הופיע בדיוקן –מקור ראשון מספר 808 1.2.2013.

הפולנים גאים מאוד בפיליפ רוזנאו, מתמטיקאי בעל שם עולמי שבין נוסחה למשוואה כותב שירה כמיטב המסורת הפולנית המפוארת. רוזנאו עצמו גאה גם הוא בשני עיסוקיו, ומתענג על התרבות הפולנית  אבל לא מבין מה פתאום הפולנים החליטו שהוא אחד משלהם, כי חוץ מצלקות בראש ובמרפק הוא לא הביא איתו כמעט שום דבר מפולין לישראל.

 להלן כתבה מקיפה וראיון מקיף של אלי אשד עם פיליפ רוזנאו.

המתמטיקאי המשורר.

מאת אלי אשד

פיליפ רוזנאו הוא מתמטיקאי. פרופסור למתמטיקה באוניברסיטת תל-אביב, בעל שם עולמי בתחומו. המומחיות שלו היא מתמטיקה של צורות לא-ליניאריות, תחום העוסק בהיווצרות צורות שונות בטבע. מאמריו המרובים הולידו תובנות חדשות בשדה הזה, ולעיקר פרסומו המדעי זכה הודות לגילוי הקומפקטונים, גלים בעלי אורך סופי הנעים במהירות קבועה. ועם זאת, חלק נכבד מזמנו מעדיף רוזנאו לבלות לא בקרב עמיתים מתמטיקאים, אלא בקרב משוררים בקפה תמר התל-אביבי. כי פיליפ רוזנאו הוא גם משורר.

כבר היו בעבר מתמטיקאים שעסקו בכתיבת שירה – כמו למשל צ’רלס דודג’סון, מרצה למתמטיקה באוניברסיטת אוקספורד, שמוכר גם כלואיס קארול, מחבר ‘אליס בארץ הפלאות’ – אבל אפשר למנות אותם על אצבעות כף יד אחת. לכאורה, מדובר בשני תחומים סותרים. מה למתמטיקה, על כלליה הנוקשים וראיית העולם הספרתית שלה, ולשירה השואפת להתנתק מהמציאות ולהתקיים בעולם של דימויים ורגשות? אבל אם תשאלו את רוזנאו, שני עיסוקיו אינם סותרים זה את זה. אדרבה: בעוד חלק משיריו הם אישיים לחלוטין ומבוססים על חומרי חייו, אחרים צומחים מתוך נושאים מדעיים ומההיסטוריה העולמית, שמקסימה אותו גם היא. במתמטיקה ובשירה הוא רואה שתי שפות שמאפשרות לו להתבטא במידה שווה.

ואם כבר שתי שפות, גם כאן סובל רוזנאו מִשנִיוּת לא ברורה; בעולם השירה התעוררה מחלוקת מסוימת באשר לשפה שאותה דוברים שיריו. ברשימה בשם “הזר הבינארי – אני במזרח ולבי בפאתי מערב”, שהתפרסמה בכתב-העת ‘נתיב’, קבע המבקר גדעון  סתר שכור מחצבתו של רוזנאו הוא בשירה הפולנית של אמצע המאה ה-20, שם פעלו משוררים כמו צ’סלב מילוש וזביגנייב הרברט, וכי מקומו הטבעי הוא בין משוררי פולין המודרניים. העובדה שרוזנאו כותב עברית, כך לפי סתר, היא מקרה בלבד; למעשה מדובר במשורר פולני החי מחוץ לארצו. “עובדה זאת ואחרות מונעות מרוזנאו קהל קוראים עברי גדול, בעוד הוא מתקבל בהתלהבות בפולין”, כותב המבקר.

בגישה זאת מחזיקים גם חוגי שירה בפולין, אך רוזנאו רואה את עצמו דווקא כחלק בלתי נפרד מהחוויה היהודית לאורך הדורות. “נכון ששירתי לא הכתה כאן שורשים, לצערי”, הוא אומר. “היא אפילו לא אחד מצמחי המים הנודדים עם הזרם. האם יש לדבר קשר לאי-היותי יליד פלשתינה? באופן חלקי, ללא ספק. על אף שהייתי בן עשר-פלוס ביום עלייתי, ואף שמיד אימצתי לעצמי ארץ זו כמולדתי, ללא כל געגועים לארץ ההיא, המשכתי להתבשל במיץ התרבות הפולנית במשך עשור נוסף. רוב שכניי היו משם. את הטעמים התרבותיים לגבי מה נכון ומה ראוי ספגתי מסביבתי הקרובה. הייתי לישראלי מאוד, אולם הגבורה שעליה גדלתי הייתה ההישרדות בזמן מלחמת העולם, אם בגטו ואם ברוסיה, ולא בהכרח לוחמי תש”ח.

“הנושאים שמתדלקים אותי באים מאטלס ומהיסטוריה יותר נרחבים מאלה שהישראלי התקני נגוע בהם. מכל מקצועות הלימוד, דבר לא השתווה לאהבתי להיסטוריה וליכולתי להזדהות עם זמן העבר ועם גיבוריו. גם היום אני מעדיף עיון בספר היסטוריה על קריאה בכל ספר אחר. אני יכול לדמיין את חניבעל או אריסטובולוס ולהחליף איתם רשמים ובדיחות צבאיות כאילו היו איתי באותו אוהל בצבא. בני כיתתי בהרצליה למדו אותה היסטוריה שלמדתי אני, אלא שאצלי בבית או בבית מכרֵי אבי דיברו גם על ערבות קזחסטן, על הבריחה מהגרמנים, על השירות של סבא בצבא האוסטרי במלחמת העולם הראשונה וכדומה. ספר זיכרונותיי הוא תלת-דורי ודו-יבשתי. אני ישראלי-אירופי, לא ישראלי-פלשתיני. ברור שרקע שכזה מצמיח צמח אחר, עם רגישויות שונות וסולם אסתטי שונה. ביותר ממובן אחד, נראו לי נושאי השירה הישראלית במשך שנים רבות כעוסקים בקטנות. לקח לי זמן להעריך את הקסם שבנורמליות של יום פשוט ללא גיבורים”.

אחד מכל שבעה

שירתו של רוזנאו היא למעשה סוג של פילוסופיה שירית, שמצדיקה את הכינוי שניתן לו בילדותו, “הפילוסוף”. את יצירותיו פרסם לאורך השנים בכתבי-עת ספרותיים, ובשלושה ספרי שירה שהוציא לאור – ‘קו השבר’ (הוצאת תמוז, 2000) ‘ספני השפל: שירים, 1991־2007′ (קשב לשירה, 2008, עם ציורים ורישומים של אורי ליפשיץ) ו’לבוא חשבון’ (קשב לשירה, 2010). כמו כן פרסם ספר אפוריזמים משובח בשם ‘מחשבות טעונות טיפוח’ (הקיבוץ המאוחד, 2001). אפוריזמים, למי שתהה, הם מעין הגיגים הומוריסטיים-עוקצניים, ז’אנר ספרותי שרוזנאו נראה כנציגו הבולט היחיד כיום בעברית. בימים אלו רואה אור ספר שירה נוסף שלו – ‘מוקדם מדי מאוחר מדי’, בהוצאת ‘קשב לשירה’.

“כתבתי שירה עוד בבית הספר, אבל לא הייתי מרוצה מהעברית שלי”, מספר רוזנאו. “הצורך הזה התעורר בי מחדש ב-1970, כשהייתי בן 24. כתבתי כחמש שנים, אבל השתתקתי עד 1984. ואז זה התעורר מחדש, ושוב איני מפסיק”.

הוא משורר צנוע אך מוערך. ב-1992 זכה בפרס טשרניחובסקי של אגודת הסופרים על ספרו הראשון ‘קו השבר’, אך בשל ויכוח עם המו”ל על הזכויות נדחתה הוצאת הספר בשמונה שנים, עד שנת 2000. המומנטום השירי שיכול היה להיווצר סביבו אבד לחלוטין.

כמו בספריו הקודמים, גם ב’מוקדם מדי מאוחר מדי’ מציג רוזנאו דוגמאות שונות מההיסטוריה העולמית, המביאות למסקנות פילוסופיות קודרות על אודות הטבע האנושי הבלתי משתנה. כך אפשר למצוא בספריו התייחסות לכימאי בן המאה ה-18 לבואזיה, שסיים את חייו תחת הגיליוטינה של המהפכה הצרפתית; או שירים על קולומבוס, שפינוזה, וגם על המשורר קוואפיס, שחי במצרים והרבה לכתוב שירים פילוסופיים-היסטוריים. אחד המדורים בספרו של רוזנאו נקרא ‘מחקים את הברברים’, על שם שירו המפורסם של קוואפיס ‘מחכים לברברים’. בספרים אחרים עסק רוזנאו במשורר הפולני זביגנייב הרברט, שגם הוא הרבה להגות בלקחים שאפשר או אי אפשר ללמוד מההיסטוריה הקרובה והרחוקה.

מצד שני, ספריו עוסקים בעבר האישי שלו, כיהודי נרדף המנסה לשרוד בפולין, הארץ שרוב בני משפחתו נרצחו בה. יורם קניוק כתב ש”השורות החזקות ביותר שקראתי לאחרונה נמצאות בספר של רוזנאו ‘לבוא חשבון'”. שורות אלו היו “מקנן/ על גג הקרמטוריום/ למה הוא מתכוון”. בשירים של רוזנאו, כתב קניוק, יש עוצמה שונה, ישראלית יהודית, אולי גם פולנית. “העפרוני הזה מלווה אותו לכל מקום והוא, עפרוני המצייץ על גג הקרמטוריום – במקום בו נשארו בני משפחתו”.

היום פיליפ רוזנאו מתגורר בתל-אביב, אב לשניים וסב לשלוש. אשתו, ד”ר שרה רוזנאו, משמשת מרצה בכירה לחינוך בבית ברל. פיליפ, יליד 1946, נושא את שם סבו, שהיה פטריוט גדול של האימפריה האוסטרו-הונגרית. הסב נטש את בית הוריו ואימץ את התרבות הגרמנית, אך אביו של פיליפ, שאול, כבר היה קרוב יותר לשורשיו הלאומיים. הוא סיפר לבנו כיצד הלך פעם לקרקס וראה שם את אחד העובדים, יהודי דווקא, שהשמיע בעיצומו של המופע הערות לעגניות ומעליבות על היהודים והיהדות. שאול וחבר שהיה עמו החלו לצעוק בזעם ודרשו את הפסקת המופע, עד שנעצרו בידי המשטרה.

אביו של פיליפ היה היחיד מכל בני משפחתו ששרד את השואה. הוא נמלט להרי אוראל, שם התחתן עם פליטה יהודייה. “הפולנים תמיד אומרים לי ‘גם אנחנו נרצחנו'”, מספר רוזנאו, “אבל הנתונים הם שכל פולני שביעי נרצח, וכל יהודי שביעי שרד. קשה לי לתת כבוד ליאנוש קורצ’אק, שהלך עם הילדים למחנה ההשמדה בהדרת כבוד ובלי להיאבק. הוא אמנם מת באופן חינוכי, אבל איזה לקח יש בזה שהמורה מפקיר אותך למוות? אין כבוד בלמות, הכבוד הוא רק בלשרוד ולחיות. אבל אסור לנו לשפוט את אלו שעברו את השואה”.

כשהוריו חזרו לפולין, הם הקפידו לא להתקרב לעיירות הולדתם. המקומיים באזורים אלו נהגו לתקוף ואף לרצוח את היהודים החוזרים, מחשש (מבוסס) שהללו ידרשו להשיב לידיהם את הרכוש שנלקח בידי שכניהם. בני הזוג השתכנו לפיכך בעיר קטנה בשם   שביאבודזיצה   SWIEBODZICEבשלזיה התחתית, שם התגוררו עוד מאה משפחות יהודיות. בחייהם החדשים בפולין הקומוניסטית לא היה כל אזכור ליהדות ולתרבות היהודית.

פיליפ רוזנאו הילד

בשביאבודזיצה נולד בנם פיליפ. את הזהות היהודית נתנו לו חבריו הפולנים. הוא היה תלמיד מצטיין שקטף כל פרס אפשרי בבית הספר, אך למרות כמיהתו העזה להשתייך, ולמרות הנושאים שהעסיקו אותו – ההיסטוריה הפולנית ומעשי אבירים פולניים – הוא נדחה באופן טוטלי בידי הסביבה הלא-יהודית. “הייתה בעיר אנטישמיות וולגרית וגלויה”, מספר רוזנאו. “אני זוכר שעשר שנים אחרי השואה, ציירו צלבי קרס על הקירות וכתבו ‘למה רק שישה מיליון’. למדתי שמקור האגדה על כך שהיהודים הם עשירים, הוא בכך שהיהודים משלמים בעבור הכול.

“היום בישראל כשמדברים על ‘האמא הפולנייה’, מתכוונים לאישה מנומסת ומגוננת. עבורי בפולין של שנות ה-50, האמא הפולנייה היא אישה ששולחת את ילדיה למסעות ציד אדם. גם כשהסתובבתי ברחובות שבהם לא ידעו מי אני, הריחו אותי מיד והחלו ליידות בי אבנים. האמהות עמדו בחלונות הבתים ועודדו את הילדים ‘תרביצו ליהודון’. לפולנים יש חוש ריח בל ייאמן לזיהוי יהודי בסביבה, גם אם לכאורה אין שום הבדל בינו ובין פולני ‘רגיל’. זאת תופעה לכאורה על-טבעית שדורשת מחקר מדעי מדוקדק, ומי שיגלה איך בדיוק הם עושים את זה, מגיע לו פרס נובל”.

הדרבי האנטישמי

וְאִם תֻּרְשֶׁה לָנוּ גַּם שְׁאֵלָה אִישִׁית: לָמָּה עָזַב אֲדוֹנִי אֶת פּוֹלִין? בֶּאֱמֶת, לָמָּה?

וַהֲרֵי גַּם אֲדוֹנִי הָיָה פַּעַם יֶלֶד. אֶלָּא שֶׁעָלַי לְהַעֲמִיד אֶת שְׁאֵלָתוֹ עַל מְקוֹמָהּ.

לֹא הַיֶּלֶד הוּא שֶׁעָזַב אוֹתָהּ בַּיּוֹם הַהוּא כְּשֶׁלִּפְנֵי בֵּיתוֹ “הֵטִיחוּ אֶת רֹאשׁוֹ

שֶׁל הַיְּהוּדוֹן” בְּשַׁעַר הַבַּרְזֶל. (…) הָאֲוִיר עוֹמֵד בּוֹהֶה, וְהָאָבִיב, שֶׁכְּדַרְכּוֹ

טָרוּד בִּפְרִיחָתו, אֲפִלּוּ לׁא מֵסֵב את גַּבּוֹ לִרְאוֹת אֵיךְ נחיל שְׁכֵנוֹת

מְתַרגֵל פּוֹלִיפוֹניָה שֶל קוֹלוֹת על “Parszywy Zydek ׁ(יהודון מכונם)”*

בַּלַּיְלָה, דָּרוּךְ בְּמִטָּתוֹ, חָנוּק מִבְּכִי אִמּוֹ מִבַּעַד קִיר מִטְבָּח, הוּא תּוֹפֵס לְפֶתַע

כִּי פּוֹלִין שֶׁלּוֹ, פּוֹלִין שֶׁל שַׁמֶּנֶת הַמְּזַמֶּנֶת תּוּתֵי־בָּר וְאֻכְמָנִיּוֹת

לַמִּרְקַחַת קְרָקוֹבְיָאק, פּוֹלִין שֶׁל חֹמֶץ כְּרוּב

וּדְבַשׁ טוֹבֵל בְּמִשְׁתָּאוֹת הָאַבִּירִים,

הִפְנְתָה לָהֶם אֶת גַּבָּה.

אֲדוֹנִי הַמְּרַאְיֵן, אֵינִּי בטוח מַה אוֹמֶרֶת לְךָ גְּלוּיַת הַזִּכָּרוֹן שֶׁלִּי, וּבְעֶצֶם

לָמָּה שֶׁתָּבִין?

(…) אֲנִי אֶשְׁכַּח אֶת אַרְצְךָ, וְהִיא בְּרֹב טוּבָה

תִּשְׁכַּח אוֹתִי. אֲנִי יוֹדֵעַ,

פּוֹלִין שֶׁלְּךָ עוֹד לֹא אָבְדָה

אֲבָל מַה לַעֲשׂוֹת שֶׁשֶּׁלִּי אֵינֶנָּה, וְאת המוּתָר מזִּכָּרוֹן

אֲנִי פּוֹטֵר מִכָּל חוֹבָה כְּלַפַּי.

(מתוך ‘ספני השפל’)

 

הצלקות בראש ובמרפק משברי הבקבוק שהוטח בו, עודן נראות לעין. העור הגליד, אבל לא הכאב. “כשבני הבכור הלך לכיתה א’, כבר הייתי עשרים שנה בישראל. יום אחד הוא סיפר שילדים דחפו אותו בדרך הביתה, ותגובת הבטן שלי הייתה: מחר תלך לבית הספר עם האולר שלי, שהיה צמוד אליי כילד”.

ב-1957, בעקבות עידוד נמרץ מהסביבה הלא-יהודית, החליטו בני משפחת רוזנאו שאין להם מה לחפש בפולין. לאב, ציוני שרוף, הכיוון היה ברור. הם עלו לישראל והתיישבו בנווה-עמל שבהרצליה. “לימים, אחרי שנעשה הסרט על חיי, קיבלתי אזרחות כבוד של העיירה בפולין”, מספר פיליפ רוזנאו. “ראש העיר בעצמו ביקש ממני סליחה על כל התקריות האנטישמיות שסבלתי, והסביר שהיו בפולין גם אנשים הגונים. הודיתי לו בנימוס, אבל אמרתי ש-11 שנים באותה העיר הספיקו לי לכל החיים”.

גם אם קשה להגדיר בצורה חדה את יחסם של הפולנים ליהודים בשנות השואה, המגמה הייתה ברורה. אמנם פולנים רבים פעלו להצלת יהודים – יותר מאשר בכל מקום אחר באירופה, ותוך סכנת חיים אישית גדולה במיוחד – אבל פולנים רבים עוד יותר רדפו את היהודים ורצחו אותם, אם בשיתוף פעולה עם הנאצים ואם בצורה עצמאית. גם לאחר מלחמת העולם השנייה נודעה פולין כזירה של עלילות דם ופוגרומים רצחניים כנגד ניצולי שואה, תוך האשמתם בפשעים שונים כמיטב הדמיון האנטישמי. המפורסמת שבפרשיות אלו אירעה בעיירה קיילצה, שם הופצה בשנת 46′ שמועה כי היהודים חוטפים ילדים פולנים ומסתירים אותם במרתף. בעקבות העלילה נטבחו ארבעים יהודים, שרידי מחנות הריכוז, בהם נשים וילדים.

הפולנים היו העם האירופי היחיד שביצע גירוש המוני ושיטתי של יהודים לאחר מלחמת העולם השנייה. הגירוש הגדול ביותר הגיע ב-1968, כתוצאה ממאבק בין שתי קבוצות במפלגה הקומוניסטית. בראש קבוצה אחת, שייצגה את האיכרים, עמד האנטישמי מייצ’יסלאב מוצ’אר, שבמסווה קלוש של קומוניזם המשיך את מורשת המפלגות הלאומניות מלפני המלחמה. אילו ניצח מוצ’אר במאבק הפנימי, ייתכן שבפולין היו מתחוללים בחסות הממשלה מעשי טבח המוניים ביהודים. בראש הקבוצה השנייה, המתונה-כביכול, עמד ולדיסלב גומולקה, קומוניסט ותיק ואהוד על ההמונים, שכן כולם ידעו שגם הוא לפני הכול לאומן פולני. על מנת לגבור על מוצ’אר, היה גומולקה חייב להראות שהוא אנטישמי לפחות כמוהו, ולכן בחר לגרש את היהודים. הללו פוטרו ממשרות ממשלתיות ומעמדות במנגנון המפלגה, והובהר להם בכל דרך אפשרית שמוטב להם לעזוב את פולין. וכך, 20 אלף איש – הרוב הגדול של יהודי פולין – הבינו את המסר ונטשו במהירות את הארץ המסוכנת.

בני העם הפולני לא השמיעו ציוץ של מחאה לנוכח נטישת שכניהם וחבריהם. למעשה, הם עטו בשמחה על הרכוש שננטש ועל מקומות העבודה שהתפנו.

בשנים 1980-82 בעת שבפולין התרחש מאבק פנימי בין הממשל הקומוניסטי ואירגון “סולדריות ”   ניסה מוצ’אר  שוב להשיג את השלטון העליון בפולין והיה חשש שעם ישתלט,  יחסל את היהודים האחרונים שנשארו בפולין כאמצעי הסחת דעת מהמאבק הפנימי.  אולם לבסוף תפס את השלטון הגנרל ירוזלבסקי המתון יותר.  

רק בשנות ה-90, לאחר קריסת הקומוניזם ועליית המשטר הדמוקרטי, נוצר בפולין מעין חשבון נפש ורצון להחיות את היישוב היהודי. הממשלה הפולנית אף החלה לתמוך במיזמים כמו זה של האמנית יעל ברתנא, שהקימה את ‘התנועה לרנסאנס יהודי בפולין’.

 

לרוזנאו יש עד היום חשבון בלתי פתור עם פולין, שאת אהבתו לתרבותה הוא אינו מסתיר. הפולנים עצמם רואים בו היום גיבור פולני, אבל רוזנאו מצטמרר בכל פעם שהוא שומע זאת. “כשעזבתי את פולין בילדותי, עזבתי אותה לגמרי. אחרי חודש כבר קיללתי בעברית.  עם כי עד היום אני דובר פולנית היטב, יש לי בבית רק מעט ספרות פולנית מהימים שם, אבל הייתי קורא את האפוריזמים של סופר פולני-יהודי, שהשפיע עליי עמוקות. זהו סטניסלב יז’ לץ, שהיגר לארץ ב-1948 אבל לא מצא כאן פרנסה. הוא חזר לפולין ושם איכשהו נעשה לסופר ידוע. בנעוריי הייתי קורא את טור האפוריזמים שלו בשבועון פולני שהגיע אלינו, והוא היה הקשר האמתי היחיד שלי לתרבות הפולנית. אפוריזמים ידועים שלו, כמו ‘תנאי מוקדם להיות בן אלמוות הוא מוות’, ‘במלחמת רעיונות ימותו בני אדם’ ו’אל תכרות את הענף שעליו אתה יושב אלא אם כן רוצים לתלות אותך עליו’, נשארו בזיכרון שלי עד היום.הושפעתי ממנו ולכבוד הוא לי אבל הוא זה הוא ואני זה אני. מי שהשפיע עלי לא פחות ואולי יותר בגיבוש סגנוני האפוריסטי היו ניטשה הגרמני ולה רושפוקו הצרפתי.

ולמרות הניתוק התרבותי הזה, יש הטוענים שאתה בכלל משורר פולני שכותב בעברית.

 פיליפ “האמת היא שאחרי ארבעים שנה התחלתי לחזור לתרבות הפולנית ולשפה הפולנית, ובעיקר לשירה הפולנית, שמדברת אליי יותר מכול. במיוחד המשורר הפולני המפורסם זביגנייב הרברט, שאותו גם תרגמתי לעברית. התחלתי להתוודע לשירה הזו בגיל מאוחר יחסית, לא בפולין וגם לא בפולנית. זה היה ב-1986, בחנות ספרים קטנה בניו-יורק, כשמתוך ערימת ספרים עמוסה נפל לידי מבחר תרגומים לאנגלית של שירה מאת אחד בשם זביגנייב הרברט. המתרגם היה צ’סלב מילוש. התחלתי לקרוא ונדהמתי. הספר עורר בי סערה ממש.

“כשחזרתי לישראל התחלתי לחפש ספרים אחרים של הרברט עצמו ושל משוררים פולנים אחרים. השגתי אותם לבסוף בשפת המקור, בחנותו של נוישטיין ז”ל, המוסד הפולני המהולל בפסאז’ אלנבי. התחלתי לקרוא עוד ועוד יוצרים פולנים, וכך התוודעתי למכמני השירה הזו. מצאתי שהיא קודם כול מגדלור של תרבות, תרגום של אתיקה ואסתטיקה קלאסיות לשפת השירה”.

אליטה מוחמצת

רוזנאו כאמור יצר ספר אפוריזמים שלם. שיחתו שופעת אפוריזמים, והוא ממשיך לפרסם אותם באופן קבוע במגזין הרשת ‘יקום תרבות’, במדור הנקרא “מיומנו של אגואיסט“, שבו הוא מחיה את האמנות הכמעט-אבודה הזו.

בעיני הפולנים הפך רוזנאו בשנים האחרונות לסמל של האליטה היהודית המוכשרת שצמחה במדינה ונטשה אותה. פרסומו העיקרי בא לו בעקבות ‘סיפורו של מתמטיקאי פולני’, סרט תיעודי בן שעה שיצרה הבמאית  אגניאשקה ארנולד. הסרט זכה לתהודה גדולה ושודר כמה פעמים בטלוויזיה הפולנית ובפסטיבלים שונים ברחבי העולם. “אני לא מתלהב מהשם שהיא נתנה, שהרי אינני פולני, אבל אני לא מתערב בעבודת הבמאית“, אומר רוזנאו.

 אלי : איך נולד הסרט?

פיליפ: “ב-2002 נפגשתי עם ארנולד, שעשתה אז סרט תיעודי מזעזע על הטבח בידובנה. מדובר בפוגרום שאירע ביולי 1941, ובמהלכו נרצחו 1,600 יהודי העיירה הפולנית ידובנה הסמוכה לעיר לומז’ה על ידי שכניהם הפולנים. הם הוכו למוות, בותרו ורבים מהם נשרפו חיים. באתי להקרנה של הסרט בארץ בסינמטק, דיברתי עם הבמאית והיא הזמינה אותי לשתות קפה. במהלך השיחה היא החליטה שראוי לעשות עליי סרט. בעיניה זהו סיפורו של בן התרבות הפולנית, שחי בחו”ל אך מגלה את שורשיו ‘האמתיים’ בפולין, מעין שובו של הבן האובד”.

ואתה מסכים עם התזה הזאת שלה?

לא, אבל עיקר עניינו של הסרט הוא קורות חיי, הגלגולים שעברתי, מבטי על החיים, ושאלות כמו איך החינוך בפולין השפיע על בחירות שעשיתי. הסרט מתחיל בביקור בתחנות שונות של חיי בארץ – חולות ילדותי, משרדי באוניברסיטה. אחר כך הוא עובר אל עיר הולדתי וצמיחתי בפולין, ומראה קטע מהרצאות שלי באקדמיה למדעים בפולין ובפסטיבל שירה שהתקיים ב-2002 בוורשה. יש גם שיחה קצרה עם בניי על אביהם ועולמו. לפולנים זה נתן מבט מה צמח על אדמתם, ומה, כפי שלא מעטים מהם כתבו לי בדוא”ל, היה יכול להיות שלהם אלמלא דחפו אותנו החוצה.

“העיתונים בפולין הרבו לצטט שורה שאמרתי והופיעה בפרומו: ‘אני לא אוהב במיוחד את מזג האוויר בארץ ולא משתגע על המנהגים כאן והאוכל, אבל מצאתי קרקע מתחת לרגליים’. הביטוי הזה, מצא קרקע מתחת לרגליו, זכה בפולין להערכה והערצה: הנה אדם כלבבם!”

צילום עם גנרל

אחרי כל הקרנה של הסרט בטלוויזיה הפולנית, מספר רוזנאו, הוא מקבל גל של מכתבי הערצה בדוא”ל. “לתדהמתי – שהרי אני מכיר את המַטריה הפולנית – אף פעם לא מגיע מכתב של שטנה. ב-2004 זה הוקרן גם בלוויין, וגנרל פולני מכוחות האו”ם בגולן ראה את הסרט ופנה אליי בבקשה להצטלם איתי. בעקבות הסרט גם הזמינו אותי לכנס שירה בפולין. ושם הקראתי שירים שלי שתרגמו לפולנית”.

 אלי : מה אתה חש כשאתה מבקר בפולין ?

פיליפ :”אין לי געגועים לפולנים. היום אני אוהב תרבות פולנית, אבל פולנים ותרבות פולנית אלו שני דברים נפרדים לחלוטין, שמי מזהה ביניהם עושה זאת על אחריותו בלבד. גם אין לי געגועים לפולין, אף שתרבותה טבועה בדמי. איני מתכחש אליה אלא להפך, לוקח ממנה הרבה דברים טובים לדרכי”.

אתה חושב שעדיין יש בפולין “בעיה יהודית”?

פיליפ: “אין בעיה יהודית, כי אין שם יהודים. יש בפולין בעיה פולנית. הפולנים הם כמו אדם שכרתו לו יד – אם תרצה, הם כרתו אותה בעצמם – אבל משום מה גם שישים שנה אחרי, הם עוד מתעקשים לחוש את היד”.

היום היית מוכן לגור שם?

פיליפ:”התשובה היא לא. אני מרגיש שם זר, כל המנטליות וההתנהגות שלהם זרים לי. אני מעדיף את ישראל. לצערי, בכל פעם שאני פוגש פולנים בחו”ל, גם אם מתחילים לדבר על מזג האוויר, בתוך כמה משפטים אתה מגיע לוויכוח על ‘הבעיה היהודית’. ואז חצי מהם מוכן להרוג אותי וחצי חונק אותי מאהבה. אני זוכר כיצד שני מדענים פולנים התחרו זה בזה בפניי, בשאלה משפחתו של מי הצילה יותר יהודים. קטעתי אותם: ‘עכשיו אני מבין את הטרגדיה היהודית. עד כדי כך רבתם ביניכם מי יציל אותנו, עד שקרעתם אותנו לגזרים’.

“בניגוד ליהודים, מה שהפולנים עושים, הם עושים מכל הלב. שונאים מכל הלב, אבל גם אוהבים מכל הלב. בצד פולנים שהסגירו יהודים תמורת בקבוק וודקה או גנבו את רכושם, היו לא מעטים שסיכנו את חייהם כדי לעזור. כך למשל נצלו הורי רעייתי, וכך הצילו את הפסנתרן ולאדיסלב שפילמן. ההולנדים, למשל, לא טובים מהפולנים. אחוז היהודים ששרד שם נמוך מבפולין, אבל להולנדים לא זוכרים את שיתוף הפעולה עם הנאצים”. 

בשורה התחתונה, אתה חושב דברים טובים על האומה הפולנית?

פיליפ:”זו שאלה לא שייכת. התמונה היא מורכבת למדי ואין לה סיכום פשוט, כי יש מזה ומזה. כשילדים פולנים היו מקניטים אותי או מתנפלים עליי, תמיד נמצאו זרים שהיו מגנים עליי. את הנשיא לשעבר של פולין שמעתי נושא בסנאט של האוניברסיטה בתל-אביב נאום יותר פרו-ציוני ופרו-יהודי מאשר כל המנהיגים שלנו. לא בכדי פולין נקראה בימי הביניים ‘גן עדן יהודי’,paradisus Iudaeorum. גדול חסידי אומות העולם הוא פולני – יאן קארסקי, אדם שסיכן את חייו במידה שלא תתואר כדי להתריע במערב על שואת יהודים. בימים אלה, אגב, אני כותב מחזה על אודותיו. הוא הגיע לצ’רציל ולרוזוולט כדי לספר להם אישית מה ראו עיניו בגטו ורשה ובמחנות ההשמדה. מכל היהודים שעשו למען יהודים, אין אחד שפועלו ישווה לזה של קארסקי. אמרתי בסרט, וגם לתלמידי תיכון שאיתם נפגשתי כמה פעמים בוורשה: אני לא שוכח את הרעים ואת הטובים, גם אם הם מעטים, מעשים ואנשים”.

 אלי :איך אתה מסביר את העניין הפולני היום ביהודים, אחרי שכולם נעלמו מפולין?

 רוזנאו :”אני חושב שלמרות שהאנטישמיות בפולין חיה ומשגשגת, לפחות האליטה הפולנית מבינה שהייתה זאת אבדה חסרת תחליף. לכן הם שואפים להחזיר את האוכלוסייה היצירתית הזאת לארצם“.

לא מן הנמנע שהסבר נוסף הוא שהפולנים שסובלים היום מירידה דמוגרפית וגם תרבותית שהולכת ומתחזקת  באוכלוסייה שלהם  שואפים להביא כמה שיותר מבני מה שהם מגדירים כ”התרבות הפולנית “”חזרה”  לפולין על מנת להתמודד עם הירידה הזאת.

בכל אופן אין ספק שאישים רב תחומיים  כמו פיליפ רוזנאו והמחנך והסופר יאנוש קורצ’אק שפולין הכריזה לזכרו על 2012 כשנת  קורצ’אק הבינלאומית  יש להם תפקיד חשוב כיום  בהפצת  השקדנית  של פולין ברחבי העולם כמדינה סובלנית ,פתוחה המייצרת גאונים.

כשהבעיה צועקת “גאלת אותי!”

אלי :ועכשיו השאלה המתבקשת היא מה למשורר-פילוסוף כמוך ולמתמטיקה.

 פיליפ :”לא להאמין, אבל כשלמדתי בפולין הייתי חלש בחשבון. את המתמטיקה גיליתי כאן, בכיתה ז’. אמי גססה אז מסרטן, וגיליתי שהמתמטיקה מכניסה לי סדר פנימי ושומרת על שפיות דעתי”.

אביו, שהיה אז טכנאי רדיו, שלח אותו ללמוד אלקטרוניקה. הוא פחד שאם ימות, בנו יישאר ללא מקצוע. אבל בבית הספר גילו את כישרונו המתמטי של פיליפ, ואת כיתה י”ב בילה במכון וייצמן.

cover image

קומפקטונים.

קשה להסביר בשפה פשוטה את תגליותיו של פרופ’ פיליפ רוזנאו שהקנו לו שם עולמי, אבל הוא מנסה בכל זאת: “הקומפקטונים, שזכיתי להיות הראשון לגלותם ולתת להם את שמם, הם מחלקה של גלים בעלי תכונה חשובה: בניגוד לרוב הגלים, שיש להם ‘זנבות’ ארוכים, הקומפקטונים הם מעצם טבעם קומפקטיים ויש להם זנבות קצרים ביותר”.

מה ההשלכות המעשיות של התגלית הזו?

פיליפ:”לתופעה זו יש חשיבות לא מבוטלת עבור סיבים אופטיים. בסיב אופטי האינפורמציה מפורקת לשרשרת של פולסים, שנישאים ידי גלים לא-ליניאריים. אבל כיוון שלגל כזה, שקרוי סוליטון (בודדון), יש זנב ארוך, יש להרחיק את הגלים זה מזה כדי שלא יתערבבו. הדבר מגביל את מספר הפולסים שניתן לדחוס ביחידת אורך של סיב אופטי, ולכן גם מגביל את כמויות המידע שאפשר להעביר דרכם.

“כאן יתרונו הגדול של הקומפקטון שרוחבו סופי. עקרונית, בעזרת  הקומפקטונים אפשר להעביר מידע דרך סיבים אופטיים בצורה הרבה יותר יעילה ובכמויות גדולות יותר. ייצור סיבים מחומרים התומכים בהתפשטות גלים מסוג זה היא לעת עתה בעיה טכנולוגית שעדיין לא נפתרה, אבל אני מאמין שבעתיד הקומפקטונים יהפכו לחלק אינטגרלי לא רק מהנוף המדעי, כפי שהם כבר היום, אלא גם מהטכנולוגיה שלנו”.

רוזנאו היה הראשון לזהות כלי מתמטי חשוב נוסף. “יש שטח שנקרא ראייה ממוחשבת,computer vision , שבו מזהים תצורות על ידי המחשב. אחד הכלים לכך היא משוואה שמתארת דיפוזיה (פעפוע), תנועה של חומר מריכוז גבוה לריכוז נמוך, שנגרמת עקב התנועה האקראית של החלקיקים. הבעיה היא שדיפוזיה רגילה היא תהליך מהיר מדי, והדבר גורם למריחה ואובדן חדות של התמונה המושגת בדרך זו. כדי ליצור תמונות טובות וחדות באמת, יש צורך בפעפוע אטי יותר.

“מבלי שהתכוונתי לכך, תוך עבודה על פיתוח מודלים מתמטיים שמתארים תהליכי דיפוזיה, פיתחתי משוואות שמתאימות כמו כפפה לתחום הזיהוי הממוחשב. זה היופי במתמטיקה: אתה פותר בעיה אחת, ובעיה אחרת צועקת ‘גאלת אותי!’. תיאור שטוב למציאות אחת, ניתן ליישום במציאות אחרת לגמרי. התברר שאנשים העוסקים בזיהוי ממוחשב זקוקים בדיוק למשוואות כאלה, כי הם מעוניינים בתהליכי דיפוזיה איטיים לצורכי זיהוי של כל דבר, אם חפצים ואם בני אדם.

“לדעתי עבודתי בשטח זה חשובה לא פחות מהקומפקטונים, אבל כמו עם הקומפקטונים וכמו עם השירה שלי, אין שם כותרת סקסית להמונים. לא נורא, התרגלתי לזה”.

 

ראו עוד על פיליפ רוזנאו :

דף המרצה של פיליפ רוזנאו

 

פיליפ רוזנאו בלקסיקון הסופרים

  

פיליפ רוזנאו נותן הרצאה ספרותית

 פיליפ רוזנאו מספר על משפחתו

סקירות וביקורות על פיליפ רוזנאו

חילופי מכתבים בנוגע לשירתו של פיליפ רוזנאו

למה התכוון המשורר?:הסופר יורם קניוק תוהה על המשורר פיליפ רוזנאו

 אלי אשד על המהפכה המדעית דרך עיניו של פיליפ רוזנאו

  פיליפ רוזנאו עושה חשבונות :יואב איתמר מראיין את פיליפ רוזנאו

 

פיליפ רוזנאו מתמטיקאי משורר צייר אורי ליפשיץ ז”ל

פיליפ רוזנאו במדעים :

הרצאה של פיליפ רוזנאו על קומפקטונים

פיליפ על מה זה קומפקטון

 

 

12 תגובות

  1. כתבה משובחת. ביקורת משלי על ספרו החדש של רוזנאו תתפרסם ב”עיתון 77″. זהו ספרו הטוב ביותר של המשורר,
    שקולו האוניברסלי נחוץ מאוד לשירה העברית המאוהבת בפופיק שלה.
    באשר לעניין של פולין בשירתו, ובאופן יותר רחב בקשרים המתהדקים בין סטודנטים ישראלים לפולין ולגרמניה, והעניין ההדדי בין שניהצדדים, הרי שהפולנים והגרמנים מחפשים את היהודי המשכיל שאיבדו כשרצחו ושיתפו פעולה עם רצח חלק ניכר מעמנו. לא צריך לשתף פעולה עם כמיהתם, ועושה רושם שרוזנאו לא מתרשם מהם במיוחד, ובצדק.
    מוסף “תרבות וספרות” של “הארץ”, למשל, משתף פעולה באופן מוחלט עם האירופאיות הרצחנית יהירה וצדקנית, והוא למעשה מוסף יהודי בארץ ישראל, מוסף אוריינטלי המתנשא על הלבנט. אבל זה כבר עניין אחר.

  2. כתבה מענינת ומדויקת, לצערנו אחיותיו של סבי נרצחו על טפן כשחזרו לכפר הולדתן אחרי ששרדו את השואה. אלה היו אומנם אוקריינים אבל הכל באותה משפחה. סבי שהיגר לפני המלחמה לא”י היה פרא אדם והיה מכה אותם עד זוב דם, הרדיפות שלהם אכן היו בלתי נסבלות. אך האלימות הזאת התקשתה לצאת ממנו כשהגיע לארץ . להבין את המהגרים קשה וגם לא היה זמן או סבלנות. באשר לההולנדים פשוט רצחו בבאלגנטיות מנומסת. נתנו לרצח להתבצע. יש שם ארכיונים שלמים שמעידים על הנושא,ועל רכוש יהודי שטרם הושב, ידיד שלנו שגישש וכמעט הוציא מסמכים מצא עצמו מאים על חייו.

    נהניתי מאד לקרוא. לצערי יש הרבה אנשים מרתקים וכותבים טובים שבגלל לקות ביחצנות לא מגיעים מספיק לתודעת הקוראים. תודה

  3. וליתר דיוק – באשר לביקורתו של המבקר סתר שאינני מכיר שהובאה בפתיחת הכתבה:
    רוזנאו הוא משורר יהודי פולני, ולא רק משורר פולני כמילוש או הרברט.
    אף אחד לא יכול לכתוב יותר טוב ממילוש או הרברט, כמובן, אבל יתרונו של רוזנאו
    הא עיסוקו הדי אינטנסיבי במצב היהודי ויהדותו בימינו, עם שירי שואה כואבים ואירוניים
    בסגנון פגיס ברקע. לפיכך נכון, רוזנאו איננו משורר ישראלי, ולפיכך אל לא להתלונן
    על קשיי ההתקבלות כאן. הוא אולי משורר עברי, בדוחק, עם זיקה לאבידן ושדה
    המוזכרים בספרו האחרון, אבל גם זה בקושי. זה לא בהכרח רע, אבל אמנות שאיננה
    מקומית בדרך כלל מפסידה משהו. וגם את זה עוד לא מאוחר מדי לתקן, על אף שם הספר
    האחרון, אבל מסופקני אם המשורר כלל מעוניין בכך. מה שלא משנה את העובדה שהינו
    אחד המשוררים הטובים הפועלים כאן, יהודי, פולני או ישראלי.

  4. ויש גם הצד הפואטי הטהור שאינו תלוי בזמן ובמקום ושהולך ואוזל מספר לספר. מקדם מדי התחיל להיות מאוחר…..?
    “קינת זמיר עוור”.

  5. קראתי כבר במקור ראשון. יפה ומעניין עד מאוד. בשני המקומות אותה טעות סופר: המבקר ב’נתיב’ אינו יורם סתר (בלבול עם יורם מלצר, מן הסתם) אלא גדעון סתר. זהו שמו הספרותי של עורך נתיב, אריה סתיו.

  6. רוחו של רוזנאו כרוחה של רחל המשוררת,שנתן ליחסה להשירה הרוסית, וכשל לאה גולדברג שנתן ליחסה אל השירה האירופית,ושכמותם,דואה, משתובבת, משחקת, מאתרת את כל האפשרי בשיג והשיח עם המציאות כולה, האל מודע הקולקטיבי, שירת העולם. הכל מהווה זירה לשירת ה”אדם המשחק” הזה. אמנות השירה מחוקקת את חרותה היא, שאינה יודעת גבולות,והנסיונות להלאימה עלידי תפיסות חברתיות פוליטיות לאומיות מוסריות וכו היא רק בעוכריה.

  7. מוקדם מידי החל להיות מאוחר” מאת פיליפ רוזנאו – ה ש ק ה
    סיפור פשוט בשיתוף עם קשב לשירה שמחים לארח את המשורר פיליפ רוזנאו עם צאת ספרו החדש “מוקדם מידי החל להיות מאוחר”. ב ה ש ת ת פ ו ת:

    יורם קניוק
    פרופ’ מני מאוטנר
    פרופ’ מאיר שיניצקי
    יהודה מור
    אברהם סלקטר
    חגית גרוסמן
    רפי וייכרט
    נדב ליניאל

    יום א’, ה- 26 במאי בשעה 19:00.
    כניסה חופשית. מומלץ להרשם מראש בטל’ 03-5107040 או בדוא”ל info@sipurpashut.com

  8. פיליפ רוזנאו הביא מפולין לא רק צלקות (אני מבין שהרביצו בו האנטישמים פולנים מנובלים כי לו היה הוא בגרמניה דבר לא היה קורה, כמובן כי גרמנים כבר דאגו בכך בדיעבד, וחוץ מזה כמובן שגרמניה זאת אהבה נצחית של יהודים ובפולין יהודים ישבו אלף שנה רק במקרה) אך גם את השפה פולנית ואת התרבות שלו ואת ילדותו. הכל מספיק חשוב בשביל לרמז על כך במקום ספרותי כזה, נכון?

  9. רוזנאו :”אני חושב שלמרות שהאנטישמיות בפולין חיה ומשגשגת, לפחות האליטה הפולנית מבינה שהייתה זאת אבדה חסרת תחליף. לכן הם שואפים להחזיר את האוכלוסייה היצירתית הזאת לארצם”.
    אני חושב שכאן פיליפ טועה. אנטישמיות יש גם בין האליטה כי הם מבינים שיש כמה שיבות בשביל לא לאהוב את היהודים (אך לא להרביץ בהם חס וחלילה) ובין המון ותשאלו אותם למה ותקבלו את התשובה, אבל דור הצעיר לא מכיר את היהודים לא הייתה להם בעיה כלשהי להיות אתם. הם אוהבים את המוזיקה, את דיברי צדיקים הנכונים אבל את הצדיקים עצמם הם לא מכירים אז יש נוסטלגיה לבלתי ידוע.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

13 − 7 =