סיפור קצר ליום השבת / "מקומות ריקים" של טובה זהר

להורי…

א. אבא

בחניכיים חשופים פוקד הפולני הקירח את אבא בלילות. הוא מגיח אליו מתוך הרציף ליד המסילה, בפאתי מחנה אושוויץ, מצחין וחסר שיניים, לבוש כתונת פסים, צוחק צחוק מטורף, ובעודו מצביע לעבר הארובה המעשנת, נותן קולו בשאגה מרוסקת: "אתה רואה שם את העשן? זה מהבשר של אמא ואבא שלך…" וצחוקו ממשיך להדהד בחלל מעיו של אבא עוד דקות ארוכות.

והנה אמא, כבר מושיטה יד מגוידת ללחי אבי ולוחשת: "עוד פעם החלום הרע הזה, יודל'ה? די, יודל'ה, די". היא משפשפת את כתפו הקרובה אליה, מדליקה את האור הקטן שלצדה, נחפזת בכבדות למטבח, שולפת מהמגירה מגבת נקייה, דהויה מכביסות, מרטיבה אותה ושבה לאבא. מספיגה תחילה את המגבת על פניו, אחר כך מעבירה אותה בעדינות מתחת לחולצת הפיג'מה שלו ספוגת הזיעה, על בטנו, חזהו, כתפיו, מרחיקה את השדים.

"יותר טוב, יודלה?" היא שואלת, אך אבא אינו שומע את דבריה, מכשיר השמיעה שלו מונח דומם על השידה, רק קצב נשימותיו מלמד אותה שהוקל לו במעט, אבל אז עולה מתוכו היבבה: "רבקל'ה, אני לא יכול להפסיק את הצחוק שלו…" "די, יודל'ה, די. בוא ננסה לישון עוד קצת. עוד מעט אור בחוץ", מתחננת אמא. היא שבה לתנוחתה העוברית, ממלמלת קטעי מילים באידיש, אוחזת בחזה העולה ויורד באי שקט, מיישרת כותנתה עד לברכיה ומנוחה כבר אין לה.

אבי נרדם. ולא ידע אבא שהיה זה האות שהעיר מרבצו את סיוטה שלה. "יודל'ה, היום מביאים את המצבה", מקוננת אמי לחשכה. נשימותיו של אבא נינוחות עתה לגמרי, צחוקו של הפולני נדם לפי שעה. אמא מתכרבלת בשמיכת ביעותיה עוד שנייה או שתיים, אז קמה בבת אחת לקראת אור ראשון.

ב. אמא

אמא הזמינה לעצמה מצבה.

שנים ארוכות הכשירה את גינתה הקטנה. היא בראה לה ריבוע קסם אפוף ומלופף מימי פרחים וצמחים, עלים ועצים, חבוקים וסבוכים זה בזה, כולם כאחד בשרניים ובורקים, מלאי חיות, דומה כאילו רוססו בגוני טמבור ירוקים משוחים בלכה.

באחד הבקרים שטופי השמש של חודש מרץ בישרו לאמא שהיום תגיע המצבה, בסביבות השעה עשר.

גם בבוקר זה לא חורגת אמא משגרתה. בחושך המתפזר בחוץ היא לובשת על כותנתה את חלוקה הפרחוני, משחילה כפות רגליים נפוחות לקבקביה הכחולים ויורדת למטבח. ממלאת מים בקומקום החשמלי וניגשת לצחצח שיניה מעל לכיור. על השיש מונחות בכוס, דרך קבע משחת השיניים שלה והמברשת.

תוך כדי צחצוח היא ממששת את שיניה הסדורות, שנותרו כולן שלה, עד האחרונה שבהן. על מגש פלסטיק קטן מונחות ארבע כוסות זכוכית. באחת מהן מכניסה אמא כעשרים גרגירי קפה, מוסיפה עליהם את המים הרותחים, יוצאת עם המגש למרפסת גינתה הצמודה למטבח, מניחה אותו על שולחן עגול ומתיישבת בלאות בקצה הכיסא. עכשיו היא מעבירה מעט מים חומים לאחת הכוסות הריקות, ממנה לכוס נוספת ומהכוס השלישית לאחרונה. רק אז לוגמת לגימה מדויקת. באור החיוור קולטות עיניה פרח אדום ושברירי שנולד לתוך הבוקר. היא מתקרבת לעברו, רוכנת מעליו ומעניקה לו ליטוף ראשון של ברכה, בלי לגעת בו. מזל גדול יש לו לרך הנולד. בנחלתה של אמא מובטחים לו חיים.

סומק הפרח מבהילה שוב למטבח. היא מגניבה מבט בשעון הקיר. חמש ורבע. יש זמן. שבה לגינתה, משננת את שמות אהוביה החקוקים על לוח המצבה העושה דרכה אליה.

מעל שם אמה, גולדה קון לבית מוסקוביץ, ביקשה אמא שיותירו מקום לשמה שלה. תחתיהם חרוטים שמות שתי דודותיה, אחיות אמה. לפתע נתקפת אמא חולשה. היא מתיישבת, ובהיסח הדעת מעבירה שוב נוזל מכוס לכוס. המים כבר פושרים מזמן. היא מתחזקת במקצת לנוכח המחשבה שעוד מעט תהיה מצבה והכל יהיה שונה. כבר לא תחוש אותה ילדה קטנה ומיוסרת שהותירה את אמה עם סאלי הכורעת ללדת, ורשלה היפה שהאוקראינים הציעו ללוותה, שם, באדמת נכר, ללא קבר וכתובת. סוף סוף תוכל לערוך הלוויות כמו שצריך.

בשעה עשר ורבע מגיע לוח השיש. הסבל מוריד אותה בזהירות, במרכז חדר המגורים. הוא נראה מבוהל עד מוות. אמא לא חדלה להודות לו, עד שקולה הופך ליבבה דקה.

אבא מניח את עיתון הבוקר ומתייצב מיד לצדה. נושא המצבה נס משם כל עוד נפשו בו.

"יודל'ה, היא הגיעה", משגרת אמי אותה קריאה שוב ושוב. אבי נראה כמו רוח רפאים.

"בואי נעלה אותה למעלה, רבקל'ה", הוא מבקש, וכבר משתתק, אוחז בעדינות אין קץ בלוח השיש ומתחיל לטפס בגרם המדרגות. אמא אחריו. באמצע טור המדרגות נושפת אמי לאוזנו: "רק רגע, יודל'ה". היא מושיבה עצמה על המדרגה. אבא מתיישב בצייתנות במדרגה מעליה, הלוח עליו. קודם לופתות ידיה את מלבן השיש, אחר-כך היא מטיילת באצבעות רועדות על פני האותיות החרוטות, מתעכבת על השורה הריקה, המיועדת לה בבוא היום.

בתנועה בולענית מרעיפה נשיקות על אותיות אמה, גולדה. אבא לא יודע את נפשו מדאגה ואימה כאחת. "רבקל'ה, את זוכרת מה אמר הרופא, אסור לך להתרגש יותר מדי… בואי נניח את זה מתחת למיטה כפי שסיכמנו…". אמא מהסה אותו באצבעה, "רק עוד רגע, יודל'ה".

בבת-אחת היא מתעשתת, שואפת מלוא ראותיה אויר ועוזרת לאבא להניח הלוח למראשותיהם.

ג. עם המצבה מתחת למיטה

אמא הכינה מבעוד מועד אלבום תמונות עב כרס, מיוחד לאמה. ימים ארוכים מיינה את התמונות בקפדנות, עד שנחה דעתה. באחת הפעמים נתקפה בהלה כשלא מצאה את התצלום המועדף עליה מתוך השניים שצולמו בליל כלולותיה.

"אבל, יודל'ה, אמא לא יודעת איך נראיתי ככלה", התייפחה, נוברת, אחוזת תזזית בתצלומים הפזורים על יצועה.

ואבא, החרד לגורלה, נרתם מיד לחיפוש, מפשפש בין התמונות, עד שפרץ בחדוות ניצחון. "הנה, רבקל'ה, מצאתי משהו", ומושיט לה את תצלום חופתם בשחור-לבן. "לא, לא את זו, בשנייה אני הרבה יותר יפה", געתה אמי בבכי עוכר שלווה. רק כעבור ימים נזכרה שהגדילה את התצלום והותירה אותו עם המקור בין המגבות במטבח.

עתה, כשלוח השיש ממתין דומם מתחת למיטתה, היא מוכנה ומזומנה לדפדף באלבום ולגולל בפני אמה את שעבר עליה, מאז נותרה יתומה בגיל תשע ועד עצם היום הזה, והיא סבתא לנכדים.

בחרדת קודש, כשהאלבום מהודק לחיקה, היא גוררת את לוח השיש העטוף בשמיכה מתחת למיטתם, חושפת אותו ברוך, מנשקת את אותיות אמה – גולדה, מניחה את הלוח על המיטה, ומתיישבת מולו על כיסא מרופד בכריות שהכניסה לחדר במיוחד למטרה זו.

אמא פותחת בזהירות את האלבום בעמוד הראשון. הוא ריק מתמונות, בראשו מתנוססת הכותרת, בכתב ידה הילדותי – " אני בת 9". "אמאל'ה, אין לי תמונות מהגיל הזה, אבל את בטח זוכרת כיצד נראיתי כי אז בדיוק נפרדנו. אנסה בכל זאת לתאר לך אותי, הרי המון זמן עבר מאז, אולי כבר שכחת…"

מבטה של אמא נודד אל צלליתה הגרומה בת התשע והיא מתחילה לתאר בקול מתפנק את מראה הצנום, את שתי צמותיה הקשורות בסרטים אדומים שהייתה אמה קולעת לה. משחזרת את הטיפוס על העץ הזקן שעמד בחצר ביתם ומשובת נעורים אוחזת בה. היא מספרת הכל, לא פוסחת על שום פרט, עוצרת מידי כמה דקות, אוספת אוויר וממשיכה.

אחריות גדולה מוטלת עליה, היא חייבת להשלים לאמה את השנים האבודות, ויש עוד כל-כך הרבה לספר.

ד. הקבורה

כך הייתה אמא מסתגרת מידי בוקר לעריכת הטקס, מעלעלת בימים, מדווחת לאמה על העונות החסרות. אט אט נשכחו ממנה מילים עבריות והיא החלה לערבב בדבריה מילים באידיש וברומנית.

בימים הראשונים נשא אבא תודה חרישית על השינוי שחל באמי. יורדת הייתה מחדר השינה נינוחה, פני ילדה לה, הליכתה קלה.

אך ככל שהתקדמה באלבום לעבר תמונות ההווה – הלך גופה והצטמק, זה אחר זה התיישבו שוב הקמטים על פניה.

אבא צפה בה חרש, הולכת ונעלמת ממנו אל עולם אחר, עד שלא התאפק עוד והפציר בקול מצווה שאינו אופייני לו: "רבקל'ה, אני מבקש ממך לנוח כמה ימים, אחר-כך תחזרי לאלבום…"

אך אמי, נחושה ממנו, משיבה לו: "יודל'ה, אני יודעת מה אני עושה, הכל בסדר…אין לך מה לדאוג".

הרי אסור לה לפסוח על שום בוקר, מי יודע כמה זמן נותר לה, והמלאכה מרובה.

פגישותיה עם אמה הלכו והתארכו. ממעטת הייתה בדיבור עם אבי. היא נחלשה, הדפדוף באלבום כמעט תם. מופיעה הייתה אצל אבא בסלון, זרה ומרוחקת, פזורת מחשבה, בוהה בו בעיניה.

בוקר אחד חש אבא כי אמא באה להיפרד ממנו כשבישרה: "כמעט הגעתי לתמונה שצולמה לפני חודש. זוכר שביקשתי ממך לצלם אותי?".

אבא נבהל.

השכם למחרת יצא לשדה סמוך, לוח השיש מתחת לזרועו, בידו השנייה אחז את חפירה.

ה. אמא ואבא

שמה של אמי עדיין לא חקוק על שום מצבה. גם שם אבי לא.

אמא הזדקנה. אבא גם כן. סיוטי לילותיהם מתנפלים לעיתים תכופות יותר. איש איש לסיוטיו. אמא עדיין מצחצחת את שיניה שלה. אבא ממשיך לפגוש את פני הפולני בלילות. המגבת הנקייה מוכנה תמיד על השידה. לאמא אין עוד כוח לרדת במדרגות השיש למטבח, הן רבות כל-כך.

ריבוע גן העדן שלהם ירוק מתמיד. כל הפרחים כולם מבקשים לנבוט שם, בריבוע הצללים הקטן.

המקומות הריקים במצבותיהם מופיעים בחלומותי.

אודות ד״ר ניסים כץ

מבקר ספרות וכותב טורי דעה בוואלה ובגרוזלם פוסט בין השנים 2007 ל-2009. מרצה לתקשורת, בתחומי ההתמחות : מדיה ושינוי חברתי, מדיה ומיעוטים.
הפוסט הזה פורסם בתאריך פרוזה. קישור קבוע.

תגובה אחת על סיפור קצר ליום השבת / "מקומות ריקים" של טובה זהר

  1. מאת לימור:‏

    אהבתי מאד, סיפור שיש בו הכל, תקווה לצד ייאוש, עצב לצד שמחה, ולבסוף המשפט שאומר "כל הפרחים כולם מבקשים לנבוט שם, בריבוע הצללים הקטן".

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*