העולם הערבי סביבנו משתנה ולא דווקא לטובה מבחינתנו. את מקום המדינות היציבות וה”האחראיות ” במובן מסויים כמו סוריה ,תופסים אירגונים השואפים לשנות סדרי עולם בכל אמצעי שיידרש כולל השמדה המונית,  גנוסיידית של מליונים.

אירגונים כאלו צצים כעת כפטריות   ליד גבולותינו ברמת הגולן ובחצי האי סיני. והם שולחים זרועות תמנון  גם במקומות אחרים.בסופו של דבר יהיה עלינו להתמודד עימם.איך על ישראל להתמודד עם מצבים חדשים כאלו?

 הרתעה צבאית לנוכח עולם שהשתנה-מבט פרספקטיבי

 

                       חיים מזר

הערה: המאמר נכתב ב-11.1999 ועבר שכתוב קל ב-7.2007

 ישראל טל בתמצתו את מגבלותיה של מדינת ישראל ביחסיה עם מדינות ערב לאורך שנים טוען “כי בתנאי הזירה של ישראל, תישא השמדת כוח ערבי אופי זמני ולא תשנה את יחסי הכוחות הכללים, כי משאבי העולם הערבי בכוח אדם ובחומר בלתי מוגבלים יחסית לישראל ועד מהרה בעזרת המעצמות יוכלו הערבים לבנות כוח חדש ולשקם את צבאם”(טל 57:1966  ). מערכת יחסים זו שנמשכה עשרות שנים, היה בה כדי להציג חלק ממהותה של המלחמה הקרה, בה מדינות קטנות לוחמות זו בזו את מלחמותיהן של מעצמות העל, כאשר אלה האחרונות משמשות כספקיות נשק לצדדים הלוחמים. מבחינתן של המדינות הקטנות אין שום אפשרות להגיע להכרעה מדינית כתוצאה משימוש מושכל ככל שיהיה בנשק הקונבנציונאלי העומד לרשותן. באשר למדינת ישראל המשמעות הנגזרת מכך היתה שהיא לא יכולה להכתיב את רצונה למדינות חרף ניצחונותיה חסרי התקדים בזירות הקרב.

 למדינות ערב לעומת מדינת ישראל היה יתרון אחד שלא היה קיים בכלל ברשותה והוא בעלותן על מקור האנרגיה החשוב ביותר בעולם, הנפט. במלחמת הכיפור ב-1973 מדינות אלה ידעו לעשות שימוש מושכל במשאב זה כדי לזכות בהישגים מדיניים.

 בעקבות קריסתה של ברה”מ, מערך הכוחות הבינלאומי השתנה לחלוטין. לעת עתה קיימת בעולם מעצמת על אחת והיא ארה”ב. ברה”מ התפרקה והפכה ללא רלוונטית מבחינתן של מדינות ערב. רוסיה כמחליפתה של ברה”מ היא בבחינת ענק מדיני שירד מנכסיו. גם אם  היתה רוצה להמשיך את אספקת הנשק למדינות ערב היכולות שלה מוגבלות. התעשייה הצבאית שלה איבדה מעוצמתה ועבור כל מכירה של נשק היא דורשת תשלום במזומן, תנאי שמדינות ערב לא יכלו לעמוד בו משני טעמים. ראשית לא עומדים לרשותן עודפי כספים המאפשרים לבצע רכישות כאלה, שנית מדינות הנפט שיכלו לשלם עבור רכישות ענק אלה, בעצמן איבדו חלק מהעתודות הכספיות שלהן בשל כוחו ההולך ונחלש של הנפט העומד לרשותן(יריב             179:1998  ). מציאת נפט במקומות נוספים מחוץ למרחב הגיאוגרפי של המזרח התיכון הביאה להחלשת כוח המיקוח של ספקיות הנפט הערביות. סדר בינלאומי חדש זה העמיד ומעמיד את מדינת ישראל בפני מצב חדש לחלוטין המחייב בניית מתוד קונצפטואלי  מדיני- צבאי שונה ממה שהיתה מורגלת לו בעבר, תוך עיגונו ברציונלים הולמים  ורלוונטיים.

  חרף היותה של ארה”ב ספקית הנשק  הבלבדית של מדינת ישראל והקשרים ההדוקים שהתפתחו בין שתי המדינות, מערכת יחסים זו היתה בבחינת חרב פיפיות למדינת ישראל. מדינת ישראל קיבלה תמיכה צבאית מסיבית בדמותן של רכישות הנשק הגדולות מחברות אמריקאיות ותמיכה משמעותית ביותר מצידם  של אנשי ממשל בעלי השפעה, אך הממשל הטיל עליה מגבלת  מדיניות צבאיות.  משום שמערכת יחסים זו לא היתה פורמלית ומתועדת כמסמך מחייב בדמותו של הסכם משפטי, בידיה  של מדינת ישראל לא היתה אף פעם יכולת “לסחוט מארה”ב אותה התחייבות גלויה ומפורשת לבוא לעזרתה כל אימת שתותקף בידי גורם ערבי כל שהוא. יתר על כן ארה”ב חיבלה במפורש ובמתכוון במאמציה של ישראל לבנות ציר אסטרטגי אנטי ערבי בינה לבין אירן, אתיופיה, הכורדים והנוצרים בלבנון”(יניב 42:1985 ). גישה זו של הממשל האמריקאי מצאה את ביטויה במלחמת יום הכיפורים ובמלחמת המפרץ. במלחמת יום הכיפורים ממשלת ישראל הוזהרה כי ארה”ב תראה בחומרה רבה החלטה ישראלית לפתוח במכת נגד מקדימה ורק לאחר שהמצרים והסורים פתחו במתקפה המתואמת שביניהן ממשלת ישראל החליטה להגיב”(יניב 48.1985 ). במלחמת המפרץ הממשל האמריקאי החליט לבודד את סאדאם חוסיין ולצורך זה הקים קואליציה בינלאומית שכללה גם מדינות ערביות. בכדי למנוע אפשרות של פירוק הקואליציה, כל זמן שהמלחמה נמשכת, הופעלו על מדינת ישראל לחצים כבדים ביותר לא להגיב על מטחים של טילי הסקאד שהגיעו מעירק. מבחינתה של ישראל נוצר תקדים מסוכן ביותר. באותה מידה שסאדאם חוסיין שיגר לעברה של מדינת ישראל טילי  סקאד כדי לאלץ  אותה להגיב ובכך להביא להפסקת התמיכה הערבית בארה”ב, יכול בעתיד לבוא שליט ערבי אחר שינקוט באותה טקטיקה ומדינת ישראל תהיה שוב מנועה מלהגיב. זהו מצב פרדוכסלי. מדינת ישראל מצוידת במיטב הטכנולוגיה הצבאית ובצבא חזק אך היא  מנועה לעיתים מלפעול, או שאפשרויות הפעולה שלה מצומצמות. מצב זה מקבל תוקף כיום, כאשר מעצמת העל היחידה הפועלת באזור היא ארה”ב והיא משמשת כספקית הנשק הבלבדית של חלק משמעותי ממדינות המזרח התיכון. כך למשל הן מדינת ישראל והן מצרים נשענות כיום על  נשק אמריקאי, מה שהוביל בהכרח ליצירתה של מערכת יחסים חדשה במשולש ישראל- ארה”ב- מדינות ערב.

 האילוצים הבינלאומיים שמדינת ישראל פועלת בתוכם יש בהם משום פגיעה בעצמאות המדינית שלה באשר ליציאה למלחמות או לדרך ניהולן. במבצע סיני מדינת ישראל פעלה  במסגרת אד-הוק בינה לבין אנגליה וצרפת. במלחמת ששת הימים, היציאה למלחמה התרחשה רק משעה שהממשלה הרגישה שהחבל הולך ומתהדק סביב צווארה לאחר סגירת מיצרי טירן בידי מצרים.  במלחמת יום כיפור כוחות צה”ל יצאו לקרב לאחר שהמצרים פתחו באש וחצו את תעלת סואץ ולקראת סיומה של המלחמה ארה”ב בעצם אסרה  על מדינת ישראל להכניע את הארמיות השניה והשלישית המצריות. במלחמת המפרץ מדינת ישראל היתה בכוננות מתמשכת. המלחמה האחרונה בלבנון היתה מקרה חריג בשל היותה כנגד ארגון ולא כנגד מדינה. קשה לומר שזהו מצב בריא. אמנם מדינת ישראל היא מדינה קטנה, התלויה בגורמי חוץ לעיתים מעצמתיים אך עדיין אין זה אומר שהיא לא רשאית להרחיב את יכולת הפעילות העצמאית שלה. עלול בהחלט להיווצר מצב בו הממשלה כתוצאה מהרושם שיווצר אצלה, תגיב למצב שבו תצא למלחמה בשלב מאוחר מדי. כתוצאה מאילוץ זה ובשל כך יגרמו למדינה נזקים בלתי הפיכים. יהיה בכך משום מימוש  עגום להגדרתו של ראש הממשלה אשכול את מדינת ישראל כ”שמשון המסכן”.

 יניב באבחנו את אפשרויות ההרתעה   שנעשה בהם שימוש על ידי ממשלות ישראל לאורך שנים מבחין בשלושה סוגי הרתעה והם: “(1) גיוס מילואים.(2)איומים מילוליים מפי דוברים מוסמכים ברמות שונות. (3) פנייה לבעלות ברית לטנטיות במטרה להשיג את תמיכתן המרתיעה של ישראל, או למצער את הסכמתן בשתיקה או במפורש) לשימוש בכוח על ידי ישראל לשם ריסון היריבים”( יניב 43:1985  ).

 הן טל(  63:1996 )  והן יניב( 56:1985 )   הגיעו למסקנה זהה שבחשבון ההיסטורי ארוך הטווח מדינת ישראל השיגה כוח הרתעה מצטבר. אמנם מלחמות פרצו בזו אחר זו בהפרשים של עד עשר שנים, אך עם חלוף השנים משעה שמדינות ערב ראו שהמחיר שהן משלמות הולך ונעשה גדול מדי וחלקן(מצרים וירדן) חתמו על הסכמי שלום עם ישראל. הבעייתיות שבהסכמי שלום אלה  היא שאין מדובר במדינות שהינן דמוקרטיות. במקרה  הטוב הן אוטוריטריות. אין שום ערובה לכך שביום מן הימים השלטון במדינות אלה לא יוחלף ברודנות והשליטים לא יראו את עצמם מחויבים להסכמים שנחתמו על ידי קודמיהם. והיה ושליטים אלה יחליטו לצאת למלחמה כנגד ישראל מכל סיבה שימצאו לנכון, מה אמורה מדינת ישראל לעשות? להמתין עד לירייה הראשונה מצד מדינות העימות(ואין זה משנה אם מדובר בחציית הגבול על ידי כוחות קרקעיים או במטח של טילי קרקע  קרקע) או לצאת למלחמה יזומה?

 ישראל טל בניסיונו לאבחן מצבי עימות צבאי שבטרם מלחמה טוען “שלא כמו המלחמה המונעת, מטרת המלחמה המקדימה היא להקדים את המכה הצפויה בעליל, לנקוט יוזמה ולזכות ביתרון של הנחתת המכה הראשונה נוכח הכוונות, ההכנות והפעולות הקונקרטיות של האויב נגד ישראל”( 64:1996 ). זהו ניסוח עמום במידת מה, מכיון שלא ברור וכנראה גם אי אפשר למצוא את הגבול הדק בין שני סוגי מלחמות אלה וטוען ש”המלחמה המקדימה אינה אלא מלחמה הכרחית שנכפית על ישראל ומטרתה להקדים את האויב, בבחינת הבא להורגך השכם להורגו. יוזמה כזו אינה שנויה במחלוקת, המלחמה המונעת היא ששנויה במחלוקת שכן יש ברירה”( טל 64:1996 ). כאן צצה ועולה שאלה מהותית, אם הממשלה אינה ששה אלי כיבושים אימפריאליים(בין שמדובר בסיבות צבאיות, מדיניות או כלכליות) וכל שעומד לנגד עיניה אינו אלא אבטחת המשך הקיום, מה פסול במלחמה יזומה? עלול להיווצר מצב בו עלות אי היציאה למלחמה תהיה גבוהה יותר מאשר עלותה של מלחמה יזומה. אם להתבטא בלשון ציורית, בהושטת הלחי השניה אין שום תבונה מדינית.

 

כאשר מתקבלת החלטה כי המלחמה המקדימה היא בלתי נמנעת, יש להביא בחשבון את תגובתה של ארה”ב. כל זמן שמערכת היחסים הבינלאומית נעה סביב שני כוחות  מרכזיים ברה”מ מזה וארה”ב מזה, היה ברור שבקשותיה הצבאיות של מדינת ישראל תענינה במרבית המקרים. אולם משעה שארה”ב היא מעצמת העל היחידה והיא מספקת נשק לשני הצדדים, עלול להיווצר מצב שבו ארה”ב בשל מצבה החדש תאלץ להציג חזות אובייקטיבית מנקודת מבטה. היא מאזינה לשני הצדדים בבחינת שופט עליון בינלאומי. גם אם היא תגלה אהדה כלפי ישראל היא תהיה מנועה מלהציג עמדה זו בפרהסיה או לפחות למתן יחס זה. מכיון שמדינת ישראל תראה את עצמה כמחויבת לצאת  למלחמה מקדימה, יהיה עליה ללוות מלחמה זו במדיניות הסברתית תואמת.

 

מאחר ומדינת ישראל היא מדינה קטנה הן בשטח והן באוכלוסיה, לא נמצאת ברשותה היכולת לנהל מלחמות ממושכות. היא תמיד תהיה מחויבת לנהל מלחמות גם יזומות וגם כפויות בזמן קצר ככל שניתן. מבחינת הקונצפט הלחימתי, על פניו הברירות האפשריות הן שתיים מלחמה קונבנציונאלית ומלחמה  גרעינית. מלחמה גרעינית היא מלחמה שמשאירים למצב קיצוני של חוסר מוצא. מניסיון העבר אפשר לראות כי תוצאותיהן הסופיות של מרבית המלחמות שישראל ניהלה, היו הישגים צבאיים שאינם מגובים בהישגים מדיניים חד משמעיים. הסכנה שבדפוס מלחמות זה היא שמלחמות קונבנציונאליות עלולות לחזור על עצמן כל מספר שנים. איך יוצאים ממצב מעגלי זה בלי לפרוץ לכיוונה של מלחמה גרעינית? דרך אפשרית שיש לחשוב עליה היא פיתוח שיטות לוחמה ופיתוח טכנולוגיות צבאיות שתאפשרנה גרימת נזקים בלתי הפיכים למדינות עימות  בלי להשתמש בנשק גרעיני. הכוונה היא למלחמות שמשכן הוא ימים ספורים לכל היותר ואשר מוצאות לפועל על ידי כוחות משימה המוכשרים לדפוס מלחמה זה. במלחמות מסוג זה הפגיעות באויב נעשות באופן סדרתי פגיעה אחרי פגיעה במרכזים שלטוניים ובמטרות תשתית, בלי שתינתן למדינת העימות שום יכולת להתאושש. יכולת פעולה כזאת עשויה להיות בעלת אפקט מרתיע אולטימטיבי שבו כל מדינת עימות נוספת שתנסה להיכנס למצב מלחמה תצטרך להביא בחשבון שהנזק יהיה כה גדול עד שהיא תפסיק לתפקד כמדינה ובאם תרצה להימנע ממצב בלתי אפשרי זה  יהיה עליה לקבל את התכתיבים המדיניים של מדינת ישראל. דפוס מלחמה זה חייב להיות מלווה במערך הסברה  תואם שיכוון למערכת הבינלאומית והוא ינוע סביב ציר נושאי אחד והוא שמדינת ישראל לא תהיה מוכנה לעולם לסבול כל סוג של איום כלפיה. היא רואה עצמה חופשית לפעול כפי שתמצא לנכון ובלבד שקיומה יובטח.

 מקורות

 

טל י.-  ביטחון לאומי- מעטים מול רבים הוצאת דביר   1996

יניב  א. – “הרתעה והגנה האסטרטגיה הישראלית”  מדינה ממשל ויחסים בינלאומיים   24   1985 .

יריב  א.- השפעתה של המלחמה בלבנון על  מצבה האסטרטגי של ישראל    בתוך: יריב א.-הערכה זהירה(קובץ מאמרים) הוצאת מערכות    1998 .

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

14 − 1 =