"רומן מטלטל" / ד"ר משה גרנות על "קליפסו רמלה" של ציפי שחרור

אני מכיר את ציפי שחרור כמשוררת מרתקת וכסופרת נפלאה לילדים ולנוער. היא פרסמה גם סיפורים קצרים למבוגרים, וביבול הספרותי שלה כמה עשרות יצירות, אבל ממש לא להאמין ש"קליפסו רמלה" הוא הרומן הראשון שכתבה – הוא כל כך בשל וכל כך "בוגר", עד שנדמה לקורא שהיא כתבה רומנים מאז ומעולם. מכל מקום, מי שיתחיל לקרוא – לא יוכל להניח את הספר מהיד.

אני מתנצל על כך שלצורך הביקורת וחוות הדעת על היצירה אני נאלץ להגיש לקורא סיכום די רופף של העלילה שהיא בעלת עוצמה מטלטלת – כי הרי לא מן התבונה להביא כאן סיכום ממצה, ולחשוף כאן את שיאיו ואת הפתעותיו של הספר:

הגיבורה הראשית של הספר היא שלומית, שלומיתי, שהקורא עוקב אחרי קורותיה מילדותה הרכה עד לגיל עשרים ושש. אנחנו מתוודעים למשפחתה (אב לא מתפקד, מכה, אֵם שמאוהבת בגבר אחר, ומבעירה את קנאתו של בעלה בצחוקה החושף את שיניה הלבנות, בן חכם ולמדן, ובת – הלא היא שלומית). הילד ששלומית אוהבת עד כלות הוא יאיר, בנם של עמירה המשוגעת ואברם השתקן המאוהב באימה של שלומית. חברתה של שלומית היא רחל שעלתה מקוצ'ין , ואחיה החכם והלמדן, עמוס, הוא הגורו שלה.

שתי טראומות פוקדות את שלומית הילדה: המפגש עם דויד, שמש בית הכנסת, כשהיא מגיעה לשם לבדה לבדוק אם אלוהים נמצא בארון הקודש; והאשמה שהיא לוקחת על עצמה להתאבדותה של עמירה, אימו של יאיר אהובה. טראומות אלו מלוות את הגיבורה לאורך כל הרומן בהקיץ ובחלום (עמ' 8, 10, 22, 52, 81, 85, 112, 123, 148, 185; וכן עמ' 7, 19, 43, 46-44, 54). אברם, בעלה של עמירה ואביו של יאיר, בורח מאישתו המטורפת שהפכה את חייו לגיהינום, ומשום כך עובד ביום ובלילה כנהג קטר. מרוב עייפות הוא גורם לתאונה נוראה, בה הוא נהרג ויחד עמו עוד עשרה נוסעים. עמירה שוקעת בטירופה, ובסופו של דבר מתאבדת. יאיר היתום מועבר על ידי הדוד למוסד חינוכי עם פנימייה ליד הים, ומבקש להביא לשם את אהובתו מילדות, את שלומית. שלומית עצמה בטוחה שבמוסד הזה, השוכן לחוף הים, שם נמצא אהוב ילדותה, תמצא את האושר המיוחל, והנה, מסתבר לה שיאיר כבר איננו ילד והוא מצפה שהיא תתמסר לו.

בינתיים פורצת מלחמת ששת הימים, ועל משפחתה של שלומית נוחת אסון נורא: עמוס, שגויס כקשר לא קרבי, סופח ליחידת צנחנים שכבשה את העיר העתיקה, וצלף ירדני הורג אותו. הוריו הלומי הכאב מפסיקים לתפקד, ורחל שהספיקה להתמסר לעמוס בחופשותיו מהצבא, והתארסה לו, מפסיקה את לימודיה שנועדו בעצם רק למטרה אחת – להיות ראויה לעמוס החכם והלמדן. מותו של אחיה ו"אלמנותה" של חברתה הטובה, רחל, משכנעת את שלומית להתמסר ליאיר, שמגיב לכך בצורה מחפירה.

בשל הייאוש הנורא שפוקד את שלומית היא מחליטה לנסוע רחוק מהארץ שהסבה לה רק סבל, להודו, שם נמצאים הארמונות והמקדשים, עליהם דיברה רחל, ועליהם חלם עמוס, כשסקר את הגלובוס המואר בחלון הראווה של חנות הספרים. ההווי ההודי מרתיע את שלומית בתחילה, אך היא מתרצה לאט לאט, בעיקר בגלל מזגו הנוח וליבו האוהב של צעיר בשם סאט, המשיט בסירתו תיירים "לבנים" למקדשים ולכנסיות באזור. לאחר מספר חודשים היא מתמסרת לו והופכת לאישתו. הם עוברים לרישיקש, ושם, ליד הגאנגס, תוקפים את שלומית הצירים. היא יולדת בן, שסאט מעניק לו את השם ריש, כי אימו נתקפה בציריה ליד הגאנגס, אך שלומית קוראת לו בסתר עמוס, כשם אחיה המת. סאט נוהה אחרי הגורו סוואמי, והוא מתרחק מאישתו ומבנו. בסופו של דבר, כאשר הגורו שלו מת, הוא הופך לסדהו, נזיר ערום ומסוגף שפניו מרוחים באפרו של סוואמי המת. האיש הנלבב הזה הופך למת מהלך. שלומית נוטשת את הודו וחוזרת עם ריש (המתגעגע נואשות לאביו) לישראל, מתארחת אצל רחל במושב שורש, שנישאה לרמיאל, לאחר ששכלה את עמוס ארוסה (זיווג שהיה לצנינים בעיני שלומית שהאמינה כי רחל צריכה לשמור אמונים לאחיה המת). לרחל יש מספר ילדים, והיא שוב בהריון. שלומית נוסעת בטרמפ לרמלה, מסיירת במחוזות ילדותה, וביניהם ליד מועדון קליפסו, שם החלו כל זמרי שנות השישים והשבעים את הקריירה המוסיקלית שלהם, ושם הושמעו גם שירי הביטלס, שעמוס נהג להאזין להם בטרנזיסטור מתחנת הרדיו של רמאללה. לבסוף היא מגיעה לאותו בית כנסת, שדויד משרת שם כשמש, ובהיסח הדעת (או בכוונה) היא מציתה את הפרוכת ובעקבות כך – את התכולה כולה.

בספרה של דורית רביניאן "החתונות שלנו" כל הגברים הם דבילים או מפגרים – זה שייך, כמובן לאג'נדה פמיניסטית מיליטנטית. בספר שלנו הגברים ממש לא מפגרים, רחוק מזה – עמוס, סאט, אברם, ואפילו יאיר הם גברים מעניינים, ואפילו חכמים, אלא שרובם הם "נוכחים-נפקדים", וליתר דיוק – נוטשים:

יוסף, אביה של שלומית הוא אב נפקד, מסתגר, לא מתפקד כאב, לא מראה שום חיבה לילדתו, מכה ומקלל את אישתו, שורף את שמלותיה ושובר את רהיטי הבית. כשבנו נהרג – הוא נעלם לגמרי בתוך חדרו ופורש מן העולם (עמ' 12-10, 28, 39-37, 91)

אברם לא רוצה להיות אביו של יאיר הפג, בורח מאישתו המטורפת אל העבודה בקטר הרכבת, ובסוף מתרסק בתאונה וכך, למעשה, נוטש את המשפחה (עמ' 11, 21, 24, 36, 48).

עמוס הידען והאוהב יוצא למלחמה, כדרכם של גברים, ונהרג. הוא משאיר משפחה שכולה וארוסה אבלה (עמ' 90-89).

סאט, שהראה אהבה רבה לשלומית, נוטש אותה ואת בנו ריש למען הארה הינדית, ונהפך לנזיר ולסדהו ערום וסגוף שכל רכושו עלי אדמות הוא מטלית שמכסה את מבושיו וקערה לאורז שנועדה לננדבות מנשים מאמינות (עמ' 188-162). ההימנעות שלו ממגע מיני עם שלומית שהייתה אהבת חייו מזכירה את העלילה של הספר The

Thorn Birds של הסופרת האוסטרלית קולין מקאלוג, ספר ששמו העברי משום מה הוא "ציפורים מתות בסתר".

הנטישה נוראה ביותר היא של יאיר, אהבת חייה של שלומית מילדותה. הוא מפציר בה להתמסר לו, וכשזה קורה, והוא מבין שנמנעה ממנו במשך שנים למרות שאיננה בתולה, הוא נוטש אותה בצורה מחפירה ביותר (עמ' 115-111). יאיר החתיך "הגואל" את כל נערות המוסד מבתוליהן (עמ' 84, 94, 99, 110), מתמלא משטמה תהומית כשנודע לו איך איבדה שלומית את בתוליה. השקפת העולם האטאוויסטית הזאת של הגברים הרואים את עצמם חופשיים בתחום המיני, ומונעים זאת מן הנשים, באה לידי ביטוי בחיים ובספרות (ראו לדוגמה "הרופא וגרושתו" של עגנון). יאיר נוטש סופית את שלומית ונושא לאישה את נוגה, בתה של עמליה הלבקנית, הלא היא נוגה שהייתה פגית כמוהו (עמ' 120-117).

לאורך כל הספר מתוארת שלומית האוהבת כיראה מפני הגברים שמסוגלים לאנוס, ואחר-כך להרוג את הקורבן (עמ' 123)

לעומת הגברים, רוב הנשים בספר זה לוקות במידה זו או אחרת של טירוף הנובע מדיכאון לידה ומאהבות לא ממומשות:

עמירה, אימו של יאיר, מקנאה לבעלה שאוהב את אסתר, אימה של שלומית. בספר יש יותר מרמז שהם גם הצליחו לממש במקצת את אהבתם (עמ' 14). היא מקללת את אברם בעלה, מקללת את בנה ובעיקר את אסתר ואת שלומית המכונות בפיה זונה ובת של זונה. הטירוף מתחיל אצלה עם לידת ולדות מתים, וכשבסופו של דבר נולד ולד חי – הוא היה פג. זה מוציא אותה מדעתה, והטירוף שלה מתגבר עם מותו של בעלה. בסופו של דבר היא מתאבדת (עמ' 46-43, 54).

מיטה ליד מיטה בבית החולים ליולדות נמצאה עמליה הלבקנית שיולדת גם היא פגית, את נוגה. גם דעתה של אישה זאת נטרפת עליה. בטירופה היא זורקת את הרהיטים עם התינוקת מהבית. בסופו של דבר היא מתאבדת בחיתוך ורידים כמו עמירה (עמ' 60, 63).

חנה, אימא של רחל ומרדכי, אישה קוצ'ינית שקטה בדרך כלל, נתקפת בטירוף כשנדמה לה שבאים להודיע לה שבנה הטנקיסט נהרג, אלא שכאמור, מי שנהרג הוא דווקא עמוס שהיה קשר לא קרבי (עמ' 86). ואז, כצפוי, אסתר, אימו של עמוס, יוצאת מדעתה (עמ' 96).

דווקא גב' סימון, הצרפתייה, שיש לה מספר על היד, שהנאצים רצחו את בעלה ואת שלושת ילדיה, שעושה סיאנסים כדי לתקשר עם המתים – דווקא בה יש מידה מסוימת של שפיות, והיא זאת שמרגיעה את הנשים מוכות השיגעון.

לשלומית עצמה יש רגעי טירוף: היא שוברת את הגלובוס שרמיאל קנה ורצה להעניק אותו לעמוס, מטיחה עלבונות ברחל, חברתה הטובה ביותר (לא ברור אם זה קרה במציאות או בדמיון), מענה את רישי בנה, וכמעט חונקת אותו, ובסוף מעלה את בית הכנסת באש (עמ' 109-108, 115, 171-170, 196-195).

מעניין לעקוב אחר הסגנון של הרומן: מחציתו הראשונה היא ריאליסטית למדיי, ורק בחלק השני, מעמ' 124 ואילך, עם סיפור נסיעתה של שלומית להודו ושהייתה שם במשך שבע שנים, משתנה הסגנון ונהפך לפיוטי יותר (ראו לדוגמה תיאור ההתעלסות של שלומית עם סאט בבקתה שלו – עמ' 152). אבל גם בחלק הראשון יש הבלחות לא רציונאליות: כאמור לעיל, יחד עם עמירה, שילדה פג, ילדה גם עמליה הלבקנית פגית. עמירה (לפי גירסה אחת) או נזירה שמומחית לסיאנסים (לפי גירסה אחרת) חרטו בציפורן על גבי שני התינוקות כוכב, כדי שלא יחליפו את הילדים בפגיה. בעקבות כך שני הילדים מתגרדים כל ימי חייהם, וכשהם מתרגשים הם אפילו פוצעים את המקום, וכל אחד מהם חש שהשני רוכב לו על הגב: יאיר חש שתינוקת רוכבת לו על הגב, ונוגה חשה שתינוק רוכב לה על הגב.. הצלקות כאילו מגלות להם נסתרות. השניים מחפשים זה את זו כל חייהם. בסופו של דבר, יאיר פוגש את "התינוקת הלבנה", כשהיא כבר חיילת. הוא נוטש, כאמור, את שלומית ומתחתן עם נוגה (עמ' 16-15, 19, 21, 23, 26-25, 49-48, 50, 57 60, 63, 120-117). יש כאן סטייה מכוונת מהריאליזם אל המסתורין.

החלק הפיוטי של היצירה (מעמ' 124 ואילך) איננו חייב להישמע לתבנית הריאליסטית, אבל יחד עם זאת, קשה להבין כיצד הצליחה שלומית לצאת מהודו עם ילד בעל חזות הינדית, כשכל רכושה, וממילא גם תעודותיה, אבדו בסערה שפקדה את גואה. אני מניח שזה חלק מהחופש שנועד רק לפייטן.

ראוי להזכיר סמל מרכזי בעלילה: בילדותם – עמוס, שלומית, רחל ויאיר מצאו תיבת ברזל, והכניסו לתוכה "מטמונים" של ילדות, כל מיני "מציאות" שהיו יקרות להם מכול. עמוס התגייס, ונהרג במלחמה, רחל לא מצאה עניין במשחקי ילדים. רק יאיר ושלומית התגעגעו עדיין לעולם הילדות הקסום. שלומית מביאה את התיבה למוסד החינוכי שעל שפת הים. יחד עם יאיר היא מטמינה אותה בחול מתחת לסוכת המציל. לאחר הנטישה המחפירה של יאיר – התיבה ננטשת גם כן – קסם הילדות פג באבחת אלימות אחת (עמ' 33, 72, 76, 134, 137).

מעניין היחס של שלומית לדת: מגיל שמונה לא דרכה רגלה בבית הכנסת, מקום שהיה עבורה טראומטי (עמ' 148). כשהיא מגיעה להודו, היא נסחפת בחגים הססגוניים של ההינדים האליליים, מקריבה קטורת, מאכילה נזירים, חודרת בכוח למקדש המיועד להינדים בלבד, אלא שבהלווייתו של הגורו סוואמי, כאשר היא מבינה שהדת ההינדית מטיפה להפוך אנשים חיים למתים מהלכים – היא נוטשת את העולם הזה וחוזרת עם הילד שילדה לארץ.

הספר הזה מומלץ, לדעתי בעיקר לגברים, כי הוא חושף את המיניות המורכבת מאוד והפגיעה מאוד של האישה, זאת שנושאת על גבה, ובעצם בכל גופה, את כל מעמסת צו הטבע/האל – "פרו ורבו". אין בספר הזה שנאה לגברים, אבל לגברים יש הרבה מה ללמוד ממנו. ספר מעורר מחשבה, וכל בעל לב וחֵך – יתרגש לקרוא בו.

"קליפסו רמלה" מאת ציפי שחרור, הוצאת פרדס, 2012, 197 עמ'

אודות משה גרנות

בעל תואר תואר ראשון ושני (בהצטיינות) מטעם אוניברסיטת תל אביב, ותואר דוקטור בספרות עברית מטעם אוניברסיטת בר-אילן. שימש כעובד הוראה, והגיע לדרגת מפקח כולל על ב"ס על-יסודיים. פרסם עשרות סיפורים, מאות מאמרים, ערכים לאנציקלופדיות, ולמעלה מ–40 ספרים בסיפורת, ספרות ילדים ונוער, הגות, חינוך, וכן ספרי לימוד וספרי עזר. ערך ספרים, סדרות, אסופות, ושנתונים. סיפורי הילדים שלו "להיות כמו כולם", "הנדר", "מיקי", "הארמון הקפוא", "המלאך שמוחק זיכרונות", "אניזו" שודרו ברדיו בהמשכים. ב-1983 זכה בפרס ע"ש יוסף ברסלבי מטעם החברה לחקר המקרא. עורך את "לקסיקון סופרי ישראל" מטעם אגודת הסופרים.
הפוסט הזה פורסם בתאריך ביקורת עם התגים . קישור קבוע.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*