צביקה יעקבי

צביקה יעקבי

יובל גלעד נזכר במשורר שנפטר ,צביקה יעקבי ,שאינו ידוע ביותר אך ראוי להיזכר.

זכות הצעקה בקיבוץ:פטירתו של משורר

 מאת יובל גלעד

נפטר משורר, אמנם לא מהידועים ביותר אבל גם לא אלמוני, משורר שפרסם דרך קבע במוסף לתרבות וספרות של הארץ, פרסם ספר תרגומים משובח ביותר של תיאודור רות’קה, והאיזכור היחידי הוא בפינת האשכנזים המתים “אחרי מות” בשישי. למה? מי יכנס את השירים שכתב, אולי מיטבו, מאז צאת ספרו האחרון בסוף שנות התשעים.

צביקה יעקובי נפטר, על פי ניסוח הכתבה, גופו נכנע אחרי כניעת הנפש. מה אומר הניסוח הפתלתל? לא ידוע. בכל אופן ידוע שהיה חבר קיבוץ נען, וסבל ממחלת נפש ואשפוזים.

בחרתי לעסוק בספרו השני – “איך לא” (הוצאת ירון גולן, 1988). הספר עוסק בהתמודדות עם מחלת הנפש, שלמרבה הצער פוקדת משוררים לא מעטים ומוכשרים, כנועם שדות ורונן בלומברג בימינו, הכותבים על הנושא בגילוי לב מזעזע, ועוד רבים וטובים בעבר. ה”ייחוד” במקרהו של יעקובי הינו עובדת היותו חולה נפש בעולם שכולו תפקוד ועשייה בלתי פוסקים, בקיבוץ. זכורים סיפורי עמוס עוז על מאבקי הכתיבה שלו בקיבוץ, כמו גם אלה של ציירים חשובים שנאבקו ליצור בקיבוץ.

והנה שיר של יעקובי על עוז:

עמוס עוז מאמין שמילים אינן הולכות לאיבוד. / שפצע, סבתא וגג/ מולידים סופר./ ואני הסופר/ כמה מכוחותינו כבר/ קפצו מן הגג…

השימוש האירוני במילה “כוחותינו” הצבאית לצורך יצירת שיוך של כותבים מתאבדים מעניין. שיר אחר עוסק במשוררת חבצלת, שהיתה חברתו של פנחס שדה והתאבדה:

אל תראוני שחולה אני/ מתה אני/ בידי עצמי/ ראוי שירי

כמו קיבוצניק אמיתי, בלי לייפות את הדברים, כך כותב יעקובי. אחד השירים מזכיר את “זכות הצעקה”, אותו מונח של ברנר לביטוי הזכות הטבעית למחות, ועל גב הספר מובא קטע קצר מדברי המשורר לירון לונדון בראיון בתוכנית “פוליטיקה”, ב-1988:

במשך שנים צעקתי ושום דבר לא נשמע, כי הייתי בבתי משוגעים, וכל מה שכתבתי, בפתקים, במחברות, גם אילו היה נדפס, לא היתה לזה משמעות רבה. אלה היו גמגומים, מלים בודדות. עכשיו יש לי כוח להגיד. אז אני בוחר בחירה קשה, לחשוף את עצמי ולהשתמש בזכות הצעקה ולהגיד: “חברה, מה הולך פה! בני אדם הולכים לאיבוד, ים של אנשים…

כאמור, זכות הצעקה של ברנר, וקיבוצניק אחד המתקומם על היחס המפלה כלפי חולי הנפש. באופן אישי אני סבור שהמהירות בה מדביקים לאדם סטיגמה של חולה נפש נועדה להקהל על העולם ה”מתפקד” להרחיק את מי שסובלים יותר מדי, וקשה לשאת את סבלם במרחק ראייה, אז מגדרים. גם ה”חולים”, למרבה הצער, נכנעים בדרך כלל להגדרה, המגובה בקללות לטיניות למיניהן. אין ספק שיש דבר כזה מחלת נפש, אבל התיוג נעשה בקלות גדולה מדי, גם כלפי אנשים שפשוט הבדידות שלהם “מוגזמת”, חריגה, אסורה, כפי שהיה מגדיר זאת פוקו.

השיר בעל הכותרת “נורמלי”:

מה לא יעשה אדם/ נורמלי, שתי רגלים על הקרקע -/ לאן לא יגיע/ בנוסו/ מבית המחלה המבחילה/ קרקע מולדתו/ בית הוריו

שיר זעם כנגד התיוג עליו דיברתי קודם, היפוך המציג את ביתו של אדם שאמור להיות מבצרו כשורש הרע, “קרקע מולדתו” – שיר נוגדן, שיר אנטי קיבוצי. ויש לזכור שהדברים נכתבו בשנות השמונים, לפני עידן הוידויים הפורנוגרפי של ימינו (לא וידויים על פורנוגרפיה, אלא חשיפה נפשית בכל שיחת סלולרי לאוזני כולם, או בפרופילים של הפייסבוק).

סטיגמה היא צלקת פוריה/ אומר המילון. / אבל גם אות-קלון לעבדים, כתוב, / וגם מדרכה/ אל שום מקום, /ותפילה בלא שומע ומשיב/ ואשמה ללא פשע,/ וספר של גופמן שהחליא אותי/ עד שלא גמרתי.

ובשיר “לא חרוט” המוקדש לדן פגיס:

מודה באשמה: לא נורמלי. / גמגמן כרוני. ניצול מטקסי השפלה:/ אחד, שנים, שלושה, ארבעה, חמישה – / הפנקס פתוח, הפיג’מה מוכנה/ ועל היד לא חרוט בכחול

מחלת הנפש כ”אשמה” של הנושא בה, החוג מהנורמה הקדושה.

המשוגע, חולה הנפש, איננו רוצח/ איננו אנס./ הוא רק נס/ אל נפשו

שיר עם היפוך מעניין, חולה הנפש כאדם שפוי בעולם מטורף מלא רוע, כוחנות ומה שתרצו, ונאלץ לברוח לתוך עצמו כדי להימלט מהעולם האנושי.

והשיר בעל הכותרת “מחזור הבנים”  המרפרר כנראה למחזורי בתי ספר בקיבוץ:

מחזור ערבה,/ מחזור סלע,/ מחזור נרקיס,/ הנה הם עולים.// מחזור טלביה 73,/מחזור שלותה 83,/ וכיוצא בזה עכברים/ צאו מן החורים.

יפה המעבר מה”בריאות” של מחזורי הבנים שעולים אולי על הבמה הקיבוצית באיזה טקס, למחזורי ה”דחויים” המאושפזים, עכברים עלובים בעיניי הפאשיזם של העולם המתפקד. ועדיין, יש אצל המשורר אהבה לסוציאליזם:

הדחף היהיר לצאת מן הבור/ אל אור אחוות אחים/ נובט מהלב/ משיבני אליך אוטופיה/ קיבוץ.

ושיר נוגע ללב אחרו לסיום, “בבית החולים קפלן” שמו:

ביום שחציו שמש וחציו גשם/ גם ריחות הליזול, הכלורופורם – / והדברים הגרועים יותר,/ מתבוללים בתפילת חג קטנטנה, /תוך צעידה במסדרון העמודים,/ הארוך כאורך לגימה/ אחת של אושר.

רשימה זו איננה רשימת אחרי מות שמבקשת להלל את המשורר שלא זכה להכרה מספקת בחייו. השירים ישירים והגונים, אבל לא מדובר בשירה גדולה. ועדיין, ראוי לזיכרון, כמו כל אדם.

ראו עוד על צביקה יעקבי :

צביקה יעקבי בויקיפדיה

כמו כד חרס שנשבר :הספד על יעקבי

אלישע פורת על צביקה יעקבי

5 תגובות

  1. תודה גיורא, אתה יהודי טוב. מעניין שהרשימה קיבלה לייק אחד! בעוד כל קשקוש פוליטי או ישבן חשוף מקבל מאות.
    טוב, המשורר מת, הוא כבר לא שימושי ולא יכול לעשות לייקים חזרה…

  2. אנחנו כאן לא שמים לב ללייקים. לא איכפת לנו אם רשימה מקבלת אלף לייקים או אפס, זה מחוץ לתשומת ליבנו.

  3. מקבל את הדברים. לכן אני כותב כאן.
    עם זאת, זכותי להביע מעט מחאה לגבי “תרבות השירה” של המשוררים והמשוררות בזירה בימינו, תרבות שמקדשת את החדש על חשבון תשומת לב לעבר, אפילו הקרוב, בדמות משורר שהלך לעולמו, ופעל בצל מחלת נפש, כלומר הרחק מאור הפסטיבלים והפרסים. מאחר ולמרבה הצער עיקר העניין בשירה כיום הוא מצד המשוררים והמשוררות עצמם ועצמן, לא באשמתם/אשמתן כמובן, אין ברירה אלא לקחת גם את המשימה של שימור העבר והנידח.

  4. בעניין הזה אני מפנה אותך לרשימה שלי על אירוע קבלת הסופרים לאגודת הסופרים העבריים כאן
    http://www.yekum.org/2013/02/%d7%90%d7%99%d7%9a-%d7%9c%d7%90-%d7%9c%d7%a7%d7%91%d7%9c-%d7%97%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%97%d7%93%d7%a9%d7%99%d7%9d-%d7%9c%d7%90%d7%92%d7%95%d7%93%d7%aa-%d7%94%d7%a1%d7%95%d7%a4%d7%a8%d7%99/
    שבו חלק מהכשל נבע כנראה מההנחה שרק סופרים חדשים יתעניינו בסופרים והיוצרים שנכנסים לאגודה ולכן כנראה הביאו כמה שיותר מהם לאותו אירוע ,ובכך גרמו לכשל שלו. שכן כל סופר חייב לקבל זמן האזנה מספיק ואם נותנים לו רק שתי דקות ,גם מצד יוצרים אחרים ,זה לא יכול להספיק.
    סופרים זקוקים לתשומת לב ,אפילו כזאת שהיא עויינת ,אם אין כזאת אז אין להם בשביל מה ליצור ,אבל אם יש תשומת לב כזאת אפילו מצד קבוצה קטנה זה יכול בהחלט להספיק.אבל יש צורך בתשומת הלב הזאת.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

תשע עשרה − שבע =