלק הרומז על השלם – "הכתר נפל" למשל, שמעיד על נפילת מלך) הינו אמצעי ספרותי ותיק וטוב להורדת ה"ווליום". 

השירים העוסקים באופן ישיר בהזדקנות, תשוקה לנשים וזיכרונות ילדות יפים, אבל הישירות לפעמים באה על חשבון המורכבות. אבל בשירים בהם פורת רומז, הוא נהדר. ספרו הראשון "חושניה, מסגד" עסק במלחמה, אבל רובו שירים רומזים, כמו השיר הנושא את שם הספר המובא כאן במסגרת מחזור שירי התאבלות מהעבר: "חושניה, המסגד מבהיר/ מִטִיח כמו עין לבנה/ בתוך ענן בזלת מאפיר,/ האיקליפטוסים גמודים כל/ כך, מרים כל כך/ שתולים על מי רעה/ בארץ מזרה את/ רעלה. חושניה, הצריח/ כמו עין הרואה/ את העפר…". השיר רומז על קרב שהתרחש למרגלות מסגד, ועל המוות שבצידו, אבל מסתפק ברמיזות.

שירי אבל נוספים מצויים בחלקו האחרון של הספר, אבל מרביתו הנם כאמור שירים חדשים. פורת במיטבו כשהוא רומז, כמו בשיר העוסק דווקא בחיות, ומגיע מהם לנופלים- "דרוסת הבר שלכביש": "רשימת חיות הבר הדרוסות/ באביב הנורא הזה… תופחת במהירות/ תוסיף, אומרים לי חברים/ נמיה דרוסה. תוסיף גירית/ שנמחצה. תוסיף פרחון שלדג/ נמעך. נוצה כחולה קטנה/ נרעדת, על האספלט החמים. / ברכיבת הערב שלי, בחשכה/ אני חולף על פניהם בדממה, /מדווש לצידם מאווש לקראתם./ ממש כמו שחלפתי אז, /בקיץ המקולל ההוא: על/ פני השוכבים בשורות הארוכות, /בצל הקיר הצפוני והמוגן/ של משטרת ג'נין העשנה". מי לא ראה פעם חיה דרוסה בכביש, מראה מכמיר לב? אז הנה, המשורר שם לב ומתאר יפה, על רקע נוף מקומי. השיר ממריא בסופו, בעזרת ההשוואה בין החיות למתים בקרב. אינני יודע אם המשורר התכוון לכך, אבל לא ברור האם מדובר בחיילים ישראלים מתים או בפלשתינאים. העדר הספיציפיות יוצר אבל קולקטיבי, מקומי, "ליד משטרת ג'נין".

מרבים להלל את נופי ארצנו היפה באמת, אבל מה לעשות שבקיץ, ואפילו בחמסיני אביב ניחרים, היא לא כל כך יפה, ומשורר מקומי טוב כפורת מיטיב לתאר זאת: "שפיריות קיץ מקיפות אותי… לאורך נחל אלכסנדר המצחין", "השרקיה בדצמבר יבשה ודוקרנית,/ מטילה עליי, כמו באגרוף/ את הניחוח המריר של / אקציית המשוכות הצהובה… אני הוזה בפרסים העזובים/ של נעוריי…", או "את זוכרת את החמסין/ ההוא בגבעות?… את הסלעים הלוהטים ואת הריח / של מחטי האורן הקלויות?" ביוגרפיה אישית על רקע נוף מקומי.

אבל פורת הוא ככלות הכול משורר מלחמה ואבל, ונסיים בשיר אבלות יפה, המתאר את הזקן המוכן כבר להאסף לעולמו, ובתנאי שלא ימות הצעיר. והמלחמה לא נאמרת, רק נרמזת: "קבלו אותי הרי אפרים, / וגם אתם, גבעות המנשה. /אני שב אליכם כעת/ מדרך ארוכה. שבעים שנה/ הלכתי לקראתכם: במבתרים, במתלולים/ במצוקים, ובין התלתלים של / קונצרטינות מחלידות. ולא אכפת/ לי איך: בבור, בפיר/ במערה, או בסדקים של / הקִרטון הרך. הכינו לי/ אותו במידתי, שלא ילחץ.// אבל את הצעיר ההוא/ חובה לכם לחסום. אל / תאמינו לו הוא את לבו/ רוצה לתת לכם. אל/ תקבלו. החזירו לו. שלא/ ישכח את שנדרנו אז: /הוא ינצל, אני חליפתו". גם כאן לא ברור האם הצעיר השואף למותו הוא פשוט אדם הרוצה למות או צעיר שש אליי קרב. והמקום הלא ברור הזה, אבל המקומי כל כך, המקום המסתורי, הוא המקום בו שירה טובה פורחת.

ראו עוד על אלישע פורת

הסגן האילם סיפור קרב מאת אלישע פורת ז"ל

 הבלוג של אלישע פורת

אלישע פורת בויקיפדיה  

מיה סלע, מת המשורר והסופר אלישע פורת, באתר הארץ, 24 במרץ 2013

רן יגיל על אלישע פורת

פרי על שירי הזיכרון של אלישע פורת.

בלפור חקק "ההחמצה הגדולה של אלישע פורת "

אלישע פורת במגזין "יקום תרבות "

איקונין סדוק :אלישע פורת על שרי פיירשטיין חוקרת קבלה שהתאבדה

על ערש  "האורלוגין "

המחזה האבוד של משה ליפשיץ

הרשלה מאוסטרופולר גרסת משה ליפשיץ

אודות יובל גלעד

יובל גלעד - משורר ומבקר שירה, מוסמך החוג לתורת הספרות באוניברסיטת תל אביב. עבד כעורך ראשי בהוצאת "גוונים". פרסם שלושה ספרי שירה: "שירי נזיר" (גוונים, 2000),"בדידות ישראלית" (כרמל, 2004) ו-"בית קברות לשירים" (ספרי עיתון 77, 2009).
הפוסט הזה פורסם בתאריך סופרים עם התגים . קישור קבוע.

3 תגובות על בלש הספרות :לזכרו של אלישע פורת

  1. מאת אילן ברקוביץ':‏

    זו רשימה טובה מאוד, יובל. היא כתובה היטב ומספקת שער חשוב אל שירת המשורר, גם דרך קריאות בספרי שירה קודמים שלו. יישר כוח. האפיונים שלך את פורת ז"ל כמשורר המלחמה והאבל וכן כמשורר רומז, העושה שימוש במלאכת המטונימיה במיטב שיריו, לטענתך, הם מרתקים לקריאה ומעוררים למחשבה.

  2. מאת יובל ג.:‏

    תודה, אילן.
    יש לציין גם את הפרוזה של פורת, שלדעתי היה משורר טוב מפרוזאיקון אבל היה פרוזאיקון טוב בהחלט,
    שכתב בעיקר סיפורים, וזכורה לי רשימה יפה שלו על ההתרגשות שלו כשאהרון אמיר ז"ל קיבל לפרסום\
    סיפור שלו ב"קשת", גם היא ז"ל. וגם כאמור את מחקריו הבלשיים, שנבעו מאהבת הנידח והשולי שהוא
    כזה הרבה פעמים כזה רק כתוצאה משחכה תרבותית.

  3. מאת יובל ג.:‏

    צ"ל כזה פעם אחת ושכחה… וכאמור, שוב קריאה לבמות במרשתת: כאן באתר משתדל העורך לפרסם כמה שיותר רשימות על שירה, אבל יוצאים ספרים טובים ואין מספיק במות. הזכרתי את העלמות אתר מייסיי עם רשימות יואב עזרא, לדעתי גם אין פינת ביקורת שירה קבועה ב"הארץ" ספרים יותר אלא רק רשימות ספוראדיות לפי יוזמות. ל"מעריב" כבר אין מוסף ספרות, וכו'.
    בנוסף, גם כתבי העת במצוקה – השנה התברר שמפעל הפיס לא תומך בהוצאת כתבי עת, מקור מפלט כמעט אחרון לפרסום רשימות על שירה בדפוס, שלא לדבר על מסות, שפעם היו מדיום נפוץ לפענוח תרבות וספרות, והיום כמעט שנעלמו מהאופק. לכן משוררים ומשוררות בעלי בלוגים ובלוגיות – כתבו ופרסמו נא רשימות ביקורת, השתדלו להיות גם ביקורתיים ולא רק להלל, כי נעזבנו לנפשנו.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*