עירית כץ  היא משוררת ישראלית המתגוררת באנגליה ומפרסמת שירים בעברית.לאחרונה עוררה ויכוח לוהט.האם יש לראות בה עוד אחת מנפולת הנמושות היורדות לחו”ל  ולכן יש להתעלם מיצירתה  כפי שסובר דן מרגלית ? או שמה יש לנתק את כתיבתה העברית מהקונטקסט הזר שבו נכתבה כפי שסובר מתי שמואלוף?

יובל גלעד מצטרף לויכוח הלוהט בדרכו שלו ומעדיף להתמקד לא בזהותה של המשוררת אלא באיכות שירתה. .

  הוידוי של עירית כץ

מאת יובל גלעד

ספר שיריה החדש של עירית כץ, “שנת חורף” (הקיבוץ המאוחד, 2012) זכה לשבחים רבים ממבקרים שונים. ברשימה זאת ארצה לחלוק על דעתם.

השירה העברית הולכת לכיוון רע, רע מאוד. לכיוון של סיפורים קצרים בשורות קצוצות, בלי שום ייחוד לשוני, פשוט צילומים של פייסבוק מרוחים על דפים. מעטים המצליחים להפוך את חומרי חייהם, אחד לאחד, על הדף, לשיר. לשם כך הומצאו סוגים מסוגים שונים של אמצעים אמנותיים להרחקה, להזרה, לאפשר התבוננות מחדש, מהאנשה, דרך דימוי וכו’.

אבל השירה העברית החדשה (וישנם יוצאי דופן מוכשרים מאוד כמובן) מושפעת יתר על המידה משירת יצחק לאור. שפה פשוטה ובהירה של סיפורים ביוגרפיים הפכה להיות הטרנד החדש. לאור מצליח, בחלקים משירתו, בשירה ביוגרפית קצוצת שורות מטעמים שונים שלא אכנס אליהם כאן, בין השאר השפעת השירה הגרמנית, בזכות האינטלקט ובזכות אישיות כריזמטית. גם בוקובסקי מצליח בכך. אבל זה תרגיל השמור למעטים. הממשיכים של לאור, חקייניו – זאת כבר בעיה. לאור, בכתב העת שלו “מטעם”, ניסה, במידה רבה, “לשכפל” את עצמו, אבל הסגנון של שירתו איננו בר שכפול, אלא רק רידוד.  

עורך הספר של עירית כץ הינו דוד ויינפלד, מתרגם רב זכויות מפולנית, והספר יוצא בתמיכת ארגון קסת של המרכז להדרכת ספריות, אבל יש בעיה.

נתחיל:

אנחנו עומדות במטבח, מכינות עוגות בצורות משונות./ היא לוחצת לב מפלסטיק אל הבצק החי, לוחצת כוכב./ בלונדון, בסתיו, לפני חג המולד 2008, קל להיות/ מהגרות יהודיות. “אופן דה צ’וקלט צ’יפס, מומי!”/ “איי וונט טו ליק דה קרים!” בת שלוש עם מבטא מקומי..”

יש עניין בדמותה של  מהגרת יהודיה, ובתיאור מצב ההגירה הישראלי באירופה, מצב שצובר תאוצה עקב הניכור שחש ציבור רחב כלפי המדינה, כמו גם ייאוש כלכלי. זאת אולי גם הסיבה, הסוציולוגית ברובה, לעניין שעורר הספר. אבל שיר איננו עיתון, ויש צורך במורכבות לשונית שחסרה בשיר המובא.

והנה שיר על בדידות:

נשארתי כמעט לבד. / מה אכפת לי, איני דואגת./ לא היתה מלחמה בינינו/ היום, ולא הפחדתי אותך ואת עצמי/ (לפעמים נסתתר יחד מהחיה הטורפת – / ילדה קטנה בקרחת הבית/ לאן את חושבת שאת הולכת?)… אני הודפת אותך במילים, /ומתנדפת מחלומותיך לאט./ רציתי הערב לכתוב שיר שאינו שלי,/ אך כמו תמיד התגנבת/ אל קצות אצבעותיי.

אפשר לכתוב שירה ביוגרפית, אבל קשה. הגלישה ליומניות כמעט בלתי נמנעת. “לא היתה מלחמה בינינו/ היום ” כמו אצל לאור, המוסיקה הקלילה, הזכית (אבל זך ברר את מילותיו כמובן, לפחות בהתחלה) גלישה של מילה לשורה הבאה, בלי סיבה, חריזה חלשה של הודפת/מתנדפת וכו’. צילומים מהאלבום הפרטי, שהיה צריך להישאר פרטי, כי שירה היא עשייה בשפה, תפיסה של רגע, לא סיפור.

חזרנו אחרי השקיעה/ בתי ציירה לי כל הדרך במחברת/ כלבים וחתולים. /הם מסתכלים עליי מהדף/ בעיניהם הגדולות. / אני שוכבת ומביטה בהם במיטתי/ הרחק מביתי שכבר אינו ביתי

החריזה מיטתי/ ביתי, על דרך הניגוד המצביע על הבית בישראל הרחוקה, אמור “להחזיק” את השיר. אבל היא לא מספיקה.   

אשכב בין זרועותיך, / ימים שלמים אבלה שם./ לפעמים אנשוך את העור/ הלבן, העדין, בצדי הצלעות./ המקום החלק שאם עומדים דום/ מסתירות אותו הידיים. ארגיש/ רטט בין זרועותיך. זה הגוף שלך/ מצטמרר. יהיה לנו קר. יהיה לנו/ חם. וגם אלקק ברצינות, כמו/ חתולה את הגור…

“ארגיש/ רטט בין זרועותיך” – נכון, זה יתכן, אבל הצירופים הבנאליים לא מסייעים להעביר את החד פעמיות של הסיטואציה.  ברוח וידויי פייסבוק ישנה חשיפה מינית האופיינית כל כך למשוררות ה”אמיצות” של ימינו, אבל זה לא עובר טרנספורמציה אמנותית.

והנה קצת השפעת אן סקסטון או סילביה פלאת’, יותר נכון פורנוגרפיית אן סקסטון:

לא אגיד את זה שוב. / הגיע הזמן להיפרד בכאב/ מהיצור הנפלא שהייתי/ כשאהבתי אותך./ שלום אחרון לשניכם – /לך, שזרחת מגופי כמו כוכב… פנס מאותת בקצה מגדלור/ אל אניות טובעות בחושך/ האהבה זוחלת/ למקום מסתור

“להיפרד בכאב” – בנאלי מאוד. “האהבה זוחלת למקום מסתור” – מטאפורה ריקה, שלא בוססה קודם בתמונה של האהבה או בתמונת זחילה.

לפעמים, באמצע שום עניין מיוחד, ארוחת ערב/ אולי, או כלים, בתוך הסבון, אתה עובר/ בגופי כמו כאב חד, מי שיביט לא יראה עליי/ כלום, רק עורף כפוף מעל הכיור…

“עובר בגופי כמו כאב חד” – לא שירה, עיתון .

בבוקר הייתי הגוף הרץ/ בערב הגוף הרוכן/ ובלילה הגוף הישן/ מכווץ

ועוד שיר מלא פאתוס ריק, “כל אחד לדרכו”, על ניכור בין בני זוג. יש ניכור, בהחלט, כולנו מכירים את זה, אבל השיר איננו עיתון, הוא צריך להעביר את החוויה טרנספורמציה, או שצריך להיכתב בידי גאונים כמילוש או הרברט שעשו את כל הדרך והגיעו לפשטות מתוך מורכבות, אבל זה:

לאט, בחושך המוחלט, / מגהצת השינה את הגוף/ עד שיתיישר./ בקבוק סגור ומאוזן, / הבועה הגדולה של החלומות/ מתפשטת לכל אורכו. // אנחה משתחררת וצפה,/ מילים אחרונות מתהדקות. /”לילה טוב” עוד לחשת – / מה זה אומר?/ כל אחד לדרכו

התנצלותי בפני המחברת על הרשימה הלא קלה, כמו גם בפני כל מי שקרא ואהב. אסיים בכל זאת בשיר בעל פוטנציאל, על גלות, שמוכיח שאולי הייתה כאן אפשרות למשהו יותר, אבל לא בעידן חסר הביקורת של ימינו, עידן הצפיחית בדבש. גם בשיר זה שורות בנאליות, אבל הוא נסוב סביב הבנאליה הישראלית, ולכן זה עובד, “ביקור מולדת” שמו:

כשהשמש החזקה הדפה את / העיניים פנימה, הדמעות/ סרבו לצאת. החום הלוהט,/ האדיש, של שדה התעופה,/ הפרסומת לקוטג’ ולשוקולד פרה,/ החיבוק הלאומי של תנובה או של בזק – / הגענו כדי להתרפק על הילדות; / ושקדי מרק במורד הגרון/ ירגיעו במעט את כאבי הזמן, / החולף במהירות גם בלעדינו

שוב בנאליות, “כאבי הזמן” צירוף צורם מאוד, “הדמעות סרבו לצאת” צירוף בכייני, אבל “החיבוק הלאומי של תנובה או בזק” זה חד פעמי, קונקרטי, אמין ומיוחד, אמיתי, וגם ההתרפקות על הילדות – הדוברת חוזרת ארצה עטופת נוסטלגיה, אבל אין כאן רק סיפורה האישי כמו במרבית השירים, אלא סיפור לאומי של דור של אליטות שרבים מבניו עוזבים את הארץ בחיפוש עתיד טוב יותר, ונותרים ישראלים בנשמתם. ולהיות ישראלי פירושו להיות נוסטלגי, כל הקרן פלס וכל שירת הפזמונים היבבניים הם כולם נוסטלגיה בכיינית שנתפסת בשיר הזה. וזה גם מה שמשך כנראה “מבקרים” להתפעל מהספר, הכמיהה, הכל כך ישראלית, לברוח מפה, ובו זמנית חוסר היכולת להתנתק.

ראו גם

מיה סלע “עירית כץ רצה למרחקים ארוכים “

ביקור בית עם עירית כץ

יצחק לאור :”עירית כץ חוצה גבולות “

אורי הולנדר “עירית כץ עוברת לדירת מהגרים “

אלי הירש על “שנת חורף”

יואב עזרא על עירית כץ

לקרוע את העברית מהטריטוריה :מתי שמואלוף על עירית כץ

לחזור אל תפיסת “נפולת של נמושות ” :דן מרגלית על עירית כץ

עירית כץ (צילום זאב פייגיס)

עירית כץ ,צילם זאב פייגיס  

3 תגובות

  1. מר גלעד היקר,
    צר לי אך עלי לחלוק על ביקורתך,
    אתה מציג דעה שמרנית ומיושנת בנוגע לשפה, לשירה ולשירתה של עירית כץ בפרט.
    ראשית, השפה ובמיוחד העברית שהומצאה מחדש בעבור העם המתחדש ראויה שתספוג השפעות בנות הזמן, כפי שאנחנו יודעים כי קורה ממילא וניתן לפרט כיצד מילים ומושגם קיבלו את משמעותם העכשווית מדרך התגלגלותן.
    בנוסף על כך- השירה ומבנה השירה עליו אתה קובל גם הוא ראוי שיאמץ צורה ההולמת או סותרת או לכל הפחות מתייחסת לתוכן במישרין. לו היית מפרסם ביקורות שירה בשנות החמישים המאוחרות ונפלו לידיך כמה שורות מאת בחור צעיר העונה לשם אבידן גם אז היית מתייחס אליו בביטול ומותח על שורותיו הקצרות ביקורת לא ראויה.
    לפחות אז איש לא היה טורח לפרסם את דבריך.
    דא עקא שמסכימה אני עם דברי הביקורת על יצחק לאור, אלא שלדעתי מיוחסת לאיש חשיבות רבה מדי, כוחו לא בשירתו אלא בקשריו עם תעשיית התרבות המקומית, דהיינו עסקן ותו לא.
    ולבסוף, לגבי ספרה של עירית כץ שהיה לי העונג לקבלו במתנה ונגלה לי בהפתעה מוחלטת כמשב מרענן של כנות ורהיטות- נפעמתי מהדיוק במקצב ובבחירת המילים ואין לי ספק שגם ידו של העורך בכך. ההשוואה כאן למשוררים הפולנים כאן היא אכן רלוונטית, אך לא מזלזול כפי שאתה מציג אלא מהיכולת והשליטה בהבאת הקורא לקרבה ולאינטימיות שברגעים הקטנים, המרגשים והמביכים שהם הם התמצית של הקיום האנושי בחולשתו ובאונו.
    כולי תקווה כי מי שיקרא את ביקורתך זו יטרח ויקרא את הספר כדי להיווכח כמה שגויה היא עמדתך.

  2. שירה היא מטא שפה, ואבידן הבין זאת טוב יותר מכל משורר בעשורים האחרונים.
    אין טעם לכתוב כמו עיתון, וכל השפעה או תגבור השפה בזרמים שונים ומשונים מבורכת.
    הבעיה בשירת ע. כץ היא שאין כל עבודת שפה, כמו גם במרבית השירה העברית בימינו.
    אמנות, ככלל, ולא רק שירה, היא פיתוח ושכלול השפה. אין לי בעיה אפילו עם השפעות אמריקניות,
    כמו בשירת נ. פרתום, אפשר לראות ברשימתי עליה. בני אדם מתקשרים בדרך כלל ברמה מעשית,
    ואמנות מוסיפה אפשרויות.
    אין רע בשפה פשוטה ובהירה, אבל אז צריך איזה ערך מוסף. להבנתי אין ערך מוסף בשירת כץ
    פרט לאפשרויות הסמנטיות של חווית דוברת עברית בניכר, אבל לא נוצרת טרנספורמציה אמנותית
    שתהפוך את הוידוי לאמנות. לפיכך הדיון בספר, כפי שאכן היה ברובו, שייך לתחום הסוציולוגי
    של הגירת אינטלקט מהארץ לניכר, ולא בתחום הפואטי, שבו לספר אין כמעט ערך.
    יש ספרים רבים חסרי חידוש לשוני או סמנטי של ממש, אבל התהודה הרבה לה זכה הספר,
    כנראה בעזרת קשריה של המשוררת, דרשו התייחסות.

  3. תיקון: נודע לי שהמשוררת לא הכירה כמעט איש מהמתייחסים לספרה, אם כי כמובן עודדה כתיבה עליו, באופן טבעי.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

14 − שבע =