היאוש השקט :על שולמית אפפל

סקירה על

"פחות מאמת אין טעם לכתוב", ספרא 2012, 104 עמ

היאוש השקט

מאת יובל גלעד

שולמית אפפל

ספר שיריה החדש של שולמית אפפל, כלת פרס ראש הממשלה הטרייה, הינו ספר של שירים עדינים רוויים בייאוש שקט, מפוכח, אבל כזה שלא מוותר על החיים ויופיים, ייאוש מהול בהומור דק הנותן פרספקטיבה לצער האישי. זהו ספר של משוררת מקצוענית במובן הטוב של המילה, ששמו עוסק במילים – "פחות מאמת אין טעם לכתוב" – אמנם מעט בנאלי, אבל מעיד על תוכנו, חיפוש אמיתות קטנות בשירים קצרים מרובם, מעין משלים קטנים מגולפים מהחיים. גם צילום העטיפה עוסק במילים – צילום של עציץ על רקע נוף חלון, מעל כוננית ספרים, ספרי ארכיטקטורה באנגלית.

וכך גם הספר, ארכיטקטורה עדינה של סיפור חיים. חלק מהשירים מצליחים להעביר משל קטן, חלקם לא, חלקם נותרים מעט סתמיים, אבל הסך הכול הינו מכלול בוגר ומגובש. וכך הוא נפתח:

קוראים לי Apfel כמו לראש התנועה הנאו-נאצית בסקסוניה/ נזפו בי פעם בפומבי שלא עברַתי את השם/ אבי היה פולני אמי נולדה ברומניה סבתי ברוסיה… יהודיה לא צריכה לחשוב על סקס כדי לקבל כאב ראש

האירוניה בשורת הפתיחה והסיום ממסגרת את סיפורי ההגירה היהודיים, ואת המחול הבינלאומי שנאלצו בני עמנו לעבור. יש איזה אכזריות מינימליסטית בתיאורים של אפפל, כמו בפתיחת השיר הבא, שכמו מרבית השירים בספר הינו תמציתי, וכוחו בתמציותו:

קראתי ספר בן ארבע מאות עמודים/ על יחסים קצרים בין גבר ואשה/ הוא לא הניח לה וקפל והפך וחדר/ ונרדם וחלם שהוא כותב/ ומקפל והופך וחודר… אני כבר לא עוקבת/ הטלויזיה מתחרה/ על תשומת הלב שלי/ עשר שנים ויותר/ יש לי יחסים/ רק עם גברים/ שהם שחקני קולנוע

ריבוי הפעלים במיעוט השורות מתמצת את הניכור של החלפת תנוחות ביחסי מין, ומשם עובר השיר למצב המוכר לכולם של בהייה במסך, כתחליף חיים או יחסים בין בני אדם. אבל על רקע הניכור בשורות הפתיחה, הרי ההסתפקות במקלט נראית הגיונית – "יחסים רק עם גברים שהם שחקני קולנוע". השיר עובד כי הוא בנוי היטב, במינימום מילים, תמצות של סיפור אישי עצוב אבל גם חוויה אוניברסאלית של אורבניות בודדה.

והנה שיר קצר וחכם, המכיל בתוכו את הטרגדיה היהודית והפלסטינית בארבע שורות:

ישנתי פעם בעין כרם ובשנתי חליתי מאוד/ ככה בכל פעם שאני בבית ערבי/ שוב הורגים אותי בקרקוב/ בכל מקום ארכיטקטורה של גירוש

יסורי המצפון על גירוש הערבים מפלסטינה, מיד אחר כך טראומת השואה, וכל זאת בסיפור אישי קטן על מחלה.

עוד "שיר משל" קטן הינו שיר המתרחש בניו יורק, שם מתרחשים שליש לערך מהשירים:

הצמדתי את המצח לשמשת אולם המחול/ של Alvin Ailey וקראתי שפתיים/ רקדן ותיק אמן גופים גמישים/ לנתר עטלף/ גם אני רציתי/ ברחוב שקט אפל העמיק אל הלילה/ על הספסל לידי עלים נשרו/ בעוד זמן אסע ולא אשוב/ אל גדת נהר ההדסון/ עצים לא יכילו את צילי/ מעקות הברזל שאהבתי/ לא ילוו אותי בדרכי/ עיר טובה/ עיר עבודת יד/ תחת יסודות בניין/ שנועד להריסה/ נחשף במנהטן/ אתר קבורה/ של עבדים

שיר צנוע ויפה. למה? למה הוא יפה לדעתי בניגוד להרבה מהשירה הצעירה הביוגרפית של ימינו? כי יש בו תנועת מצלמה מהפנים לחוץ, התבוננות פנימה והחוצה, בניגוד להתבוננות פנימה, הנרקיסיסטית, של רבים מהמשוררים הצעירים. פתיחת השיר קלאסית: מקומית, ספציפית, חד פעמית – להקת מחול ידועה, אישה, אולי רקדנית בעברה, מתגעגעת לתנועה, לחיים. תמונת עצב קטנה, עירונית, שבה "מעקות הברזל שאהבתי" – וכל מי שהיה בניו יורק מכיר את המעקות האורבניים הנאים. "עיר עבודת יד" כותבת המשוררת, ובקיצור מצליחה להגדיר את היופי המיוחד של העיר.

השיר מתנהל בגובה המדרכה, תמונה קטנה וצנועה. לאפפל אין שפה מקורית או דימויים שובי לב, אבל היא מודעת לכך וכותבת בזהירות. סיום השיר מפתיע, חכם, ומתריס – תחת היופי של העיר, תחת המחשבות הנוגות מתפנקות משהו של הדוברת, התגלה, כנראה באמת, אתר קבורה של עבדים. ובשתי שורות אלה, המפתיעות, נכנס האלמנט האתי  לסיפור האסתטי הקטן, הלקאה עצמית של מי שחי חיי תרבות, ותחתיו קבורים קורבנות הרוע האנושי.

והנה שיר ייאוש כנה, יומיומי:

מה לעשות איך נצָלים שאלתי את שיינפלד/ לכי ללמוד מה ללמוד שאלתי/ ללמוד הוא אמר/ הרי כבר למדתי אמרתי/ כן אני יודע/ עכשיו את צריכה לשבת עם אנשים/ והם יצילו אותך…

דיבור פשוט וחכם. שיינפלד (אילן? המשורר?) נותן עצה פשוטה לדוברת – ללכת ללמוד לא בשביל הלימוד, אלא רק כדי להינצל מהבדידות. סיטואציה מפתיעה מספיקה לפעמים כדי להחזיק שיר, גם אם שפתו פשוטה, עירומה, אפילו דיבורית סתמית משהו.

לא כל שירי הספר טובים. שליש מהם, לערך, נותרים סתמיים, אין בהם את היפוך הסיטואציה או את השורה הכנה המפתיעה שמרימה את השיר. זה בולט יותר בשירים קצרצרים:

דמיינתי שאני אישה גבוהה במעיל עור/ שלא קונה אלוהים יד שניה מאף אחד/ וכבר לא מקבלת עונש על כלום

כאן ישנה רק אירוניה, בלי הרגש החשוף המעמיק את התמונה. גם כאן:

הבדידות הרגילה ואחר כך/ מחקה כמה שורות/ וקודם שחתמה את השיר/ שלחה פרחים לידידים בעיר/ שחררה את החתול… היה לה לפתע צורך דחוף/ במשמעת וסדר

זה בסדר, אבל לא מספיק. האירוניה העצמית כלפי כתיבת הבדידות לא מחזיקה את השיר, כי אין מתח של סיטואציה מפתיעה או של שורה מפתיעה – כתיבה סתמית על סתמיות.

וכך גם:

דמייני שאת שטה/ בחלבון/ שאת מתהוה/ שעיניך נוצרות/ תקשיבי, תדמיני/ תשרדי

השיר מנסה להעביר כאב בעזרת התמצות, אבל אין משקל מספיק לפני השורה האחרונה – "תשרדי" – כדי שהיא תקבל ממשות.

עם זאת, גם השירים הפחות טובים בספר אינם מביכים, וכלל מדובר בקובץ בשל של משוררת של ייאוש מפוכח, שקט, מתבונן ואירוני.

ראו עוד על שולמית אפפל

קטע מ"פחות מאמת אין טעם  לכתוב "

ביקורת של אלי הירש על הספר "פחות מאמת אין טעם  לכתוב "

שולמית אפפל בויקיפדיה

אודות יובל גלעד

יובל גלעד - משורר ומבקר שירה, מוסמך החוג לתורת הספרות באוניברסיטת תל אביב. עבד כעורך ראשי בהוצאת "גוונים". פרסם שלושה ספרי שירה: "שירי נזיר" (גוונים, 2000),"בדידות ישראלית" (כרמל, 2004) ו-"בית קברות לשירים" (ספרי עיתון 77, 2009).
הפוסט הזה פורסם בתאריך ביקורת עם התגים . קישור קבוע.

4 תגובות על היאוש השקט :על שולמית אפפל

  1. מאת חנה .ט.:‏

    התבוננות רגישה ומעמיקה בשיריה של המשוררת הנפלאה הזאת

  2. מאת דפנה לוי:‏

    שיריה של אפפל חורצים את העור מבפנים. אין אפשרות להתגונן מפניהם

  3. פינגבאק: דמיונות ואלה בעקבותיהם | שולמית אפפל | Shulamit Apfel

  4. פינגבאק: סקירה ביקום תרבות - שולמית אפפל

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*