יוצר? יצרן? אוצר?: ערן הדס על עידן היצירה הלא מקורית

1

קשה להגדיר מהי יצירה, אבל לרוב אנו מייחסים את המושג לתהליך אותנטי, חד-פעמי, ייחודי, חדשני ואמנותי, אשר מזוהה עם הנפש האנושית, להבדיל מייצור שהוא תהליך שחוזר על עצמו, אוטומטי, חסר ייחוד ובמקרים רבים ניתן לביצוע על ידי מכונה. האינטואיציה אומרת שיצירה היא מקורית, תוצר סבלם של יוצריה, שיולדים אותה בכאב מדם לבם. ואז הגיעה הרשת…

"בעתיד המחשבים יהיו אנושיים יותר, אך גם האנשים יהיו מחשביים יותר", כתב המשורר דוד אבידן בשנות ה-70. עידן הרשת החברתית מביא לשינויים עצומים ומהירים בחיינו, ובמובנים רבים אנחנו "מתמחשבים", למשל במשך הזמן שאנחנו מבלים מול המסכים, בתלות שלנו במערכות מידע ובתוכן שאנו יוצרים. מאתרים גדושי תוכן וחסרי סדר התקדמנו אל הבלוגים, שם כתבנו פוסט אחר פוסט, ומשום שהיה זה תובעני עבור הכותבים המשכנו לאתרים כמו טוויטר ופייסבוק, רשתות שבהן אנחנו מחברים רק שורה, או לכל היותר פסקה – מייקרובלוגינג. החברה שלנו זנחה את התכנים הארוכים, ועברה לעדכונים נקודתיים, חדים ולא מעמיקים. זוהי הרשת החברתית, ווב 2.0.

פייסבוק וטאמבלר הנחילו לנו שני מונחים חדשים – Like ו-Share. אם עד כה התכנים הדלדלו אך נותרו שלנו, מעתה אנו מציגים לעולם תכנים שאחרים יצרו, ואנחנו בחרנו לשתף ולמעשה לאצור אותם. אתרים חדשים כמו Pinterest הם כבר אתרי אוצרות לכל דבר. כרטיס הביקור של אדם הפך להיות הקיר או הדף שלו, ובעידן השר והלייק – זהותנו היא אוסף ההעדפות שלנו מתוך גודש תכנים של אנשים אחרים. אם פעם גלשנו ברשת, ולאחר מכן התחברתנו, כיום אנחנו אוספים תכנים, ותרומתנו מסתכמת בתגובה, בשיתוף או רק בביט של תמיכה. יחד עם זאת אנו חשים כי התכנים הם שלנו. כשאנחנו משתפים אותם, יש לנו תחושת בעלות עליהם – "Sharing is Owning". יתרה מזאת, התכנים הם אנחנו; התוכן שאצרנו הוא הצורה שבה אנחנו מגדירים את עצמנו, הזהות שלנו.

2

במובן מה, אפשר לומר שיצירה לעולם אינה באמת מקורית, שהרי היא מושתתת על חשיבה ועל שפה שכבר קיימות, על שיח ועל חינוך. בעידן האינטרנט, כשהידע האנושי מכפיל את עצמו כה מהר, נוצר בכל אופן הרושם כי הסיכוי להיות מקורי קטֶן. לא עוד הכמיהה ליחוד היא המניע הרגשי ליצור, אלא השאיפה להשתייכות. האמן דאגלס היובלר (שאף חזה את פייסבוק בשנת 1971) קבע כבר ב-1969: "העולם מלא בעצמים, יותר או פחות מעניינים; אינני מעוניין להוסיף עליהם עוד עצמים", ומה שאז היה בשולי עולם האמנות הפך היום לנחלת הכלל.

כבר ב-1910 טבעו פיקאסו ובראק את המונח קולאז' – יצירה המשתמשת בעצמים קיימים כחלקים ליצירת שלם שהוא עצם חדש. ב-1917 הציג מרסל דושאן את המזרקה שלו, שהייתה משתנה שהוצבה בחללי תצוגה, ובכך התחיל את מסורת הרדימייד (Readymade) באמנות. לפי רעיון הרדימייד, ההקשר קובע את יצירת האמנות ולא התוכן שלה, שיכול למעשה להיות עצם מן המוכן, שלא נעשה בו כל שינוי. המשוררת אידית' וורטון כתבה: "ישנן שתי דרכים להפיץ אור: להיות / הנר או המראה שמשקפת אותו".

כשאוסקר ויילד טען שהמציאות מְחקה את האמנות ולא להפך, הוא הסביר שאיש לא ראה את יופיים של ערפילי לונדון לפני שמונה ופיסארו ציירו אותם. דומה שהגענו לתקופה שבה יצירות "נר" כמו הקולאז', שבהן הפוקוס מופנה לנקודה אחת מרכזית, חדלו להיות האפשרות המועדפת והאינטואטיבית. יצירות כגון ממים מסיטות את הדגש מן המרכז והלאה, ושואבות כח מהקהילתיות שלהן – הן מראות שמשקפות את הנר מזוויות שונות. הן אינן ערפילים מסוג חדש אלא הצבתם מחדש בהקשר שנותן לנו לראות את יופיים.

בעולם אמנות שנכבש ברובו על-ידי ההון והשלטון במאה השנים האחרונות, ליצירה הלא מקורית עשוי להיות תפקיד חיובי בהשבת הערך האמנותי ליצירה על-חשבון הערך המסחרי. ההוגה ולטר בנימין טען שבניגוד לציור, שבו יש מקור אחד שסביבו נוצרת הילה של אותנטיות ומסורת, ומכאן ערכו החומרי – בצילום יש נגטיב אחד ממנו ניתן להפיק המון עותקים, וכך לא אמור להיות ערך מלאכותי למקור כזה או אחר. בעידן המוזיאונים והגלריות שקדם לרשת, טפחה המציאות על פניו של בנימין, כאשר בעלי ההון יצרו ערך גם לעותקי צילום מסומנים, אבל כשמדובר ביצירות רשת שיתופיות, יתכן שיהיה קשה יותר למסחרן ותחזיתו של בנימין תתגשם.

"המזרקה" של מרסל דושאן

3

העידן הדיגיטלי טרף את קלפיה של האמנות, כאשר תוכנות עיבוד התמונה, הוידאו והאודיו גרמו לכך שלא ניתן עוד לדעת אם אמנות נוצרה באופן "ממשי" או "ממוחשב". מנגנוני יצירה קולקטיבית והפצה אלטרנטיבית שמטשטשים את הגבול שבין תקשורת בין-אישית לבין תקשורת המונים הביאו ליצירת "רוח אינטרנטית" והטמיעו את הרשת ביצירה ואת היצירה ברשת.

בניגוד לעידן הטלוויזיה, שבו היה הצופה פסיבי ונאלץ לנווט בין חוויות שהכתיבו לו גורמים מסחריים או פוליטיים, סופת המידע האינטרנטית מאפשרת למשתמש לבחור בעצמו, להיות אקטיבי ולהשפיע. כל אחד יכול להיות יוצר, ומצד שני גם עלול למצוא את עצמו כחומר גלם בעל כורחו ליוצרים אחרים.

רשת האינטרנט עצמה היא יצירת אמנות לא מקורית: אוסף פרגמנטים קשורים או לא קשורים העובדים כיחידה שלובה אחת, צילום-מצב של הווה גווע ואף תיקון עוול היסטורי של ההיסטוריה עצמה, כי האינטרנט מתחשב בפרטים הקטנים ובשוליים. יצירת הרשת שואבת את השראתה מתוך עולם מבולבל ומוצף מידע, אך גם עשיר בכלים שהאמנות חסרה בעבר, למשל:

1. המטא-ז'אנר של עידן הערב-רב: Mashup. רמיקסים, דגימות, מוטציות וואריאציות.
2. אמנות מבוססת תוכנה, שחלקים בה הם אוטומטיים לחלוטין.
3. כריית מידע: יצירה בתהליכי חיפוש, פריצה, חשיפת מידע ושינויו, והתחמקות ממנועי חיפוש.
4. אמנות ההמון: ממים, ויראלים ויצירות שיתופיות.

חוקרת הספרות מרג'ורי פרלוף כתבה: "הכותבת של היום נראית כמו תכניתנית הרבה יותר מאשר כמו גאונה מעונה, כשבאופן מבריק היא מתכננת, בונה, מריצה ומתחזקת מכונה שכותבת". המשורר קנת' גולדסמית' מלמד באוניברסיטת פנסילווניה היוקרתית קורס בכתיבה לא-יצירתית, ומוריד נקודות לסטודנטים שמגלים מקוריות. עוד ועוד אנשים חשים את הליריקה שבהתנסות האוטומטית הממחזרת: בעולמנו המוכתב מראש, לחשוב "לא מקורי" זה לחשוב "מחוץ לקופסה", כלומר באופן ביקורתי, ומקורי, ויצירתי.


http://www.youtube.com/watch?v=3ZzqQAiw5e8

ערן הדס

ערן הדס הוא יליד 1976, תושב שכונת יד-אליהו בתל אביב. תכניתן, משורר ואמן רשת. יוצר דמות משוררת האינטרנט הבדיונית צאלה כץ, חבר בהרכב הנטארט "בנות טיורינג", מחבר ספר השירה המתוכנתת "אנשים שאתה עשוי להכיר", חבר קבוצת "גרילה תרבות" ומארגן הפגנת המשוררים נגד חוק המאגר הביומטרי. ערך והגיש את תכנית הרדיו "סלון ניו-מדיה" בתחנת "רדיו כל השלום".

ערן הדס
הדס בלקסיקון הספרות העברית החדשה
.

הספר האלקטרוני Heavy Meta של צאלה כץ.
"ערה?", וויקי-ספר מאת צאלה כץ.
הדס במדור עכבר הבית במוסף קפטן אינטרנט.
ראיון עם ספי קרופסקי בהארץ.

אודות ערן הדס

משורר, תכניתן ואמן ניו-מדיה. מחבר שישה ספרים, ובהם ספרי השירה המתוכנתת 'קוד' ו-'אנשים שאתה עשוי להכיר'. עוסק בחיבור בין שירה לבין טכנולוגיה, ובין שיתופי הפעולה שלו תוכנה שמחברת שירים על-סמך גלי המח של הכותב‏, ורובוטית שמראיינת בני-אדם על אנושיות.יוצר דמות משוררת האינטרנט הבדיונית צאלה כץ, חבר בהרכב 'בנות טיורינג', חבר קבוצת 'גרילה תרבות' ומארגן הפגנת המשוררים נגד חוק המאגר הביומטרי. בעבר ערך והגיש את תכנית הרדיו 'סלון ניו-מדיה' בתחנת 'רדיו כל השלום'. http://eranhadas.com
הפוסט הזה פורסם בתאריך אמנות רשת, ספרות אלקטרונית, שירה, תקשורת עם התגים , , , , , , , , , , , . קישור קבוע.

6 תגובות על יוצר? יצרן? אוצר?: ערן הדס על עידן היצירה הלא מקורית

  1. מאת דוד אדלר:‏

    המאמר מעניין, מקיף, עתיר-ידע ואפילו רהוט ומבריק. אין זה אומר שאני מסכים עם כל הנאמר (עם חלקו הרי אי אפשר שלא להסכים) ולא מטעמי שמרנות חלילה, אלא מהטעם שגם אני הגיתי בכך בשנות השבעים, בעקבות דוד אבידן המוזכר בצדק במאמר כנביא המבשר…..(לפחות בשירה העברית). אך למען האמת לא ממש האמנתי בזה גם אז אף שהיגגתי על כך למשל בשירי "שירת ניסוי" המוקדש לדוד אבידן (מתוך ספרי "סקיצה לתמונה בלתי שלמה" בהוצאת "אבן חושן", שיש בו יותר אירוניה קלילה מאמונה חמורת סבר. בעקר ובמיוחד לא אהבתי את הפיסקה האחרונה. "ומוריד נקודות לסטודנטים שמגלים מקוריות. עוד ועוד אנשים חשים את הליריקה שבהתנסות האוטומטית הממחזרת: בעולמנו המוכתב מראש, לחשוב "לא מקורי" זה לחשוב "מחוץ לקופסה", כלומר באופן ביקורתי, ומקורי, ויצירתי". ממש לא הבנתי את זה, זה אפילו לא פארדוקסלי, סתם אבסורדי. זה אפילו לא "הפוך על הפוך" סתם "הפוך", כנראה כדי להיות מקורי ושיצטטו אותך. (אם כך הדבר, לפחות המרצה הבין את החשיבות של להיות מקורי וכאן כבר יש "הפוך על הפוך").

    אגב, במאמר כה מקיף ראוי היה אולי להתייחס לשירת טלאים (קנטו) שהיא צורה פואטית הבנויה משירי משוררים או מקורות אחרים. כאשר שירת טלאים שלמה ואמיתית מורכבת כולה משורות ממקורות אחרים. "ארץ הישימון" של אליוט למשל הוא מקרה יוצא דופן של שירה נורמטיבית המתקרבת בחלקים שלה לשירת טלאים. סקירה כוללת ומקיפה של סוג מיוחד זה של שירה ניתן למצוא במאמרו המצוין של אריאל סימקין ז"ל (שנפטר לפני כחודש) ברשת ("עיין ערך שירה 13", דצמבר 2007).

  2. מאת ענת חנה לזרע:‏

    קראתי והקשבתי.
    המאמר / הסרטון מעניינים ומעוררים כי הנושאים מאד מרתקים לחקר. אני מסכימה וגם חולקת ( חולקת לא במשמעות SHARING :) ).

    לעניות דעתי, על אף התמורות הטכנולוגיות, החברתיות והאינדיבידואליות בעולמנו, בחיינו, בנו, וחרף השינוי בתפיסתנו את הזמן (תפיסה- תרתי משמע), עדיין שומרת האמנות (המהות) על יחס / זיקה / מרחק / קרבה / נגיעה / שותפות / מערכת יחסים/ קבועים בינה לבין החיים (הקיום).
    גם אם האמנות, כמו החיים, כמונו, 'מתמחשבת', הרי שתכליתה, תפקידה והשפעתה אינם משתנים ואולי בכך מתקיימת עבורנו מעין נחמה קטנה. חשוב לי לומר ש'התמחשבותה' עדיין משאירה בעיניי מקום נכבד ומכובד ל'נפש' ול'יד אדם'.

    לגבי שיתוף יצירות אמנות של אחרים ( SHARE ברשתות החברתיות), אינני רואה בזה כל הבעת בעלות.
    אני רואה בכך את חשיפת ה'אני' תוך הכרה / הפנמה / הודאה:
    - מחד, חשיפת ה'אני' באמצעות חשיפת הטעם האישי האנושי האמנותי בגאון ובפרהסיה (גם בפני זרים).
    - מאידך, חשיפת ה'אני' באמצעות חשיפת ה'זולת' כמי שמשקף את ה'אני' (הזדהות, התחברות).
    כל קשר, התקשרות, מערכת יחסים, בחיים מבוססים על חשיפת ה'אני'. וברור שגם האמנות מושתתת על יסוד זה. אם כך, הרי שגם SHARE כמו כל פרסום אחר ברשתות החברתיות ולו גם מייקרובלוגינגי (כגון פרסום שורה סתמית: "אפטשי. התעטשתי כעת") הוא קשר, התקשרות, מערכת יחסים של אדם עם הסביבה ועם עצמו. זוהי מעין השתייכות ו/ או הכמיהה לכזו.

    תודה רבה.

  3. מאת נעמי גרינברג הר ירוק:‏

    עירני, מה שאתה מביא פה הוא "סיכומביניים" שלך.
    אגב את המילה סיכום ביניים המחוברת, אמר לי פעם אבידן, שהוא המציא.

    אם אתה מכיר גם את יצירת "הזכוכית הגדולה" המאובקת של מרסל דושמפ הרי שהיא
    נוצרה כך במכוון, להראות את השפעת גורם הזמן על היצירה, בהשהייתה כך לכוחותיו.
    מכך אפשר ללמוד ולהסיק גם על רשימתך שלך, והמשתמע ממנה.

    בכל זאת ארצה לגעת בכמה נקודות לשימת לבך והקוראים, מהמובא ברשימתך.

    1.תמיד היה העדר, שהלך אחרי אותם מעטים, ופורצי דרך, שלא מבלים בהכרח את מרבית ימיהם ברשתות החברתיות הוירטואליות. אלא משקיעים זמנם בדברים חיוניים נוספים ליצירתם ולחייהם.

    2. גם הון ואמנות הלכו תמיד ביחד, ואין זה יחודיים למאת השנים האחרונות כפי שציינת. אלא תופעה עתיקת יומין. אם רק נזכיר מהמקורות שלנו את חלוקת התפקידים בין שבט זבולון לשבט יששכר.

    3. גם בנושא המקוריות. חדשנות קיימת תמיד. כנ"ל לגבי הצורך להשתייך, שהוא כמעט טבעי לנו לגמריי, וכנ"ל לגבי השיתופים, והלימודים המשותפים – "חברותות" ביהודית, ולא במקרה ממציא הרשת החברתית הגדולה לשיתופים הוא מארק היהודי:-)

    4. באופן מהותי אני לא מאמינה שהטכנולוגיה תשנה את האדם, כפי שאנחנו מכירים אותו. גם אם למראית עין נוצר
    רושם שונה או שאם אולי פעם מישהו ישתגע, וילחץ על כפתור לא נכון.

    5. עם כל השפע, והנגישות, השיתוף, והבלבול. היו וישנם לשיתופים, ולפרסומים של יוצרים. אם בעולם האמיתי,
    אם ברשתות החברתיות, ובכלל, סייגים, חוקים ומשפטים ברורים מאד, שכדאי ללמדם, ואין הם בבחינת הפקר.
    להיפך מכך. היה כדאי שנשים לב לכך יותר, גם במהלך או בתום יצירה, ונציין את מקורות השפעותנו. כי שוב יש מחשבה רבה בדברי חז"ל, ש"כל המביא דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם". תחשוב גם על הסיבות לכך.
    כי כפי שיכול אולי להתפרש בין היתר מדבריך או מדברי שקרגי שפרסמה פה מאמר ברוח דומה במשהו לשלך, לאחרונה.
    הכל תעשייתי ומטריילי וכאילו פרוץ שכל הרוצה יבוא ויטול, ואין זה כך. בוודאי לא לגבי היוצר, ובוודאי לא לגבי החברה בה אנו חיים. ואת זאת יש לכבד ערן והקוראים.

    זאת היה על קצה המזלג, להפנמה.

    בידידות והערכה גם על השקעתך, נעמי גרינברג

  4. מאת נעמי גרינברג הר ירוק:‏

    בא לי להביא פה את השיר שלי על מקוריות היוצר, בהיותו עצמאי ככל שניתן, ובלתי מונע מאינטרסים כלכליים ואחרים,
    של בעלי מאה ו"דעה"………….
    וכן בחשיפה פומבית ראשונה המתקשרת גם לעניין השיתופים, המקוריות או לא, במאמר הנ"ל, ששוב אני מגיבה לו.

    גיליתי אך לאחרונה שיר נוסף, שני שלי, שאבידן ניכס לעצמו, מקבצי שירי שהייתי משתפת אותו אחת ל…, ועשה בו שימוש, בלי לתת לי קרדיט, ולהגיד לי דבר על כך……….!!!! זהו גזל גמור, שהוא עילה לתביעה משפטית, ובגידה של חבר. בגלל שהשיר "המילה שבתוכי", בעמוד 18, מופיע גם על מצבתו. מפאת כבוד המת, הפעם, כנראה שעם זה, לא אעשה הרבה. מלבד
    להתריע וליידע את מוקרבי וסובבי.
    למרבית שמחתי, יש לי גם את השיר מוקלט בסרטון שירון גולן ז"ל, טרח שיצולם מערב שערך לכבוד צאת ספרי אז, בבית הסופר. העליתי אותו לפני ימים אחדים ליוטיוב ולפייסבוק. אפשר לראותו ביוטיוב, תחת שמי ושם ספרי השני.

    כאן השיר משנות ה- 80, שמופיע בספרי האחרון "נאדבראהמה 2" מהשנה שחלפה, בעמ' 25, ושנמצא גם ברשותך, ערן. ברשות יואב איתמר, אלי אשד, יובל גלעד ועוד כמה…מכאן ומשם…….
    ומתקשר כפי שאמרתי, אצלי בין היתר למאמר, פה.

    שֹׁחַד כֶּסֶף = שֹׁחַד דֵּעוֹת

    הַמְּשַׁחֵד המִשְׁתַחֵד לְעוֹלָם.
    דִּבּוּרוֹ פְּלִיטַת פֶּה.
    לָעַס בַּאֹכֶל הַקָדוּם.

    דֵּעָה מִשֶׁל עַצְמוֹ לֹא שָׁמַע,
    וְהוּא חוֹשֵׁב שֶׁהוּא חוֹשֵׁב. וְהוּא
    מִשְׁתַחֵד לַמָמוֹן.

    יִרְכֹּשׁ חֲלוֹמוֹתֵיהֶם שֶׁל
    אֲחֵרִים. יִבָּנֶה עַל
    חוֹלְמִים וּפְרָטִים.

    יְמַמֵשׁ חֲלוֹמוֹתֵיהֶם בְּשֹּׁחַד,
    וְיִהְיֶה גָּדוֹל בִּרְכוּשׁ.

    מְשֻׁחָדִים בְּדֵעוֹת.
    אֵלֶּה שֶׁהַשֹּׁחַד יְלַוֶה אוֹתָם.

    וְכָאֵלֶּה שֶׁיְּנַעֲרוּ אוֹתוֹ מֵעֲלֵיהֶם.
    וְשׁוּם בֶּצַע עֹדֶף לֹא יִדְבַּק
    לְעוֹרַם.

    הַשֹּׁחַד הַמִּתְנַגֵּשׁ בַּמְּקוֹרִיּוּת,
    וּמְחִיר הַמְּקוֹרִיּוּת אֵינֶנּוּ בָּטוּחַ.

    1989

    * * * * * * *

  5. מאת אמנון סטופ:‏

    מענין ויש לי הרבה תגובות על חלקים שונים, ועם זאת אתמקד – ברוח הקיצור כפי שמצוין במאמר – בנקודה אחת שמדגימה גישה שכבר שנים מעצבנת אותי אצל אמנים.
    ״בעולם אמנות שנכבש ברובו על-ידי ההון והשלטון במאה השנים האחרונות״.
    האמנם? אם בכלל אז להפך. רמברנדט צייר לפי קומישן, ורק לפי קומישן. בכלל האמנים הדגולים החזיקו סדנאות ״יצירה״ שבהן שוליות עשו את רוב העבודה. ודרך אגב, אם בעיני המזמין היצירה לא מצאה חן, הוא לא היסס לשכור אמן אחר ששינה אותה לפי דרישתו. היום אם מישהו יעז לעשות את זה האמן יקים שערוריה איך נוגעים לו ביצירה החד-פעמית והמיוחדת שלו. אז דווקא בימינו יש הערכה גדולה יותר למעשה האמנות ולאמן מאשר אי פעם בעבר.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*