אחד מספרי השירה   הבולטים  של השנה הוא ספרה הראשון של נעם פרתום להבעיר את המים באש” (חרגול, 2012). הספר נבחר בידי אלי אשד במגזין “יקום תרבות “כאחד מארבעת ספרי השירה הבולטים בשפה העברית של שנת 2012. ,הוא זכה למאמרי ביקורת משבחים רבים ולתגובות רבות עוד יותר בתיקשורת ששום משוררת חדשה לא זכתה להם מאז ימי ספר השירה הראשון של  סיוון בסקין . . ומה שחשוב מכל ,הוא לא השאיר איש אדיש לטובת או לרעת המשוררת.

והנה מאמר הניתוח הביקורתי  המפורט של יובל גלעד:

בדידות קיומית בעיר הגדולה

מאת יובל גלעד

ספר הביכורים של נעם פרתום, “להבעיר את המים באש” (חרגול, 2012)הוא ספר עז מבע של משוררת מוכשרת מאוד אם כי עמוסת בעיות פואטיות. מבחינת תוכנו, מציג הספר דיוקן עצוב מצחיק של אישה צעירה ובודדה המרבה לקיים יחסי מין מזדמנים יותר ופחות בחיפוש אחר אהבה וסיפוק מיני. בדידות מזוינת, תרתי משמע.

בניגוד למרבית השירה הצעירה של ימינו המתאפיינת בנטייה למיופייפות ולשפה גבוהה, לשירה נקייה וזהירה, פרתום משתוללת על הדפים, בספר ארוך, אולי ארוך מדי, מאה ושמונים עמודים אורכו. ואי אפשר שלא להעריך את הנפש החופשייה והפראית הנחשפת בשירים הביוגרפיים כנראה לגמרי, הכתובים עם כמעט אפס מרחק בין הביוגרפיה למציאות, כפי שעלתה בראיונות עימה. זוהי שירה המורדת בסדר הדברים המהוגן של הקיום, ותוך כדי כך גם לשונה הסלנגית, היומיומית מורדת בשפה הגבוהה והמוגבהת באופן מאולץ של מרבית השירה העברית כיום. בנוסף שפתה רוויה במילים באנגלית בתעתיק עברי, מתעדת ברגישות מצערת את הפלישה של מונחים אמריקניים לשפה העברית המתבטלת.

השפה המיוחדת למדי של פרתום הופכת את הסיפורים הביוגרפיים, שאצל מרבית השירה של בני דורה לא עוברים טרנספורמציה ונותרים יומניים, לשירה של ממש, לפחות בחלק מהספר, מחציתו לערך. אבל בחלק אחר היא נותרת סבך מילולי פרוע, שאמנם מעיד על חופש יפה שמרבית בני משוררי הדור לא לוקחים לעצמם, אולם העדר המשמעת ואולי מחסור מסוים בעריכה מותירים צעקה מדממת ולא מעובדת.

עורך הספר הוא אלי הירש, ואינני יודע עד כמה נערך הספר הגועש, כאמור, 190 עמוד. יתכן שהמשוררת סרבה להיערך, ואכן קשה מלאכת עורך בספר כזה שעיקר כוחו בחופש המתפרע שלו, שכן יש להיזהר לא לסרס את החופש. אבל מצד שני, יש בו עומס שלא בטובתו.

שירתה היא שירת הספוקן-וורד ילדית אמריקה, שירה שנועדה בראש וראשונה להיות מוקראת על במות. ואכן, ביוטיוב זכתה המשוררת לעשרות אלפי צפיות של שלה מקריאה את שיריה. אבל זוהי גם שירה טובה דיה כדי לעמוד על הדף ללא הפרפורמנס, לפחות בחלקים מהספר. מבקרים אחרים כבר ציינו את השצף המילולי המושפע מהשורות הרחבות ואהבת ההוויה כוללת הכול של וולט ויטמן, ושל ממשיכו בן דור הביט אלן גינסברג. בשירת המקור יש לציין את אבידן עם הרצפים הלשוניים שלו, לעיתים בעל המילים המתחברות, ואת יונה וולך המוזכרת בכמה שירים בספר, לאו דווקא הטובים בספר.

פרתום, רק בן 26, יכולה להיתפס כמתעדת של הדור המזוין של ימינו: דור של עודף אמצעי תקשורת ומיעוט אהבה או רגש כנה. ה”פייס” הוא הפייסבוק מוזכר בשירים לא מעטים, ומתעד דור שחי את הבבואות הנרקיסיסטיות של עצמו באינטרנט. זהו גם דור שמחפש אהבה אבל מוצא בעיקר מין, רוצה למרוד בעולם החומרני אבל לא מוצא אלטרנטיבה, דור חסר כל עמוד שדרה רוחני.

הספר מותיר תחושה של חגיגה מצחיקה (לפרתום יש חוש הומור ויכולת להבריק) ועצובה גם יחד, מעין מסיבה רועשת שאחריה נותר שקט שבו מתגלה הבדידות במערומיה (ויש הרבה עירום וכוסים וזיינים בשירים, מה שמושך תשומת לב קהל, כמובן).

ככלל, מדובר בתצוגת תכלית של כישרון מובהק ביותר, של חופש ושל חיפוש אמת, חגיגה של חיים, מין, משפחה ויחסים שבליבה בדידות גדולה. אבל מצד שני – ועל אף הכישרון הרב, חובת ההוכחה עדיין מוטלת על המשוררת. אין בספר שום דבר שלא נעשה קודם – בין אם ברצפים הפראיים של וולך ואבידן, בין אם ב”קדיש” לגינסברג, ועל אף היכולת המילולית המרהיבה אין כאן פריצת דרך – אלא רק המשך טבעי של השחרור הסלנגי של משוררי שנות השישים. ומבחינת שירים מוגמרים טובים – הם מעטים בספר, אם כי במרבית השירים קטעים טובים יותר ופחות.

המשוררת גם למדה מוסיקה ברימון, ג’אז נוכח בשירים, והמוסיקליות השוצפת והקולחת נוכחת בכל עמוד בספר.

וכעת – לשירים עצמם. השירים הטובים ביותר בספר, לטעמי, הם אלה בהם ישנו סיפור, שכן הסיפור נותן מסגרת להשתוללות המילולית השוצפת. שיר סיפורי יפה הוא השיר השני בספר, “השותפות מרכלות עליי”, שהינו דיוקן עצמי נוגע ללב של משוררת יוצאת דופן בחברה קונפורמיסטית:

בהיטרק דלת אני כבר יודעת/ השותפות מרכלות עליי./ זאתי שכל היום כותבת שירים/ אבל לא יודעת לשטוף כלים, להחזיק מגב… היא סמרטוט זאתי. / גברים באים במיטתה וגברים הולכים/ אבל אף אחד לא נשאר./ …איך בדיוק יהיה לה חבר אם היא עלתה השנה כמעט עשרה קילוגרם?… לא תהיה לה ברירה/ היא תמצא את עצמה קופאית סופרמרקט בסוף…

ההזרה של דיוקן גיבורת מרבית השירים דרך נקודת המבט הקונפורמיסטית של השותפות עושה את השיר, יחד עם אהבה גדולה לקונקרטיות המצויה בשירי פרתום – מגב, סמרטוט, פתקים על המקרר וכו’ – תמונות מחיי שותפות. הסיטואציה גם מורכבת כי הדיכוטומיה בין משוררת של עולם הרוח לרכלניות הארציות לא מוציאה אף אחד משני הצדדים טוב.

שיר יפה נוסף הוא שיר אהבה לסבי, שבו מרשה לעצמה המשוררת לאהוב קצת, בעוד היחסים עם הגברים הם בעיקר סקס:

מרוי מלטפת את ידי על מפת התחרה העדינה./ בהישירה מבט נפרם איזה תפר נסתר בנפשה/ ונגלה הזהב הכחול בעיניה… זוהר אינדיגו בהיר שוטף את המטבח הקטן/ ומהחלון מציצה עליי אישה שכובה על גבה -/ הלבנה היא בטנה ההריונית, פיה פעור לשמים..

שורות ליריות המוכיחות את המנעד הלשוני הרחב של המשוררת. המשך השיר הינו יריקה בפרצוף שירתו של יצחק לאור, המרבה לתאר משגלים עם נשים מנקודת המבט הגברית-כוחנית, אף כי ממעטים לשים לב לכנות שבחשיפת עצמו הכוחני, אם כי בשירים ששפתם בנאלית למדי. “יא קקות! אנחנו צועקות/ צוחקות”. החריזה בשורה זאת אולי לא מרגשת במיוחד, אבל היכולת לכרוך בשיר אחד מור ולבונה עם “אחר כך מזיינים אותנו בתחת” יוצרת עניין לשוני, כמו גם הכנות חסר המעצורים, שלא עושה חשבון.

שיר יפה נוסף הינו שיר על האם המשחקת ברידג’ מול המחשב ויש לה ידידים וירטואליים. כל הדור הצעיר הרי מכור למחשב, אבל בעזרת הסיפור על האמא יוצרת המשוררת הזרה שמאפשרת לה לדייק בבדידות המתוארת. כי כשיש שירים נרטיביים ביוגרפיים הסכנה היא לגלוש לבנאליה, כפי שקורה בחלק מהשירים, אבל כשבוחרים סיטואציה מקורית עם תיאור לשוני מפתיע – התוצאה טובה.

שיר נרטיבי חזק נוסף הוא זה המתאר התעקשות להישאר בסופרמרקט שלמנהלו יש שם זהה לשם של אביה של הדוברת. השיר הופך למעין זרם תודעה של מחשבות שבסופו ההסבר להתעקשות להישאר בסופר – התקווה שיקראו בשם של המנהל, הוא השם של אביה. וכך, בסיטואציה מטאפורית מעניינת, נוצר שיר מרגש על געגוע לאב. ולא כמו במרבית השירה הצעירה של ימינו, שהיו כותבים משהו כמו “אבי הוא יונת שלום שעופפה רחוק”.

הבוטות של פרתום באה לידי ביטוי בשיר על המשוררים שרוצים לזיין את המשוררת הצעירה. ומה לעשות – זה נכון, את אמת בוטה בפרצוף:

בערב הקראת שירה בבית ביאליק משוררים זכרים/ מבוגרים וצעירים, ותיקים ומתחילים/ מתחילים/ איתי… /והמשוררים גברים-גברים, חבורת דודים למודים / הו פטרוני שירת החשק הכבודים!…/ … תכף ארים את תחתיות השמלה, אפשיל את קומבינזון המלמלה,/ אחלוץ את ישבני הירחי, החלבי, ארכון קדימה בעדנה… כן, בקול של זונה היורקת את מילותיה כמו סמוכטות המתאדות תוך שניות,/ על המדרכה הרותחת,/ אגנח ואקרא:/ כמה מכם גברברים רוצים סיבוב על הקאדילק הלבן, הרענן…

הסחרחרת הלשונית של פרתום עוברת מהדודים (לא רק דודים במובן של אחי ההורים, אלא דודים במובן המקראי), המלמלה, שירת החשק הכבודים, העדנה וכו’ – שפה גבוהה אירונית, לסמטוכות של הזונה. כן, זה שיר אמיתי. המשוררים רוצים לזיין את המשוררות, אבל בימינו, יש להוסיף, המשוררות רוצות גם לזיין את המשוררים, הנשים הם גברים שעושות את הגברים לא פחות מלהיפך, ובתוקף הקודים הפמניסטיים הקשוחים של ימינו שירת נשים רווית דודים ואהבהבים, ושירת הגברים (פרט ללאור ושבתאי הותיקים) הפכה להיות מסורסת. אבל זאת לא בעיה או אשמה של המשוררת הנידונה. מה שהיא מתארת, מעבר לרצון המיני עצמו, זה את הצביעות המשוררית, והיא זו ההופכת את השיר למורכב.

לעומת שירים יפים אלה, יש בספר לא מעט שירים בינוניים עד חלשים, כמו שיר הזיון הבא, בו המשוררת לוקה באותה שטחיות בוטה שלאור לוקה בה בשיריו המיניים:

גבר חדש עירום במיטתי./ בחוץ תל אביב קודחת/ רועשת/ רוטטת – /מפרקים את העיר… בחדרי, מהקומה הכי גבוהה, אני ובחורי מציגים אהבה לראווה – / הוא חותר לעברי כרוח בין סדיני המפרש הלבנים.. אתה רושף באזני/ אנחנו פורקים גוף אל גוף/ מפרקים אחד ת’שני – /זיקוקי די נור בתקרה…

די סתמי. גם לשונית. אז מזדיינים, אז מה? “תל אביב קודחת” צירוף חלש, כמו גם מטאפורת הזיקוקי די נור השחוקה למין. כשיש מורכבות לשונית אז פרתום מעניינת, כך גם כשיש סיטואציה מקורית – הרעש של הווליום הגבוה מקבל איזה איזון ממתן, אבל יש שירים שהם פשוט רעש:

בכל העולם אין מקום לצרחה שלי. / אני קונה לה קנו עשוי מילים, פריך כסירת נייר/ ומשיטה אותה לאורך הנילוס הלבן… הצרחה שלי היא בת פרעה/ עיניה טובלות בכחל./ בכל העולם אין די מקום לצרחה שלי… אני משחררת אותה בביצית קטנה מהרחם, מדי חודש, /ומדממת.

רעש נעורים בצירוף דימויים מאולצים, לא קשורים, רעש שאולי יחלוף עם השנים.

יש גם שירי התחכמות כמו “חופשה מהדובים” בו “נשארת עירומה כולם רואים לי את התחת/ שקוף”. זה מה שנקרא OVER DOING של שימוש בתחת, כוס ושאר איברים, עד שהם מפסיקים להפתיע את הקורא, ולא שהמשוררת צריכה לוותר עליהם, חלילה, אלא למנן.

השיר “כשתבוא לשכב איתי כמו יונה וולך” הוא דיגום וולך מיותר, פשוט שכתוב של השיר הוולכי עם מעט שינויים, ונשאלת השאלה איפה פה העורך (מה גם שזהו שיר של שמונה עמודים).

יש גם שירים הבנויים על התחכמות לשונית שאינה מחזיקה את השיר:

אם יש’ך מישי אחרת/ אני לא רוצה לדעת./ אם היה לי מישו חדש ומשו היה מתבשל בינינו/ (מרק משמשים מהביל, משל) תאמין לי, / גם אתה לא היית מתעניין./ אם אתה ממשש מישי חדשה בבית שימוש…

אי אפשר לתקוף בוטות ריקה בבוטות ריקה, מינוס כפול מינוס לא בהכרח יוצר פלוס. מחזור ארוך וחלש למדי הינו מחזור “שירי הנבגדת”, שגם בו יש ניסיון לתקוף שטחיות מינית של גברים בוגדים אם אירוניה לא מספיק מתוחכמת:

יש לי חשד מבוסס שאתה מדבר עכשיו עם הבלונדינית – / זאתי עם המצו עם המיקרופון ביד… / נטועה במרכז הבמה ברגליים פשוקות/ מחזיקה את /מישו בזין, מחזיקה את מישי בזין/ מחזיקה אותך בזין – הבלונדינית…

סתמי למדי, מה לעשות. וסתמיות שנפרשת על קרוב לעשרים עמודים מלאים. בכלל, הספר הולך ונחלש ככל שהשירים מתקדמים, הולך ומאבד שליטה שלא בטובתו. כאמור, כל עוד יש סיפור, סיטואציה מפתיעה, דרמה לשונית, השיר מחזיק. כשיש רק אירוניה לא מספיק מתוחכמת והרבה זין ותחת – לא מחזיק. ועוד שורות צועקות, חלשות:

לפעמים אני צריכה לפוצץ את החבית/ לדמם מבין פחדיי/ … לפעמים אני צריכה לבכות עולם כי אין לי אבא/ לפעמים אני צריכה לבכות עולם כי אמא שלי הלכה/ לפעמים אין די מקום לכאב ולזעם הדם מחפש פרצה…

רע מאוד. שורות חלשות יומניות, לבכות על האבא – בסדר, אבל זה לא שירה, אלא השיר בו הראתה המשוררת את הכאב על מות האב בסופרמרקט.

רצפים מילוליים אמיצים בפראיותם אבל משעממים למדי לקריאה מופיעים לקראת סיום הספר, ביניהם רצף שהינו מעין מכתב לפסיכולוגית. שיר הסיום הארוך של הספר מעט מעניין יותר על אף הזרימה הלשונית המעט סתמית, שיר העוסק בחוסר השייכות של המשוררת לעולם המחאות החברתיות של ימינו.

אבל לסיום הרשימה אחזור לשירים היפים שיש בספר. שירים שיש בהם מינון נכון של פראות ושליטה, כמו השיר הבא:

אף פעם לא הייתי ערומה איתך-/ תמיד הייתי מופשטת. / כשהייתי שעירה היית מגלח לי את הרגליים./ זה היה משחק אירוטי שלנו./ אני שכבתי על כרי מיטה מוגבהים, בוהקים ורכים כמו שמנת,/ בתנוחת ונוס מאורבינו, ונוס ממילו – / בתולת שנהב בלי ידיים,/ מלכסנת מבט מושפל אל אזור מבושיי./ אתה היית מטפס עליי בלהט להב סכין, עד המפשעה,/ עושה אותי חלקה כמו בארבי./ אחר כך בזיון הייתי מציין באוזניי/ איפה אני נעימה איפה מחוספסת…/ עכשיו אני צריך אותך קטנה, מסכנה ונחרדת/ נחדרת/ ועכשיו אני רוצה אותך זונה מוצצת, / ג’נה ג’יימסון שזופה ומזמינה/ שתבלע לי את הבננה עמוק לתוך גרונה כמו אורנגוטן

גם כאן שימוש רב בבוטות מינית, אבל כאן יש לה כיסוי – ראשית בשילוב הלשוני בין “גבוה” ל”נמוך” – בתולת שנהב, אזור מבושיי, לעומת זיון , זונה מוצצת וכו’. גם הסיטואציה המינית שהופכת לאלימה – להב סכין – מעניינת, כורכת את המין באלימות. ויפה בעיקר האבחנה בין מופשטת לעירומה, כביכול אנלוגיה מילולית, למעשה הבדל בין נפש לגוף.

ואחד השירים היפים בספר הינו זה המתאר בדיקת הריון שמתבצעת בשירותים של קניון איילון ריק, ליד המק/דונלדס, שיר ארוך מכדי לצטטו, צריך לקרוא את כולו, שיר קונקרטי מצחיק עצוב על חשש מהריון של זוג מזדיין בלתי בוגר, שחושש מהריון, של ניכור בקניון, של דור מזוין, של בדידות מזוינת.

אחרי ההישג בספר זה מתחיל המבחן האמיתי של המשוררת – האם תוכל להתפתח ואפילו להתעדן, כי אחרי צעקה באה התעדנות, ולהגיע לגבהים מורכבים יותר שיתארו את הדור שלה עם עומק לשוני וחוויתי, או שמא תעדיף לתחזק את ההישגים הנוכחיים היפים אבל בעייתיים.   

ראו גם :

הספר בהוצאת עם עובד

נועם פרתום בלקסיקון הסופרים העברי

נועם פרתום בפייסבוק

מיה סלע על נועם פרתום

צליל אברהם מראיינת את נועם פרתום

נעם פרתום על היום הכי טוב בשנה

ראו עוד מאמרי ביקורת על ספרה של נועם פרתום

רוח כבירה נושבת :ארז שוויצר על נועם פרתום

בולעת את הקורא :גלעד מאירי על נועם פרתום

הבלתי אפשרי של נועם פרתום :גבריאלה אלישע על “להבעיר את המים באש”

הצרחה של נועם פרתום :אילן ברקוביץ’ על אירוע ההשקה של הספר

אלי אשד האלוהים של נועם פרתום

אלי אשד על ארבעת הגדולים סיכום שנת 2012 בשירה

נועם פרתום .ציירה קרן כץ.

10 תגובות

  1. בניגוד לטענת מר גלעד,לי ניראה שגם השירה של אהרון שבתאי ויצחק לאור סורסה בשנים האחרונות כמו מרבית שירת הגברים בשנים האחרונות כל אחד מסיבות אחרות.
    אהרון שבתאי כנראה בגיל שנראה לו לא מכובד יותר לעסוק במין בשירתו ,ויצחק לאור ככל הנראה כבר לא מוצא חשק לעסוק בכך לאחר אותה פרשת אונס שהיה או לא היה שבה הואשם בידי מבקרות פמיניסטיות שונות
    דהיינו השניים האלו סורסו אולי אף יותר מכל השאר.

  2. שלום אלי, מסכים עם הטענה הכללית לגבי המעבר של כתיבה אירוטית לחזקת המין הנשי, החזק והיפה,
    על חשבון המין הגברי. לגבי שבתאי ולאור זאת זכותם, וגם הגיל משחק תפקיד. לגבי פרשת לאור,
    אינני מצוי בפרטים ולא אתייחס. בעיקרון דברים שהיו נהוגים פעם בחברה המאצ’ואיסטית מיליטריסטית שלנו
    כבר אינם נהוגים, וטוב שכך. מצד שני, גברים מסורסים כמו גפילטע פיש זה גם חבל, והמיניות הנשית
    המתוארת בחלק מהשירה העברית החדשה היא יותר מאצ’ואיסטית מנשית.

    אבל במקרה פרתום, יש כאן חגיגה לשונית ואירוטית, חגיגה עצובה בעיקרה, ושירה טובה.
    אין רע בפופולריות וכניסות ליוטיוב, אבל הייתי ממליץ למשוררת להיזהר מפופולריזציית יתר
    שתחריש את השירה הטובה והמעמיקה שישנה בחלקים מהספר.

  3. לגלעד שלום

    כמעט אין ספק שנועם פרתום קנתה את תהילתה, כנראה בצדק, בזכות מופעי הקראה שבהם היא מפגינה את כישרונה הפרפורמי הניכר כשמעורבים בו יסודות תיאטרליים ומוזיקליים מובהקים. סרטוני ה”פואטיוב” שלה מאוד נפוצים הן בגלל כישרונה הפרפורמי וחינה הרענן והן בשל תוכן שיריה המורכבים מטקסטים בעלי איכויות לשוניות מיצלוליות, אסוציאטיביות המותאמות היטב למדיום זה.

    אך אני רוצה להצביע על נקודה אחת שלדעתי חסרה או מובלעת במאמרך. מבחינה תיאורטית יתכנו שני מצבים. האחד: אדם כותב ספר שירה ואח”כ מקריא מתוכו שירים בתיאטרליות כזו או אחרת, למיטב הבנתו או כישרונו המופעי והתיאטרלי. מצב שני שהוא כותב טקסטים למופעי פרפורמנס, ספוקן-וורד וכו’ ורק אח”כ הוא מכנס אותם בספר (עם נוספים שאולי לא היה סיפק בידו לצלם/ לערוך/ להופיע, וגם אם לא – סגנונם הוכתב ע”י תבנית-העל הזו). פרתום שייכת להבנתי לסוג השני. לכן עם יציאת ספרה הראשון, השאלה המסקרנת, העולה כאילו מאליה, היא עד כמה הטקסטים השיריים, כשהם מנוערים מכל האפקטים האחרים, עומדים כשירה לעצמה, למול הקורא. כי בספר, כמילים על נייר, השיר נספג ומוערך ע”י הקורא בדרך שונה לחלוטין: בקריאה שקטה, מרוכזת, משתהה על המשמעויות, לעיתים בקריאה חוזרת של השיר או חלקו. כך למשל משפטים חוזרים, שעלולים להיראות רע בשיפוט פואטי הנסמך על הכתוב, עשויים להישמע ולהישפט לגמרי אחרת כשהם מושמעים ב”ספוקן –וורד”. כי בקצב ובפאתוס מתאימים – הם עשויים להוסיף מימד סוגסטיבי מועצם. ודוגמה אחרת, המשפט הפשוט (אך היפה) “כי אני אוהבת אותו והוא אוהב אותי גם” מצטלצל באזניי היטב מה”ספוקן וורד” ושם הוא ממש נפלא, גם בהקשרו. אם הייתי פוגש בו לראשונה על הנייר הוא היה מוצא חן בעיניי בשל ילדותיותו הבתולית והתמימה אך התואר “נפלא” היה בודאי נפקד.

    לסיכום, לא הבחנתי שבביקורתך הארוכה, התייחסת ישירות, וזו תמצית הערתי, לשאלה שהעליתי, דהיינו: האם בכינוסם לספר עברו השירים את מחסום “השיר על נייר”.

  4. נציין שבעיני פרתום עוברת בעל פה לא פחות טוב משהיא עוברת את מחסום הנייר .לעיתים הרבה יותר טוב. התחושה שלי שהיא היום בולט במסורת השירה החדשה של המשורר כפרפורמר ,שזה לכאורה דבר חדש,אבל באמת היה קיים אלפי שנים לפני הומרוס,ודווקא בעשורים האחרונים די נעלם.
    יכול להיות שאנ וצופים רק בהתחלה של הקאם באק של המשורר כמכשף קולי ושנועם פרתום תהייה אחת הכוהנות הגדולות שלו.

  5. לדוד –
    פרתום עוברת גם עוברת את מחסום הנייר באחוז ניכר מהספר, שישים ויותר, וזה בהחלט מצוין במאמר.
    או אם להשתמש בלשונה, היא אחושרמוטה מוכשרת, בת זונה משוררת.

  6. לאלי

    דבריך עולים בקנה אחד עם מה שכתבתי למעלה ודי מתאימים להשקפתי שאולי אחדד אותה כאן. להשקפתי שתי התופעות של משורר כפרפורמר ומשורר ככותב על נייר צריכות להיות מקבילות ולא מתחרות, גם אם יש ביניהן נקודות השקה. יתרה מזו, לאחרונה עדי תשרי החלה במיזם של שירים מוקראים, ללא תמונה, וגם שם ובצדק הבקשה הייתה לשלוח שירים מוכווני-קריאה. כי יש שירים טובים שכמילים על נייר, נספגים ומוערכים ע”י הקורא בדרך שונה לחלוטין: בקריאה שקטה, מרוכזת, משתהה על המשמעויות, לעיתים בקריאה חוזרת של השיר או חלקו, אך בהקראתם מאבדים מכוחם זה ולהיפך. .

  7. ליובל.
    כוונתי הייתה שהנושא לא הודגש ובודאי לא עמד במוקד המאמר, כפי שראוי היה במקרה זה, לעניות דעתי, לעשות. גם אני סבור ששיריה מורכבים מטקסטים בעלי איכויות לשוניות מיצלוליות ואסוציאטיביות, ראויות לציון, כפי שאכן כתבתי. אך לדעתי, ואולי גם לדעתך, ההד העצום שזכה לה ספרה, יחסית לטקסטים פואטיים עדיפים בהרבה של משוררים אחרים (אציין למשל את “חלומות סגורים” של שלמה לאופר, שכמעט לא זכה להד), נובע יותר מעברה ומכישרונה כפרפורמורית ולא מהטקסטים כפי שעולים משיריה “על הנייר”. אני רק מקווה שלא המילים הגסות, אלא האיכויות שציינתי למעלה, הן שהעלו את שירתה לראש שמחת המבקרים, כי אחרת השירה העכשוית ובודאי הביקורת צועדת לאחור ולא רק בשל ה”צפיחית בדבש” שאתה, בצדק, מעלה חדשות לבקרים אלא מסיבות תרבותיות עמוקות יותר שנדרש אולי מאמר כדי לפרטן

  8. לדוד
    אני מציע לך פשוט לקרוא את הספר. לא פגשתי את המשוררת מעולם, אינני הולך לשום השקה ושום ערב ושום פסטיבל, אני רק קורא. יש שם טקסטים מחשמלים, וטקסטים חלשים. אין לי שום בעיה לתקוף את מי שזכה לתהודה, להיפך, זה האינסטינקט הבסיסי שלי, אבל במקרה זה יש כיסוי לתהודה.
    מה שלא אומר שאין צורך לשים לב לבעיות הפואטיות שהעליתי.
    לגבי החשיפה – הכל עלים ברוח, לטעמי. מה שנשאר זה הספר, טוב או לא, השירים, טובים או לא, ולא היוטיוב למיניהם, למרות שאין בהם רע.
    בעיקרון, דעתי היא הפוכה מרוח התקופה ומרוח “מאבק המשוררים” שאני רואה בהם חבריי: שירה לא צריכה להזנות עצמה ולא צריכה לרדוף אחרי קוראים ולא צריכה לסרסר עצמה ולא צריכה לרדוף אחרי פרסים ולא צריכה ללקק לפרופסורים ולא צריכה להקליט עצמה ולהתחנף לכל בעל מקלדת.
    שירה צריכה להיכתב, להתפרסם, גם אם בכתבי עת דלי תפוצה או ברשת או בספר, וזה העיקר.
    החיים קצרים ויש לא מעט מה לעשות, ובזמן הלא רב שישנו למשורר או למשוררת, מוטב להם שילמדו שירה, יקראו, יתרגמו, יחשבו ויכתבו, ישתפרו ככל האפשר, שכן אף אחד מאיתנו אינו ברודסקי או רילקה. אבל מה לעשות, רוח התקופה היא רוח המיידיות, כותבים עליי משמע אניקיים.
    אבל מצד שני, זכותם של מי שמרגישים שמצאו יופי לשוני לרצות להפיץ את היופי הזה. רק שהגולם לא יקום על יוצרו.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

ארבע + 4 =