סיפור קצר ליום השבת / "כבולים" של מוריה בצלאל

השמש באותו יום הייתה חזקה מתמיד והכתה בגלי חום לוהטים על הראשים העירומים שמתחתיה. במבט מן ההר הגבוה באזור, ייראו אותן דמויות המהלכות על החולות כשיירת נמלים זעירה ברקע החום ההפכפך. את הזיעה הניגרת על המצח, העיניים המצומצמות להגנה מפני קרני-השמש המכות בהן והוורידים הכחולים והבולטים ברגליהם ובידיהם הרזות כתוצאה מהמאמץ העצום, ניתן לראות רק אם מתבוננים מקרוב. שקשוקי המתכת נשמעו מצטלצלים למרחקים ולוו בהד חוזר מן האופק, כמו מתגרה בהם על ייסוריהם.

ימין ואז שמאל, שמאל ואז ימין. כבר כמעט יממה שלמה שלא הייתה הפסקה בצעדה. הסדרן שהלך משמאלה של השיירה, מגפיים כבדות לרגליו, צעד ללא שום קושי נראה לעין. לראשו חבש כובע כחול כשאר הסדרנים והרובה שלו היה צמוד אל כתפו בצד גופו. הליכתו הייתה רובוטית ועל פניו הבעה קשוחה וחסרת-משמעות כפניו של סלע. הם הלכו ללא יעד או מטרה. רוב האסירים חדלו כבר מזמן לספור את הדקות החולפות, הן היו רבות מידי וראשם היה סחרחר.

מספר 17 נראה לפתע נרגש מעט ועיניו העייפות נפקחו. הוא ניסה לפתוח את שפתיו הסדוקות אך לשונו המנופחת מהרעב הנורא צרבה בבואה במגע עם האוויר. כשהצליח לבסוף, לחש למספר 19 שהלך מאחוריו, "זוהי הדיונה האחרונה."

מספר 19 לא נראה מרוכז בדבריו, או אולי התקשה לשמוע, אך אט-אט חלחל המשפט לתודעתו והוא מלמל בקושי, "הא?"

"עצירה!" קרא הסדרן הטרוד וסדרן אחר התקרב אל השיירה, נושא עמו ג'ריקן גדול של מים. המיכל היה מלא עד חציו, פחות מליטר אחד נותר בו ל-21 האסירים בלב המדבר. הפסקת השתייה הייתה אמורה להחזיק אותם עד לסוף המסע.

"החולות מתחילים להחליף את צבעם." המשיך מספר 17. הוא הנמיך את קולו שכן קול שקשוק השלשלאות פסק כעת והשקט עשוי היה להסגיר את קולו. "אתה רואה את הדיונה ההיא? מאחוריה אפשר כבר לראות עצים באופק."

מספר 19 פקח אף הוא את עיניו במאמץ והביט סביב. הוא לא ראה שום דיונה ואפשר שהייתה כה רחוקה עד שעיניו העייפות לא יכולות היו להבחין בה אך זה לא שינה לו דבר. "ואז מה?" שאל מספר 19 בחוסר-עניין.

"19, חדל פטפוטים!" קרא הסדרן השמאלי. מספר 19 השפיל את ראשו ונראה כשקוע בגופה שהייתה מוטלת לפניו. האסיר הזה נורה לפני כשתים-עשרה שעות וכעת אין פניו נראים, רק גוש רקוב של גופת אדם מכוסה בחול ובאבק, נגררת כסמרטוט על החול בעקבות הרגליים הצועדות הקשורות אליה בכפייה.

"ואז…" המשיך מספר 17, כמעט בשקט מוחלט, "זהו סופו של המסע האחרון שלך." הוא השתתק כשהג'ריקן הגיע אליו ולגם ממנו בעונג. הוא ניסה לשתות כמה שיותר בשנייה הקצרה שהג'ריקן היה צמוד לשפתיו אך הסדרן, כמו בפעם הקודמת, חטף ממנו את הג'ריקן עוד לפני שהספיק לסגור את פיו וכמעט חצי מהנוזל היקר נזל על סנטרו. גם מספר 19 שתה כעת. כשהסדרן עבר למספר 20 ו-21, נראו עיניו נפקחות אט-אט, כאילו הגיע לגן-עדן של אגמים ונהרות.

"צעד!" קרא הסדרן שמשמאל והמסע המשיך בדרכו.

"אם נמשיך בקצב הזה," לחש מספר 17 בחיוך מלא טירוף ומבעד לשפתיים מדממות, "נגיע לסוף הדיונה בעוד אחת-עשרה שעות או פחות."

"בוא נקווה שנחזיק מעמד עד א – " לחש מספר 19 אך עוד בטרם סיים את המשפט, נשמעה לפתע ירייה. מספר 17 התכופף בבהלה וליבו החסיר פעימה, הוא שמע נפילה.

"חדל פטפוטים." קרא שוב הסדרן השמאלי. רגליו של מספר 17 סחבו כעת משקל כבד יותר מקודם. הוא הסתובב לאיטו והציץ לאחור – בנוסף למספר 18, גם גופתו של מספר 19 נגררה כעת אחריו על החול.

ההליכה הורגשה כנצח ומספר 17 לא האמין שרק שלוש שעות עברו מאז העצירה האחרונה שלהם, העצירה בה נורה מספר 19 רק כאחת-עשרה שעות לפני שחרורו.

"למטה!" הוא שמע לפתע צעקה מלאת אימה מעבר לענני אבק המדבר שכיסו על אזניו. בלי לחשוב הוא צלל ביחד עם עוד עשרים האסירים מטה, גופו צמוד ככל האפשר לחול הלוהט. יריות נשמעו באוויר אך הפעם הן הגיעו מרחוק. מעבר לאובך הרוחות הוא הבחין בשיירה נוספת הצועדת לקראתם ובידי אנשיה רובים. השיירה הזאת לא הייתה שיירת אסירים. הוא נזכר כי לפני שיצא למסע, סיפר לו חברו לתא כי במדבריות ישנם שודדי-דרכים שאינם מבדילים בין אסיר לשוטר אלא תוקפים את כל הנקרה בדרכם, דורשים כסף עבור המעבר, ואם מנסים להתנגד להם, הם הורגים את כולם ולוקחים את רכושם. הפעם, כיוון ששיירת האסירים הייתה גדולה יותר משיירת השודדים והם לבטח הבחינו בכמות השוטרים המלווה אותה, הם היו חייבים לפתוח במתקפת-פתע כדי לשמור על יתרון.

מספר 17 שמע אנשים נופלים על החול מכל צדדיו אבל משק הרוח החזקה לא אפשר לו לשמוע היכן וכמה. צרחות ואנקות גסיסה חדרו לאוזניו וריחם של צחנת זיעה, אבק שריפה וריקבון עלו באפו. חלפו דקות ארוכות בהן הבחין בין סדקי עפעפיו באורות ובעשן המקיפים מכל עבר. הוא היה מוטל במרכז, לא נע ולא נושם, עד שדממת המדבר עטפה שוב את הכול. לאחר דקה נוספת של שקט שנמשכה כנצח, בה המשיך לשכב פרקדן ללא תנועה, נשמעה ירייה נוספת. אחד השודדים עבר לאורך השיירה ועסק בווידוא הריגה בזמן שהשודדים האחרים לקחו את המרכבה של המשטרה, את שני הגמלים וכמובן את כל הכסף והזהב שיכלו למצוא. מספר 17 יכול היה לשמוע את השודדים מחטטים בכיסיהם של השוטרים ושל האסירים בניסיון למצוא כל פיסת רכוש שתהיה שווה משהו עבורם.

היריות כבר נשמעו קרבות אליו והוא חש את ליבו מתכווץ בקרבו כמו מנסה להגן על עצמו, אך לפתע חש מגע. מספר 17 השתדל בכל כוחו לעצור את נשימתו כדי שלא יעורר חשד, ולו בתזוזה הזעירה ביותר, כי הוא עדיין בחיים, ובליבו נשא תפילה אילמת, על אף שלא האמין כי מישהו באמת שומע אותה. הידיים שנגעו בו מיששו כעת את כיסיו הדלים. חוץ מפתקית נייר קטנה בה רשם מסר לאהובתו הרחוקה, פתק שאמור היה להיפקד בידיו של מספר 19 לכשישתחרר כדי שיוכל למסור לה אותו, לא היה בכיסיו דבר. המסר היה קצר וללא כל חדש. בעופרת מרוחה ומטושטשת ובכתב בקושי-קריא היה כתוב עליו משפט קלישאי וברור-מאליו עבורה, אך הוא שמר עליו לאורך כל המסע כאילו היה זה הדבר שיחזיק אותו בחיים.

הפולש הזר הוציא את ידיו מכיסיו והוא שמע את הפתקית מרשרשת באוזנו. הוא פשוט המשיך לשכב שם ללא ניע. בתחילה חשב כי אם ייקחו ממנו את הפתקית הזאת, יהיה זה כאילו לקחו את אהובתו עוד יותר רחוק ממנו ועדיף לו כבר למות, אך גזילת המכתב גרמה למספר 17 באופן מפתיע להיות נחוש יותר בהחלטה לשוב הביתה, אליה.

היריות כבר התרחקו ממנו, כנראה דילגו עליו כשהשודד ערך עליו חיפוש. הוא שמע את צעדיהם הרכים של הגמלים המתרחקים משם ואת רשרושי השקים שעל כתפי השודדים אותם הצליח לראות רק בעיני רוחו. מספר 17 פשוט המשיך לשכב שם.

חלפה שעה ארוכה עד שהעז לפקוח את עיניו והצליח להרים את ראשו. כל האסירים הקשורים אליו בשלשלאות היו שרועים על החול, מתים. גורלם של הסדרנים לא שפר עליהם יותר. הוא הביט סביבו וראה שגם השודדים איבדו כמה נפשות. כאב נורא צרב לפתע ברגלו והוא הבחין בפצע הנורא שהיה בצד קרסולו. כדור פגע בו במהלך הקרב והוא אפילו לא הבחין בדבר.

זה היה הרגע בו נכנס מספר 17 להיסטריה. הוא ניסה להשתחרר מן האזיקים האוחזים בו, לא יודע מה יעשה מיד לאחר-מכן. כל שרצה היה להשתחרר מהגופות המוטלות סביבו ולרוץ הרחק משם.

הוא לא חש באצבעותיו והשלשלאות לא הוסרו. אך עוד בטרם הספיק להתייאש, שמע לפתע אקדח נטען מאחוריו.

"אתה חי…" הוא שמע. הוא הסתובב לאחור בפחד ומולו עמד, מתנדנד על רגליו, הסדרן השמאלי, אותו סדרן שירה במספר 19.

"תירה." התחנן.

הסדרן התקרב אליו והצמיד את האקדח לרקתו. "למה?" הוא שאל.

"אני פצוע." אמר האסיר, "אני גם ככה לא אצא מכאן, תירה."

"אתה מספר 17," זיהה אותו לפתע הסדרן, "הפטפטן."

"ואתה הוא זה שירה במספר 19 למוות." ירה לעברו מספר 17 ועיניו רושפות אש.

"נכון," אמר הסדרן וחצי חיוך הופיע על פניו. הוא נראה כמטורף.

לפתע, מבלי לשלוט בעצמו, זינק מספר 17 על הסדרן והאקדח נפל מידיו, "אני אהרוג אותך ואז אהרוג גם את עצמי!" הוא צרח, "אחרי שאצפה בך נרקב במדבר, אמות גם אני!"

הסדרן ניסה לשלוח את ידו לעבר הגופה של מספר 18. מספר 17 הסתובב וראה שהאקדח צנח ליד ראשה של הגופה. הוא זינק לכיוונה ושלח את ידו להרים את האקדח. הסדרן היה חזק ממנו והוא היה כבול, שניהם ידעו מי בעל היתרון. הוא גייס את שארית כוחו, הרים את השלשלת שכבלה את ידיו והידק אותה על עיניו של הסדרן.

הסדרן צרח בכאב, הוא לא הצליח לבטא אף מילה אך צרחתו הייתה גדולה. הוא השתולל, ידיו מתנופפות לכל עבר ודם החל לטפטף מעיניו על החול היבש. הוא התפתל כנחש וניסה לשחרר את עיניו הנעולות מאחורי השלשלת.

"עזוב," הוא נכנע והצליח רק לפלוט, "אהה!"

האסיר עזב אותו ולקח את האקדח במהירות. הסדרן פקח את עיניו ודם נזל מהן על לחייו. הוא מישש את עיניו באצבעות רוטטות, "אני עיוור!" קרא באימה, "אני עיוור!"

"אתה עיוור ואתה גם עומד למות." השיב האסיר באכזריות שלא ידע כי קיימת בו.

"אני לא רואה!" המשיך הסדרן לזעוק, "שטן שכמוך – אני לא רואה!"

האסיר טען את האקדח ולמשמע נקישת הבריח השתנק הסדרן והחוויר, "חכה," מלמל הסדרן בעודו מנסה להשתלט על עצמו, שולח את ידיו כמו מחפש משהו שכבר איננו. מספר 17 אחז בחזקה באקדח והתמסר בעונג לכלי המוכר לו כל-כך. הסדרן מלמל כמה דברים לא ברורים עד שהתבהרה שפתו, "א – אם – אם תירה בי, לא תוכל לחזור," אמר, "אני יודע את הדרך, אני יכול לנווט ואתה תצא מכאן. גם בלי עיניי. אתה הרי לא יכול לצאת מכאן לבדך."

"אני מעדיף למות במדבר ולא לצעוד איתך. אין הרבה הבדל בין מוות לחופש."

הוא לחץ על ההדק. הסדרן הרים את ידיו על ראשו כפי שעשה האסיר כששמע את היריות, אך שום דבר לא קרה. הסדרן הרים את ראשו ומישש את האוויר סביב, "נגמרו… נגמרו לי הכדורים," נזכר ולפתע פרץ בצחוק גדול, "אין בו כדורים! כן! הם נגמרו, כן!" הוא ניסה לזחול ולהתרחק משם אך האסיר זרק את האקדח ולפת את הסדרן סביב צווארו, "עזו – " הסדרן לא הצליח להמשיך וקולות חנק יצאו מגרונו.

האסיר הרים לפתע את עיניו. הוא הבחין בחורשת עצים קטנה במרחק כמה קילומטרים מהם. הוא עזב את הסדרן והחל ללכת לכיוון העצים, כמו מת ההולך לכיוון האור. אך לפתע נפל לאחור, מה שהזכיר לו שהוא עדיין כבול לשלשלאות לעוד 20 אסירים אחרים ושאין לו כל סיכוי לסחוב אחריו את כולם לכיוון העצים.

"מה קורה פה?" שאל הסדרן, ממשש את האוויר בחיפוש אחריו, "איפה אתה? לאן הלכת?"

"תן לי את המפתח," פקד האסיר, "עכשיו."

"למה? גם ככה לא תוכל לצאת מכאן," אמר הסדרן.

"אני אהרוג אותך ואקח אותו בעצמי," אמר האסיר בקול מקפיא דם.

הוא זינק שוב על הסדרן, אך זה צעק באימה, "הוא לא אצלי! הוא לא עליי. אבל אני יודע אצל מי הוא".

"אני אחפש אותו בעצמי," אמר האסיר.

"עם 20 גופות המחוברות אליך?" לעג הסדרן.

האסיר הביט סביבו. כל סדרן היה זרוק במקום אחר. היו גם מספר סדרנים בתחילת השורה, רחוקים ממנו, והוא ידע שיצטרך לסחוב איתו לפחות עשר גופות כדי להגיע לשם.

"איפה המפתח?"

"אני לא יכול להצביע לך עליו," אמר הסדרן, "אבל תן לי ללכת ולהביא לך אותו. הרי אני לא יכול לצאת מכאן בלעדיך. תקשיב," הוא הצליח להשתחרר מאחיזתו והמשיך, "אני אשחרר אותך מהכבלים ובתמורה, אתה תהיה לי לעיניים ותוציא אותי מכאן איתך."

"חשבתי שאתה יודע את הדרך גם בלי עיניך," אמר מספר 17.

"אני לא," הודה הסדרן, "שיקרתי. רציתי לחיות."

"אני אגיד לך משהו אחר," אמר האסיר, "אתה תשחרר אותי מהכבלים בתמורה לכך שהרגת את הבן שלי לנגד עיניי ואז אחנוק אותך למוות."

"הבן שלך?" שאל הסדרן, "על מה אתה מדבר?"

"מספר 19 היה אמור להשתחרר היום בסוף המסע ואתה ירית בו בלי למצמץ רק כי העז לדבר עם אבא שלו, חתיכת – "

"הפטפטן ההוא, זה היה בנך?" שאל הסדרן, "מדהים, הכול עובר במשפחה."

האסיר זינק עליו בחמת זעם, "הוא גם היה רוצח אותך מזמן אם אני הייתי זה שנורה על ידך," הוא קרא.

"חכה, אני מתנצל, לא ידעתי שהוא בנך. אני אשחרר אותך בתמורה לכך שהרגתי אותו ואתה תהיה לי לעיניים בתמורה לכך שלקחת לי אותן," קרא הסדרן.

האסיר עצר על עומדו והביט ארוכות בסדרן כשהוא עדיין אוחז בו, "זה כבר נשמע טוב יותר," אמר לבסוף ולאחר כמה רגעים הוסיף, "בסדר, שחרר אותי ונצא מפה. אחר-כך כבר נסגור חשבון."

הסדרן תיאר את מראה השוטר שאצלו נמצא המפתח וציין כי לפני היריות הוא עמד קרוב לכרכרה. האסיר הדריך אותו ואמר לו בדיוק לאן ללכת כדי להגיע אליו. הסדרן עשה דרכו בין גופות האסירים והשוטרים ומעד לא אחת, אך לבסוף הגיע אל הסדרן המדובר, הכניס ידיים רועדות לכיסו, הפך אותו כמה וכמה פעמים עד שלבסוף מצא את המפתח בקריאת ניצחון.

"יופי," אמר האסיר, "עכשיו בוא ושחרר אותי." הסדרן שב ונעצר במרחק מה מן האסיר, "למה אתה מחכה?" שאל האסיר.

"איך אני יכול לדעת שלא תהרוג אותי ברגע שאשחרר אותך?" שאל הסדרן.

"תצטרך פשוט לסמוך עליי."

"אבל אני לא."

"זו הבעיה שלך," השיב האסיר, "שחרר אותי בכל-זאת."

"לא," התעקש הסדרן.

"על מה אתה מדבר? בוא לכאן עכשיו ושחרר אותי מהכבלים!"

"אתה תהרוג אותי," אמר הסדרן, "אני לא רואה. איני יכול להילחם בך."

"אז מה אתה מציע שנעשה?"

"אם תצליח לצאת מכאן, יתפסו אותך השוטרים שוב והפעם יעצרו אותך גם על רצח," אמר הסדרן, "אתה תשב עוד שנים רבות בכלא, אם בכלל תצליח לצאת מכאן אי-פעם."

"אז…?" שאל האסיר.

"אז אם תיתן לי לבוא איתך, אני אגיד להם שהצלת את חיי וכך תקבל חנינה ותוכל להשתחרר. אתה תהיה חופשי לגמרי ואז נסגור חשבון על מות בנך."

"זה לא יסגור את החשבון על מות בני," אמר האסיר. הסדרן נאנח והסתובב ללכת, "בסדר, חכה! אני מוכן. עכשיו שחרר אותי," קרא מספר 17 והסדרן עשה כדברו.

הם הלכו ביחד במשך כשבע שעות. מספר 17 היה שעון על כתפו של הסדרן כיוון שרגלו הבריאה לא יכלה לשאת את משקל גופו לגמרי לבדה, אך בכל פעם שהסדרן סטה מעט מהדרך, הוא כיוון אותו בחזרה למסלול. העצים נראו כמטושטשים וגלי חום עטפו אותם במרבד של צורות וצבעים, כגלים העולים כלפי מעלה, מה שהפך את המדבר למאיים יותר על-אף האופק הירוק. ככל שחלפו השעות נחלשה נשימתם ויבש גרונם ושלוש הרגליים הבריאות היו חלשות מכדי לשאת אותם. הם צנחו על החול.

"באמת חשבתי שנצא מזה…" מלמל מספר 17 כשהוא רכון על בטנו וכמעט נקבר תחת החולות.

"הייתי צריך למות עם כל השאר," מלמל גם הסדרן. הוא נשען על ברכיו ולבסוף נפל אף הוא.

סופת חול התקרבה והסדרן חש את הרוח על קצה אפו, חול רב עף ואטם את נחיריו. החום הכה בפניו כשוט וראשו היה סחרחר. הוא מישש את החול שסביבו והצליח למצוא את גופו של האסיר, "17! מספר 17!" הוא קרא, "התעורר, הלילה יורד והסופות החזקות תתחלנה בקרוב, אנחנו חייבים למהר."

הוא שמע את האסיר ממלמל, "נרדמנו," הוא אמר, "עוד היינו מתים כאן."

"יש עוד קצת זמן, בוא נמשיך," עודד אותו הסדרן.

הם המשיכו ללכת עד שלפתע ראה האסיר מרחוק את הכביש המוביל אל העיר. עד לפני כמה דקות הייתה תכניתו להגיע אל הכביש ולא לספר על כך לסדרן ואז לדחוף אותו תחת המכונית הבאה שתעבור. עכשיו השתנו פני הדברים, "תודה שהערת אותי. הייתי נקבר פה חי."

"אל תדאג בקשר לזה," אמר הסדרן, "אתה מוציא אותי מכאן, לא? אנחנו בסדר. אני שומע מכוניות?" הוא שאל.

"כמעט כבר הגענו לכביש," השיב האסיר ובקולו נשמע חיוך גוסס. הוא הריח, מישש והרגיש את החופש ממתין בקיפאון רק מטרים ספורים ממנו. הוא שלח את ידיו קדימה כמו מנסה למשוך את החופש אליו.

"עשינו את זה," מלמל הסדרן, "יצאנו משם."

"כן," אמר מספר 17, "הלוואי ובני היה פה איתי."

"אתה תצא אל החופש עכשיו, מספר 17," אמר הסדרן.

"אני יודע," אמר האסיר, הם הגיעו אל הכביש וזחלו לאורכו, מחכים למכונית שתעבור שם. ההליכה על האספלט הייתה קלה פי כמה מההליכה על החול ההפכפך, אבל האסיר כבר התעייף ונפל על ברכיו.

"רק עוד קצת, חבר," אמר הסדרן, "עלינו להתקדם. עוד מעט ירד הלילה ואיש לא יבחין בנו."

"רגלי… זה בלתי-נסבל," מלמל האסיר, "אני יודע שאיבדתי אותה."

הסדרן שתק.

מספר 17 הרים מעט את מבטו אל המשך הכביש וראה זוג אורות מרצדים המתבהרים יותר ויותר. רכב גבוה כלשהו, אולי משאית, התקרב אליהם. הוא שם לב שהסדרן היה ער לכך אף הוא.

"מה השם שלך?" שאל לפתע הסדרן.

"אני בן," השיב האסיר.

"לא נכון," אמר הסדרן. בן הביט בו, מחוויר, הסדרן חייך ושם יד על כתפו, "אתה מספר 17".

לפתע חש האסיר כאב צורב בליבו. הוא הביט מטה. להבו של סכין חד פילח את גבו הישר דרך ליבו וחודו בצבץ מהחזה המדמם. הוא נחנק ונשימתו נעצרה. דם יצא גם מפיו וקור אימים תקף אותו.

הוא שמע את הסדרן לוחש באזנו, "חיכיתי הרבה שעות עם נשק בבגדיי. הייתי צריך את עיניך. אבל זה נגמר. העיניים שלי שוות עשרים כמוך." ועם אותו קול אכזר ובלתי מוחשי מהדהד כתוף כמו מתוך ראשו, מת מספר 17.

הסדרן בעט בגופה אל בין העצים ולקח טרמפ לעיר.

סיפור קצר זה לקוח מתוך  הספר "אובדן וגעגוע" , שתי תחושות עמוקות שעמדו במרכז תחרות הסיפורים הקצרים שהפכה כבר למסורת שנתית בהוצאת "כתב" (2013). את הספר ניתן להשיג ברשתות המובחרות.

אודות ד״ר ניסים כץ

מבקר ספרות וכותב טורי דעה בוואלה ובגרוזלם פוסט בין השנים 2007 ל-2009. מרצה לתקשורת, בתחומי ההתמחות : מדיה ושינוי חברתי, מדיה ומיעוטים.
הפוסט הזה פורסם בתאריך פרוזה. קישור קבוע.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*