"אמנות ולעזאזל נמות"/ אור ארנסט על "רק ילדים" של פטי סמית

 

בין הסרט הדוקומנטרי Searching for Sugarman, סוג של אגדת רוק מעוררת השראה על המוזיקאי רודריגז (אין ספוילר), לספרה של פטי סמית "רק ילדים" על חייה עם האמן רוברט מייפלת'ורפ, משוך חוט של חסד. גם הדוקומנטרי וגם הביוגרפי מעידים שזה יכול לקרות: שיצירה טובה יכולה לצלוח מקום וזמן ולסלול דרכה אל מקומה הטבעי – בלִבות ובתודעת האנשים.

אמנם המסר האופטימי שזה יכול לקרות גם לך משותף גם לתרבות הריאליטי יצרנית אינסטנט "כוכבים”, אך בניגוד לאחרונה, שמתנה את הבשורה בהכרח להשתלב בפס ייצור אחיד, האופטימיות העולה מהראשונים היא דווקא בדרישה מהאמן ליצור ללא חנופה ופשרות, ולהיות נאמן לעצמו.

אני, אתה ודור הביט

"רק ילדים" הוא סיפור מסעם של שני אנשים בגיבוש זהותם כאמנים, כזוג וכבני אדם, והתעקשותם להישאר נאמנים לזהותם חרף המשברים שזומנו להם. ניסיונות השניים למצוא את דרכם כאמנים מזי רעב, נוודים בשדה האמנות והחיים, מוצגים כרומנטיים ונאיביים, במיוחד על רקע תקופה רוויַת יצרים בניו יורק של שנות ה-60 עד תחילת שנות ה-80, כשהיוצרים הכי משמעותיים התפוצצו בה עם אמנות אוונגרדית, מטונפת, נפלאה, ושלל כימיקלים פסיכדליים מבית משנתו של טימותי לירי.

יותר מהכל, "רק ילדים" הוא ספר "אווירה”, מעין תיעוד של המסיבה הכי טובה בעיר שאתה מוזמן לקרוא עליה ביום שלמחרת. והוא אכן נקרא כרשימת ניים דרופינג אחת ארוכה. למזלנו, זו רשימה של אנשים שאנחנו אוהבים (או רוצים לחשוב שאנו אוהבים): הנדריקס, בוב דילן, ג'ניס ג'ופלין, אלן גינסברג, ויליאם בורוז, ג'ק קרואק, סם שפרד, אנדי וורהול, אידי סדג'וויק, הדורז, וולווט, פולוק ואחרים, כשרוחם של תומס דילן, ז'אן ז'נה וארתור רמבו מרחפת מעל.

"למה אנחנו כן ואחרים לא”, שואלת סמית בשעה שהיא סוקרת את כל האנשים המוכשרים שהיו בזמן ובמקום הנכון, ועם זאת לא הצליחו בחייהם. אמנם אין נוסחה להצלחה, אבל החיבור והתמיכה ההדדית, היצירה המשותפת, היכולת להעניק חופש (היא לו, הוא קצת פחות), ההתמדה והדבקות ללא עוררין במשלח ידם – בוודאי תרמו רבות.

כשמייפלת'ורפ נאבק עם שדים והתייסר, סמית דילגה בין מדיומים, כשהוא מצא שפה משלו וכוכבו דרך בקרב האליטה כאמן גאון, היא פרצה לתודעת הקהל הרחב עם אלבום רוקנ'רול. בסופו של דבר כל אחד מהם מימש את חלומו.

היא לא לסבית ולא נרקומנית (אבל מסופרת מגניב)

פטי סמית היא יוצרת רצינית. היא שמרה על עצמה כשסופת הטורנדו של שנות ה-60 סחפה אותה לפתחו של צ'לסי הוטל, והוציאה אותה בשנות ה-80 היישר לחיי משפחה בדטרויט. היא שרדה יפה בעיקר משום שלאורך כל הדרך היא לא זייפה (בספר היא מתארת איך אכזבה את כולם כשהבינו שלמרות הלוק שלה היא לא מזריקה הרואין וגם לא לסבית. האו בורינג). האלבום Horses עם צילום העטיפה ההורס הוא מהמזוהים עם הסצנה. היא יוצרת פורה גם היום. ולכן כה חבל שהחומרים והתקופה שבהם היא עוסקת אינם מתורגמים לפרוזה מושחזת. העדפתה של סמית את האסתטי על פני הפואטי מחלישה את ההזדמנות לבחון לעומק את ההתמודדות של שני האמנים האלו. המסע שערך מייפלת'ורפ לנבכי החוויה ההומוארוטית והסנ'מית, לדוגמה, היה יכול להיות דיון רציני בגיבושה של זהות מינית וביטויה בזהותו כאמן, אך סמית מאזכרת זאת בריחוק תמוה כמו אחזה במלקחיים את מטען הנפץ הזה והרחיקה אותו מהזירה בזהירות: רוברט נתקף אי-נחת, נסע לסן פרנסיסקו, חזר הומו, עשה זנות, היה לו שוגר-דדי. הם לא דיברו בזה. היא תמיד הייתה שם בשבילו. למען השם, הוא תיעד את עצמו מחדיר שוט לתחת, היה אפשר לצפות מסמית למבט חודר יותר.

Because the Night Belongs to Lovers

הספר "רק ילדים" אינו פסגת הפרוזה, ואין בו ערך ממשי לחובבי ספרות איכותית. והוא גם לא אמיץ בשום אופן, למרות שכולו עוסק באומץ: באנשים שחיו על הקצה, שהיו קורבנותיו של הקצה או התעלו מעליו. הוא לא זעקה חתרנית, או לחישה כאובה, הוא לא מתעמת באמת עם רגעים מכוננים בחייהם כיוצרים וכאנשים, וגם אם ישנה התעכבות על צדדים פחות מחמיאים היא מגיעה כלטיפה מרפרפת. עם זאת, בחלק האחרון בספר, המוקדש לפרידה מרוברט חולה האיידס, נדמה שסמית מוצאת את המנעד המדויק לה – בין הלאקוני לאמוציונלי היא נפרדת בכבוד מתקופה, מחבר, מאמן, מרוחות רפאים, מחפציו של רוברט, ואף מותירה מעין צוואה תמימה ומעוררת השראה משל עצמה. בסופו של דבר, נאמנה לעצמה, סמית בחרה להאיר את סיפורם באור זיכרונות מרוכך, כמעט כמו זה שמוטל לנצח על החבצלות של רוברט.

“רק ילדים" מאת: פטי סמית (2012). תרגום: אורטל אריכה (298 עמודים). הוצאת:  כנרת זמורה ביתן

אור ארנסט, מחברת “אי שקט”, הוצאת כרמל. ספרה השני “נמס” עתיד לראות אור בקרוב.

אודות ד״ר ניסים כץ

מבקר ספרות וכותב טורי דעה בוואלה ובגרוזלם פוסט בין השנים 2007 ל-2009. מרצה לתקשורת, בתחומי ההתמחות : מדיה ושינוי חברתי, מדיה ומיעוטים.
הפוסט הזה פורסם בתאריך פרוזה. קישור קבוע.

תגובה אחת על "אמנות ולעזאזל נמות"/ אור ארנסט על "רק ילדים" של פטי סמית

  1. מאת יובל ג.:‏

    ביקורת נאה. משוררי רוק, ואפילו הגדולים שבהם כפטי סמית', ואפילו דילן בזכרונותיו, אינם בהכרח סופרים טובים.
    בלי הגיטרות ברקע משהו חסר. אבל יש יוצאי דופן. הנרי רולינס למשל.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*