ריחה המר של הבוגנוויליה – ניתוח שלאחר המוות לכתב העת 'מטעם':יהודה ויזן

 

מאמר מהגיליון השלישי והמרשים מאוד בעריכת יהודה ויזן "דחק". מאמר ניתוח שלאחר המוות  על אחד מכתבי הספרותיים היותר חשובים  ושנויים במחלוקת של השנים האחרונות.

 

 

"יצחק לאור סוגר את כתב העת 'מטעם'. בתום שבע שנים שבהן ערך והוציא את כתב העת, החליט לאור להפסיק את פעילותו כדי להתפנות לכתיבה" –

בשורות הללו, שחזרו על עצמן בשינויים קלים במספר "אייטמים", ושניתן בהחלט לתהות על אמינותן, הגיעה לקיצה פעילותו השוטפת של כתב העת 'מטעם', אחד מכתבי העת הבולטים שפעלו בשנים האחרונות.

בטרם אגש לעסוק במרכיביו, במחולליו, בתפקידו ובחשיבתו של 'מטעם', אני מבקש להתעכב לרגע על האופן שבו הגיבה הקהילייה הספרותית, או מוטב לומר, האופן בו לא הגיבה, לדבר הסגרו.  

יש צורך במערכת ספרותית מנוונת במיוחד, ערלה במיוחד, שמורכבת מאנשים קטנים במיוחד (מה שהופך אותם באופן מידי כמעט גם ליוצרים קטנים במיוחד) כדי להניח לכתב עת מסוגו של 'מטעם' להיעלם מן המערכה מבלי שאיש יטרח לבחון את הקורפוס שנצבר בין דפיו במהלך שבע שנות פעילות, מבלי שאיש יטרח לשרטט את המהלך שהתווה העורך, שהותווה לעורך, לבקר את המהלך, או אפילו סתם להלל או לבטל אותו. משהו. אף לא מילה. אף לא שורות דפוס. היה ונגמר. ערב סגירה בבית ביאליק – ומת 'מטעם'. עשרות, אם לא מאות, המשתתפים שנטלו בו חלק, מחברי מסות חרוצים, משוררים זריזים, אקדמאים מפולפלים, איש לא חשב להניף את קולמוסו ולהספיד כדבעי. לומר תודה. הללו כבר יצאו לחפש בית חדש. והמבקרים, ומדורי הספרות, כהרגלם, בחרו שלא להתמודד עם ההיקף, או גרוע מכך, עם המשמעות המצטברת של עשרים ושמונה גיליונותיו.

לא ברצון אני כותב את הרשימה הזו. לא אני האיש למשימה. לא הייתי קרוב מספיק להתרחשויות הפנימיות ולטלטלות שעבר 'מטעם' בשבע שנותיו ואף לא נכחתי ולו באחד מן הערבים הרבים שנערכו לכבודו. אני כותב מבחוץ.

יחד עם זאת, אשתדל לעשות כמיטב יכולתי.

פני השטח

2005-2006 היו שנים יפות לשירה העברית. הן אמנם לא תיזכרנה כשנים בהן זכינו להתוודע למשורר חד פעמי, או כשנים בהן חלה תפנית דרמטית בפואטיקה של השירה העברית, אך 2005-2006 היו השנים בהן שבה השירה העברית, לאחר תקופה ממושכת של הפרטה, לחיקה של הספרות, או למה שנשאר ממנה. תקופה בה פֶרץ ספונטאני של כוחות צעירים, נביעה פתאומית של "דור חדש", הביא עימו בבת אחת שטף של כתבי עת ('אורבניה', 'הו!', 'מעין', 'מטעם', 'דקה', 'כתם', 'אלמנך' ועוד רבים אחרים), פנזינים, קונטרסים ועוד, שאִפשר ואף תבע, פעם נוספת, את קיומה של השירה העברית מחוץ לאווירת המתנס"ים והפנאי שאליה נקלעה בשנות השמונים והתשעים, הרחק מן ה"דוֺדוֺת", הנפטלין, כוסות היין המתברגות מפלסטיק, מבית הסופר, ולמעלה מכל, הרחק ממשרדי 'הליקון'. גוף זולל תקציבים שתיפקד מתחילת שנות התשעים ועד לשנים האמורות, כמעין בית-ספר גבוה לשירה, המעניק תעודת משורר ופרס כלשהו לכל זב חוטם שבכיסו כמה שקלים מיותרים. כאמור, השירה הופרטה, והליקון זכו במכרז והיו לקבלן המבצע. הם הכשירו פועלים שמותאמים לצרכיהם וקיימו משק אוטרקי שירי באין מפריע. לומדים על אורפאוס, כותבים על אורפאוס ומעניקים את פרס אורפאוס לאורפאוס החדש בערב הסגירה של פסטיבל אורפאוס. הכל נשאר במשפחה.

אין זה סוד – בהליקון שכפלו הליקונאים. ייצרו קהילייה שירית משובטת. יצרו שירה משובטת. בוגריהם איישו (ועדיין מאיישים) עמדות מפתח, פתחו את הדרך לבוגרים אחרים, וחוזר חלילה. הסוס המכונף פרש את חסותו על השירה העברית. הטיל את צילו הנורא. כתבי עת שביקשו לפרוץ במהלך שנות התשעים ('אב', 'עמדה' ואפילו 'המעורר'), להוות אופוזיציה, נתקלו בחומה ממסדית בצורה ובלתי חדירה. וזכו, במקרה הטוב, לתקצוב זעום ולחשיפה מינימאלית, שעה שמנגד, סמל השררה וההגמוניה, הסוס המכונף, התנוסס בכל מוספי הספרות על פני מודעת פרסומת בגודל עמוד, שנקנתה בכספי משלם המיסים, ומי שהעז לבקרו, זכה שהלה יטיל עליו את גלליו ממעופו וינשלו מן המעט שיש לו.

לכאורה, מאום לא השתנה. 'הליקון' עודנו הגוף השירי המתוקצב בישראל, מתנס"ים ומנחי סדנאות עודם מוכרים חלומות ועושקים נערות וגמלאים שמוכנים לשלם כדי שמישהו יאזין לשירתם הקלוקלת ומוספי הספרות רק הגדילו את שטח הפרסום וצמצמו את היקף הביקורות לחמש מאות מילה. אם שפר מזלך.

אך כאמור, רק לכאורה.

2005-2006 היו שנים יפות לשירה העברית. שנים בהן אמרה השירה די. לא עוד. וברגע קריטי אחד, בתנועה חדה, בשבריר של פיכחון, ניערה מעליה מעט מן הרפש הצמיגי שדבק בה.

אני מדבר על השינוי התודעתי שחל בקרב הקהילייה הספרותית בישראל. שינוי שבעקבותיו 'הליקון', 'בית הסופר', סדנאות הכתיבה ודמויות כרוני סומק ואגי משעול, שכבר נגעו בתהילה, כבר חשו עצמם כממסד, כחלק מן הקאנון, נתפשו לפתע כתופעות חוץ-ספרותיות שאינן רלוונטיות עוד למהלך הדברים. הוקעו והוקאו בעל כורחן והוצאו מן המחנה. עריצי השירה העברית התגלו כנמרים של נייר, וברגע שצצה חלופה – קלושה ככל שתהיה, עלובה, ילדותית וממחזרת ככל שתהיה – הודחו הללו ממקומם בפארנסוס. לאמור, לא סומק, לא משעול ולא יו"ר הליקון דאז, אמיר אור. לא זכו להידפס בכתבי העת של 2005-2006, שחלקם עוד מוסיף לפעול, ומוסיף שלא לפרסם את הללו.

פני מטעם

יריית הפתיחה של כתב העת 'מטעם' אוצרת בתוכה את כל הד.נ.א. של כתב העת – על מעלותיו ועל חסרונותיו. את אופקיו ועיוורונו. כוונתי למאמר המפתח החריף שפורסם בגיליון מס' 1 של 'מטעם', "אצלי היגייני, אזור כתיבה – על שירת הפנאי העברית" מאת תמי ישראלי ויערה שחורי. במאמר זה, הפליאו השתיים לתאר את תהליך ההתברגנות ההצתרכנות וההידשנות (ואת אגי משעול כמייצגת העיקרית של תהליך זה) שעברה השירה העברית. את הדרך הארוכה שעברה מ"תפילת האדם" אל "תועפות הבוגנוויליה" ואל המצב בו "חנויות עיצוב ואופנה מציבות ספרי שירת נשים ופמיניזם רך בתצוגה ומקטעי שיר תפורים אל תוויות הבגדים".

לא חסרה אינטליגנציה ב'מטעם'. למעשה, זהו כתב עת (בדומה ל"הו!") שמכוון לחתכים המשכיליים יותר (או המשכיליים אקדמית) שבמיליה התרבותי. אך כידוע, לאינטליגנציה פנים רבות. ובמקרה של 'מטעם', מדובר בפניהם של בוגרי ושוחרי החוגים לספרות ופילוסופיה באוניברסיטת ת"א. בחתך האינטלקטואלי האקדמי של השמאל "הרדיקלי" – אלו הם הפנים. ולפיכך, אלו הם גם פניו של כתב העת.

שחורי וישראלי אינן מתקשות לבקר את הבורגנות. הן עושות זאת ביעילות מרשימה. מתוך היכרות מעמיקה. מבפנים. כל טיעון פוגע בול. כל דוגמא זהב. שירת הפצע, הנרקיסיות, צרות האופקים, פואטיקת הסימונים התועלתנית, הכול מתואר בפרוטרוט.

ואז, משום מקום, או מוטב לומר, משום מקום שהוא בתוך הספרות, מכה בקורא מפח נפש מסחרר, כאשר מתחוור, כי הביקורת כולה, ניתוח כשלי הפואטיקה הדומסטית, ההגנה על השירה, כל אלו משמשים כאמתלה ותו לא, כהקדמה לטיעון האמיתי שהוא: ששירת משעול אינה פוליטית דיו ("גם בשירהּ ה"שערורייתי" של משעול, "שהידה", אין החמלה אלא עניין אנתרופולוגי והמניע לכתיבתו הוא שעשוע מצלולי"), ש"התנפצות אוסלו הותירה מעמד שלם, שחזון הנורמאליות ברח מבין אצבעותיו. שהכישלון הצורב התגלגל למפה אסקפיסטית של תענוגות ופנאי, אותה מציעים הפואטיקה והמגזינים של "החיים הטובים". במפה זו שב הכיבוש ומוכחש, וירושלים היא מתחם אוריינטלי ונינוח." שהבעיה היא ש"כביכול יש מקום לשיח פוליטי, ומילות הקוד מתוזמרות באופן שהולם את הספקטרום המשתרע בין השמאל הליברלי ל"שלום עכשיו": גירוש, בגידה, השכחה, גבול. אבל אלה נרתמות, לרוב, לסוגיות אסתטיות המעוקרות מהשדה הפוליטי, שאליו הן מאותתות.

אז למה לא אמרתן קודם? הבעיה האמיתית של השירה העברית היא: הכיבוש והכחשתו. כמובן! איך לא חשבנו על זה. זו הבעיה. לא נוסח, לא פואטיקה, לא דלות הלשון של הכותבים, לא המוסיקה החצצית. לא זך. כלום. הבעיה היא שהכיבוש מוכחש.

באותו הרגע ממש נחשפת הגיבנת הבורגנית על כל כיעורה ומאמרן האמיץ של שחורי את ישראלי מצטמצם לכדי שיחת סלון פנים-בורגנית "שיח פוליטי… המשתרע בין השמאל הליברלי" לחד"ש ודע"ם למק"י וכו'. באותו הרגע פורח מזיכרונן של הכותבות כי גם הבורגנות המשכילה, האקדמית, אף היא בורגנות, ושהבוגנוויליה והמחסום קרובים משנרצה להאמין, ואינם אלא ייצוגים שונים, האחד בגרסתו העממית, והשני בגרסתו המשכילית, של אותה תרבות פנאי מְרֻטֲפֶשׁת ומפונדרקת, של אותו שובע (וכי כמה עובדי קבלן אתיופים יוצאים להפגין במחסום?) שיסרב לשתות יין מיקבי רמת הגולן, של אותה הפואטיקה שממירה את הפואטי בפוליטי. שמבכרת את הפוליטי על הפואטי. שרואה באגי משעול את מי ש"העדפת האסתטי כביטויו של דבר-מה מעבר להווה המכוער נמצאת בחזית שירתה."

היות ההווה מכוער היא אקסיומה לדידן של הכותבות. מדוע מכוער ההווה? משום שיש כיבוש. ומשום שזה, מוכחש. וכמובן, כשיש כיבוש, אז הפרחים אינם פורחים, ואנשים אינם מתאהבים, וכול העולם נעצר והופך מכוער. ככה זה עם כיבוש.

יכול אדם לבכר את הפוליטי על הפואטי. אך לא כתב עת לספרות. כתב עת לספרות שמבכר את הפוליטי על הפואטי הוא אינו כתב עת לספרות כי אם ביטאון פוליטי. ו"הבעיה היא שהכיבוש מוכחש" היא גם בעייתו של כתב העת 'מטעם – כתב עת לספרות ומחשבה רדיקלית', שתועפות הכיבוש מצלות על דפיו כבוגנוויליה כבירה.

 

יצחק לאור וכיבוש האקדמיה את הספרות

יצחק לאור הוא מודרניסט מובהק שהקים שלא בכוונה כתב עת בעל נטייה פוסט-(מודרנית, סטרוקטורליסטית, קולוניאליסטית, או איך שלא תקראו לזה. איני מתערב בענייני משפחה) מובהקת. מי שבקיא ולו במעט בנבכי המפה התרבותית של ימינו, יודע אל נכון, כי הכיבוש, האחר, הערבי, המחסום, הגאה או המפורק. כל אלו אינם משתייכים לסדר שניתן לכנותו "רדיקלי", כי אם למיינסטרים האינטלקטואלי, לבון טון, ל(מ)טעם הנכון ולרוח התקופה. הו!, מטעם, מעין, דקה, הכיוון מזרח, תרבות וספרות ושות', כולם מחיובים באותו השיח ממש. כולם מדברים בניבים של אותה השפה. באותה הרטוריקה. כולם חרדים להכחשת הכיבוש.

לפיכך, יש צורך במודרניסט – היינו, באדם דתי, באיזה תום יסודי שמאפשר אמונה כי "אף על פי כן" – כדי לעשות שימוש בשם התואר "רדיקלי", בכל אחד ממובניו, במלוא הרצינות ומבלי להגניב קריצה. יתרה מכך, לאור הוא בכלל ציוני. קראו את שיריו בשום לב (את שירי הנוף, 'שירים לזכר אימי', או את שירו 'OD' או את 'כרגיל, בבוקר, לאחר פיגוע' או את השורות: "הנאצי כהנא / הוא שבא והוא גם ילך. אנחנו לא נברח מפה לאן נברח למי אני אברח"). לאור, ממש כמו לוין (על אף השתייכותו של זה לתיאטרון האבסורד או האכזריות), ממש כמו ויזלטיר, נטוע בלב ההוויה הציונית. הללו אמנם שפכו כמה קיתונות של פושרין על הישות הציונית, אך תמיד מבפנים. מעל בימות תיאטרון הרפרטואר הממוסד או בטקס הענקת פרס ישראל. תמיד תוך שימור הלגיטימציה. להזכירכם, לאור לא סרב לשרת בצבא הכיבוש, כי אם בשטחים הכבושים. וזהו כל ההבדל. המצפון, הוא אמנם מצפון, אך הוא אינו חלק נפרד מן הגוף. מן הגוף הציוני. הוא המצפון של הציונות. וככזה, היא מעולם לא התקשתה להכילו (וראה מקרה 'מלכת האמבטיה', שהוצג בארץ, חרף ה"סקנדל", בזמן מלחמה, בתיאטרון 'הקאמרי', לא פחות. האם הייתה מתאפשרת הצגה זאת לו חשה הישות הציונית כי המדובר הוא בחתירה של ממש תחת יסודותיה, בקריאת תיגר, באיום?) אין מהפכות בדמוקרטיה. אין "ראדיקליות" בדמוקרטיה. ואין שום חתירה. יש ביקורת, שמעוגנת היטב בתוך השיח, שמוקצה לה מקום מוגדר, וזו, במקרה הטוב, תוביל לאי אילו רפורמות. לאור, ויזלטיר, לוין ודומיהם, אינם חותרים באמת תחת הציונית. בל נלך שולל, מדינת ישראל יקרה לליבם[1]. הם מלווים אותה ומאוחדים איתה, ולמעשה מחזקים אותה בהעניקם לה מעין "מצפון הומאני" – והיא מצידה, הציונות, חיבקה אותם אל חיקה, והעניקה להם מקום של כבוד בין שורותיה (את לאור למשל, כיבדה פעמיים בפרס ראש הממשלה, בפרס קוגל, בפרס עמיחי, בפרס נח מוזס, בפרס ברנשטיין ובפרס הספרות הישראלית).

אך בל נשכח – יצחק לאור הוא בראש ובראשונה משורר. משורר מודרניסטי, תלמיד נצחי של ויזלטיר, חסיד של ברכט, מתרגם של פאונד עם נטייה עמוקה לקלאסי. וכאשר לאור עוסק בספרות, היינו, עורך את 'מטעם' ככתב עת ספרותי, הוא מגייס לצידו את שמעון זנדבנק, מודרניסט נוסף. דוד וינפלד, כנ"ל, ויזלטיר כנ"ל, שבתאי כנ"ל ועוד. ממש מכנס את שייריה של האצולה המודרניסטית. והללו מתרגמים את שיקספיר, וצלאן ואליוט וגתה וויזלטיר כותב על פבלו נרודה וזנדבנק כותב על תרגום רביקוביץ' לייטס, והלית ישורון מתרגמת מפרוסט, ובורחס ישנו וגם קפקא, ועודד וולקשטיין מוסיף את לארקין ופו ופלאנרי אוקונור וגם דן דאור ישנו ויש גם צווטאיבה וז'אן אנואי ומונטאלה ועוד קצת ברכט ואלפרד דבלין ואפילו ג'ררד מנלי הופקינס.

אמנם יש מקום להטיל ספק, הרי חלק גדול מן הכותבים המודרניסטים (ומן הכותבים בכלל) נקראים כיום שלא לשמה – כלומר, אינם נקראים כספרות. קפקא נקרא כי דלז. פו (ואפילו אריסטו!) נקרא כי לאקאן. פרוסט כי בנימין. ג'ויס, בקט, נבוקוב ובורחס כדגמים של פירוק וגלות ומינוריות, ואבות ישורון בשל הגמגום, הערבית והיידיש (לאמור, שוב דלז) ואבידן בשל הכישלון וכו'. ואפילו פאונד וסלין זוכים ל"לגיטימציה-של-פני-השטח" במסגרת הפלרטוט המתמיד והמדומה של השמאל ה"רדיקלי" עם תשוקותיו הליבידינאליות של הפשיזם – אך אני נוטה להניח שזהו אינו המקרה, או לפחות לא המקרה כולו, וכי נטייתו הספרותית של לאור היא אכן מודרניסטית.      

מן העבר השני, כאשר לאור אינו עוסק בספרות, הוא מובל כחמור באפסר בידי אצולת ה"דחויים-בעיני עצמם", ה"שואפים להיעשות לאחר" של אוניברסיטת ת"א ומכון כהן, בידי כוהנות המגדר ובידי האינטליגנציה של הגדה השמאלית, תרבות וספרות וסביבותיה, בידי ענת מטר שכותבת על "תרבות המוות הישראלית", חיים לוסקי שכותב, שוב, על דלז, בידי מיני לין חלוזין-דוברתיות שכותבות על עדויות הזוועה אותן גבו כפעילות "בצלם" ומיני דפנות בירנבוים-כרמליות שכותבות על ילדים חולי סרטן שצריכים לעבור במחסום, על הפריות והפוליטיקה של 'המשפחה הטבעית' או על הנזק שמסב הכיבוש לבעלי החיים בסביבה, בידי פעילות "מחסום – watch" שכותבות על יומיים בחייהם של נתיני הכיבוש ובידי דרור משעני, שכותב על שמעון בלס ו'הספרות המזרחית' ושאר חוקרי מגדר זוטרים, שמתעלקים על הספרות ואינם מועילים לה במאום ושעבורם אשת דונש בן לברט אינה אלא "אירוע" נוסף ב"נארטיב" של האישה המדוכאת.

לאור, אפוא, הוא עורך שסוע. כפסל הקולוסוס מרודוס, רגלו האחת ניצבת בספרות ואילו השנייה באקדמיה. יד ימין מתרגמת את פאונד ויד שמאל מפרסמת את ג'ודית באטלר. ומה ללאור ולבאטלר? מאום. זולת יישור הקו. שכן, כתב העת 'מטעם' עובד באופן הבא: הספרות מושכת את אנשי האקדמיה. אנשי האקדמיה מעניקים תוקף ויוקרה לספרות. מעין דוגמא מיקרוסקופית למה שהתרחש בשעתו ב'סימן קריאה'. אלא שלא כמו פרי בשעתו, לאור אינו מייסדה של אסכולה אקדמית כלשהי, ו'מטעם' אינו ביטאונה של כזאת. מרבית כותביו האקדמיים, שאולים מכתבי עת בסגנון 'תיאוריה וביקורות' ומן החוגים השמאליים שאימצו את ההגות הפוסט-סטרוקטורליסטית ככלי לניגוח ה"נרטיב" הציוני, ומתלמידיהם של אלו. אך מה ללאור ולכל אלו? דקונסטרוקציה? התענגות? ז'יזק, חנה ארנדט, אגמבן, פוקו, באטלר, בדיו, לאקאן, דלז, אלתוסר, שמיט וכל מה שיצא אתמול ב'רסלינג' וכרגע חם. מה זה עושה ב'מטעם'? הרי לאור אינו משתייך לאקדמיה הזו, לתקופה הזו, לז'רגון הזה – רק מיישר קו.

'מטעם' הוא אכן עדות לכיבוש. כיבושה של הספרות בידי האקדמיה. ואפילו לעורך חריף ובעל טעם ספרותי משובח כלאור, אין מזור כנגד זה. ככה זה עם כיבוש. כוחותיו הדורסניים אינם מתירים שמץ של סיכוי, קל וחומר כאשר מדובר בגוף כה פגיע כספרות העברית, שכל כיפות הברזל שלה נוטרלו לפני למעלה משלושים שנה ולבשו כבר קורוזיה. עולם כמנהגו נוהג ומי שנכבש  חייב במס. ולאור אינו יוצא דופן.

כדרכם של שסעים, מיסים ופיצולים, הללו משכפלים את עצמם. לאמור, לפיצול המרכזי שמאפיין את כתב העת (בין הפואטי והפוליטי) נוסף פיצול נוסף. פיצול משני. והוא הפיצול הפנים-ספרותי.

אמנם, שלא כ'הו!' ו'מעין', 'מטעם' מעולם לא הכריז על עמדתו הפואטית. כבר במאמרן של שחורי וישראלי, נוכחנו לדעת, הבעיה של הספרות העברית, מבחינתו של כתב העת, היא ש"הכיבוש מוכחש". מה שמוביל בסופו של מהלך, את כותבי 'מטעם' לבצע את מה שמפניו התריעו, היינו, להשמיע "מילות קוד המתוזמרות באופן שהולם את הספקטרום השמאלי" – לבל יוכחש הכיבוש. זו כמעט ההגדרה לשירת ימינו: השמעת מילות קוד מתוזמרות באופן שהולם את הספקטרום השמאלי. זו התורה כולה. לא ברור מדוע עורך כתב העת 'מטעם', יצחק לאור, שהוא אדם נבון ומבקר חריף – נבון וחריף מכותב שורות אלה – שלא פעם ערף ראשים בגין שורות טובות מ"עַל כַּמָּה רְגָלִים פְּגַז צַהַ"ל עוֹמֵד? / עַל שְׁתֵּי רַגְלָיו שֶׁל עִיסָא / וְעַל אַרְבַּע רַגְלֵי אֶחָיו הַמֵּתִים", מפרסם מילות קוד מתוזמרות. ומתי בדיוק, ובאיזה שלב, הפך דני האדום, ילד הפלא של השמאל הישראלי, למיישר קו.

אם כן, וכאמור, מתוקף הכיבוש, המיסוי והשסעים, נחלק גם הקורפוס הספרותי של 'מטעם' לשני חלקים:

א) מס שפתיים.               ב) ספרות שהעורך מעריך.

איני חפץ להקדיש יריעה רחבה מידי לספרות מס השפתיים. די לנו שהיא זכתה להידפס פעם אחת. אציין בפשטות, שלא ייתכן כי קו פואטי של כתב עת יתבסס על "שמות-קוד" (מחסום, כיבוש, צה"ל מניאק, הומוסקסואליות רכה, וכו'), שנוכחותם ביצירה מזכה, באופן מידי כמעט, בפרסום. לא ייתכן, שהזהות האתנית, לאמור, ערבי, תהווה תנאי מספיק.

- "עֲצֹר / אֲנִי הַמַּחְסוֹם / מִי אַתֶּם, הוֹי עֵדֶר? / עֲצֹר / אַתָּה עֲרָבִי / בֵּן כֶּלֶב / הָאֵט וְהַמְתֵּן / אֲנִי וְאַתָּה / הַבְּדִיחָה שֶׁל הַסִּפּוּר" (מתוך 'מחסומים', פאיז אלסרסאוי, מערבית: גיא רון גלבע)

- "בְּמַחְסוֹם חֲוָורָה הַחַמָּה צוֹלֶבֶת / אֶת פָטִימָה, אֶת בִּטְנָהּ, אֶת פְּרִי רַחֲמָהּ / שֶעַל הָאָבְנַיִם, צוֹרֵחַ צְרִיחָה רִאשוֹנָה לַחֲלָלוֹ שֶל עוֹלָם… וְלא תִּפְתַּחְנָה שַעֲרֵי מַחֲסוֹם נָעוּל / לָאַמְבּוּלָנְס שֶמִּתְחַנֵּן לְהָבִיא אֶת פטימה / לְבֵית היוֹלְדוֹת בִּשְכֶם." (איתן קלינסקי / במחסום בחוורה)

- "עַל כַּמָּה רְגָלִים פְּגַז צַהַ"ל עוֹמֵד? / עַל שְׁתֵּי רַגְלָיו שֶׁל עִיסָא / וְעַל אַרְבַּע רַגְלֵי אֶחָיו הַמֵּתִים" (אורי וייס, מתוך 'עמדא')

- "הַלְּבָבוֹת בָּאֲדָמָה בְּתוֹךְ רִמּוֹן; דַּחְפּוֹר עַל הֶעָפָר וַאֲרִיאֵל שָׁרוֹן בַּמָּטוֹס! (מתוך 'על הגופות', נצר ג'מיל שעת', מערבית: גיא רון גלבע)

- "מָטוֹס. פָּגָז. מָטוֹס. פָּגָז. / מַסּוֹקְסוֹקְסוֹק. פָּגָז. פִּצְצַת תְּאוּרָה. / מוֹבַּיְל סְחַרְחַר עָשׂוּי פְּלָדָה / נוּמִי נָם / תִּינֹקֶת לְבָנוֹנִית" (מתוך 'צעצועים התפתחותיים', גלית סליקטר, מוקדש לְנַגְ'לָה ח'וּרִי)

- "נִפָּגֵשׁ בַּמַּרְמָרָה. / שָׁלוֹם. / הָאֳנִיָה תַּשִּׁיל / אֶת כִּתְמֵי הַדָּם, תִּגְלֹל / שָׁטִיחַ אָדֹם – /  לִכְבוֹדְךָ, לִכְבוֹדִי?" (כרמית רוזן, מתוך 'ניפגש במרמרה')

ויש גם את שירי ההלל לטלי פחימה. ושירים פוליטיים של שבתאי, ויזלטיר ולאור. זהו כאמור, המס המדיני. אך אנשי הכיבוש התאבים אינם יודעים שובע. יש לשלם גם מס חברתי.

מדובר בעשרות דוגמאות הנעות על פני הקשת המדוכאה כולה, כאשר שתי המייצגות העיקריות של התופעה הן יודית שחר וסיגל בן יאיר. כלות פרס 'טבע' לשירה. שנה אחר שנה. כל אחת מהן כיהנה ב'מטעם' במשך תקופה על תקן, שימו לב,  'האם המזרחית החד הורית מן הפריפריה שכותבת על כך שהיא אם מזרחית חד הורית מן הפריפריה'. זהו התיק בהן החזיקו השתיים. תחילה שחר, ולאחר מכן בן יאיר.

- "אֱלוֹהַי הַמַזְכִּירוֹת אוֹהַב אותָן עוֹטוֹת / פְּני מַזְכִּירָה מוּל הַמַרְאָה / טוֹפְפוֹת עִם שַחֲרִית לְעֶבֶר הַתַחֲנָה / מְצופְפת מוֹנִית שֵרוּת לְיוֹם מַקְסִימוּם בִּשְכַר מִינִימוּם" (יודית שחר, 'אלוהי המזכירות')

- "גַּם 1144 ש"ח לֹא יַעַזְרוּ לִסְגֹּר אֶת הַחֹר בַּלֵּב / וּבַבַּנְק. רוּצִי. לִתְפֹּס אֶת הָאוֹטוֹבּוּס. מֵאָחוֹר. מֵאָחוֹר. פּוֹעֲלוֹת נִקָּיוֹן / רְדוּמוֹת בְּטַיְץ שָׁחֹר מַבְרִיק קוּקוּ בְּלוֹף וּפַס אָדֹם, לִיפְּסְטִיק בְּזוֹל / אַתְּ שׁוּב מְנַקֶּרֶת בְּעַמּוּד 24 שֶׁל רוֹמָן רוּסִי / בַּדֶּרֶךְ לְהַחְתָּמַת הַכַּרְטִיס הַמַּגְנֵטִי… תַּגִּידִי תּוֹדָה בִּזְמַנִּים שֶׁל מִתּוּן אַבְטָלָה סְגִירַת מִפְעָלִים צְמִיגִים בּוֹעֲרִים / כֻּלָּנוּ אוֹמְרִים תּוֹדָה בְּבַקָּשָׁה / סְלִיחָה. תַּגִּידִי יָפֶה סְלִיחָה לַבּוֹס" (סיגל בן-יאיר, 'אם את שוב')

כאמור, לא ארחיב באשר למבחר הדוגמאות שהובאו. מי שרוצה ללמוד מה הם הכשלים הפואטיים שבשירים מעין אלו, "שירים אחרים", כלומר, שירים העוסקים באחר, – מוזמן לקרוא את רשימתי על רצ"א ועל כתב העת 'מעין' (שהוא למעשה כעין אח צעיר ושובב של 'מטעם'. ה'מעריב לנוער' של 'מטעם'. אותה האוכלוסייה, לפני ואחרי התבגרות. תואר ראשון ותואר שני. בורגנים ובני בורגנים) שהופיעה בדחק ב' או את רשימתי על מתי שמואלוף – עורכו לשעבר של ה'כיוון מזרח' ועוזרו האישי של רצ"א בהווה – שזמינה ברשת.

- – -

הכול גלוי וברי ונהיר. איני מחדש דבר. זוהי רוח התקופה. זוהי עמדתם של מרבית כתבי העת. זהו השיח. זהו אישור המעבר במחסום. ככה זה עם כיבוש. וככה זה עם כיבוש האקדמיה את הספרות. יש צורך באישור מעבר. זה מה יש. הפוליטי מאשש את הפואטי ולא ההפך. נמצא הפיתרון הקל. וכולם נוהרים. 'מטעם', 'הו', 'מעין'. כולם חוסים בצל הבוגנוויליה הרדיקאלית.

זה באשר למס השפתיים.

ובכל זאת, לאור הוא איש ספרות (ולא על מס השפתיים לבדו יחיה איש הספרות). על כן, זכינו לפגוש ב'מטעם' גם ספרות שהעורך מעריך (שאינה חנוך לוין). משוררים צעירים, ולא מעט, שיצחק לאור העניק להם במה ראויה, מקום מרכזי, ואף טרח, כעורך מן הסוג הישן והטוב, להעניק לחלקם "שירותי" עריכה רצחניים, אך גם לעשות נפשות לעבודתם (עשיית נפשות שהתאפשרה, בין היתר, בשל מעמדו של לאור ב"הארץ").

החלק הארי  של כותבי 'מטעם' (לא כולם!) מורכב מעוברי אורח, כאלו שנמשכו להילה היוקרתית-אקדמית שאפפה את כתב העת, וביקשו להתבשם בה. כאלו שקפצו על העגלה במרוצתה. שיישרו קו עם יישור הקו וכתבו שירים "מתאימים". לא אנקוב בשמות. הרשימה ארוכה. הללו מופיעים כמעט בכל כתב עת אפשרי. דבר לא נדבק בהם. נכונותם תלויה בנוכחותם. אורי הולנדר, ברשימתו 'כולם רצים בלהקות' (תרבות וספרות, 19.09.2012) הגדיר אותם יפה כמשוררים "להקתיים", כאלו ש"את רוב תוצריהם אפשר להמיר בקלות זה בזה, ולא במקרה אפשר להבחין בבעלי היצירות עצמם נעים בחופשיות מחבורה לחבורה, ברוח סכסוכם האחרון עם מאן דהוא". עבור אלו, שימש 'מטעם' כר מרעה דשן והם צבאו עליו בהמוניהם.  

בבסיס הד.נ.א. הפואטי של כתב העת, עומדים אב ואם. ויזלטיר ורביקוביץ'. שני דגמי העל. שניים מסמליה המובהקים ביותר של הבורגנות המשכילה בישראל. שני נציגים של דור המדינה. בתווך הזה, שבין הגבר המאצ'ו, המחוספס, הקר והאינטלקטואלי, שיחסו לנשים "שנוי במחלוקת", ובין הליידי הרהוטה והפגיעה שמבכה את מר גורלה וחותכת ורידים, מתקיימים מרבית הטקסטים ב'מטעם' (אלו שאינם משולמים כמס). בין שורות כגון: 

- "אַתְּ יְשֵׁנָה. / אֲנִי מֵצִיץ מִתַּחַת לַתַּחְבֹּשֶׁת / וְרוֹאֶה אֵיזוֹ צַלֶּקֶת יָפָה / תִּהְיֶה לָךְ. (יובל פז, מתוך "אחרי הניתוח")

- אֲנִי אוֹהֵב אוֹתָךְ כְּמוֹ גַּרְזֶן / אֶת הַגֶּזַע, וְאֶת פְּאֵר עֲנָפַיִךְ / אָסִיר בְּמַסּוֹר / וַאֲכַרְסֵם בָּךְ שְׁבָבִים עַד עֵירֹם, / עֵת אַתִּיז בְּפַטִּישׁ וְאִזְמֵל / כָּל שָׂרִיד, זִיז וּמִכְשׁוֹל, / עַד כְּלוּחַ חָלָק תַּעַמְדִי וְאִלֶּמֶת / בִּיבֹשֶׁת הַמִּלִּים הַכְּבוּשׁוֹת. (שמעון רוזנברג מתוך:"אהבת החוטב המסור")

ובין שורת כגון:

- "גּוּף הָאָדָם הוּא הַשֹּׁרֶשׁ הַיָּחִיד שֶׁיֵּשׁ לִי. / גּוּף הָאָדָם הוּא הַשֹּׁרֶשׁ הַיָּחִיד. / וְהוּא לֹא מַחֲזִיר נְשָׁמוֹת לִפְגָרִים. / וְאֵין לִי גּוּף יְחִידָה, גּוּפָה, לְהַרְגִּישׁ / בְּתוֹכָהּ בַּעַל חָיָה. כֹּל מָה שֶׁהוֹפֵךְ אָדָם  /לְחַי, נִשְׁאַב. אֲנִי הוֹלֶכֶת בְּלִי קְלִפָּה וּבְלִי / תּוֹךְ, בְּלִי כְּסוּת, לִישֹׁן, בְּלִּי חֵיק, גֶּזַע לִבֵּךְ, / בְּלִי זֶה. מָה שֶאַתְּ לֹא מְבִינָה זֶה שֶׁגּוּף / הָאָדָם הוּא הַשֹּׁרֶשׁ הַיָּחִיד שֶׁלִּי" (ציביה ברקאי, מתוך: "בית אל")

- "הַנְּשָׁמָה שֶׁלִּי הִיא תִּינוֹקֶת מֵתָה וְיִתָּכֵן / שֶׁנּוֹלְדָה חַיָּה. יִתָּכֵן זֶה פֵּרוּשׁוֹ שֶׁבְּלֵילוֹת / טְרוּפִים אֲנִי יְכוֹלָה / לִשְׁמוֹעַ אֶת בִּכְיָהּ / אוֹ פַּעֲמוֹנִים אוֹ צְחוֹקָהּ; / אֵינֶנִּי יְכוֹלָה לִשְׁמוֹעַ אוֹתָהּ פּוֹעָה, / עַל-כָּל-פָּנִים." (הילה להב, מתוך: "הנשמה שלנו")

שירת הפצע של הפצועה-הפצועה והפוצע-הפצוע. והכל בסגנון אלגנטי, המעיד אל תחכום, בתחביר "מורכב", "שבור", "מפורק" וכו'. "יִתָּכֵן זֶה פֵּרוּשׁוֹ", "וְאֵין לִי גּוּף יְחִידָה, גּוּפָה, לְהַרְגִּישׁ / בְּתוֹכָהּ בַּעַל חָיָה" וכו'. מבחינות רבות, מרבית השירה בכתב העת 'מטעם' היא שירת דור-המדינה (או 'דור המדינה השני') מובהקת. שירת פצע, בגוף ראשון, חרוז חופשי (רק בלי החרוז ובלי החופשי) ושפה בגובה העיניים (שלעיתים מתגבהת לכאורה באמצעות התחביר או באמצעות הטיה כזו או אחרת: "הַאִם תִּכְאַבְנָה הַשְּׁתַּיִם כִּפְלַיִם / מֵהָאַחַת / מָה אִם תִּמָּאֵסְנָה עָלֶיהָ הַמַּנְגִּינוֹת". זה המקסימום). נתק מוחלט מכל מה שקדם למחצית השנייה של המאה ה-20. במובן הזה, לאור אכן לא הוביל כל מהלך. רק ציית לנורמות הפואטית שמושלות בכיפה. אותן אלה שייצרו את לאור. אותן אלו שייצרו את אגי משעול.

על שלושה

כאמור, קשה לסקור מפעל במימדיו של 'מטעם' ברשימה אחת ולא מן הנמנע שאני חוטא לטקסטים רבים. לפיכך, אבקש להתמקד בשלושה יוצרים שהופעתם מזוהה באופן ישיר עם כתב העת. והם:

א) מאיה קופרמן. ב) הילה להב. ג) יעקב ביטון.

הראשונה, מאיה קופרמן, סומנה בראשית דרכו של כתב העת, כדבר הבא בשירה העברית.

 - "מִדֵּי יוֹם אֲנִי מְקִיצָה אֶל תּוֹך קִרְעֵי בְּקָרִים. / רוֹעֶדֶת מִקּוֹר וּסְמוּקָה מִפַּחַד, אֲנִי בּוֹצַעַת אֶת הַאֲוִיר בִּצְעָדַי / קְרָסיִם נִתְלִים בְּעֵינַי, בְּקַרְסוּלַי, בִּשְׂעָרִי… בַּלֵּילוֹת אֲנִי מְגַלֶּפֶת אֶת דְּמוּתְךָ בְּזִכְרוֹנִי. / שַׂעְרְךָ הַצָּהֹב מִתְעַרְבֵּב בְּדָמִי.לְחָיַי סְמוּקוֹת, מַכְחִילוֹת / בְּעוֹד אֶצְבְּעוֹתֶיךָ סוֹגְרוֹת עַל צַוָּארִי. / אֵינְךָ חָדֵל גַּם כְּשֶׁאֲנִי מִתְעַלֶּפֶת. / כַּמּוֹנִי יָדַעְתָּ, לֹא זֶה הַאֲוִיר אוֹתוֹ אֲנִי צוֹרֶכֶת בִּנְשִׁימוֹת כְּבֵדוֹת, / סִיזִיפִית עֲיֵפָה / מְגוֹלֶלֶת אֶת אַנְדַרְטַת אַהֲבָתִי… אַתְּ / הָיִית הַסִּכּוּי הָאַחֲרוֹן שֶׁלִּי / אֵיךְ הֵעַזְתְּ לִנְשֹׁם מִלִּים אֲחֵרוֹת מִשֶּׁלִּמַּדְתִּי אוֹתָךְ / אֵיך הֵעֵז גּוּפֵךְ, שֶׁהוּא גּוּפִי, לִפְצֹעַ אֶת עֵינַי בַּשֹּׁנִי / אֵיך הֵעַזְתְּ לְהִוָּלֵד, / לְהִפָּרֵד … מָה נוֹתַר? חֲזִיָּה סְפוּגָה בְּרֵיחַ הַזֵּעָה שֶׁלָּךְ / צַלֶּקֶת אוֹ שְׁתַיִם בִּפְנִים הַיָּרֵךְ / עַשְׂרוֹת תְּמוּנוֹת מְפֻזָּרוֹת… לִבְסוֹף, נָבְרוּ הֵם בִּקְרָבַי. יְדֵיהֵם בְּתוֹך גּוּפִי, עוֹטוֹת כְּפָפוֹת, סְטֶרִילִיּוֹת מֵאַשְׁמָה. "

(מתוך: 'שפת אם', 'מטעם' 1)

מרגע פרסום השורות הללו ועד לספר ב'קיבוץ המאוחד', לפרס שר החינוך והתרבות למשוררים בתחילת דרכם, ולביקורות בנוסח – "שפת האם איננה רק הלשון שיש ללמוד ולדבר אותה, בלימוד קשה ומפרך. היא גם קו הגבול, שפת-אם, כמו שפת הים או שפת הנחל, גדה שמשמגיעים אליה חייבים להיעצר, או להיכנס פנימה ולהסתכן בטביעה. קופרמן חוזרת ובוחרת בשתי האפשרויות הללו, המושכות ומפתות אותה במידה שווה. קראו את הספר הזה, הוא יפה מנשוא… אל תניחו לקור האנליטי הזה להטעות אתכם – בה בשעה הגוף הזה בוער (מתשוקה, מצורך, מאהבה), כמעט כמו הגוף-בגד של דליה רביקוביץ" (שירה סתיו, הארץ) – לא חלף זמן רב. יבבותיה של קופרמן נשמעו במרחק, וזו הוכתרה ככוהנת הלסבית החדשה. כבגד הגוף החדש. כגילום האולטימטיבי של השסע-פצע-האחר. או כמאמר חוקרת הספרות והמגדר דנה אולמרט, אחת מן הגנרלים המבטיחים של כיבוש האקדמיה את הספרות: 

"אני תוהה אם הסיווג של ספר השירים של מאיה קופרמן, "שפת אם", שראה אור לפני שנה, כ"ספר לסבי" עושה לו עוול או דווקא להפך, מתאר אותו במדויק ומעניק משמעות חדשה למושג "שירה לסבית". הוא נכתב על ידי משוררת לסבית והוא עוסק בחלקים נרחבים שלו ביחסים בין נשים, בסבל ובעונג שהם גורמים. כלומר, הלסביות היא חלק בלתי נפרד ממנו, מרכזי וחשוב. לי נדמה שהעוצמה של קופרמן כמשוררת מתגלה בעולם הדימויים המבריק שלה, בכישרון שלה לתאר ולהמחיש באופן מפתיע ומחדש רגש כמו געגוע, שכבר נכתבו עליו תלי תילים של יצירות ספרות ושירים. למשל בשיר "חלום וקללה" שנפתח במילים "געגועי הולכים ושבים / כמו נידה".

נסיונה של אולמרט לחלץ את קופרמן מן המלכודת המגדרית, סופו שמקבר אותה פי שניים. "געגועי הולכים ושבים / כמו נידה". זהו ההישג הפואטי, לדידה של חוקרת זאת. זה החידוש. כוח נשי מתפרץ, שפריץ של נידה. הבוגנוויליה רוננת.

השנייה, הילה להב.

כשאומרים 'מטעם' אומרים הילה להב. זו משוררת הבית. גאוות המשפחה. ההישג הגדול של 'מטעם'. קופרמן המשודרגת. נהי מסוגנן.

"ה"אני" הוא המרכז הסמנטי והתחבירי של להב" מסביר לאור (תרבות וספרות, 09.03.2012). וכמו קופרמן אף היא מקדישה את עיקר שירתה כדי לבַכּות פעם אחר פעם מה גדולה אזלת היד של "אני" רצוץ זה:

 - "אני בנמצא. כמעט אמרתי בהסח הדעת כמעט  /אמרתי בהישג-יד. למעט החליל אין לי צינור / חמצן עוד מלידתי וכשאבער / אף רוח איננה מלבה אותי אם ישנן רוחות / כמעט שכחתי: התריסים / עומדים מוגפים."

- " אֲנִי הַמְבַקֶּשֶׁת לְהִקָּבֵר וְהָרוּחַ / אוֹחֶזֶת בִּי בַּעֲבוֹתוֹת שֶׁל אַהֲבָה. הִיא / נִשְׁאֶרֶת לְצִדִּי. עֵרָה. / לְעִתִּים הִיא מְדַמָּה שֶׁנִּקְשְׁרָה / נַפְשִׁי בְּנַפְשָׁהּ. כָּכָה יֵעָשֶׂה לָרוּחַ / שֶׁהַחֹשֶךְ חָפֵץ בִּיקָרָהּ,

- "אֵינֶנִּי רוֹצָה לִכְתּוֹב אַךְ אֵינֶנִּי / נִרְדֶּמֶת, וּבַחֲצוֹת אֲנִי מְעִירָה בִּי אֶת / נַפְשִׁי הַתִּינוֹקֶת וְצוֹבֶטֶת / אוֹתָהּ שֶׁתִּבְכֶּה"

לצד אלו, מרבה להב להפגין אנינות ובקיאות בעלי ברק אינטלקטואלי עכשווי ("כָּל "הִנְנִי" מִתָּרְגֵּם בִּשְׂפָתִי: אַל תֵּלְכִי"), ונטיות לשוניות שמאפשרות לה לכתוב, ממש, כמו לדליה רביקוביץ' בשעתו: "שירים שנוטים למצוא חן בעיני קוראים המבוגרים ממנה בשנות דור, הן בזכות רצינותם המופנמת והכאובה, והן בזכות העברית המעוצבת, הקצת מיושנת אולי, שבה הם כתובים, עברית שורשית שמעדיפה צורות תחביריות וסמנטיות הדוקות ומשוכללות". (אלי הירש, ידיעות, 06.01.2012).

עבור אוהדי מרק הדמעות הסמיך, להב נוחה לעיכול. היא נכונה, מדויקת, רהוטה. מחליקה בגרון. היא איננה "מפריזה" ב"עברית השורשית שמעדיפה צורות תחביריות וסמנטיות הדוקות ומשוכללות" ואינה נוטה להעמיק מידי. הכל במידה. קצת מכל דבר. ערפול מגדרי, קורט עמימות תחבירית ואפילו קצת מוסיקה. רק קצת (אך לא משהו שהיינו מצפים ממוסיקאית קלאסית בעלת אוזן משוכללה). לעיסוק מעמיק או קנטרני יותר בשירת להב, אני מפנה את הקוראים למאמרו של רצ"א 'קוצצת אצבעות – ניתוח הפוליטיקה של הפצע בטקסטים ובשירה ישראלית חדשה', שזמין ברשת לכל דורש.

יעקב ביטון. הביאה השלישית.

ביטון הוא האחרון ברצף זה של משוררים שזכו לעמוד ב"פרונט" של 'מטעם'. הוא נכנס לשם כעוד מזרחי מחמד – כעוד, כמאמר הלית ישורון, "משורר טבעי, שהחיים – ולא השירה – הצמיחו", שכותב "שירה לא מלוטשת שעוצמתה בבלי דעת" – ויצא משם כמשורר. איש לא התכוון שכך יהיה. אך כך יצא. יחד עם זאת, את שירתו של ביטון יש למוד במדדים היאים לה, כשירה שמרנית, היינו כרובד נוסף, כשאר כותבי מטעם, בנוסח דור המדינה. ובכל זאת, נבדל ביטון ממרבית כותבי 'מטעם' בהתכתבותו המעמיקה יותר עם המקורות. באיזו פשטות של חול. באיזו כנות ישירה.

- "הַאִם הָעֶרֶב הַזֶּה חָדָשׁ? / אָכֵן הָאִמָּא הוֹרִידָה אֶת הַמְּעִיל, אַדֶּרֶת צֶמֶר בְּמִדַּת נְפִילִים / נִשְׁמְרָה כָּל אוֹתָם חֳדָשִׁים בַּאֲרוֹן הַחֹרֶף, בַּדְּלָתוֹת הַגְּבוֹהוֹת / כְּבֵדָה עַל שֶׁלֶד כְּתֵפַי, מִתְלֶה דַּק / וּבְפִנּוֹת מְחִיצַת הָעֵץ נָחוּ כַּדּוּרֵי נַפְתָלִין / לְבָנִים וַחֲרִיפִים / כָּל הַיָּמִים הַקָּרִים שֶׁחָלְפוּ לֹא עָקְרוּ מִצִּבְעָם"

זו לכאורה שירה צנועה, נקייה, שאינה מצטעקת. אך ביטון, כמאמר א. הירש, "יודע היטב מה הוא אומר, מה משקלם של כל דימוי או טענה בשיריו, ומה הקשרם האידיאי והרגשי". ולפיכך (שוב יישור הקו) הוא מספק לקהל של 'מטעם' נקודות אחיזה:

 "וְהִנֵּה הַכַּפְתּוֹרִים הַשְּׁחֹרִים / כְּמוֹ זַרְעֵי קִיקָיוֹן שֶׁחָשַׁבְתָּ לִבְלֹעַ עַל מִגְדַּל הַמַּיִם"

- "בְּרֵאשִׁית שָׁתְקוּ הַנָּשִׁים כִּי חָנַקְנוּ אוֹתָן / הָאָרֶץ נִשְׁאֲרָה תֹּהוּ וּבֹהוּ  / אַחֲרֵי שֶׁנִּטַּע הַטּוֹב / רַק יְדֵיהֶן עוֹד מַמְשִׁיכוֹת לְהַתְמִיד / מֵעֵבֶר לְשֵׁשֶת יְמֵי הַבְּרִיאָה / אֲנַחְנוּ כֻּלָּנוּ מְבִינִים שֶׁהַצֶּלַע נִלְקְחָה מִן הָהָר / הָיִינוּ חוֹלוֹת גְּדוֹלִים אִלְּמִים מַקְשִׁיחִים צוּר / הָאֶחָד בַּשֵּׁנִי / וְרַק נִתְמַכְנוּ בְּרוּחַ נִקְבִּית הַמְּרַחֶפֶת / עַל פְּנֵי תְּהוֹם. (תְּהוֹמֵינוּ)"

יש משהו מאוד מפתה ביושרתו של ביטון. קל לטעות אותו לפרא אציל אך פגיע. לדבר מה "אותנטי" בים הסימולקרות הזה. לגבר שיודע לעשות אהבה. שמבין, שרק "נִתְמַכְנוּ בְּרוּחַ נִקְבִּית הַמְּרַחֶפֶת", שיודע ש"שָׁתְקוּ הַנָּשִׁים כִּי חָנַקְנוּ אוֹתָן". אלא שגם את האותנטי למדנו כבר לחקות. גם את הנוגות של פנחס שדה. וישנו הרושם, אם כי עוד מוקדם לקבוע, שביטון מספיק מתוחכם, וכי ידוע לו היטב על אילו מיתרים הוא פרט ואילו צלילים הוא הפיק בדרכו לפרס 'טבע לאימהות מזרחיות חד הוריות מן הפריפריה שכותבת על כך שהן אמהות מזרחיות חד הוריות מן הפריפריה'.

 במובן הזה, ביטון איננו יוצא מן הכלל. כפי שציינתי בפתח הדברים, כותבי 'מטעם' אינטליגנטים ביותר, וככאלו, עליהם להישמר כפליים מן הדמגוגיה ומן הסופיזם, ולא להתפתות, כמאמר בודלר, "להכין לקהל מטעמים מן הסחי והחלאה אשר אהבה נפשו."

 'מטעם' לא היה "עוד כתב עת" שנפתח ונסגר כלעומת שנפתח. היה זה מפעל. מפעל של איש אחד. מפעל שיקר לליבו של איש אחד. ורק לליבו (כך הסתבר בדיעבד). שחקן מרכזי – שהופיע בתדירות מרשימה, שלא לומר מסחררת – במגרש החצי מדומיין וכפוי הטובה שזכה, ובצדק, לכינוי "סצנת כתבי העת".

'מטעם' לא קם עבור הספרות העברית. הוא קם כדי לשמש במה לאנשים שרצו להגביה את רמת הדיון. אך לא את זה הספרותי. עבור אקדמאים שרצו להתבטא ולפעול מחוץ למסדרונות האקדמיה אך לא במתנ"ס. שרצו לגעת ברוח עצמה. לחוש את הרוח מלטפת את שערם. להיעשות לחוקרים ולמושאי המחקר גם יחד. חוקרים-סופרים, חוקרות-משוררות ולהיפך, המודל הכפול החדש. את כל אלו משך 'מטעם' לחיקו – ובלהקות.

 בסופו של דבר, למרות מבחר תרגומים משובחים לעילא, שאין להמעיט בערכם ובחשיבותם התרבותית, וחוברות יפות שהוקדשו לברכט, לוין ופאזוליני (שראויות לדיון נפרד ומעמיק), לא הותיר 'מטעם' כל חותם על הספרות העברית.  הייתה זו אכסניה זמנית, שיישרה קו עם רוח הזמן, שהעניקה מקום נוסף לחמוק בו מן הסוגיות הפואטיות הבוערות, וזו במסגרת של קהילה מדומה ותומכת, מלאת חשיבות עצמית וצדקנות בורגנית, שהתפוגגה מיד עם הסגר כתב העת ושלחה את חבריה לתור אחר בוגנוויליה אחרת לחסות בצילה. 

 

[1] כשם שהיא יקרה ללבו של אהרן שבתאי – שלא ככותבי 'מטעם', מצליח להביט גם מעבר לכיבוש – שרק לאחרונה הסביר בתבונה רבה כי "בכל זאת זה טוב שיש לנו ארץ! פשוט שוכחים את זה. יש ארץ עם שמים, עם חמציצים, עם כלבים שמחרבנים בפארק, בכל זאת זה שלנו. אנחנו יכולים לא להיות אידיוטים ולהתחבר פה עם הערבים שמסביבנו ולהיות בני אדם. אנחנו אידיוטים ולא עושים את זה, אבל בסך הכל זה שיש לנו ארץ ומדינה זה דבר טוב" (אהרן שבתאי, הארץ, 10.02.2013)

ראו גם :

אתר מטעם

מטעם בויקיפדיה

 

אודות יהודה ויזן

יהודה ויזן הוא משורר, מתרגם, עורך ומבקר שירה ישראלי. עורך את פסטיבל תל-אביב לשירה ואת כתב העת "דחק". שימש כמבקר השירה של "וואלה!", "Time Out תל אביב", ותוכנית התרבות "דיבור חדיש" בערוץ 8.
הפוסט הזה פורסם בתאריך ביקורת עם התגים , , , , . קישור קבוע.

11 תגובות על ריחה המר של הבוגנוויליה – ניתוח שלאחר המוות לכתב העת 'מטעם':יהודה ויזן

  1. מאת אלי אשד:‏

    אציין שבניגוד לדעת המחבר שחושב שמאחר שהוא אדם מבחוץ לא הוא האיש המתאים לכתוב על כתב העת "מטעם " ניראה לי שפוסט מורטם מעין זה יכול לכתוב רק אדם מבחוץ שיש לו את החשבונות שלו אבל תיאורטית לפחות יכול לראות את היער ולא רק את העצים.

  2. מאת יובל ג.:‏

    מאמר טוב. ככל שאני חושב על זה יותר, הבעיות שויזן מציג כאידיאולוגיות שמייצרות משוררים, הן בעיות עומק
    של השירה העברית, שמצד אחד שקועה בהליקוניזם האסתטיקני מבית מדרשו של אור וממשיכו בורשטיין,
    ומצד שני האסכולה הפוליטית של לאור/שבתאי. האסתטיקונים אדישים לעולם, ה"אתיקונים" אדישים לשפה.
    התוצאות בהתאם.

  3. מאת יובל ג.:‏

    והערה ליהודה: על מה הפליאה שלא היו תגובות לסגירת כתב העת? אתה יודע הרי שאין מערכת ספרותית,
    כתבי עת מעניינים רק כמה עשרות תמהונים, בדרך כלל העושים במלאכה, אפילו המשתתפים לא טורחים
    בדרך כל לקרוא את כל החוברת אלא רק את כתביהם הם, וזהו. זה המצב. חלפו עברו ימי "עכשיו" ו"סימן קריאה".
    ביי ביי ספרות, ביי ביי אמנות, יש פייסבוק.

  4. מאת גיורא פישר:‏

    תודה על המאמר המרתק

  5. מאת דודו פלמה:‏

    ביקורת שמצליחה להיות כאילו אוהדת ועוינת כאחת. כאילו נייר לקמוס משומש שאיננו יודע להחליט אם זו חומצה או בסיס. כאילו רוחב דעת ורוחב יריעה. ולמרות רוחב היריעה של המאמר והנאורות הבוהקת של מחברו, הוא איננו מצליח להסתיר את המלונה הניאו-קונסרבטיבית שממנה מגיח הוויזן. אה כן, בעצם אין כיבוש ואיזו יופי של ארץ ישראל יש לנו

  6. מאת יובל ג.:‏

    אם יורשה לי לסנגר, הטענה איננה שאין כיבוש, אלא שאין לראות דרך הפריזמה האידיאולוגית-פוליטית
    את האסתטיקה השירית. השכפול של לאור את עצמו במשוררים צעירים שהרגישו מחויבים לדרכו הפוליטית
    (אני מצביע חד"ש, שלא יהיו טעויות) פלוס לדרכו הלשונית (מעט חריזת זך פלוס שורות זולגות זו לזו
    ללא עיבוד שירי של ממש, שורות ישירות כמעט עיתונאיות, שלמידת הצלחתן התייחסתי ברשימה באתר זה)
    גרמה נזק לדור של משוררים, מוכשרים יותר ופחות, והכול בחסות ה"אימפריה" התרבותית של מרכז הכוח
    האליטיסטי של עיתון "הארץ".
    וביקורת יכולה להיות עם מידת אהדה לרצינותו הבסיסית של לאור ולמחויבותו לספרות לאורך השנים, כמו גם בעשייה
    סיזיפית ובלתי מתגמלת כלכלית של כתב עת, יחד עם הסתייגויות חריפות. אין סתירה בין הדברים.

  7. מאת עופר גורדין:‏

    מאמר יוצא מהכלל של יהודה ויזן. מאלה שאתה כבר כמעט ולא פוגש. תענוג תרבותי במלוא מובן המילה. כן ירבו.

  8. מאת דוד אדלר:‏

    במאמר שזורות פסקאות מבריקות רבות (וגם בהן, אפילו בהן, התוכן, עובדתי או פרשני, לא תמיד נכון או מדויק). אך המאמר מכיל גם אמיתות עובדתיות לא מעטות כמו: " 'מטעם' ……הופיע בתדירות מרשימה, שלא לומר מסחררת – במגרש החצי מדומיין וכפוי הטובה שזכה, ובצדק, לכינוי "סצנת כתבי העת" ". אך מה שחסר לי במאמר זה איזכור העובדה ש"מטעם" ידע לסיים "יפה". זה התבטא לפחות בשתי עובדות. האחת, בגיליון האחרון יש אינדקס מקיף ודקדקני של כל 28 החוברות. וכן מנויים קבלו שיקים יחסיים לאי ניצול המנוי (מה שמנסיוני לא כולם עושים).
    באשר לפרשנות וההערכה ניתן כמובן להסכים אך גם להתפלמס ארוכות בסוגיות שונות שהועלו ואת זה כמובן לא אעשה.
    אתייחס לכן לעובדות: "מטעם" לא הוגדר "כתב עת לספרות" אלא "כתב עת לספרות ומחשבה רדיקלית" מה שמוציא את העוקץ מטיעונים רבים. אם העורך של כתב עת, גם למחשבה רדיקלית, סבור שהתעלמות מ"הכיבוש" (רגע, אין כיבוש?) היא בעייתית עד כדי אסון מוסרי וכו', זכותו להדגיש את עוולות הכיבוש בכתב העת שבעריכתו (ואני אומר זאת כ"ציוני" גם אם מהשמאל, שחלק על עמדות רבות שהובעו שם). יחד עם זאת לגיטימי לשאול האם הפואטי הוכפף לפוליטי. לפחות מניסיון אישי שלי – לא. אם כי יתכן בהחלט שהתוכן הרדיקלי של שירים הקל על הכנסתם לכתב העת. הרי אינני תמים עד כדי כך.

  9. מאת עומר רק:‏

    רק רציתי להעיר- האקדמיה לא השתלטה על הספרות. רק על התקציבים…

  10. מאת אופיר:‏

    שמע אתה כותב נהדר. מאיפה צצת?…

  11. מאת רונית פריד:‏

    תודה על המאמר.
    השאלה של הקשר בין ספרות למוסריות – שאלה גדולה.
    בין אסתטיקה למוסריות, ומה סוג המוסריות שניבטת מתוך אמנות גדולה, וכו'.
    ברור שאמנות המערבית קשורה למוסריות, והמוסריות מושתת על ההזדהות עם הסבל (של המושיע), על הידיעה של כל המרכיבים של הסקנדל של ישוע, האהבה, הבגידה, הייסורים, ההתכחשות והבוז וכו'. אלה רגשות "מערביים" שמזינים את האמנות "שלנו".
    ברור שלא כל יצירת אמנות טובה צריכה להכיל איזכור מפורש לעוולות ולסבל. לא תמיד צריך למנות ברשימה את העוולות. אבל המודעות למצבי הסבל נמצאת ביצירות הגדולות.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*