גליונות חדשים של כתב העט הספרותי  “מקף” יצאו לאור   ויובל גלעד סוקר את המגזין השאפתני.

גילוי נאות :יואב איתמר עורך כתב העת הוא גם במערכת “יקום תרבות”.

“הרבה יותר מ”מקף”

מאת יובל גלעד

על כתב העת מקף גליונות 2 ו-3, בעריכת חני שטרנברג ויואב איתמר, 2013.

    

יואב איתמר עורך “מקף”

כתב עת חדש בא לעולם, והשאלה היא תמיד על מה ולמה. במקרה של “מקף”, השם הוא הסיפור- כתב העת נועד ליצור דיאלוג וחיבורים מתוך עמדת צניעות, כמו של המקף, וכמו של שני העורכים שלו – חני שטרנברג ויואב איתמר.

מקף מספר 2

בחירתם להכתיב נושא לכל גיליון בעייתית, “הליקון” עשה זאת עשרות שנים, לא בהצלחה יתרה, שכן הסד של הנושא לעיתים מכפיף את השירה שהיא חופשית מטבעה ומונע יצירת מארג של הוויה מקרית, ארעית. אבל התמהיל אותו יוצרים העורכים בגיליון השני של כתב העת, כמו גם בגיליון הראשון, יוצר את האקראיות וההפתעה הנדרשים מעיסוק בנושא שחוק אבל חשוב כמו אלוהים, נושא גיליון זה.בסופו של דבר טיב החומרים קובע את איכות כתב העת, אבל גם מידת החידוש שבהם. מקף יוצר מארג של יוצרים ותיקים וחדשים, של שירה ומסות, של אמנות פלסטית ומעט פרוזה, במינון של אניני טעם, של עורכים קוראים הקשובים לשפה. נכון שאין לו קו מערכתי מובהק כמו הפוליטיות של “מטעם” ז”ל או החרזנות (הגרפומנית) של הו, אבל אכסניה טובה ורגישה גם היא קו מערכתי.

יונתן יובל

בראשית הגיליון ובסופו שירים יפים מאוד של יונתן יובל, שנראה שהנושא התלבש לו היטב, שכן שירתו נוטה להשתמש במילים גדולות ולעסוק בשאלות פילוסופיות ברמת מופשטות גבוהה: 

אדם מושיט יד בשנתו/ אל האלוהים/ לנחמו על כובד האחריות

בחלומותיו בורא האלוהים עולמות שונים לגמרי./ אני שמח שהם מתפוגגים/ כשהוא נחלץ משנתו, בוחש/ ברמץ המדורה הקר. / בחלומות שלמותו לא יהיה לי מקום/ קיומי החלקי, הפגום, יתרסק/ לא יעמוד בלחץ האטמוספרי/ של מעמקי הסימטריה.

אפשר להביא עוד ציטוטים יפים משל יובל, המשלבים כנות של דובר אישי ופילוסופי גם יחד, עם אמירות מקוריות למדי. יש גם שורות מתחכמות  יותר בשיריו הארוכים למדי של יובל, כמו “אין מלבדה: התנועה/ היא הדבר./ הגוף הוא העולם החולף דרך הממשות/ ואנחנו דמומים, תקועים” – כאן האישי נעלם ונותרות רק הכללות בנאליות למדי, אבל הסך הכול הינו כאמור מרשים.

מנהג הוא שעורכים הטורחים על העבודה בלא שכר מפרסמים מדבריהם, וכמה רשימות של חני שטרנברג מופיעות בגיליון, יפות כולן. יש לה יכולת לקרוא לעומקף להתבונן ולהקשיב, ולנסח בשני עמודים הוויה וחוויה של קרבה לאמן. רשימה אחת עוסקת במשורר האמריקני היהודי הגדול אלן גינסברג, הסוקרת את “יחסיו” המורכבים עם הבורא, ורשימה אחרת עוסקת באלוהים אליבא דחזי לסקלי, שהרבה מילים נשפכו על שירתו אבל מעט אבחנות ענייניות כמו אלה המופיעות כאן. הרשימה היפה ביותר של שטרנברג היא זו שבה היא מאירה את דמותו של ברוך שפינוזה, המשורר היהודי הגדול, כמשורר, במבחר מכתמים מהפילוסופיה שלו, כמו “מי שאוהב את אלוהים אינו יכול לחתור שאלוהים ישיב לו אהבה”, שבהחלט יכולים לעבור כשירה נעלה ולא רק כפילוסופיה נעלה.

כמו כן מקדישה שטרנברג רשימת זיכרון קטנה ורגישה לשי אריה מזרחי ז”ל, שחסר מאוד בנוף של עולם השירה.

נשמת אפו של כתב עת הם קולות חדשים, והמשורר עומר שין שאיני יודע עליו דבר מופיע עם שירים יפים בגיליון זה כמו גם בגיליון הקודם של כתב העת:

הו חברון/ לעת יורד בך הלילה/ אני שוב נפחד ומתבודד… הו חברון/ לעת נשטף בך השחר/ אני יוצא אל העמדה/ חמוש קסדה casino pa natet ומסכה

בשיפוליך, יהודה/ מצאתי את עצמי נטוע/ כמו עץ זית מתפתל/ מצאתי את עצמי שרוע באוויר/ מחפש מקום לצמוח/ בין קולות המואזין/ לשירת “אנא בכוח”

 יפה מאוד. התייחסות אלגית מפתיעה ולירית למקומות שמוכרים לנו כמוקדי סכסוך ואלימות, פרי עטו של חייל צעיר כנראה.

עוד קול שירי חדש, עד כמה שאני יודע,  ובעל פוטנציאל, אם כי עדיין בשלבי גישוש, הוא זה של שירה כהן:

בסיור עיתונאים בין טאבחה לצפת/ לימדה אותי פסוק משיר השירים/ הביטה בי כמי שרק מחכה/ שהיא תבוא לקחת אותה/ לחדר לבן עם נרות…

רשימה יפה של המשוררת הלא מוערכת דיה אבל הטובה מאוד רות בלומרט עוסקת בתרגומה המונומנטלי ל”ירושלים” של ויליאם בלייק. טרם קראתי את התרגום, אבל הרשימה היא מעין מחווה ליוזם התרגום, המשורר גיורא לשם ז”ל.

שרה כוי הינה משוררת שהחלה לפרסם בשנים האחרונות בבמות שונות, ושיריה נוגעים ללב ועוסקים בקשיים נפשיים:

את מורידה סוודר שחור/ משירה כנפיים/ נותר לך/ רק בסיס עירום וזך/ גוף אנושי. / את מביאה אותו לידי פגיעה/ חושפת דם ונשימה. / צועדת על אבנים/ להראות לי/ את גודל פגיעותך./ אני מבינה, אני רואה/ את עכשיו אדם ברכותו/ וזאת הדרך היחידה/ לומר לי: / לא תרצח

 שיר לירי נהדר, אישה פצועה, כנראה אחרי ניסיון התאבדות, מראה את פצעיה לאישה אחרת, כשהציווי האלוהי”לא תרצח” מוסב כאן על ניסיון התאבדות, שהוא בעצם ניסיון לרצח עצמי של מה שהבורא יצר.

בזירת התרגומים בולטים לטובה כמה שירים מתורגמים מאוקראינית בידי אנטון פפרני, משוררת בשם בוהדנה מטיאש, ילידת 1982, ששיריה הרליגיוזיים מפתיעים בעמקותם ובשלותם, פשוט תפילות זכות.

עוד בגיליון אמנות פלסטית: איורים ושירים יפים של יואל גילינסקי, וצילומי עבודות מעניינות של מיכאל פבזנר בצירוף סיפור.

ישנם גם שירים חזקים פחות בגיליון, אבל ככלל אין בהם כמעט שירים גרועים ממש.

(גילוי נאות: גם אני משתתף בגיליון, בשיר ורשימה).

חולשה מסוימת נעוצה בפן של מאמרים “אינטלקטואליים” העוסקים באמונה. מאמרה של מוריה רחמני על שיריה של חביבה פדיה הם דוגמא לכיצד לדעתי אין לכתוב מאמר אינטלקטואלי היוצר קישורים רופפים בין גדולי הגות למשוררת אחת ישראלית, מערבב לא מודע ארכיטיפי של אריך נוימן תלמידו של יונג, עם המקרא, עם ויקטור טרנר, פסיכואנליזה, פרקטיקות, סדר סימבולי ושאר מונחים אהובים על אינטלקטואלים כביכול (קראתי את כל החומרים הנ”ל, אין לי בעיה להתמודד עם טיעונים בתחומים, אבל לא עם בלילים מתחכמים).

 

מקף מספר 3

 

 

 הבעיה מחמירה בגיליון מקף 3- שהוא גיליון שבו האצילו שטרנברג ואיתמר סמכויות על עורך אורח, שועי רז, ידען רב תחומי ו”אינטלקטואל” אינטרנטי, שהחוברת שערך היא פשוט חלשה ממש. הנושא של הגיליון גם הוא אלוהים, אבל הטקסטים הפוסט מודרניים נותרים ריקים ונפוחים.

אלוהים שלום, קודם כל אני רוצה להודות לך שהסכמת להתראיין” כותבת רוני מוסנזון נלקן בטקסט מתחכם ראשון, מרית בן ישראל כותבת איזה טקסט על עצמה ובנה, טקסט בלוגי פייסבוקי במובן הרע של התיאור, אבי אלקיים כותב על “השלום כסמיוטיקה ליטורגית” ו-“השלום כשפה ביצועית” בטקסט פסאודו אינטלקטואלי, וגם הפרוזה והשירה בגיליון הם ברובם ברוח אותה יהירות חסרת כיסוי. יוצא דופן הינו הטקסט של אוצר האמנות והאספן בנו כלב, המתעכב על כתב היד של הצייר גרשוני ושל המשורר אבות ישורון, אבל הטקסט הבודד והיחיד שקשור לאיזה תוך מקומי ענייני מעיד על כישלון שאר הגיליון.

לסיכום יש לעודד את שני העורכים על גיליונם הם, ולקוות שימשיכו בדרכם הצנועה והטובה.

את הגיליונות ניתן לרכוש בחנות “סיפור פשוט” בתל אביב, ובאתר “אינדיבוק” של רון דהן ובכל מקום שבו נמכרת ספרות טובה.

ראו גם :

האתר של “מקף “

מקף -שמחת ההשפעה

מנחם בן מסמפט את מקף גליון 1 

השקת מקף

makaf safrut

38 תגובות

  1. יובל, למה ״אינטלקטואל״ עם מרכאות? סך הכול, ביקורת נחמדה…ומה עם ביקורת על הבה להבא 0002?

    • אינטלקטואלי במרכאות כי החלקים העיוניים במקף 3 הם הבעייתיים יותר, ויש כיום נטייה לכתוב מאמרים המערבבים תחומים שונים וגופי ידע שונים ולכפות אותם על הספרות באופן שבו “הכול הולך”, גישה פוסטמודרנית שבה ההתגאות בקריאת הוגים חשובים באה על חשבון אמירה מדויקת ורצינית. תופעה שבולטת במיוחד בשיח העדכני על נושאי מדרשים יהודיים.
      “הבא להבא” 2? זאת אפשרות. הוא פתוח ברשת? אני מתכוון לכתוב גם על “דחק”.

  2. כתב העת נמכר כרגע בתולעת ספרים ועדיין לא בסיפור פשוט – הגיליונות נחטפו יותר מהר משתכננו.

  3. תודה רבה יובל , שני שירים שלי מופיעים גם בגיליון ינואר של עתון 77 אשר עליו כתבת 🙂

  4. […] https://www.yekum.org/2013/03/%d7%94%d7%a8%d7%91%d7%94-%d7%99%d7%95%d7%aa%d7%a8-%d7%9e%d7%9e%d7%a7%d7… לאהוב את זה:אהבתי טוען… מאת hanist, בתאריך אפריל 1, 2013 בשעה 9:26 pm, בקטגוריה לוח מודעות. אין תגובות פרסם תגובה או השאר עקבות: טראקבק. « תמונה קבוצתית עם אלוהים […]

  5. תודה ליובל גלעד על מילים טובות ובקשה לא לתייג אותי כמשוררת של קשיים נפשיים, משמע לא לסגור אותי בחלל צר כל כך. זה מה שפחדתי ממנו יותר מכל – להיות מתוייגת ככה, שלא משנה מה אכתוב, תמיד יגידו שזה עוסק בקשיים נפשיים. השיר המצוטט שלי לא עוסק כלל בהתאבדות, אלא בשני בני אדם שלומדים את הדיבר “לא תרצח” בדרכם המיוחדת. האם משוררת פגועת נפש לא יכולה לכתוב על “סתם” בני אדם אלא רק על בני אדם בעלי תסמינים פסיכיאטריים כאלה ואחרים? האם אנושיות נלקחה ממני בגלל מחלתי? אני מבקשת להיחשב אנושית ולא מתוייגת.

  6. “יש תמיד אנשים שמקיצים באישון לילה בצעקות וקוראים בקול רם: אני צריך לשפוט וזה הכרחי שאשפוט,” כתב הצייר גוסטב קורבה לידידו ז’ול שאנפלרי.
    בשעתו לא התקבלו ציוריהם של האימפרסיוניסטים לסלון הפריזאי (התערוכה המסחרית הקובעת של התקופה) והקיסר נפוליון השלישי מימן את “סלון המסורבים” שבו הוצגו הציורים הדחויים. אני חושבת על האפיזודה המוזרה הזאת מאז שנודע לי ששני גליונות נפרדים של מקף בדיוק באותו נושא, עומדים לצאת זה בצד זה (כמו התאומים שילדה אלקמנה לשני אבות שונים – הרקולס לזאוס שהתחפש לבעלה, ואיפיקלס בנו של הבעל עצמו).
    מאד אהבתי את הטקסט של שטרנברג על שפינוזה, ואני חושבת שהוא היה מרגיש בנוח גם בגיליון שמעבר לכביש. אבל בגדול מדובר בשתי גישות שונות. אני חושבת שמי שמייחס לשועי רז חוסר רצינות, מבלבל בין מכובדות לבין רצינות. ומי שקורא לו “אינטלקטואל” (במרכאות) – אני אפילו לא יודעת איך להשלים את המשפט הזה בלי להתקוטט, ולא באתי להתקוטט, אז שיישאר כך.
    הראיון שערכה רוני מוסנזון נלקן עם אלוהים הוא טקסט נפלא ומשחרר לטעמי, אבל תשפטו בעצמכם
    http://wp.me/pSKif-jCP
    על הטקסט שלי אין לי צורך להגן אבל פייסבוקי הוא לא. מעולם לא היה לי פייסבוק ואין לי מושג איך דבר כזה נראה.
    ולבסוף – השותפות הזמנית בין שועי רז לעורכי מקף הסתיימה בטונים צורמים. זה עניין מצער (ומיותר לגמרי, לטעמי). אי אפשר לדעת אם ובאיזו מידה זה השפיע על הבקורת, אבל מן הראוי היה לכלול את זה בגילוי הנאות.

  7. לשרה – מקבל את הביקורת על התיוג, אבל לא חושב שיש להתבייש בקשיים נפשיים, ראי רשימותיי על בלומברג ושדות, אני גם, באופן אישי, מתנגד לתיוגי ה”חולה נפש” באופן כללי, וגם על כך כתבתי שם, יש אנשים עם רמות סבל גדולות מהנורמה, אז מתייגים אותם כדי “להגן” על החברה המפוחדת. בכל מקרה את משוררת טובה, בלי תיוגים.
    למרית – מצטער על הבוטות המסוימת, אבל זאת דעתי. רק במאוחר נודע לי על ה”ריב” בין המערכת לשועי רז, שהוא בלי ספק מוכשר, אבל ה”ריב” הזה או מה שלא יהיה היה צפוי, כי פשוט החוברות מנוגדות פחות או יותר ברוחן – רוח צניעות באחת, רוח של להכיל הכול מכול באופן פוסטמודרניסטי, שיש כמובן מי שמחשיב סגנון זה, באחרת. (יוצא דופן במקף 3 הם שלמה אביו שנדחף לשם שלא בטובתו).

  8. יובל שלום,
    להערכתי לא ממש קראת את החוברת המדוברת בעריכתו של שועי, ודומני כי נשלחת לכתוב ביקורת מטעם (אתה עצמך כותב על כך שפירסמת יצירות בגיליון 2 ויש לי איזו הרגשה שיואב איתמר הוא ידיד אישי שלך). זאת עולה גם מכך שאתה מתעקש לכנות את החוברת שנקראת במקור: “מוסף מקף מס’ 1” וכך הודפסה (כך היא לפניי), מקף 3 (ולא כן הוא). נראה כאילו מישהו קרא אותך לדגל להקטין ולמזער את החוברת השניה ואת התפקיד שמילא העורך שם. אולי אני טועה. אצטט את תשובתך המנומקת למרית: “אבל זאת דעתי”. זוהי דעתי-שלי כקורא אחר קריאה בטור שפרסמת.
    כקורא באתר של שועי (פרא אדם חושב) ששמע בעבר כמה הרצאות מפיו אני יכול לומר ששועי רחוק מאוד בכתיבה שלו או בהרצאותיו (איני מכיר אותו אישית לעומק) מתפיסה פוסט-מודרניסטית; הוא בעל תפיסה הומניסטית רחבה ומקיפה תרבויות שונות דתיות וחילוניות כאחד. פוסט מודרניסטים אינם נוהגים לצטט מכתבים בני העת העתיקה או ימי הביניים טרם קראתי הוגה פוסט מודרניסטי אחד המעורה בצורה עמוקה בכתבי הקבלה או בהיסטוריה של המדעים כמוהו. אפשר התכוונת רב-תרבותי, אפשר- פלורליסט, אבל פוסט מודרניסט? לא ברור לי מהיכן ומדוע שאבת את המילה הזאת בהקשר לחוברת האמורה ועורכה (ממתי פוסט מודרניסט מבסס קטע שלם על כתבי ר’ אלעזר מוורמס או כותב על תחום המשיכה של חור שחור?)
    עוד דבר, מהערה שציינת אשר למשורר שלמה אֲביוּ, אֲביוּ ועוד כמה ממשתתפי החוברת (כולל העורך) נפגשים אחת לחודש בביתו של אֲביוּ לדיון על עניין שירה ורוח (שועי גם השמיע שם מספר הרצאות בעבר והוא אחד מצעירי המשתתפים). ידוע לי כי שלמה אֲביוּ שלח ברצון ובשמחה את השיר לגיליון בעריכתו של שועי, ועל כן דבריך על כך ששירו של אביוֻ “נדחף” לגיליון שערך שועי (כך כתבת בתגובה למרית בן ישראל) הוא שוב ניסיון להקטין ולמזער את העורך ולהקטין את ערך החוברת שערך.
    יותר מכך, בחוברת משתתפים כעשרים אמנים. היא מכילה תרגומים מן השירה האפריקאית, הצרפתית והאמריקאית. יש בה יצירות של אנשי רוח ואמנים ישראלים שאינם קוטלי-קנים כמו אבי אלקיים (איש רוח מוערך גם מעבר לגבולות השיח בחקר הקבלה או הרוחניות, שנמנה על ידידי “קשב לשירה” ומקיימיה), מרית בן ישראל, רות דולורס וייס, טלי לטוביצקי, עמנואל פינטו ועוד. היא כוללת יצירות שהודפסו מעזבונם של אביבה אורי ואבות ישורון ז”ל וכן יצירה משל האמן משה גרשוני (יבדל”א). מכל אלו ועוד (יש המון יצירות יפות נוספות בחוברת של אמנים ידועים לשם פחות, ולחלקם זה פרסום ראשון) התעלמת, חלף עם הרוח, אני תקווה שתיזכה ליחס ביקורתי עירני יותר ובעיקר נקי-כפיים יותר מצד מבקריך בעתיד.

  9. שלום “ז’ק אלינה”*
    להריני להצהיר בזאת כי מעולם לא דיברתי עם יובל גלעד באופן ישיר או עקיף על ענייני מקף, ודומני שלא דיברנו כלל בשנה האחרונה. מוזר בעיני שאתה תחשוב כי הלך מחשבתי הוא כה עקום, עד שאני אזמין ביקורת שתפגע בנכס שלי – כי מקף הוא אכן נכס שלי ושל חני שטרנברג – רק כדי לסגור חשבון עם אדם שלישי, שעשה לי שירות והקדיש מזמנו על מנת ליצור את גרסתו שלו לשאלה שעניינה אותי. יכול להיות שאתה מאוכזב שלא נתתי לו את ה”גב” שאתה מבקש לתת לו בתגובתך, אבל מעצם היותי מבקר, אינני נוהג להתווכח עם מבקרים אחרים, מכיוון שכל אדם כאי לדעה, אלא במקרים שבהם העוול זועק לשמיים, וזה לא המצב. המאמר הוא דעתו של מבקר שאני מעריך באתר שאני מעריך, ועם כל הכבוד זו ביקורת אחת. עצם אי יכולתך להתמודד עם האפשרות שמא אדם באמת ובתמים לא אהב את מה שכתב “ידידך” אומרת עליך הרבה יותר מאשר על כל אחד אחר. אם אתה שואל אותי, יש פחותות כבוד דווקא בלכנות משהו “מוסף” ולא להתחשב בו כגיליון נפרד, אבל שוב, זו עמדתי. אני די בטוח שלו היית מוכן לכתוב ביקורת מפורטת ומנומקת, לאור הפולמוס שהתעורר כאן, הייתה ניתנת לביקורתך עמדה שווה. מכל מקום תיעדתי את התגובה שלך, הגובלת בהוצאת דיבה, ואשקול את צעדיי בהמשך.

    * אין שום איזכור לז’ק אלינה בגוגל.

  10. לז’ק אלינה – שועי רז ככל הנראה שלום –
    בוא נישאר בתחום השעשוע, (יואב, אל תתרגז כל כך…). אכן, אנימכיר את העורכים באופן שטחי, אבל זה נכון לגבי מרבית עורכי כתבי העת בארץ, מה לעשות, המילייה קטן. את דעתי על כתיבתך הבעתי בפני העורכת עוד עם צאת הגיליון הראשון, שם הכברת את גדולי הספרות על גבו הצנוע של מר אברהם בן יצחק, ברשימה מלומדת ויהירה בו זמנית. כשננזפתי על ידי העורכת שהתייחסתי באתרו של שי אריה מזרחי ז”ל לבן יצחק ולא הזכרתי את מאמרך, עניתי שאינני מעריך את סוג הכתיבה הנ”ל, וגם יעצתי, יש להודות, שלא להפקיד בידיך עריכת גיליון. גם על כך נעניתי במורת רוחה של העורכת.
    בינתיים כנראה רבתם, והרי מדובר בסערה קטנה בביצה קטנה.
    אבל השורה התחתונה נשארת זאת: בעקבות המלצתה של העורכת של כתב העת גלשתי באתרך, עוד טרם צאת הגיליון הנוכחי, וסוג הכתיבה שמתכבד בו גם המשורר בר שבילי בנימין, הלוא היא ערבוב ידע רב תחומי על רליגיוזיות ואמונה בשלל דתות לכדי מרקחת ידענית כביכול אבל פוסטמודרניסטית למעשה, איננה נראית לי, וזאת בניגוד לכתיבתה הצנועה של עורכת כתב העת, המתייחסת ליוצר אחד ברשימה אחת, מעמדה של קוראת זעירה בעולם גדול ורחב.
    אבל בעולם הגדול הרחב הזה זכות לדעות שונות, ואני ממליץ לקוראים לרכוש את שני הגיליונות (אין להם ברירה, הם נמכרים יחד) ולגבש את דעתם הם. את דעתי על כתיבתך, מר אלינה, גיבשתי כאמור עוד לפני קריאת הגיליון שערכת, והקריאה רק חיזקה את דעתי.

  11. ואגב, בעניין מר שלמה אביו המשורר הנכבד והמשובח שנקלע כאן על לא עוול בכפו לויכוח: אני שמח על המפגשים
    הנערכים, ולא טענתי שהמשורר נדחף אלא שהוא שייך ברוחו לחוברת השנייה.
    על כל פנים, כתבתי בעבר רשימה על מאסף שיריו בחוברת “מאזניים”, ויש צורך להתייחס למשורר מרכזי זה ביתר הרחבה, דבר שלא נעשה מספיק בקריית ספר שלנו, וכך גם אעשה, אי”ה, אפרופו הגיליון.

  12. אבל בכל זאת, קצת פירוט על הגיליון הפוסטמודרני בעריכת שועי רז, שתובן ביקורתי:
    מאמרה הראשון של רוני מוסנזון-נלקן מרפרר למסתו הידועה של פון קלייסט על תיאטרון הבובות (פורסמה בתרגום מגרמנית באחד מגיליונות “מטעם”). הפתיחה כבר היא פוסטמודרנית מובהקת: “אלוהים שלום, קודם כל אני רוצה להודות לך שהסכמת להתראיין… זה בדיוק העניין שבגללו אף פעם לא הצלחתי “לצוד” אותך בתיאטרון בובות…” הטקסט הפייסבוקי, הבלוגיסטי, מעצם טבעו מעמיד במרכז את האני, גם כשהוא עוסק בנושא כמו אלוהים, ועבורי, אפילו כאדם לא מאמין, עם נטיות רליגיוזיות אמנם, הרפרוף על פני הבורא הוא פוסטמודרניסטי בעליל (לשם השוואה אפשר לקרוא את הרצינות בה ניטשה תוקף את הבורא כדי לראות את ההבדל בין מודרניזם עם השפעה רומנטית לפוסט מודרניזם שטחי).
    הלאה, הטקסט של מרית בן ישראל מתחיל כך: “בני הקטן שאל אותי פעם אם אפשר להרוג את אלוהים, או לפחות חלק ממנו”, זוהי כתיבה בלוגית, ומרבית משתתפי המאסף הנ”ל הינם בעלי בלוגים ואף ישנה הפנייה לבלוגיהם. יש גם שורות נאות כגון “אני לא יכולה לכתוב על אלוהים, זה כמו להתבונן בשמש”, אבל כשהרשימה מציינת ש”ידידי היקרים הדס ועמליה עפרת עשו פעם הצגה על מלאך שנפל” אני מבין שאני בממלכת האני, הפייסבוק והבלוג, כאשר טקסטים שעוברים לפעמים ברשת בקריאה מהירה לא תמיד עוברים עם הדף הגוטנברגי העיקש.
    מסתו של אבי אלקיים: התחלה בין נצרות ליהדות, הרהורים על האב הקדוש ולטינית, ואינטלקטואליזם בגרוש כגון: “הסמיוטיקה של המאמין היא אפוא סמיוטיקה ליטורגית… המאמין הקלסיציסטי מצמצם את הסמיוטיקה שלו עוד יותר… אבל הניסוחים החכמים כביכול מגובים בגדולי ההוגים, ג’ון סרל מופיע כאן, תיאוסופיה, מרטין בובר המסכן, שכתיבתו הבהירה על האני-לז מגויסת כיום לכל מאמר “אינטלקטואלי”, ציטוטים מקראיים וש. גיורא שוהם הקרימינולוג הנודע, וכל זאת כדי להוכיח ש”השלום הוא אירוטי סקסואלי”! אבל בכל לא גמרנו, יש גם חנות ספרים יד שניה בנצרת, שבעליה הוא פשוט “מוחמד” (ערבי אז אין צורך בשם משפחה)וניזאר קבאני המשורר הסורי הגדול שונא ישראל (זכותו) וכמובן שאי אפשר בלי הרמב”ם וויטגנשטיין, איך אפשר שלא לחבר בין הרמב”ם לבין בעל הטרקטטוס, הרי אנחנו בזירה הפוסטמודרנית בה הכול הולך, וגם מייסטר אקהארט, וכל זאת כדי להסביר ש”השלום והתפילה הם שני מעגלים נפרדים ונושקים”. צר לי, אינני חובב של כתיבה אקדמית, אבל גם המקבילה ההפוכה שלה לא נראית לי.

    בטקסט של העורך מר רז על אלוהים, עייפתי מלספור את מספר הפעמים בהם “אני” מופיע בטקסט. אלוהים הוא הערת שוליים למר רז, ככל הנראה, המכביר שורות קטישיות כ”ובכל זאת, בשעה מאוחרת זאת, רכון על מקלדת המחשב, ומנסה לתרגל את נוכחותי בעולם, אני חש את סימן השאלה המטפיסי הזהנושם ונוקב בכל אחת מנשימות פי, עורג מכל החיים הסובבים אותי” – אני בעד מטאפיסיקה, ובעד תרגול מדיטטיבי, אבל לא עטוף בארומה נרקיסיסטית.

    רת דולורס וייס הינה מוסיקאית רבת זכויות, אבל הדפסת שיריה כשירה לא עושים עימם חסד, ברוח ספרו האווילי של פרופסור קלדרון על “יום שני” והפזמונאות כמחליפת השירה.
    בחוברת עוד “שירה” כמו זו:
    “האם באת מגלות?/ משנה עמוקה? / טרם התרגלו עינני לאור שלכם/ למקצבים שלכם/ לזרזי המסחר שפיזרתם בעיר” (ליטל בר, בעלת בלוג)
    “מיום ליום הופך היום משמים/ והלילות עוברים בינאונים/ עזרני אלוהים השקט דמי” “אלוקים, לפעמים אתה ממש כמו אשתי! אנימדבר ואתה לא עונה” (דחקה לא רעה, לא שירה) (עמוס נוי)
    “לפעמים זה פשוט ככה,/ שאת מסתובבת בעולם/ ואת רק גופך/ על כל מה שהוא אומר ומבקש/ משקר וחושף” (מיכל שטיינר- בעיקר כותבת, בעלת בלוג)
    ובכן, צר לי, לא כל בעל בלוג הוא משורר, ולא כל איזכור של ג’ון סרל וויטגנשטיין עליו השלום הינם אינטלקטואליה.

    • צר לי על המבקר שקרא מאמרי בין אכילה למשגל ולא שם לבו כי אכן נזכר בו שמו המלא של ידידי היקר מנצרת: מחמוד ע’נם. מחמוד – שם פרטי; ע’נם – שם משפחה (עמ’ 31), כפי שנזכרו בו שמות שאר ידידי האהובים מנצרת בשמם המלא: טארק אבו רג’ב וע’סאן מנאסרה (שם, שם).

  13. רעיון לא מוצלח להוציא שתי חוברות נפרדות, באותו זמן ובאותו נושא. אפשר לשער שזאת לא הייתה הכוונה המקורית, אלא שמשהו התפקשש בדרך. האמנם?

  14. שלום דוני,
    מדובר ברעיון שהתפתח. המחשבה הראשונית היתה להוציא גיליון עם עורך אורח, אלא שכיוון שפרסמנו את נושא הגיליון הגיעו למערכת חומרים טובים שלא מצאנו סיבה לא לפרסם. לעורך האורח נתנו חופש פעולה מלא, כך שהחלטנו בהחלטה משותפת להוציא יחד שני גיליונות, מה עוד שגם עבר מסיבות שונות די הרבה זמן מאז הגיליון הראשון. כולנו , כלומר שלושת העורכים, חשבנו שזה דווקא כן רעיון טוב, שכן מדובר בהרחבת השיח ובהעשרתו. אני עדיין חושבת ככה, וממליצה לך לקרוא את שני הגיליונות. היתה, דרך אגב, גם מחשבה אולי להוציא אותם בכרך אחד, אבל החלטנו – שוב בהחלטה משותפת – לתת לכל גיליון את הכבוד המגיע לו.

  15. יובל,
    מה שכתבת על רוני מוסנזון נלקן מעיד על חוסר הבנה פשוט. רוני היא בובנאית שבאמת נסתה להתמודד באמצעות הבובות עם תכנים רוחניים. הטקסט שלה הוא ארס פואטי. הסיטואציה הבסיסית בתיאטרון בובות הוא כמו דתית. המפעיל הוא מעין כוח עליון ששולט בבובה (אבל כל מי שעסק אי פעם בתיאטרון בובות יודע שזה לא כל כך פשוט, גם לבובות יש רצון חופשי כמו לאנשים). רוני מציבה את אלוהים במקום של הבובה (והיא לא הראשונה שתוהה מי יוצר את מי פה). היא מתבוננת בשיטות ההפעלה השונות, והן הופכות למטפורות פיוטיות, מצחיקות וחתרניות של היחסים המאד מורכבים עם אלוהים. המסה של קלייסט היא טקסט מכונן של בובנאים, אולי הטקסט המכונן בה’ הידיעה, וטבעי שהיא נכנסת לשיח. אין לזה שום קשר לפייסבוק או לבלוג (אין לה בלוג) אלא לשפת תיאטרון הבובות האמנותי שנולדה עם המודרניזם ומקורבת לאמנות פלסטית ולשירה.

    וזה מצחיק שקצפך יצא על ה”אני” כי הוא מופיע בכל (כל!) הדוגמאות של השירים שכן אהבת.

    • למרית – אולי החמרתי עם הטקסט של מוסנזון נלקן – אבל כשהמודל הוא פון קלייסט הדיאלוג תובעני.
      לגבי ה”אני” – הסבר: יונתן יובל מדבר בגוף ראשון אבל מצמצם עצמו לממדים הראויים בשעת דיאלוג עם גורם מטאפיזי רב חשיבות כבורא, בניגוד לטקסט של מר רז, למשל, או לרוב הטקסטים, כולל השירים, בגיליון העורך אורח. שירה כהן ועומר שין מתייחסים לעולם החיצון הקונקרטי – טאבחה, צפת, חברון, והאני על רקע תפאורת העולם הוא מה שנדרש כיום לטעמי מהשירה, ולא האני הנרקיסיסטי. בשיר של שרה כוי האני נבנה על רקע אהבה אמיתי לזולת. לכן לא מדובר באני נרקיסיסטי, אלא באני על רקע תפאורה. זה גם מוקד ביקורתי על מרבית השירה הצעירה בימינו.
      אין רע באני לירי, צריך “להרוויח” אותו בתפאורה ראויה, כמו איקרוס הקטן בציורו הנודע של ברויגל. אני בלי רקע הוא בדרך כלל אני שלא עובר טרנספורמציה, פרט ליוצאי דופן גדולים כמו בוקובסקי, למשל.

  16. ולך, יובל, תודה רבה על ההתייחסות לגליונות ועל והביקורת. אני מעריכה ולא מהיום את כתיבתך ואת תובנותיך, ומצטרפת לדברי יואב בדבר זכותו של אדם לבקר, ויתר על כן אני חושבת שהדבר אפילו הכרחי, כי בעצם אין כתיבה ללא ביקורת, שהרי אדם גם מבקר את כתיבתו שלו עצמו, ואני חושבת שאין כותב שלא מכיר את השלב שבו הוא מתבונן בכתיבתו שלו עצמו באופן ביקורתי. מצד שני גם לקבל ביקורת זה לא תמיד פשוט, בעיקר כשהיא לא מחמיאה, ונדמה לי שככותבים המפרסמים את כתיבתם כולנו חווים זאת בדרך כזאת או אחרת. אני מצרפת שיר של צ’סלב מילוש שאני מאוד אוהבת ואף נראה לי מתאים לדיון:

    מתוך מה למדתי מז’אן הרש בתרגום דוד וינפלד

    שֶׁהַתְּבוּנָה הִיא מַתָּת אֱלֹהַּ גְּדוֹלָה וְיֵשׁ לְהַאֲמִין בְּכוֹחָהּ לְהַכִּיר אֶת הָעוֹלָם.
    שֶׁטָּעוּ אֵלֶּה שֶׁעִרְעֲרוּ אֶת הָאֵמוּן בַּתְּבוּנָה כְּשֶׁמָּנוּ לְמַה הִיא כְּפוּפָה:
    לְמִלְחֶמֶת הַמַּעֲמָדוֹת, לַלִּיבִּידוֹ, לָרָצוֹן לְעָצְמָה.
    שֶׁשּׂוּמָה עָלֵינוּ לִהְיוֹת מוּדָעִים לִהְיוֹתֵנוּ כְּלוּאִים בְּמַעְגַּל נִסְיוֹנֵנוּ שֶׁלָּנוּ, אֲבָל
    זֹאת שֶׁלֹּא עַל מְנָת לְצַמְצֵם אֶת הַמְּצִיאוּת לִכְדֵי חֲלוֹמוֹת וְחֶזְיוֹנוֹת שָׁוְא שֶׁל רוּחֵנוּ.
    שֶׁאֲמִירַת הָאֱמֶת הִיא אוֹת לְחֵרוּת וּמִן הַשֶּׁקֶר נִכֶּרֶת הָעַבְדוּת.
    שֶׁהָעֲמִידָה הָרְאוּיָה נוֹכַח הַקִּיּוּם הִיא הַכָּבוֹד. צָרִיךְ, אֵפוֹא, לְהִמָּנַע מֵחֶבְרַת אֲנָשִׁים
    הַבָּזִים לַקִּיּוּם בַּסַּרְקַזְם שֶׁלָּהֶם, הַמְּהַלְּלִים אֶת הָאֵין.
    שֶׁגַּם אִם יַאֲשִׁימוּנוּ בְּשַׁחְצָנוּת, הָרֵי מְצֻוִּים אָנוּ לִשְׁמֹר בְּחַיֵּי הָרוּחַ עַל עִקָּרוֹן שֶׁל הִירַרְכְיָה מְדֻיֶּקֶת.
    שֶׁהֶרְגֵּלָם הָרַע שֶׁל הָאִינְטֶלֶקְטוּאָלִים בְּמֵאָה הַ-20 הָיָה פִּטְפּוּט לֹא אַחְרַאי.

    *

    זה שיר שמידי זמן מה אני חוזרת אליו כדי להיזכר בדברים החשובים, ושוב תודה לך והמשך יום טוב

  17. שקלתי היטב אם בכלל להגיב, ולו בעילום שם (תיכף מייד יאשימוני שאני שועי רז, ויפשטוני כנבלה בכיכר העיר). בעיקר משום שיש ריח רע לכל מה שהולך כאן, וגם משום שאיני נוהג להגיב כלל באתרים (מחזיק באזני כלב עובר מתעבר על ריב לא לו. משלי). נתחיל בזה שאת הגליונות לא ראיתי, וגם על קיומו של כתב העת רק הבוקר למדתי, בעקבות הפניה מאתר רשימות. אבל מנוסה אני די הצורך בכדי לומר שהביקורת נראית נגועה. כמעט אינני מכיר גליון כלשהו הראוי לקטילה כפי מה שספג פה גליונו של שועי רע, ואין רע שאין בו מעט טוב. ואפילו העורך הבלתי מוערך ביותר – כמצבו של העורך האורח על במה זו – לא יוציא דבר כה בלתי מתוקן תחת ידו. אבל מה שחמור הוא שהמבקר אף משמיענו, כמשיח לפי תומו, שהוא “הזהיר” את העורכת הראשית לבל תפקיד את מלאכת העריכה בידי העורך האורח – שועי רז המדובר – ואם כן פסל את עצמו לעדות לפי כל דין, באשר סימן את המטרה עוד לפני שירה את החיצים.
    ויש עוד סימנים רבים רבים, גם כאלה שאינם קשורים כלל בעורך, המחשידים את הכותב, ומעלים ספקות אם ניתן לקחת ברצינות את דבריו, ונלאיתי מלהביאם. שתי דוגמאות בכל זאת: ספרו “האווילי” של קלדרון (ככה כותבים?), ומאמרה ה”אינטלקטואלי” (במרכאות, החוזרות רבות לאורך הביקורת כאמצעי ירוד של הקטנה) של אחת הכותבות בחוברת, היוצר “קישורים רופפים” בין “גדולי הגות” לטובת “משוררת ישראלית אחת”. ומה היה עליה לעשות? לקשר עם קטני הגות? להתייחס לשתי משוררות ישראליות? אולי שלוש? או שמא גם את המשוררת הזאת המשורר-המבקר מראש איננו אוהב ועל כן החמיץ פניו לכותבת?
    כשתהיה הזדמנות בידי אציץ בחוברות – מבטיח אני – ואם צדק המבקר אשוב לכאן ואתפלש בעפר רגליו, משום שאוהב אמת אנכי. אבל אם בכל זאת אראה שצדקתי בחשדי לא אקרא עוד מלה ממה שהוא כותב.

  18. צר לי, מר יואל, אבל אם לא קראת על מה המהומה? את ספרו של קלדרון קראת? מה דעתך על התיאוריה שלו לפיה הקיץ הקץ על השירה העברית לטובת הפזמונים?
    לגבי אזהרתי את העורכת, כן, הכול חשוף וגלוי כאן, אין דבר “נגוע”. מימיי לא ראיתי את מר רז ואני מאחל לו רק בריאות. קראתי לראשונה מכתביו ב”מקף” 1, ומכאן עברתי לקריאה נוספת. כאן לא אקדמיה, ולא סימנתי שום מטרה. אני מבקר קורא השייך לעולם הספרות (משורר בעצמי) וכך אני כותב את ממצאיי. לא טוב – אל תקרא.
    כנראה שרוח הצפיחית בדבש כה השורשה בתרבותנו, שאי אפשר לבקר באופן חריף טקסטים מבלי להיחשד בכוונות סמויות, תככים, מזימות חובקות ביצה ספרותית וכו’.
    להעמיס גדולי הגות, בזה אחר זה, בשרשרת אינטלקטואלית כביכול, אין בינה לבין עולם הרוח דבר, צר לי, אלא ניים דרופינג בגרוש.

  19. היי יובל, אם כבר נגעת בקלדרון ותזתו, יצא לי לקרוא ולשמוע כמה ראיונות עמו שבהם הוא נגע בה, ואני לא חושב שהיא כל כך מופרכת, כול עוד אנו מסתכלים על אימפקט של ממש: השירה העברית מתקשה לפרוץ את גבולות השלולית ההולכת ומצטמקת בשעה שדגי הסלמון המפרפרים בה הולך וגדל(וחלקם משובח ממש), והפזמאונות, על אף שהיא פרוצה ובעלת סטנדרטים נמוכים יותר לגבי מהו פזמון(קרי: כול דבר שמתלווה למנגינה לפזמון ייחשב), נפוצה ומצליחה הרבה יותר. כמובן, שללכת ולומר שטקסטים של ברי סחרוף או רונה קינן מהווים המשך של עמיחי ווולך.

  20. מקבל את הדברים, גליל. קלדרון מחפש את ה”אקשן” שהיה כאן בשנות השישים סביב השירה, פשוט כי היתה אז תקופת פריצה של המודרניזם שאפשרה שחרור כוח לשוני כביר של וולך, ויזלטיר והחבר’ה. כיום כבר אין שום פריצה
    לשונית אפשרית, השירה העברית הדביקה את הזרמים העולמיים, לכן אין “כוכבים” גדולים בשירה. יש טובים יותר ופחות. אבל קלדרון רוצה את ההצלחה, את ההילה, אז הוא הולך לרוק. אני מת על רוק, ואוהב את ערן צור, אבל על אף שיש לו נגיעות בשירה הטקסטים שלו ברובם לא יעמדו בלי המוסיקה, וודאי טקסטים של ברי סחרוף למשל, טקסטים שהינם ציורים אקספריסיביים מעניינים לליווי מוסיקלי, אבל בינם לשירה אין דבר.
    בקיצור – הצלחה אינה פרמטר אמנותי.
    ובאשר ליואל ולשאר המבוקרים שאולי ימשיכו “לחשוף” אותי כנוכל שקיבלת שלמונים מגברת שטרנברג ומר איתמר, אתם מוזמנים לא לקרוא אותי עכשיו ולהבא. לא לקוראים כמותכם אני מכוון. כשמר בן מנחם הגדיר את שיריי כילדותיים באיזה רשימה אחרת על כתב עת אחר, לא הגבתי בפוסט וניסיתי “לחשוף” אותו, כי הבנתי שעל אף היותו קורא מבריק לעיתים, הוא גם מתקשה בהקשבה לעולם נפשי זועם שאיננו “נהדר” כפי שהוא אוהב.
    ואם חטאתי כאן במשהו – זה בניקוז זעם מסוים על אינסוף מלל ולהג יומרני (כאמור, להגיד רוברט מוסיל עוד לא אומר שהבנת את מוסיל) ששוטף את הרשת ומשם לכתבי העת הגוטנברגיים.

  21. במקרה הגעתי לכאן, ואת שמם של רוב הכותבים פה – ובכלל זה בעל הבלוג – אני שומע בפעם הראשונה (וכנראה גם האחרונה). מוזר לי (אבל מחזק את התרשמותי מסגנון הכתיבה של ״יובל ג.״ ומתוכנו גם יחד) שהוא בחר להדביק שתי חצאי שורות משני שירים שונים במחזור שירים שלי כדי לכנות כ״דחקה״ שירים (אולי גרועים מאוד) שעוסקים במוות של הבן שלי. מצד שני, אם הבנה בשירה היתה אחת ממעלותיו, אולי לא היה כותב קטע כל כך נגוע מלכתחילה. מצד שלישי, מכיוון שדעתו לא עניינה אותי ולא תעניין אותי, גם התגובה הזו שלי מיותרת לחלוטין, כמו השירים, והפרסום, וכתב-העת, ו״יובל ג.״ עצמו. להשתכשך במי אפסיים אני יודע לבד (ואפילו בלוג אין לי, כמה מוזר)

  22. שלום מר נוי.
    אני חושב שדווקא שמעתי את שמעך ואפילו קראתי מכתביך . בהנחה שאתה העמוס נוי שהוא בנו של חוקר הפולקלור הידוע דוב נוי. קראתי מכתביך על נושא הזהות המזרחית של קופיקו וקראתי את טענותיך על הגזענות של דבורה עומר. אני לא יכול לאמר שהתרשמתי מטענותיך במיוחד אבל שאפו על המאמץ.
    עם אתה זה לא העמוס נוי ההוא אז עימך הסליחה.
    מכיוון שדעתו אינה מעניינת אותך וכך גם כל ביקורת בכלל אז באמת למה להגיב? הסופר והמשורר הרי לכאורה כותב רק לעצמו ומי הוא המבקר שיעיז לחוות את דעתו המנומקת אבל אנחנו כאן טוענים שיש מקום לביקורת עניינית.
    מה עוד שגם היוצר בעצמו לא באמת יודע למה התייחס ולמה התכוון. לפעמים יש צורך במבקר דווקא כדי שיבהיר זאת. בכל אופן אתה מוזמן להמשיך להתווכח כאן אבל אנא בלי הערות אישיות על המבקר.נסה להתווכח רק לגופו של עניין.

  23. שלום וברכה, אני מגיב כאן לחלוטין לראשונה. נמנעתי עד כה בחודשים שחלפו מלהגיב כאן בשל סיכום מוקדם שלי עם עורכי “מקף” כי לא אפגע במותג שיצרו ובהשקעה הכלכלית שלהם בו, ואין לי כוונה לעשות כן אף עתה.

    לשאלות הקוראים בתגובות, נסיבות פרישתי מ”מקף” היו קשורות בשורה של אי הבנות שנתגלעו ביני ובין עורכי הקבע, בקשר למה שחוויתי (אולי לא בצדק; אני אדם רגיש) כניסיון לחזור בהם, ערב הדפסת הגיליון, מתנאים מוקדמים שהעמדתי לפני שנכנסתי לעריכת גיליון המוסף, שמראש התניתי את השתתפותי כעורך בהסכמה אליהם. הואיל ובלאו הכי הסיבה היחידה שבגללה שלחתי בשעתו חומרים למקף היתה קשורה אך ורק בידידותי עם העורכת חני שטרנברג (מעולם לא החלפתי עם יואב איתמר יותר מכמה מילים ותכתובות; אין לי ספק שאיני מוחזק עליו כחברו והוא לא מוחזק עליי כחברי),הרגשתי כי בנסיבות שנתקיימו אז אין סיבה שאמשיך להשתתף ב”מקף”. הודעתי ערב הורדת הגיליון הכפול לדפוס כי אני בוחר לא להשתתף להבא בכתב העת, ואף הצעתי לעורכי הקבע את האפשרות שאני אוציא את הגיליון שערכתי לבדי ובמימוני ולא במסגרת “מקף”. קיבלתי תשובה לפיה הם מעוניינים להדפיסו בכל זאת. למיטב זכרוני אף סייעתי מעט בהפצתו של הגיליון הכפול (יצרתי קשר עם אחת מחנויות הספרים העצמאיות בעניינו), ושמחתי באומרים לי כאשר התבשרתי כי הגיליון הכפול מכר שתי מהדורות, ואם איני טועה, גם נדפסה ממנו מהדורה שלישית. אני מודה ומתוודה כי ביקשתי שלא לנטול חלק בערב השקה מתוכנן, אף הודעתי לעורך מקף על כך, אבל הזמנתי את כל יוצרי הגיליון שערכתי להשתתף בו, וגם לשלוח חומרים לכתב העת להבא, ואף כתבתי במודגש כי העובדה לפיה לא אשתתף “|במקף” אינה אמורה למנוע מהם משלוח חומרים בעתיד. איני יודע האם התקיים ערב השקה לגיליון לבסוף. אני יודע שנמנעתי מלערוך ערב מקביל לגיליון שערכתי, אף שהוזמנתי לעשות זאת. לא רציתי להצטייר כ-” לעומתי”, ונמנעתי מכך.

    לאחרונה יצאה חוברת חדשה של “מקף” וכמדומני כי איחלתי לחני שטרנברג באתר שלה הצלחה מקרב לב. אני חושב כי
    הדבר מעיד על כך שכנראה החוברת הכפולה (חוברת 2 והמוסף) זכו לאיזו הצלחה רבה או מינורית, או למצער לא ניתפסו על ידי קוראיהן (והיו כאלה) ככישלון רבתי.

    הנסיבות שבגללן נכפל הגיליון בנושא האלוהות, ככל הידוע לי, היא עמידתי, אחר שהוזמנתי לערוך את גיליון המוסף, על כך שהמוסף שאותו אערוך יהיה גיליון-סגור, כלומר: אני לבדי אפנה אל היוצרות/ים שאני מעוניין. אפשר שעובדה זו חרתה למי ממקורבי המערכת, איני יודע. על כל פנים הפניתי חומרים של שתי יוצרות שנשלחו אליי אל עורכי הקבע, והם קיבלו אותן בשימחה לגיליונם.

    עליי לשבח את עורכי הקבע של מקף על היד החופשית שהעניקו לי בעריכה, אי התערבותם בתכנים, ועל העובדה שהעמידו חוברות נאות ומושקעות. כמובן שכל האחריות על החומרים שפירסמתי בגיליון המוסף “אלוה היכן שהוא” מוטלת על כתפיי. אני גאה ושמח בכל היצירות ובכל היוצרות/ים שבחרתי לגיליון המוסף אף היום.

    אשר לטור למעלה, אני מצר על כמה מהתבטאויותיו הפוגעניות הנטועות בו (ראו כמה מן התגובות לעיל, למשל תגובותיהם של מרית בן ישראל, אבי אלקיים ועמוס נוי). כלל נקוט בידי, אין משיבים על דברים כגון אלו באותה המטבע. זה חסר לב אני מעדיף להימנע מלהיכנס למקומות כאלו, ולהימנע מן הכיעור ומן הדומה לו. נסיוני מלמד שכאשר נכנסים לסימטאות כאלה, אין מי שאינו יוצא חבול.

    אם זה מנהג המקום, והטור הנתון מעלה מוחזק בעיני עורכו כטור-ביקורת סביר ונאות, אקבל. ועל כן, אשרי שכבר באה, , בחסד-אל, לעולם, תיאוריית היקומים המקבילים (היא אמנם לא הוכחה אך ניתן להתנחם בה); ולכן ככל שזה אמור ב”יקום תרבות”, אשאף אף להבא לשכון ביקום מקביל.

    אני כותב את התגובה הזו רק הואיל ורציתי ליתן לכמה מן היוצרים/ות שהותקפו כאן את הידיעה שבעיניי הם יוצרות/ים מן השורה הראשונה, ולפרט את הנסיבות שבעטיין נמנעתי עד כה מלהגיב

    שוב אני משבח את עורכי הקבע של “מקף” על המיזם הספרותי שלהם, ומאחל להם הצלחה בו גם להבא.

    תודה,

    שוֹעִי

  24. שועי שלום,
    לא זכור לי סיכום מוקדם כלשהו בנוגע לכך שלא תפגע ב”מקף”, כי לא זכור לי שחשבנו שאתה עלול לפגוע. כל ההתקשרות אתך נעשתה בתום לב וברוח טובה. צר לי על אי ההבנות שצצו, ומובן שלא יכולנו שלא להדפיס את
    החוברת אחרי שהיא כבר נערכה ועוצבה ועמדה להיות מודפסת.
    את הסיבות לגיליון הכפול ציינתי לעיל, אך אחזור ואומר: כיוון שאכן נתנו לך יד חופשית, לא יכולנו וגם לא רצינו לכפות עליך חומרים אחרים שהגיעו למערכת, ולכן הסכמנו להוציא שני גיליונות במקביל.
    כעורכי “מקף” עמדנו ואנחנו עדיין עומדים מאחורי שתי החוברות, כפי שאנחנו עומדים מאחורי כל החוברות שהוצאנו. מובן שלא נעים כשאנשים נפגעים, אבל, כפי שכתבת, כנראה שאין מנוס מכך כשמדובר בביקורת, ומבחינה זאת כולנו, ככותבים, נמצאים באותה סירה, כי ניתן לבקר אותנו, אם כי זכותנו, כמובן, להשיב.
    תודה לך על איחולי ההצלחה, מאחלת הצלחה גם לך.

  25. יפים הקטעים של עומר שין ויונתן יובל. של המשוררות שהובאו כאן- פחות. מעניין.. האם משוררות הן לרוב פחות טובות? אולי, צריך עיון..

  26. למבקר,
    על דבריך שחבטת במסה האינטלקטואלית שלי “על האם”,

    אולי למבקר קשים המעברים והקישורים בין תיאוריות שונות? אולי קשה למבקר הקריאה בטקסט מורכב שלא מבקש רק לצטט תיאוריות אלא ליצור גם דבר חדש? אולי מתקשה המבקר בקריאה מולטי-דוסיפלינארית שהוא משליך את קושייו על כתיבתי בטענות שנראות אמוציונאליות יותר מאשר ענייניות?
    צר לי
    ואף צר לי על המבקר שאף לא הבין את הפרט הבסיסי כי לא על השירה של חביבה פדיה כתבתי אלא על הספר המחקרי-אינטלקטואלי שכתבה: “מרחב ומקום: מסה על הלא-מודע התיאולוגי פוליטי”.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

שבע עשרה − שש =