עיתון 77 למרות הכל

 הגיליון החדש של כתב העת הוותיק "עיתון 77" גיליון מספר 363-364, הינו גיליון משובח ביותר, המופיע אחרי כמה חודשי היעדרות מצערים, עקב סבך ביורוקרטי-תקציבי שמקשה על קיום כתב העת, המתוקצב מינימלית, כמו כל כתבי העת.

אי אפשר להפריז בחשיבותם של כתבי עת לתרבות, ולא משנה כמה קוראים יש להם (ל"עיתון 77" קהל נאמן של כמה מאות קוראים ומנויים, ובכך הוא יוצא דופן לטובה). את כתב העת עורכים כבר למעלה מעשור עמית ישראלי-גלעד ומיכה בסר, בנו של המייסד, המשורר והמתרגם רב הפעלים יעקב בסר. הם מצליחים לשמור על רמה סבירה עד טובה שנים על שנים, באדיקות דתית כמעט, וזאת על אף הקשיים התקציביים. נכון, הרמה ירדה מעט מאז ימי עריכת בסר האב, אבל זאת עקב היחלשות כללית בקרב הכותבים העבריים, וצר לי על נימת "הולך ופוחת הדור" של הדברים. אבל עדיין, ופרט לשנה תקציבית קשה זו, מעמידים העורכים 8-10 גיליונות עשירים מדי שנה.

כוחו של כתב העת ואפיונו העיקרי הינו הפלורליזם שלו: בניגוד לכתב עת רבים הוא אינו מייצג קבוצה מסוימת או מחנה פואטי מסוים, ועורכיו קוראים כל טקסט המגיע בלי משוא פנים, ובלי קשר למידת המרכזיות של הכותב בביצה הספרותית שלנו.

למה כתבי עת כל כך חשובים? כי הם מייצרים שיחה בין טקסטים, כי הם נותנים צילום מצב של תרבות, חברה וספרות, כי הם לא פועלים משיקולי רייטינג שאכל התרבות הזאת כמו תולעת רעבה. נכון, היו זמנים גדולים בספרות העברית, בהם כתב עת עברי היה מרכז תרבותי נכסף לכותבים, והכה הדים מעבר למילייה הספרותי. אבל מדובר בימי ראשית הציונות עד קום המדינה לערך, שנים בהן העברית עברה פריחה מסעירה שהשתקפה במרכזיות הספרות.

כיום, בצד קיום כמה כתבי עת מודפסים עקשניים, המתקיימים בדרך כלל בגלל סירוב להיכנע של עורכים ועורכות עקשנים, ישנם גם כמה כתבי עת וירטואליים, כמו אתר "יקום תרבות" בו מתפרסמת רשימה זו. אבל ככלל, בהתחשב באפשרויות החינמיות של הזירה הוירטואלית, לא התפתחו כתבי עת רבים בזירה זו.

ל"עיתון 77" מתכון מנצח המשלב רשימות ביקורת על ספרים חדשים, רשימות ומסות מעט נרחבות יותר, הרבה שירה, מעט פרוזה, כמה מדורים קבועים ועוד. כך נוצרת מערכת של איזונים ובלמים, כאשר חולשה של אגף אחד בגיליון מסוים תקבל פיצוי באגף אחר. ככלל, אין לדעת למה גיליון אחד מצליח ומשנהו לא – הדברים די אקראיים, ותלויים בטיב החומרים שהצטברו על שולחן העורכים.

הגיליון הנוכחי חזק במיוחד, אולי כתוצאה מהשבתה מאונס של כמה חודשים, שגרמה להצטברות חומרים חזקים. בסיום הסקירה אתעכב על מרבית השירים בגיליון, אבל ראשית החלקים האחרים.

חולשה מסוימת מתמשכת והולכת קיימת במדור הקבוע שבראשית הגיליונות, ביקורות ספרים חדשים. החולשה נובעת מהרתיעה של העורכים והכותבים גם יחד מביקורות מעט נשכניות יותר, דבר שלא הרתיע את המייסד יעקב בסר, וכך נוצר מצב של זירה מעט זהירה מדי, שאמנם עוזרת לחשוף משוררים בלתי ידועים הזוכים, כמעט אך ורק בבמה זו, לביקורות מקיפות, אבל תמיד מטעם כותבים אוהדים, מקורבים בדרך כלל. לדעתי גם משוררים ומשוררות צעירים וצעירות, על אחת כמה וכמה ותיקים, צריכים להיות מסוגלים לעמוד בביקורת שאיננה פוגענית אבל שגם איננה חיובית בהכרח.

ביקורות של זיוה שמיר על המשוררת לאה הרפז, של חן קלינמן על המשוררת עפרה קליגר, של ניקולא אורבך (משורר מבטיח ומקיים בעצמו, ששירתו האנרכיסטית מנוגדת בתכלית הניגוד לביקורותיו המשכילות אבל הזהירות מדי) על דפנה הומינר ועוד, כולן חיוניות מחד גיסא: חשיפה למשוררים ומשוררות שאינן מהידועים ביותר, סקירה המכילה כמה שורות משירים וסיכום התוכן. אבל אפילו אני, ה"משוגע" על מציאת משוררים ומשוררות טובים וטובות שאינם זוכים לחשיפה, מוצא עצמי מעט אדיש לנוכח הניטרליות השוויצרית של הביקורות.

זה באשר לביקורות הספרותיות. הביקורות-רשימות על ספרי עיון חדשים תמיד מעניינות, וכך גם הפעם: יוסי ברנע, שבדרך כלל כותב על ספרים בנושאים פוליטיים עוסק הפעם בספר שקורא תיגר על מערכת המשפט וסירובה לנהל משפטים חוזרים על אף עדויות הדורשות זאת עקב חוסר רצון לעמוד בביקורת, ספר מאת מיכאל רז-שטיינקריצר. רוברט אויחמן כותב סקירה מלומדת על "באסוציאציה חופשית",  ספר העוסק בפסיכואנליטיקאים בולטים בני זמננו. ובנוסף, רשימה מלומדת של יאיר מזור על ספרו של משה פלאי על תנועת ההשכלה היהודית.

רשימה מרשימה במיוחד היא זו של כנרת רובינשטיין, העוסקת במדריך הבעייתי של עופר וחזי שלח לספרו המופתי של ג'וייס: מדריך מופרט אבל טרחני גם יחד, הלוקה בהעדר נימה אישית. לביקורת מצרפת רובינשטיין רשימה אישית על סצנת סקס מרשימה ב"יוליסס", מצביעה על האנושיות הלבבית ואף החרמנית שבבסיס ספרו המלומד של הגאון.

גל אורן, כותב צעיר ומבריק, עורך השוואת תרגומים של שניים משירי שארל בודלר הגדול. התרגומים רחוקים עשרות שנים זה מזה, אבל כולם טובים: דוד פרישמאן בעל השפה הנפלאה, נחמיה רבן ודורי מנור.

במחלקת המסות, מסה כמעט בלתי צליחה של יצחק בנימיני, בעקבות ספרו העוסק בפרשנות ספר בראשית. בנימיני, שהינו גם המוציא לאור של הוצאת "רסלינג", הוציא בתחילת דרכו ספר שירים יפה ואינטימי, אלא שמאז זנח את השירה והתמקד בהגות. הוא מנגח את גישתו של ליבוביץ' לגבי האל, אבל מפליג משם לפרשנות מעט מתחכמת של פאר היצירה העברית.

פרופסור נורית גוברין מביאה מאמר מלומד על המשורר עשהאל פוחצ'בסקי, שיצירתו השירית התגלתה לאחרונה ויצאה לאור בדחיפת נכדיו. המאמר מלומד ומציג מפה של שירת התקופה, אבל אינני בטוח, לפחות לפי השורות המצוטטות, שמדובר בגילוי ספרותי כה גדול כפי שמתייחסת אליו גוברין במאמרה, אלא יותר במשורר רומנטי מעט שמרני.

פנינה של ממש הינה הראיון של המשוררת חגית גרוסמן עם יורם קניוק, הנפיל שחי בקרבנו, חתיכת היסטוריה ספרותית, אבל גם מורד מתמיד שנותר צעיר בהרבה ממרבית הסופרים של ימינו, אנארכיסט מתבונן וחכם. קניוק, בראיון, מדגיש את חשיבות המוסיקה בכתיבה, את היות הכתיבה הספרותית "סיוט שנכתב בשלווה", וטוען ש"היוצרים הם לא אנשים רגילים, יש לנו יצרים גדולים, אנחנו לא חיים חיים רגילים", והההבדל העיקרי הינו בצורך להתבונן בחיים ולא רק לחיותם.

עמוס לויתן במדורו המעניין כתמיד "מצד זה" מציג נקודות מבט מקוריות על ספרים עדכניים. הפעם הוא תוקף בצורה מתוחכמת את רומן המכתבים של רונית מטלון ואריאל הירשפלד, שלדבריו הינו רק "תרגיל ספרותי". לויתן משבח את המשוררת האיראנית פרוע פרחזאד ששיריה תורגמו לאחרונה, תוקף שיר של אמיר אור מתוך ספרו החדש, ובפרט את השימוש בידע הנרחב שיש לאור בצורת שירה כוללנית, לעומת הפירוט של שיר אחד מתוך ספרו של דוד אדלר, אותו מציין לויתן לטובה. המדור מסתיים בהתקפה על ההוצאה מחדש של ספרו הקלאסי של מאיר ויזלטיר, "דבר אופטימי עשיית שירים", שלויתן סבור שאין בו שיר אחד נחקק בזיכרון. כאן אין לי אלא לחלוק באופן ברור על הדברים – כמעט כל קורא שירה רציני יראה בספר נקודת ציון בשירת ויזלטיר, אחד השיאים (השיא הינו, לטעמי, ספרו "מוצא אל הים") המודרניסטיים בשירה העברית החדשה.

שיאו של הגילון מגיע בסופו: תרגום סיפור גאוני של הסופר הצ'כי הנודע, בוהמיל האראבל, מעשה מקלדתה של רות בונדי, המתרגמת המהוללת מצ'כית. בהערת פתיחה מציינת בונדי שעל אף הטענה שהאראבאל נפל מחלונו אל מותו, כשניסה להאכיל יונים, הרי הסיפור לא מותיר מקום לספקות – הסופר התאבד, גם אם בגיל 83. הנה קטע קצר מתוך הסיפור, שגם אם היה הטקסט היחיד הטוב בגיליון כבר הוא מצדיק את רכישתו:

לפעמים, כשאני קם, כשאני מתעורר מן הטשטוש, כואב לי כל החדר, כל הכוך שלי, כואב לי המבט מן החלון, ילדים הולכים לבית הספר, אנשים הולכים לקניות, כל אחד יודע לאן עליו ללכת, אני מתלבש קהוי, מתנדנד… אני כבר לא אוהב להביט על עצמי, אני נבהל בעצמי ממבטי בחדר האמבטיה, כבר כואב לי המבט שלי עצמי, אני רואה בעיניים את השכרות של אתמול… ואני אומר לעצמי הראבאל, הראבאל, בוהומיל הראבאל, כך ניצחת את עצמך, הגעת לפסגת הריק כפי שלימד זאת המורה שלי, לאו צה, הגעתי אל הריק והכול כואב לי, כואבת גם הדרך לאוטובוס… אני כן יודע שלבסוף מצילים אותי הילדים שלי, החתולים הקטנים ביער שמחכים לי הם הילדים שלי, אז אני נוסע ברכבת התחתית, אבל גם הרכבת התחתית כואבת לי… שם, במזנון קטן בפלורנץ, אני קונה בתחושת אשמה ארבעה חזי עוף בגריל משלם בתחושת אשמה, ורואה כיצד רועדות ידי, מפני שאני קונה את העוף עבור החתולים, שעה שאי שם באפריקה רעבים ילדים

זוהי רק הפתיחה לסיפור הגאוני, גאוני בגלל שהוא מהווה דיוקנו של אדם זקן מיותר בעולם מעשי ממהר, אבל אין מדובר רק בייאוש של הזדקנות אלא גם בייאוש קיומי מתבונן, מאכיל חתולים בבשר עופות רצוחים שעה שילדים באפריקה רעבים, סופר מודע לאבסורד של העדפת האכלת חתולים על דאגה לבני מיננו. בהמשך מבטא הסופר מחשבות התאבדות מפורשות:

כמה פעמים רציתי לקפוץ מהקומה החמישית, שבה כואבת לי כל פיסה, אבל תמיד מציל אותי המלאך השומר שלי ברגע האחרון, מושך אותי בחזרה כמו שהדוקטור שלי פראנץ קפקא רצה לקפוץ מהקומה החמישית, שם במזון אופלט, אליו נכנסים מכיכר העיר העתיקה…

תיאור רגשי מבהיל בכנותו, ויפה התיאור של הדוקטור קפקא, הצ'כי הגדול מכולם, כרופא של בוהומיל (קפקא אכן היה דוקטור למשפט או משהו בדומה לכך).

וכעת לשירה בגיליון החדש, ויש הרבה שירה טובה, מקור ותרגום גם יחד.

הגיליון נפתח בשני שירים של שי אריה מזרחי ז"ל, עם צילום שלו. הוא היה חברי,ולאחרונה אני מדמיין שאני רואה אותו בכל מיני מקומות – מישהו עם קוקו מזכיר לי אותו, מישהו על טוסטוס גם. אבל שני השירים – אינם ממיטבו. גם השירים שאחריהם, של יונתן יובל, מתחכמים עם צירופים פתלתלים ולא ממוקדים.

משה דור תמיד טוב, כבר עשרות שנים, בעל מלאכה מושלם, כמעט לא יודע להוציא תחת ידו שיר לא טוב, אם כי גם מעטים השירים הדגולים ממש. שיר המוקדש לנכדו:

בהתחלה הוא ניגן בחצוצרה./ אולי ביקש להעיר את לב העולם/ אך מצא אותו כבד ואטום מכדי/ להקיצו ולו גם לשבריר שנייה./ הוא פנה אפוא לפסנתר ואני/ חושד שכוונתו המקורית לא נשתנתה…

סיום השיר מעט בנאלי.

 שיר מרגש נוסף של רחל פורמן אלבז, די אקטואלי אפרופו הסערות שעברו כאן:

אני מתבוננת בציפורים המנקרות סביבי/ יש במליחות של המים בים כדי לזרות על צוננים/ אני בורחת לקרן רחוב אפלולי ומלקטת מראות/ איש קשיש מכתת רגליו אל עבר פח האשפה שולה בקבוקים למיחזור/ שקט בטוח/ עוד מעט תגיח סערה אני ממתינה לבואה// עם נדידת הציפורים בסתיו גלי ים רוחשים ואדוה נושקת לחוף/ יש בי קול האומר אין דבר גרוע משקיעה/ אני מתבוננת ברגע זה ביפי העולם ונבלעת בין רזיו…

שיר התבוננות יפה וצנוע, יפה במיוחד השורה "יש בי קול האומר אין דבר גרוע משקיעה" – אותה שקיעה המהוללת בדרך כלל בדימויי משוררים, אבל היא עצובה, ומעידה על מוות, פרידה.

בפינתו הקבועה מביא רוני סומק שיר מתורגם יפה על ידי דניאל פלורנטים, שיר של משורר מקדוני – איגור איזקובסקי. שיר על גשם ועל הקיום:

…היום התחתנו, רצחו, נשקו ושחטו/ היום. מחר יחזרו הדברים כפי שקרו אתמול./ גשם על הידיים הבודדות שלי, גשם על כול העיר./ כמו על אוהל הקרקס. הגשם על כולנו…

חתונה, רצח, שתי פעולות אנושיות שגרתיות נכרכות בשורה אחת.

סיגל בן יאיר התפרסמה וזכתה לשבחים, ובצדק, על השירים המרקסיסטיים בספר ביכוריה. בגיליון זה היא חושפת רגישות גם בשני שירים ארס פואטיים, אם כי הם פחות חזקים משירי הזעם על בנאליות הקיום התפקודי שלה.

על יונתן ברג כבר כתבתי רשימה מפורטת שהופיעה באתר זה. גם במחזור ובשיר המופיעים בגיליון חוזרות אותן בעיות של שורות מיופייפות לצד שורות חזקות המעידות על הכישרון.

שולמית סטארקמן, משוררת לא מוכרת, בשיר יפה על חוסר התוחלת של הכמיהה למעלה בעולם ארצי. "מישהו תמיד נופל מהשמיים" שם השיר:

ואולי מהגג/ קפץ הודיעה הזקנה/ מהקומה העליונה/ פניה קבועים בין הסורגים/ בחלונה/ איקרוס איקרוס, צעקה בגינה הילדה/ שהיתה מגדלת בסתר כנפיים/ על גבה/ מה הטעם אמרה אימה/ גוררת אותה בכנפיה/ (מאכלת קטנה בידה)/ היתה לה רגל אחת קצרה/ אולי נשברה/ בשכבר הימים עלתה על מרכבת אש/ בסוף כולם נופלים/ מוטב שתי רגלים/ על האדמה

שיר עצוב על מישהו שהתאבד, כנראה, ועל ילדה שהיא היחידה החומלת, מגדלת כנפי מלאכית, אבל האם מנחילה לה אדישות, "כי בסוף כולם נופלים/ מוטב שתי רגליים/ על האדמה".

משה דור מצטיין גם בתרגומיו מאנגלית, ומביא הפעם משירי משוררת אינדיאנית אמריקנית, שיר אוהב טבע והוויה:

זכרו את השמיים אשר תחתם יצאתם לאוויר העולם, / דעו כל אחד ואחד מסיפורי הכוכב./ זיכרו את הלבנה… זיכרו את לידת השמש עם שחר, שכן זו/ נקודת הזמן החזקה ביותר. זיכרו את שקיעת החמה/ בפנותה את מקומה ללילה. / זיכרו את לידתכם, איך נאבקה אמכם…

שיר עם רוממות אלגית יפה.

יורם בק הינו משורר המרבה לפרסם ספרי שירה, שאינם זוכים לחשיפה, על אף היותם טובים ברובם, או לפחות מכילים שירים יפים רבים. גילוי נאות: רשימה שלי על ספרו מופיעה בחוברת. ג הנה השיר, רומנטי, נוטף רוממות, תמים ולא כל כך שייך לתקופתו:

בלילה הקודם ראיתי את היופי/ כמו אור שחור שבא מלב האופק:/ הכוכבים במסילתם, בסדר ובתואם,/ חרצו פסים לנהרה בתוך האפלה/ ולי נדמה שהבריאה כולה/ טבלה בתוך אגם שקט של זוהר.// עמדתי נהם באין מילים/ והניגון עלה והתחזק/ הכוח שהגיר מולי היה אלים/ כמחץ שריון בית החזה,/ שכחתי את דרכי, את זכרוני,/ עמדתי עירום בפני קוני/ כמו רועה הצאן יפה-עיניים/ בקרב אחד בלב המחניים.

יפה במיוחד הצירוף "יופי כמו אור שחור" – כן, גם אור שחור יכול להיות יפה, על אף הקונוטציה השלילית של הצבע – המשויך ללילה, למוות. ההתשתאות מול הבריאה מזכירה במשהו את זו של פרסי ביש שלי בשירים כמו MONT BLANC, רק בלי הגאונות, כמובן.

סופ"ש שירה הינו מגזין וירטואלי של שירה שאינני מכיר, אודה ואתוודה. "עיתון 77" פותח בגיליון זה מדור של הדפסת שירים מתוך הגיליונות המקוונים, בחזקת שיתוף פעולה בין הוירטואלי לגוטנברגי. הפעם מחרוזת נסיעה שאסף המשורר המוכשר רון דהן, שספרו "נעורים" עורר הדים ובצדק. המבחר עצמו – לא משהו. מעט מקרי, וכולל גם שירים פחות טובים, כשנראה שנושא המסע רק שימש אמתלה לחיבור השירים יחד.

עם זאת ישנו שיר יפה של המתרגם המוכשר רמי סערי, שהוא גם משורר טוב, על אף ששירתו עומדת מעט בצל תרגומיו. שירתו מתאפיינת בטון ביקורתי מתריס חברתית-קיומית, שירים נרטיביים ברובם. שיר בולט במבחר הוא זה של ענת חנה לזרע, "פרידה" שמו, ופרידה אכן מתוארת בו ברגישות:

זה לא שלא ניתנה התראה נתנה התראה/ על כתפי הרגע הזה מוטל שק כבד עמוס באחריות… עת לצאת לשדה התעופה ביקשתי/ אל תבוא הישאר בבית זו אני שלא שייכת לנוף האירי המקומי/ בבקשה למנוע מכוכבים זעופים לחרב את השמים/ לשנים הבאות הרי ברוך טמון כוחי…

שורות יפות, אם כי "נוף אירי מקומי" הינו תיאור מכליל מדי. או לפרט קצת יותר, או לוותר.

לשירי גד קינר אני מתקשה להתחבר בדרך כלל, יש לו נטייה להתיך דימויים ומטאפורות משדות שאינם מתחברים לכדי שיר אחד.  הפעם השירים מתחכמים פחות ורגשיים יותר, בעיקר השיר הבא:

מבעד לזכוכית השקופה האטומה/ לחמצן אנו צופים באלוהים עֻבָּר/ קטן וכחלילי הנאבק על חייו בפגיית/ התכלת השמיימית

שיר קצר וחזק מלא אהבה לפג אחד קטן.

משורר טוב שאינו זוכה למספיק הכרה הינו אילן בושם, שהפואטיקה שלו היא של שירים קצרצרים, נגיעות קטנות עם מוסר השכל, כמו השיר הבא:

הבית שנבנה/ על מגרש/ המשחקים שלי/ כמצבה על ילדותי

העדר הפניות של עורכי כתב העת בא לידי ביטוי בגילויים מפתיעים, כמו שירי אהוד פקר, פרסום ראשון של אדם בן 84, אמן רב תחומי, שמתחיל את ה"קריירה" השירית שלו בשירי סיום, מטבע הגיל, "בטרם אשיב רוחי" שם השיר:

אה אלוהי אבותיי/ בטרם אשיב רוחי/ תנני ואחזיר חובי/ בטרם אשקע בתהום נשייה/ תנני רגע של כנות מלאה/ ואחזירנה אליך/ כהחזר ספר אגדה (לאקסלרוד ספרן בקיטונו באלנבי) …

יפה מודעות האדם הזקן להיותו הולך לשקוע בתהום הנשייה, כפי שקורה לרובנו המוחץ, משוררים או לא משוררים, ויפה גם הקיטון באלנבי המועלה באוב.

ה"שיא" השירי מגיע בסוף, בתרגום משובח של שיר של מחמוד דרוויש הגדול, הביאליק של הפלשתינאים, בתרגום ששון סומך, מתוך הקובץ האחרון של המשורר:

פוסע אנוכי קליל כדרור על פני האדמה/ למען לא אעיר את המתים, נועל את שער/ רגשותיי כיד להיות אני-אחר, אינני חש/ שאנוכי אך אבן נאבקת בערגה לענניה… כאן נפלו שמיים כלשהם/ על אבן. דִממו אותה כדי שבאביב יופיעו/ כלניות…

התנצלותי בפני הכותבים שלא אוזכרו. בכתב עת יש שיחה, יש שירים טובים של משוררים ומשוררות שלא יכולים להחזיק בהכרח ספר טוב, אבל בתוך מארג של שיחה ספרותית שיריהם יכולים לבלוט ביופיים. וזאת לכשעצמה סיבה מספיק טובה להמשיך לקיים כתבי עת ספרותיים.

  ראו גם :

אתר עיתון 77

יובל גלעד על מצבו של עיתון 77

 כתב עת ספרותי לוחם :אלי אשד על "עיתון 77"

אודות יובל גלעד

יובל גלעד - משורר ומבקר שירה, מוסמך החוג לתורת הספרות באוניברסיטת תל אביב. עבד כעורך ראשי בהוצאת "גוונים". פרסם שלושה ספרי שירה: "שירי נזיר" (גוונים, 2000),"בדידות ישראלית" (כרמל, 2004) ו-"בית קברות לשירים" (ספרי עיתון 77, 2009).
הפוסט הזה פורסם בתאריך ביקורת עם התגים . קישור קבוע.

15 תגובות על עיתון 77 למרות הכל

  1. מאת אילן ברקוביץ':‏

    כל הכבוד, יובל. יישר כוח. אתה רואה, יש כאן ביקורת רצינית ומעמיקה, אוהדת אך גם ביקורתית, מבלי הפגיעה בכבודם של אנשים. רשימה מרתקת. הגיליון נמצא ברשותי אך אני לא מכירו היטב כמוך. אני מסכים לדעתך בנוגע לראיון של המשוררת והסופרת חגית גרוסמן עם הסופר יורם קניוק. אכן מדובר בפנינה. מצאתי בו עניין רב, גם בשאלותיה של המראיינת ובאבחנותיה לגביו ולא רק בדבריו שלו. ועכשיו ברשותך הערה מתודית: כדי שהדו-שיח בינינו כאן לא יהפוך לדביק ונמלץ מדי – אפסיק להגיב, ואתה אל תצפה תמיד לתגובות הקוראים. בעיני, לא זה מה שחשוב בכלל, אלא עצם הכתיבה הוא העיקר. תגובות זה פייסבוק; תגובות זה טוקבקים; זו לא האמנות, למרות שלעתים יש תגובות מרתקות על רשימות ושירים. זו פשוט עצתי לך, שלא ירפו ידיך, ושתמשיך בדרכך.

  2. מאת יובל:‏

    הי אילן, תודה. אינני מצפה לתגובות, ביקורת צריכה פשוט להיות. קנו כתבי עת!

  3. מאת דוד אדלר:‏

    ליובל
    אכן המסר המרכזי צריך להיות: קנו וקראו כתבי עת. בעקר את "עיתון 77" שעורכיו עושים מלאכת קודש כמעט סיזיפית. אציין שני היבטים: תדירות ההופעה (לעומת כתבי עת אחרים. אציין למשל את "כרמל", כתב עת יוקרתי מאוד שיצא עתה לאחר הפסקה של יותר משנתיים, אך גם כמעט כל האחרים). ההיבט השני הוא שזו במה "פתוחה" בעוד שרבות אחרות מעדיפות באופן בולט וברור (לעיתים לא מוכחש) משוררים מהחבורה המקורבת. חלקם יותר הרמטיים, חלקם פחות. אני מנסה לעודד מנויים לעיתון זה (רק אתמול למשל בשיחת טלפון בהקשר לשיריו של שי אריה מזרחי, ששיריו בחוברת, בניגוד לדעתך, לדעתי טובים, והבאתי אותם בפייס גם כמחווה לזכרו וגם בשל איכותם).

  4. מאת יובל:‏

    תודה דוד. למרבה הצער נותרנו כמעט לבד, אנחנו המשוררים, במאבק של כתיבה על שירה וכתבי עת,
    ביקורת ועידוד לקנות וכו', ואפילו קריאה. אבל מה, משוררים ומשוררות הם עם עיקש למדי, ולא נתייאש בקלות.
    כמו גם שני עורכי כתב העת, שנאלצו בעל כורחם להפוך ללוחמי הישרדות.
    גיליון זה, למשל, שווה את מחירו אפילו אם היו מופיעים בו רק סיפורו של הראבל, וכל הכבוד לרות בונדי, התרגום לדרוויש, וכמה שירי משוררים פחות ידועים שחלקם הבאתי.

    • מאת דוד אדלר:‏

      ליובל
      מהכרותי עם עם המשוררים בשלוש השנים האחרונות יחסית לקהילות אחרות: יותר מאשר הוא עם עיקש (יש בעיקשות יתרונות) זה עם המרוכז בעצמו עד להחריד. זה לדעתי מה שמאפיין אותו יותר מכל

      • מאת גיורא פישר:‏

        לדוד
        גם אני שמעתי את הספורים על "עם המרוכז בעצמו עד להחריד". דווקא לא נתקלתי בכך. הייתי בשבוע שעבר באירוע שארגן אמיר אור בבית הסופר. הגיעה לשם בחורה צעירה, בשנות העשרים של חייה. סיפרה שהיא משוררת ואין לה מושג איך מפרסמים ולאן שולחים חומר. היה לידי משורר צעיר, שמיד נתן לה את כתובת המייל שלו ובקש ממנה ליצור איתו קשר כדי שיוכל להדריך אותה. זו האוירה שאני חש בקרב החבר'ה הצעירים. מה קורה עם המשוררים הותיקים? לא כל כך יודע. אך כיוון שרובם מנחים סדנאות כתיבה, אני מניח שהם מדריכים את תלמידיהם ועוזרים להם למצא דרכם.
        האם אתה מוכן לפרט יותר ,למה התכוון המשורר דוד אדלר? כמובן בלי שמות.
        בברכה
        גיורא

        • מאת יובל:‏

          גיורא, תן לבנאדם להצביע קצת על חוליים שקיימים, לדעתי הוא כותב ספר שלם על משוררים ושירה. מישהו צריך גם להצביע על השלילי. בסוף תהפוך אותו ואותי ואת כולם למתקתקים, וינזלו לנו שירי אהבה מהטוסיק :)

          • מאת גיורא פישר:‏

            ליובל
            למרות שאני בן כפר, אני לא כל כך תמים. אבל באמת שלא נתקלתי בעניינים החורגים מהתנהלות סבירה בקרב בני אדם. הסיבה היא אולי שפשוט אין על מה לריב. על מה יריבו: על כסף? כבוד? כיוון שאין גם אסכולות פואטיות מתחרות, גם לא רבים לשם שמיים. אז אולי מלכלכים קצת אחד על כשרונו או אופיו של השני, שום דבר שלא תמצא גם במשרד, או במכולת השכונתית.
            אז שיעלה ויבא דוד אדלר ויביא דוגמה או שתיים להתנהגות אגוצנטרית יותר ממידת בני אדם "רגילים".
            ומה ינזל מהטוסיק שלך, קשור רק למה שיכנס קודם לשם.
            גיורא

        • מאת דוד אדלר:‏

          כמי שבא מבחוץ, ליתר דיוק מהעולם המדעי, זו הראיה שלי מתוך מבט סוציולוגי-פסיכולוגי על עולם המשוררים בשלוש השנים האחרונות לערך. אולי זה חלק מהד.נ.א של משורר – לראות את שירתו כעיקר ולקרוא להקשיב (וגם להחשיב את) פחות לקולם של אחרים (ואם נתייחס רגע לבלוגים ולפייס, ניתן להוסיף, אלא אם כן הם מצפים לתגובות גומלין. וכפי שציין יובל למטה אכן גם בספר שירי "סקיצות לתמונה בלתי שלמה" יש שער "כהני השיר" ובתוכו שירים רבים בנושא זה למשל "בלוג לי ואבלוג לך" (שניתן למצוא באלבום בפייס)).
          במדע זה שונה כי שם אתה מוסיף נדבך/חידוש/שינוי על מה שמצאו קודמיך ולא אאריך.
          בעניין ההקשבה זו הייתה תצפית ממפגשי משוררים (שאני ממעט מאוד ללכת אליהם, גם מסיבה זו) שאליה התייחסתי במייל אישי, כשהתבקשתי לבוא לפגישה נוספת. הנה מה שכתבתי: "אל תראי לי זאת כיוהרה, אך נראה לי שאנשים מקדישים יותר זמן וחשיבות להתחככות עם אנשים מאשר לקריאת שירה, ביקורת שירה וכו' . באים בשל שתי דקות "התהילה" שניתנות להם בהקראת שירם שלהם ולאו דווקא, ופחות בכל מקרה, לשמוע שירתם של אחרים. ובכלל התרשמתי עד כמה כותבי השירה בכלל (הראויים לתואר משורר ושלא ראויים) מרוכזים בשירתם שלהם ובהם עצמם. ולי יותר חשוב המגע האינטימי עם השירים עצמם תוך קריאת הספר בניחותא, וראית מביקורתי על שירייך שכך נהגתי ביסודיות ולא ברפרוף מקובל. כך שלא נראה לי שאבוא בפעם זו".

          יש חריגים, אך רק כביכול. לעיתים זו קבוצה שאתה משתייך אליה כדי להעצים את כוחך שלך. השירה בנויה כיום חבורות חבורות, בעקר סביב כתבי עת (אך כיום גם חבורות רשתיות למיניהן). אתה יודע שאיני מקופח ופרסמתי כמעט בכל כתבי העת. יחד עם זאת ברור שהעורך יעדיף מישהו מ"החבורה" וזה סוג של הרחבה להתרכזות העצמית.
          יש כמובן חריגים. אחרת הרי שיריי לא היו מתפרסמים בבמות רבות כ"כ.

          אין סקרנות לשירת אחרים. לדוגמה פרסמתי בפייס את תוכן הגיליון החדש של כרמל ובו גם שני שירים שלי. גם מהלייקים הבודדים שקבלתי (אין לי טענות כי הלייקים שלי ניתנים בבררנות ובנדירות גדולה אף יותר) ואיש לא היה סקרן לשאול איזה שירים ואם אין לו שאשלח (במקרה זה אני כן נוהג אחרת, אני עדיין מלא סקרנות). ניתן כמובן להרחיב, אך זה בראשי תיבות.

          • מאת גיורא פישר:‏

            לדוד
            נרגעתי, חשבתי שעיני טחו מראות.
            הרי בעצמך ציינת, שמפרסמים אותך בכל כתבי העת למרות שאתה לא משתייך לאף "חבורה". אותי למשל, לא מפרסמים בכלל. אולי זה בגלל שאני לא שייך לאף חבורה, ואולי בגלל שאני לא שולח בכלל שירים לפרסום בכתבי עת.
            ובקשר לערבי שירה: מאד טבעי שמשורר (כמו כל אדם) העומד לדבר בפני קהל יתרגש מאד, ויהיה מרוכז במה שהוא עומד לומר. ובכלל, ערבי שירה הם עסק משעמם מאד כי רוב המשוררים לא יודעים לקרא נכון,גם את שיריהם.
            כמו שציינת, קשה לקלוט שירה בלי לראות את הטקסט לפני העיניים.
            ובעניין "הלייקים" שלא קיבלת, פה אני מסכים. אתה כנראה באמת משורר לפי הגדרתך. כי אתה מודה שאתה "לא מפזר לייקים" למרות זאת סופר בנוקדנות את הלייקים שלא קיבלת, ומלין שלא שאלו אותך איזה שירים פרסמת.
            ולמה שישאלו, ולמה שיבקשו? ולמה שיסתקרנו בקשר לשיריך, אם לא מכירים אותך? וגם אם מכירים, אולי אנשים ממתינים ליציאת כתב העת. ואולי אולי אולי, כתיבתך לא ממש מרתקת אותם?
            מכל זה להוציא מסקנות בקשר ל"עם המרוכז בעצמו עד להחריד" המרחק גדול מאד. לעניות דעתי, זו קלישאה שנהוג לדקלם אותה.
            קלישאות הן דבר שרצוי להתרחק מהן. במיוחד למשוררים.
            שבת שלום
            גיורא

            • מאת דוד אדלר:‏

              ראשית, וזה העיקר, התחושה הזאת רק מתחזקת מעשרות רבות, אם לא יותר, של אירועים ואינטרקציות. הבאתי דוגמאות מהימים האחרונים, בבחינת "דוגמיות". לעיתים זה אפילו מדהים אותי, עד כמה המשוררים מרוכזים בשירתם.
              יש אולי מי שאינו מבחין בכך (אולי תוך התמכרות לתגובות בבלוגים ובפייס) ואשריו.

              יש גם יוצאים מהכלל והם מעטים.

              באשר לי, גם אם אני מרוכז בשירתי ומעוניין שיתוודעו אליה, אני קורא ומגיב בפירוט לספרי שירה רבים מאוד שאני רוכש (כך עשיתי גם לגבי ספרך). כשמופיעים שירים יפים של עמיתים בכתבי עת אני כותב להם (לעיתים אפילו מפתיע אותם ששיריהם הופיעו) וכשאיני מכיר את שירתם אני רוכש את ספריהם (והם אפילו לא יודעים על כך). כך שבנושא זה אני שונה מאוד ממה שתיארתי וממה שציפיתי שיעשו מי שבאמת השירה, גם של אחרים, מסקרנת אותם (וזאת בתגובה "ולמה שישאלו, ולמה שיבקשו? ולמה שיסתקרנו בקשר לשיריך, אם לא מכירים אותך?").

              באשר לכמה פרטים שכתבת:
              ודוק. לא כתבתי בכל כתבי העת; כתבתי כמעט בכל ויש הבדל.
              שלחתי בזמנו לכתבי עת כי יודעי דבר הסבירו לי שכדי שספר שירי יצא בהוצאה נחשבת הוא צריך קודם "להתקבל" ע"י עורכי כתבי העת. גם היום אני רואה בזה הכרה ומחמאה כששירי מתקבלים, בעקר ע"י עורכים שאני מחשיב את דעתם, (אם כי אני שולח לאחרונה מעט שבמועט). לא שאני צריך להתנצל על כך. אבל אלו העובדות כהוויתן. אתה לא שולח אלא מפרסם בבלוג וטעמיך בודאי עמך. אני, שעקבתי אחרי המכניזם ב"בננות" החלטתי, למרות הצעתך, לא לפתוח בלוג ואיני מתחרט על כך.

              לא ספרתי את הלייקים המעטים בנוקדנות כפי שכתבת. להיפך הצדקתי את מיעוטם, כי אותו כלל של "בלוג לי ואבלוג לך" קיים כמובן, ולא מצאתי צורך לציין זאת, ב"לייקק לי ואלייקק" לך.

              אפשר להסיק מתגובתך כאילו אני מתלונן על כך ששירתי לא מעניינת אחרים. כלל לא (להיפך התגובות נהדרות -תוכל לראות באתר ספרי באבן חושן – אם תלחץ על שמי). תלונתי היא שמשוררים ככלל (שוב יש יוצאים מן הכלל מועטים) אינם סקרנים לגבי שירתם של אחרים, ולאו דווקא לשירתי שלי, ולכן לא מגיעים אל שירי אחרים, אם הם לא מוכרים להם אישית, כלל. מי שסקרן אפילו רק לטעום משיריהם של אחרים ותהא תגובתו אשר תהא – אין לי טענות אליו כלל.

  5. מאת יובל:‏

    נכון, דוד, ולא נכון: בצד מה שתיארת יש גם משוררים ומשוררות שעושים ועושות, בין אם במסגרת "מאבק המשוררים", בין אם בכתיבת ביקורות (שים לב שבאופן מסורתי היחידים שכותבים ביקורות לא בתשלום הם משוררים, כבר עשרות בשנים, גם ב"עיתון 77") ובין אם בעידוד הדדי, גם אם מלא בחנופה ואינטרסים, כמו שתיארת בחלק מהשירים בספרך.
    להיות משורר זה זיפת: בשביל להאמין בעיסוק הנידח הזה, שרק נזק כלכלי בצידו, צריך לברוא עולם במילים ספורות ואז להאמין בחשיבות השדר. ואז להיתקל בעולם שמשתין על השדר הזה. ולהמשיך בכל זאת. בגלל זה גם "מלחמות המשוררים", כי הם ה"פוליטיקאים של השפה" כמו שהגדיר זאת אבידן.
    אם כי, אני מסכים שיש צורך ביותר ערבות הדדי ופחות אגו, וכמיעוט הקוראים כך גודל האגו.

  6. מאת יובל:‏

    צ"ל "הפולטיקאים של הלשון" כמובן, שירו של אבידן. ובעניין האגואיזם – אצל משוררים זה יותר מוחצן ומיוחצ"ן – כל אנשים כמעט, בעיקר בעידננו הפייסבוקי- קפיטליסטי, הם אגואיסטיים.

  7. קראתי בעניין. תודה יובל

    • מאת יובל ג.:‏

      תודה שולמית. שירינו נפגשנו בסופ"ש אצל נילי דגן ב"סופ"ש שירה"…

      אני מתכוון לערוך סקירות נוספות מפורטות של כתבי עת, ככל שיאפשר לי הזמן.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*