יוצר על סף השיגעון: הדחויים על פי רונן בלומברג

הקשר בין אמנים לטירוף עתיק יומין הוא, מהדימוי הרומנטי של האמן המשתגע ועד לקשיים נפשיים אמיתיים של אמנים. אמנים מטבעם רגישים יותר, ורגישות זו מאפשרת להם לקלוט את זרמי העומק של החיים, את הריקנות והיופי שלהם, באופן חשוף יותר משאר בני האדם. ואמנים מספרים על מה שאנשים מתקשים לנסח לעצמם. גם השיגעון הינו מושג חמקמק, ההגדרות המבהילות שפסיכיאטרים מקבעים לגבי בני אדם, כל מיני קללות במאחוריהן פשוט כאב ובדידות בלתי ניתנים להכלה, חורגים מהנורמה, דורשים עזרה פסיכיאטרית אבל תוך כדי גם מופרדים מהחברה, מקובעים במעמדם כחריגים, זוכים ליחס משפיל כפי שמתועד בשני הספרים בהם נעסוק.

יובל גלעד דן כאן וברשימה נוספת שתובא בהמשך בשני יוצרים הנמצאים על הסף…נועם שדות ורונן בלומברג,  שניהם החלו את דרכם בשני ספרי ביכורי שירה מרשימים שחשפו באומץ ובכישרון ספרותי את החיים תחת הגדרת מחלת הנפש. שניהם נאבקים להמשיך ליצור ולחיות חיים "נורמליים", והחשיפה בספריהם לא באה על חשבון המלאכה הספרותית. אחרי ספרי השירה פנו שניהם לפרוזה, שני קבצי סיפורים מרשימים.

יוצר על סף השיגעון:  הדחויים על פי רונן בלומברג

מאת יובל גלעד

ספרו הראשון של רונן בלומברג היה "שירים שבורים /    תל אביב :   גוונים,   תש"ע 2009

ספרו  השני והשונה מאוד של רונן בלומברג (גילוי נאות – אני העורך)  היה "הדחויים -סיפורים " ( תל אביב : גוונים, תשע"א 2011) שמכיל שלל סיפורים ושלל מצבים מחייהם של חולי הנפש הגבוליים, הגרים בדיור מוגן, על הגבול בין שפיות לשיגעון ובין תפקוד לחוסר תפקוד. אבל מצב הכאב הקיצוני הזה הוא גם אפשרות להאיר בזרקור את החיים הנורמטיביים, שלפעמים המרדף אחריהם ומילוי כל צויהם כמו תרי"ג מצוות הינו סוג של טירוף בעצמו – ואתם יודעים במה מדובר – רכב חברה, רכב שטח, שלושה ילדים, וילה או דירה נוחה וכו'.

השיעמום הינו מצב ממנו אנחנו בורחים כל חיינו, לאינסוף עיסוקים ש"נכפים" עלינו בחלקם, וחלקן אנחנו מתנדבים לקחת – פרנסה, משפחה, חברים, ואז תרבות הפנאי האינסופית. חולה נפש חשוף ליומיום, אין לו את ההגנות של עשייה בלתי פוסקת, ובסיפור הפותח ELIZA מתאר בלומברג את החיים של חסרי המעש:

"כשהיה ארז בן שבע עשרה,  קרא בספרייה של בית הספר התיכון שלו את הספר של דוד אבידן "הפסיכיאטר האלקטרוני שלי – 8 שיחות אותנטיות עם מחשב". אלה היו שנות התשעים המוקדמות של המאה העשרים, ואחרי קריאת הספר ארז הצטער קצת שלא הלך למגמת מחשבים (הוא למד במגמת היסטוריה וסוציולוגיה). סקרן אותו כיצד אפשר, על ידי תכנות, לגרום למחשב לשוחח כאילו היה אדם.

השנים חלפו להן. דויד אבידן נפטר עני, חולה ובודד. ארז סיים תיכון ותלאות קשות, וכבר למד להכיר פסיכיאטרים בשר ודם שאבחנו אותו כחולה בסכיזופרניה. מאז היה לוקח תרופות פסיכיאטריות באופן קבוע. חברת מיקרוסופט הוציאה את מערכת ההפעלה "חלונות 95'". העולם התחבר לאינטרנט והשתנה לנצח וכולם חלמו לעבוד בהיי-טק.

חמש עשרה שנה מאוחר יותר קם ארז בוקר אחד בחדרו בדיור המוגן והרגיש כבוי מבפנים. שום דבר לא ריגש אותו יותר. הוא ראה ושמע הכול – והוא היה רק בתחילת שנות השלושים שלו. הוא הכין קפה והדליק סיגריה, ושאל את עצמו אם כדאי לו ללכת למועדון החברתי שלו במתנ"ס, לחזור לישון עד הצהריים או אולי לגלוש קצת באינטרנט במחשב הישן שקיבל בתרומה מעמותה."

בשפה לאקונית מתאר בלומברג דרמה גדולה של חיים שנהרסו בכמה משפטים פשוטים, תוך איזכור דוד אבידן ומותו העצוב. ארז היה נורמלי עד שאובחן כחריג, ובכך נזרק מהעולם ההייטקיסטי המהיר והמצליח. בהמשך הסיפור מוריד הגיבור תוכנת "פסיכולוגית אלקטרונית" המפיגה מעט את בדידותו, ומהווה מטאפורה עצובה ומשעשעת גם יחד לחיי הבדידות והניכור המודרניים.

בסיפור "האחות הטובה" אחותו של חולה נפש מבקרת את אחיה, ואחר כך:

"אחרי הביקור, בנסיעה הביתה, הייתה סיגלית מקללת את מזלה הרע ואת העובדה שהיא נאלצת לבקר את אחיה הדפוק בבית המשוגעים המטונף הזה, וכל רצונה היה להגיע כמה שיותר מהר הביתה, כדי שתוכל להתקלח במים רותחים, לזרוק לכביסה את כל בגדיה ולחטא את עצמה מהמיקרובים ומהטינופת שנדבקו בה באותו מקום מגעיל ומטונף. היא יכלה להריח את הטירוף ואת השיגעון שהיו ספוגים בקירות ושאחיה היה מלא בהם."

הרתיעה הטבעית של ה"בריאים" מחולי הנפש, ועם זאת רתיעה גזענית המאפיינת את הנפש האנושית על כל גילוייה: בוז לחלש ומשיכה לכוח. בלומברג מגיש זאת כאגרוף ספרותי, בלי כחל וסרק.

סיפורי הקובץ הם מעין משלים קטנים המסופרים, כאמור, בשפה לקונית ומסתיימים בדרך כלל באותו חוסר מוצא בו התחילו. אבל לא רק בחולי נפש עוסק הספר, אלא בחריגים מכל מיני סוגים – הומוסקסואלים, וילדים ונערים דחויים. סיפור נוגע ללב הוא על הילד המהגר מרוסיה אלכסיי, שלומד שלא יקבל עזרה ממוריו ומאימו, שהילדים ימשיכו להרביץ לו עד שילמד לדבר בשפת הכוח.

בסיפור יוצא דופן בקובץ, מתאר הסופר חיים של שני נערים ונערה המצויים לפני הגיוס, ויודעים ששום דבר לא יהיה אותו דבר לאחריו:

"כל הלילה החם התעלסנו ונחנו, ושוב פעם עשינו אהבה ונחנו, ושוב פעם הזדיינו ונחנו. אני, דנה ואורן מחליפים נוזלי גוף וזיעה והופכים שלושתנו לגוף אחד השלם יותר מסכום חלקיו, חווים אורגזמה אחר אורגזמה, ככה עד עלות השחר, במיטה של הוריי אשר טסו לחודש לשוויץ והשאירו אותי לבדי בבית הגדול והמרווח – הם רצו שאבוא איתם אך אני סירבתי. הבית היה כולו לרשותי ואני הזמנתי את דנה ואת אורן לחלוק איתי את הבית ואת המיטה. שלושתנו כבר סיימנו את התיכון ואת הבגרויות וחיכינו לצווי הגיוס. שלושתנו היינו חברים ואוהבים במשך כל שנות התיכון, והחלטנו לנצל את הקיץ האחרון הזה עד תום… לקראת עלות השחר נרדמנו שלושתנו עייפים ותשושים…"

ובהמשך פונה אחד הנערים לחברו ואומר לו:

אנחנו עכשיו בשיא, אמיר. הלילה הזה היה השיא. הלילות הבאים גם הם יהיו השיא – השיא של חיינו. מעכשיו, מרגע שהחודש הזה יסתיים, שהוריך יחזרו מחו"ל ושנתגייס, וכל מה שיהיה לאחר מכן – הכול יהיה ירידה אחד גדולה. תחשוב על זה – לעולם לא נהיה עוד כפי שאנחנו כעת, אמיר. איפה ואיך אתה רואה את עצמך בעוד עשר או עשרים שנה? אני אגיד לך איפה נהיה – עם כרס, מקריחים ומזדקנים ולבד, אמיר. לגמרי לבד. לא, תן לי לסיים את מה שהתחלתי לומר! אתה חושב שהעולם בחוץ והאנשים סביבנו ובכל מקום יכולים להבין מה בדיוק עשינו אני, אתה ודנה הלילה במיטה של הוריך? העולם לא יבין לעולם, אמיר. העולם בנוי על הגדרות, על חוקים, על דיכוי…  אתה חושב שבעתיד תוכל למצוא עוד אוהבים כמונו? כמוני וכמו דנה שמוכנים להיכנס ביחד לאותה מיטה ולזיין ולהזדיין מבלי לשאול שאלות והגדרות? מבלי לשאול אותך 'מה אתה, הומו או סטרייט'? אתה חושב שסטרייטים והומואים או לסביות יכולים בכלל להבין מה זאת אהבה חופשית? מה זאת ביסקסואליות או דו מיניות או איך שלא מגדירים את זה? אני אגיד לך מה אני חושב – סטרייטים רוצים ילדים, הומואים רוצים סקס ולסביות רוצות מונוגמיה, אלה הסטריאוטיפים שאני בחרתי לעצמי על החיים ולדעתי הם הנכונים… השורה התחתונה היא שאף אחד בעתיד לא מתכוון לשים קצוץ על האמת הביסקסואלית שלך. אתה לעולם לא תוכל לרקוד על שתי החתונות. אתה תמיד תצטרך לבחור, אמיר. האהבה כבר לא תהיה חופשית. העולם לעולם לא יוכל להבין אותך – איך אתה מסוגל לאהוב ולהימשך גם לאישה וגם לגבר. זה תמיד יהיה מבחינתו פשע. הומואים יחשבו אותך להומו בוגדני שהוא פחדן מדי מכדי להיות הומו גאה, סטרייטים יחשבו אותך לסתם הומו בארון המתחזה לסטרייט והלסביות ישנאו אותך על שאתה מתחרה איתן על לבן של האהובות שלהן. בקיצור, אחרי שתתבזבז בצבא בהכנת קפה ושליחת פקסים בשלישות, אתה לא הולך לזיין או לאהוב הרבה, אמיר. החודש הזה איתי ועם דנה הוא השיא של חייך…".

קצת קיצוני כמובן, אבל נכון. המיניות היא עוד דרך בה החברה מגדירה אותנו, מחלקת אותנו לקיום סטיראוטיפי נוקשה. אנחנו כל כך עסוקים בהישרדות במירוץ של ה"נורמליים" שאין לנו אפילו זמן לחשוב על המחירים שמשלמים: בהעדר זמן פנוי, בהעדר חופש רגשי- נפשי, בתלות באישור החברה והמשפחה והמדינה וכו'.

בעידן הצריכה המוזר בו אנחנו מצויים, אפילו סופרי סיפורים קצרים ונובלות הם ה"דחויים" של החברה, דחויי העולם הספרותי. בעידן הארבע במאה, ספר שאינו משתרע כרומן על שלוש מאות עמודים, לא ייכנס למבצע, ולפיכך אין לו קיום מסחרי. אבל כדאי לתת הזדמנות גם לסיפורים קצרים, גם לסופרים לא מוכרים, גם ל"חולי נפש" שהוגדרו כמי שאמורים לצאת מתחומי החברה.

ראו גם :

רונן בלומברג בלקסיקון הסופרים

"שירים שבורים "מאת רונן בלומברג

חשופים -מנחם בן על שירתו של רונן בלומברג

אודות יובל גלעד

יובל גלעד - משורר ומבקר שירה, מוסמך החוג לתורת הספרות באוניברסיטת תל אביב. עבד כעורך ראשי בהוצאת "גוונים". פרסם שלושה ספרי שירה: "שירי נזיר" (גוונים, 2000),"בדידות ישראלית" (כרמל, 2004) ו-"בית קברות לשירים" (ספרי עיתון 77, 2009).
הפוסט הזה פורסם בתאריך סופרים עם התגים , . קישור קבוע.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*