כתב העת “אפיריון” מייסודו של המשורר ארז ביטון קיים מאז 1981, וגיליונו החדש, מספר 122, גם אם אינו נטול בעיות, הינו דוגמא לחשיבות קיומם של כתבי עת, גם אם קוראיהם מעטים. ביטון הינו כיום העורך הראשי, ורחל קלאהורה הינה העורכת בפועל. בראשיתו חתר ועודד כתב העת את הכותבים המזרחיים בישראל, אך עם השנים הרחיב את פעילותו לתחומים נוספים, וכיום ניתן להגדירו ככתב עת ים תיכוני (על עטיפת הגיליון החדש צילום יפה של הים) המעודד קולות מעט דחויים במערכת הספרותית הישראלית, קולות נידחים שאין להם את המרפקים ואת הקשרים המספקים להגיע לחזית הבמה.

קשה להפריז בקשיים הסיזיפיים של קיום כתב עת מודפס בתרבותנו האדישה לרוח, המתקצבת בעוני מרעיב את כתבי העת. גם מאבקו של ביטון למען קיום כתב העת זכה לפרסום, וכנראה מקשה על פעילות כתב העת שעבר מהופעה סדירה של שישה גיליונות לערך לשנה לשניים, פלוס מינוס. ועדיין, כנראה שהמערכת לא נכנעת, שכן איזה דחף דון קישוטי גורם להמשך הפעילות, וטוב שכך.

ארז ביטון .

הגיליון נפתח בשיר יפה של ארז ביטון, שכתיבתו הלירית והעדינה משלבת תמיד מקומיות קונקרטית עם אמירות מכלילות מטאפיזיות זהירות:

והנה באים לפני/ כל המראות/ המתגעגעים לעיניים… הנה מדרכות לוד/ סביב לתחנה המרכזית/ שבורות ומוכות/ אבל מורגלות/ לעקבים יחפים… ואדון בן רבי מהלך עליהן בשבת.. או אדון ארון העגלון/ שהלך כאן מכות אגרוף/ וגם זה וגם זה/ מתו במכאובים קטנים וממושכים/ בתוך בתים מטים לנפול…

יפה ועדין: המדרכות המטונימיות לעוני האנושי בעיר הנידחת, החמלה לשתי דמויות ואף לאלימות שלהן  – “מכות אגרוף” צירוף סלנגי שיפה שימורו בשיר. וה”מכאובים הקטנים” – גזר חייהם של הנידחים לעוני ב”בתים מטים לנפול”, אלה שביטון בשירתו ובכתב העת שלו מיטיב לתת להם קול.

רשימה מעניינת מאת מלכה נתנזון על ספרו האחרון של ביטון מנסה להקיף את הנושאים ב”תמביסרת ציפור מרוקאית”. הפרשנות עורכת הקבלות בין הביוגרפי לשירי, והתובנות הרבות ברשימה מעמיקות למדי. עם זאת חורה ההתייחסות החוזרת למשורר בשמו הפרטי, ארז, שכן בכל זאת, ועל אף שאין טעם במסווה לכך שמרבית הכותבים על משוררים בימינו הם משוררים בעצמם, יש צורך באיזה “רשמיות” מינימלית. נתנזון מציינת את השבר שחשו העולים מארצות המזרח לשבר במעמד הפטריארכאלי בישראל, ומשבר ההגירה שמתועד יפה בשירי ביטון. עם זאת נדמה לי שחסרה עדיין עבודה שתעסוק בפואטיקה הייחודית ובשפתו של ביטון, ולא רק בנושאים בהם עוסקת שירתו.

בעוד שרשימת נתנזון מכבדת את הגיליון, הרי ששירה של שוש ויג, המוקדש למשורר, הינו לדעתי מעט מוגזם בהתחשב בעובדה שהמשורר הוא גם עורך כתב העת: “ארז, רואים עליך נסיכוּת/ ארמונות של קדושה.. ארז/ רואים סביבך הילה/ קורנת מרחוק” – חבר’ה, זה כבר פולחן אישיות, שאיננו מתאים כלל לרוח הצניעות של שירת המשורר וכתב העת שלו…

יצחק גנוז

הקרבה והקשר ליהדות מבלי לנפנף באידיאולוגיות שונות מאפיינת את כתב העת, ובאה לידי ביטוי בשיר יפה של יצחק גנוז, “המחזור וסידור התפילה” שמתעכב על החומריות הביבליופילית של ספרי התפילה:

אלקט את ספריי והם כעלי התדהר/ שנשיאו עם הרוח בין נדחי פזורותיו של שבט ועם.. דפוסי ורשה, פרנקפורט ומיין,/ ירושלים, קזבלנקה.. מחזור ראש השנה, ווילנה, “עם ארבע מאות ארבעים ושתיים מעלות/ כמניין רב פנינים” – מתנת בן לאב… על אדמה חרוכה בארץ שטנה וגזרה/ עמד שם הקלייזל “תפארת בחורים”/ באפרו חיפשתי סדורו של סבי/ ר’ אליהו המקצוען שבנה בקתות עץ שם. / אלטף סידורו שנשרף ואוכל/ בליל מאכלת ודם..

לא שירה גדולה, אלא שירת זיכרון, וגם היא חשובה. כל מי שאוהב ספרים עתיקים יכול להריח כתוצאה מהשיר את בתי הדפוס היהודיים שהתקיימו בגולה, ורק בסיום השיר מרשה לעצמו המשורר להכניס נימה אישית של געגוע לקורבן שרק סידור נותר ממנו, כמו מכל כך הרבה יהודים בהיסטוריה הקשה.

המשוררת הסוּפר מוכשרת חגית גרוסמן מיוצגת בשיר שדווקא איננו ממיטבה, שיר ארוך וסתום משהו העוסק בפחם. אבל בגיליון גם רשימה יפה מאוד משלה על שירת אלחנן ניר, בה היא מנתחת את הדתיות הנואשת משהו בשירתו של ניר, כאשר ניתוחה מעיד על הדתיות החילונית, או לפחות הרליגיוזיות של הכותבת עצמה. בתיאורה רב הפאתוס אפשר לראות את רגישותה לתיאור רומנטי של משוררים ואמנים:

אלחנן ניר.צילם תומר אפלבאום.

המשורר אלחנן ניר פורט את הקונפליקט שבין הגוף המקולל לנפש התוהה והכמהה אל אלוהיה, בין הקודש לחול, בין השפיות המחליאה והמתישה, לשיגעון המרפא. השבר שנוצר בעקבות ההתבגרות הבלתי נמנעת, ממלא ומעמיס את הלב בטרדות החיים והפרנסה וכך מסלק את האלוהים מחדריו, מרחיק את הרוח, משנה את הטירוף ליציבות שבשגרה, ואלוהים הלא שייך לאהבה, להתאהבות, לטירוף

תפיסה רומנטית ברסלבית משהו של הקשר בין אמונה לטירוף, והניגוד בין החיים הבוגרים הבורגניים המתפקדים של חיי משפחה לבין הכמיהה הרוחנית, כפי שבאה לידי ביטוי בשירי ניר בהם הוא מקונן על החלשות אמונה.

נשמת אפם של כתבי עת הינם גילויי קולות לא מוכרים דיים, ולדידי- בעיקר בשירה, שכן בעוד מצב הפרוזה הישראלית הוא לדעתי בכי רע מכל בחינה, הרי שעולם השירה מחביא קולות יפים ורבים.

חיפוש בגוגל לא הניב דבר על אביבה שביט-ולדקובסקי, אבל 24 שירים הייקואיים קטנים מציגים רגישות ויופי רב, לפחות בחלקם:

המתים מתגוררים בזיכרון/ אחרי כן בניצוצות מדורה/ אחר כך בשכחה

עלי שלכת מיובשים/ חסרי משקל ותועלת/ נרמסים כמו הזִקנה

החן הענוג/ של היד שהניעה את המניפה/ רוסק בכנפי המאוורר

שלושה שירים זעירים עם אמירות נאות – הראשון שהובא על השכחה, השני על הבוז והרתיעה החברתית מזקנים, והשלישי על ההפסדים הנגרמים כתוצאה מהקדמה.

בנוסף מובאים תרגומי שביט-ולדקובסקי לשני שירי משורר פולני – קשישטוף אנדז’ריי יז’בסקי, יליד 1939. הנה שיר נהדר שרק הוא לבדו יכול להצדיק את הגיליון החדש של כתב העת, “העצים של ורשה” שמו:

על עץ הינו מלאך. / אוזר כוח וסבלני/ מברך את העיר./ כמה כאב ראה/ כמה ייסורים/ היה עליו להרגיע/ לנחם/ ברשרוש עלוותו? / באוויר מורגש משא המתים/ העצים חובקים אותם/ ובכפות ידיים מתפללות/ נושאים אותם/ מעלה מעלה/ אל זוהר/ הרקיע

מאחר ואלו עצי ורשה, ושיר נוסף שהובא עוסק בהשמדת העם היהודי, הרי שניתן להסיק שמדובר בכאב בורשה שאחרי ההשמדה.

ההשמדה נזכרת גם בשיר יפה של יואב עזרא עליו מרחיב המשורר והמבקר אילן ברקוביץ’. ברקוביץ’ מדגיש את ההיפנוטיות של השיר, ומשכנע ביפי השיר, אם כי בוחר שלא להתמקד בהקשר השואה של השיר ששמו “מבעד לנוף השואני”, ובו, לצד תיאורי יופי כמו “כינור נחל ירוק בצל נוף שמיימי” נכתב “זוגות אוהבים נעשנים השמיימה היא בתרדמה/ הוא בכנף שמלתה”, תיאור מבריק הכורך יופי עם השמדה, ככל הנראה.

רגישות לדחויים שבחברה ולתחושת נידחות, המאפיינת את “אפיריון” באופן כללי, גם במתן ייצוג למשוררים ידועים פחות, באה לידי ביטוי גם בשירו של אילן בושם, המתאר יפים את עליבות הזקנה, “מועדון למתנדבים” שם השיר המתאר את הלהיטות של זקנים להרגיש עדיין בעלי תוקף:

ראיתי ישישים עומדים ליד “דלת פתוחה”/ כמחזרים על הפתחים/ מרבית חייהם מאחוריהם,/ מבקשים לעצמם פתח/ הצלה

אביחי קמחי הינו איש צבא לשעבר ופעיל חברתי שהחל לכתוב שירה בעקבות מחלת הסרטן שפקדה אותו. ספרו “ללכת” זכה לחשיפה מסוימת עקב הנושא, אבל לשירים יש גם כיסוי פואטי, כמו גם שירים אחרים בנושאים אחרים המובאים בחוברת. ככלל, נוהג “אפיריון” להציג ספרים חדשים של משוררים שאינם במרכז הבמה, מביא את עטיפת הספר ומבחר מהשירים. הנה שיר של קמחי על המחלה:

הייתי פעם מת מהלך/ והצצתי במודעות ההולכים/ מי בשיבה טובה, מי בטרם עת/ ומי בייסורים ממרקים/ ולידי הלכו אנשים חיים./ התקנאתי במטאטא הרחוב ובפועלי האשפה/ בישיש ובעובד התומך בו/ לא מנעתי ידי מפושטי יד/ גם בהם התקנאתי/ רק רציתי להמשיך ללכת// והייתי למהלך חי/ וסביבי ההולכים/ מי תחת שיש ומי תחת אבן..

תיאור רגיש של אדם חולה אנוש, החובר לשירים אחרים של תיאורי זקנה שהובאו קודם בתיעוד הדחויים של החברה, אלה בהם מקנא הדובר בשיר כתוצאה מכך שמצבו חמור משלהם, הוא על סף מוות, “מת מהלך”, בשיר המדגים היטב את סבל הקיום אבל גם את הדחף האנושי להמשיך לחיות בכל מחיר, “רק רציתי להמשיך ללכת”.

בחוברת גם טקסטים פחות טובים, אבל ככלל מדובר ב”עוד יום עבודה”, עוד גיליון של כתב עת מתעקש להתקיים ולתת קול גם למי שאיננו צועק, מאמץ סיזיפי בתרבות חומרנית עד מוות.

 ראו גם

כתב העת “אפיריון “

 

3 תגובות

  1. נראה לי שחלק מהסיפוק והתמורה שבפרסום הסיזיפי של “אפיריון ” עבור העורך ארז ביטון זה שהודות לכך הוא יכול לפרסם גם מאמרים על שירתו שלו בידי אחרים. ואין לנו להלין עליו על כך .סביר להניח שאילולא העבודה הקשה על “אפיריון ” ארז ביטון היה דמות ידועה הרבה פחות מכפי שהנהו כעת ,בחוגי השירה. אז זה לא יפה שביטון עושה את זה,אבל זאת התמורה בסופו של יום. תמורה כלכלית אין כאן.

  2. נכון, ואין לי טענות על כך. להיפך, משורר נהדר שגודר כמשורר “מזרחי” בשעה שהוא משורר מעולה, נקודה,
    וזכאי לפרס ישראל לפני כמה מהאשכנזים שזכו. רק השאלה היא איכות המאמרים ומידת שמירת המרחק המינימלי
    מהמבוקר, זה הכול.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

עשרים − ארבע =