קובץ:Eked.jpg

פסיפס של קולות

מאת יובל גלעד

 

כתב העת הוותיק “פסיפס” בעריכת איתמר יעוז קסט (בסיוע חנה יעוז) יוצא בעיקשות ראויה לציון, ארבעה גיליונות לשנה. הגיליון החדש, מספר 88, מייצג את אופי כתב העת הבנוי בצלמו של המשורר יעוז קסט: שירה רליגיוזית עד דתית, שירה העוסקת בשואה, ושירים ליריים רגישים.

עצוב מצבם של כתבי העת, המשמשים למעין דיאלוג של קולות דומים ושונים. ניתן לעשות מנוי לכתב העת באיזה 80 ש”ח לשנה, אבל מעטים המנויים, מעטים הקוראים, אני מדבר על עשרות בודדות, וכך מצבם של מרבית כתבי העת, גם אלה המעוללים רעש תקשורתי. עשייה עיקשת, עצובה, סיזיפית, מתוקצבת על ידי המדינה בתקציב רעב, כתבי עת המעניינים למעשה רק את הכותבים עצמם.

ואין זו אשמתם, בעיקר לא בתחום השירה, שכן השירה העברית היא אחת האמנויות הפורחות ביותר בישראל, אם לא הפורחת ביותר. אמנם מעטים ספרי השירה הטובים היוצאים לאור, ספרים טובים מכף רגל ועד ראש, אבל שירים בודדים טובים ישנם הרבה, והמקום לפגוש אותם הוא על ספסל הרחוב של כתב העת, תחת אור הפנס הנידח.

אגב, המצב הרע של כתבי העת איננו רק בתחום הספרות. ישנם כתבי עת רבים בנושאים שונים ומשונים, אפשר למצוא אותם בספריות אוניברסיטאיות, עשייה חרישית של משוגעים לדבר.

איתמר יעוז קסט

כל גיליון של “פסיפס” שווה את מחירו בגלל העובדה הפשוטה שיעוז קסט מפרסם תמיד כמה משיריו.  איתמר יעוז קסט הינו משורר וותיק ופורה, אבל שורותיו תמיד מתוחות היטב, כמו שורות אורי צבי גרינברג, על אף ההבדלים הניכרים ביניהם.

בגיליון הפעם שירים מתוך המחזור “בחצרותיךׇ לעת ערב” שהינו מעין מחזור של שירים מכתבים לבורא. אלה שירים של אדם זקן שאיננו פוחד ממותו, אפילו שמח לקראתו במידת מה:

אתה! דיוקן האושר השלם, כמיהת-תמיד שבי/ להיות כעץ שתול על פלגי מים, להיות קשוב לשיח הרקיע,/ ואני רק כלי עייף מאוד המתאווה לאושר הסופי.// …כי נח החסד בחדרי… מה עוד אגיד על רגע בר חלוף שבו ניקרינו יחד, אלהים?

האהבה לבורא נתפסת כבסיס האושר, והשירים כתובים באיזה תמימות שנראה שכבר אבדה מין העולם, אבל עדיין מתקיימת בחשאי. עם זאת יעוז קסט מעיד בפיכחון על כך שאמונתו שורשיה בפחד, כמו אמונת רבים:

החרדה בלבד פתחה לי דלת-אור צרה/ לקרבתך, בצריף שתול בתוך החשכה המתפרעת/ עת שתי עיניי כוסו בשערות אימי. אולם ראיתי נהרה/ בעד גדרי הלילה, והנה אתה גוהר עליי, תוהה על גוף אחוז כאב… אלי, קשה לי בלעדיך! מדוע רק פחדיי קוראים אליך מתוך דמי, תמיד?

שני בגיליון אחרי שירי יעוז קסט הינו שלום רצבי. משורר ותיק וטוב אף הוא, אם כי לעיתים גולש לאידיסינקרטיות ולעיסוק עצמי מופרז. שירתו מסתמכת רבות על לשון המקרא והמקורות, ומי שאיננו בקיא דיו (כמוני) מחמיץ לא מעט. השירים נעים בין מלל פומפוזי משהו כמו “והכאב? אחוז בי ואני בו” או “חיים הולכים ופרים, הולכים וכלים, הולכים/ ואל מקומם לא שבים” לבין אבחנות יפות יותר כשהן שלובות בקונקרטיות, בשירים הכתובים כשירה בפרוזה:

על הכסא, על התהום, על האין בבית קפה בתל אביב, האנשים סביבי, המראות בתוכי, האנשים בתוכי, האנשים סביבי במחול יש ואין נצחי – וממרחקים בלתי נתפסים נגלית ונעלמת כמשחקת במחבואים אימי/ רק כדי להזכיר שאת האהבה/ לא אדע/ בעודי.

שלישית בחוברת ושלישית עם אוריינטציה רליגיוזית היא המשוררת הלא מוערכת ומוכרת דיה טניה הדר (קליין) המשלבת, כמו יעוז קסט, שירה דתית ושירה העוסקת בזכר השואה. מבחר משיריה , כך נכתב, עתיד לצאת השנה, ושירים יפים מאוד מתוכו מופיעים בחוברת.

ירושלים בצבע אפור/ ירושלים בצבע תכלת/ ירושלים בחושך חרישי/ ובא שער טיטוס ועמד בחלומי/ ובאה ירושלים ונתכנסה לתוכו… ורעש ההרים אינו מרפה/ והעיר ובתיה ואבניה הפזורות/ קמה בתוך הגשם… ואותה ירושלים סבי וסבתי בה, ואבותיי/ שאיני יודעת שמותיהם עומדים צפופים בכוכיה/ הפחד בחורי עיניהם וידיהם אחוזות זו בזו

שירים רבים נכתבו על ירושלים, ובצדק. העיר כה רוחנית שקשה “לפשל” כשכותבים עליה, ובכל זאת הדר מצטיינת בתיאור על דרך ההיפוך “רעש ההרים אינו מרפה” המתאר את הנוכחות העזה והשקטה של ההרים.

והנה שיר קטן על השמדת יהודים. משורר טוב יודע לקצר, לגשת לשר ולעניין, ואם השיר אורך מדי בלידתו, להשאיר רק את החיוני, כמו הייקו:

סבתא עדיין הולכת וקילוח דקיק על גבה/ כביום בו נורתה ופניה לבור/ נקודה דמית קטנה בתוך בבת עין/ בויסבדן – עצים, נהר, אניות נצבעות בצבע מחדש,/ מוסיקה רכה, חונקת

יפה מאוד. ציון גבוה מאת המבקר. לא דמעות ובכי על הסבתא, אלא תמונה, תמיד אלה התמונות שנשארות בזיכרון, ראו למשל את שירי פאול צלאן ואת התרגום החדש והמשובח של זנדבנק – תמונת הסבתא הנורית, ואחר כך תמונת עיר בגרמניה, פסטורליה רצחנית.

חלק מהשירים בכל זאת גולשים למעט רגשנות, אבל רבים יותר במקבץ הטובים המצליחים לחבב את האמונה גם על כופר כמוני:

בא הלילה, באה שבת/ יושבים, שורות, שורות/ כפופים,/ ערפיהם שנתקשו ביסוד העפר/ זורמים בחלל בית הכנסת

אין למשוררים מי שיכתוב עליהם. ויש רבים. אז מה שקורה בכתבי עת זה שחברים משוררים כותבים על חברים, כי אחרת כאילו שירתם כלל לא היתה. אבל הרבה פעמים, כתוצאה מכך, הדברים נגועים בפומפוזיות סתמית חסרת כיסוי, או לחליפין בתיאורים “אינטלקטואליים” כביכול לגבי הגות המשורר ומה התכוון המשורר. נוגע ללב הרצון לכתוב על משורר או משוררת ולגאול ספר שירה מנשכחותו, או להלל את יכולתו, אבל הדברים נותרים כליטופי אגו סתמיים. הדבר מערכתי ומתרחש כמעט בכל כתבי העת.

רשימתו של אורציון ברתנא אמנם כתובה היטב מאחר והמחבר איש ספרות מקצועי, אבל הוא מנסה להלל שירת משורר ששורותיו לא משכנעות מספיק, יואב חייק.

 אביחי קמחי, משורר שהחל לכתוב לאחרונה בעקבות מחלת הסרטן בה לקה, כותב על ספר פרוזה של חמוטל בר יוסף, “מוסיקה”, דברים שנאמרו בערב השקה לכבוד הספר. פעמים רבות מביאים כתבי עת דברים שנאמרו בערבי השקה, מעין שירי הלל פומפוזיים שנועדו להנעים לכותב. לא קראתי את ספר הפרוזה של המשוררת, אבל הדברים המופיעים בכתב העת לא נתנו לי תמונה על הספר.

ד”ר משה גרנות מהלל את מבחר שיריו של חיים נגיד, “ימינה לסמטת גן העדן”, אבל הרשימה מפריזה באופן משעשע, חושפת את החברות שמאחורי הרשימה ככל הנראה באופן בוטה מדי. גרנות מתייחס לשמונים הסונטות שבספר, ומציין ש”אם חיים נגיד ימשיך בדרכו זאת, הוא ידביק את מלך הסונטות העולמי, הלא הוא ויליאם שיקספיר”. נו, באמת.

חיים ספטי

המשוררות והמבקרת דליס כותבת על המשורר חיים ספטי, שהוציא לאחרונה אחרי שנים של כתיבה שלושה ספרים, בהם שירים ראויים ביותר לצד שירים שניתן היה לוותר עליהם. ספטי הוא משורר רומנטי בבסיסו, ובכך ייחודו, אבל הגדרות כמו “אכזבותיו ותשוקותיו נשארות ריקות”, או “במסעו המטאפורי נותן חיים ספטי צבעים לאהבות” אינם מועילות לקורא, ודליס דווקא יודעת לכתוב ביקורות שירה.

כמו כן בגיליון עוד משוררים הכותבים על משוררים, פרסי ניחומים של עידוד, כמו מנחם פאלק הכותב על יעקב אלג’ם, ששיריו המובאים לא משכנעים, ואדלינה קליין הכותבת על ספרי שירה של אביבית לוי-קאפח, וכאן השורות המובאות דווקא מסקרנות, אבל שוב רשימות הביקורת – הסקירות מכילות אבחנות מביכות כמו “אנו מתוודעים אל אביבית לוי-קאפח יותר לעומק ולמדים לדעת כי היא גאה ביהדותה, גאה באמונתה ובמולדתה”. כל הכבוד, אבל אין לכך קשר לסקירת שירה. גם לא לרשימתו של הרצל חקק על ספר שיריה של רחל הרפז, שגם כאן השורות המובאות מעניינות, אבל הסקירה נותרת סתמית.

יוצא דופן לטובה בגיליון זה הינו מאמרה של יערה בן דוד על מבחר שירי יחיאל חזק שיצא לאחרונה, רשימה המציגה הבנה של המשורר הנהדר, ישראליותו ומקומיותו לצד הביקורת שלו על חיי הארץ דרך הפריזמה של אובדן האח במלחמה.

אבל אחזור לשירה ולשירים עצמם, שחלקם ראויים וטובים בהרבה מה”ביקורות”.

תרגומי שירה הם נשמת אפו של כתב עת לשירה, וכמה שהתרגומים מפתיעים יותר ושל משוררים לא מוכרים בעברית – יותר טוב. אביב עקרוני מביא כמה משוררים רוסיים, ביניהם משוררת צעירה, אסיה שניידרמן:

האם מגדל אבנים/ שולט ברוח/ שהשתכנה בו?/ זו המנדנדת אותו מבפנים,/ משנה את קווי המתאר שלו./ כך גם הגוף. / כך גם הנפש.

שיר קטן ויפה על הדיכוטומיה רוח וחומר, גוף ונפש, רוח ומגדל אבנים.

ליעוז קסט רגישות לשירה “נשית” רגישה ולירית, בשפה גבוהה, לעיתים גבוהה מדי ומיופייפת, לעיתים גבוהה ומרגשת. שיר יפה ועדין הינו של המשוררת גאולה הודס – פולחן שלא הכרתי:

המיית יונה/ היא ענן/ דק ומצטנע, כמו/ מגע של / הרהור בהרהור – / כאשר הנפש מפויסת

הגיליון מסתיים באנתולוגיה קטנה וחביבה של שירי ילדים מאת נורית זרחי, שלומית כהן אסיף, יהודה אטלס (תרגום שיר של ג’ון צ’ארדי) ונורית יובל. נדמה לי שיש למשתתפים שירים טובים יותר, ודאי לנורית זרחי סופרת הילדים ומשוררת הילדים הנהדרת, אבל בכל מקרה, נחמד השילוב של שירת ילדים בכתב עת “למבוגרים”.

כתב עת המופיע בסדירות ארבע פעמים בשנה לא יכול להכניס אך ורק חומרים משובחים, כי אין בנמצא מספיק כאלה. אבל ככלל, כמעט בכל גיליון של “פסיפס” ניתן למצוא כמה שירים, הרבה פעמים של כותבים לא מיוחצ”נים, הראויים לדפוס.

 

2 תגובות

  1. למי שמעוניין – כתובת כתב העת: מרים החשמונאית 25 תל אביב. אין כתובת דוא”ל, משום מה.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

תשע − 2 =