מפרשים מיופייפים :"מפרשים קשים" מאת יונתן ברג

מפרשים קשים

ביקורת על

"מפרשים קשים "מאת יונתן ברג, הוצאת קשב לשירה 2012

תקציר הספר : ספר שיריו הראשון של יונתן ברג משלב בין חוויות לימוד בישיבה, חוויות קרב ואובדן (כשחבריו נפלו לעיניו) ואנארכיזם פרוע של מסעות, התנסויות בסמים…   מציע עולם שסוע ומקוטב שבו תרות דמויות צעירות אחר איים של משמעות ושלווה בסערת הימים. יש בו שירים אורבאניים צבעוניים ושירים רבי תנופה המתרחשים בטבע, שירים על מסעות בעולם ומסעות בנפש, שירים על חיי צבא ומחירם הכבד ועל החיים בחיק הדת והמרידה בהם, ואחרים החוגגים את המיניות ואת החירות האישית. מבחינת לשונו וחוויותיו מפרשים קשים הוא בגדר הפלגה בים גבה גלי. המשורר מנסה לחבר ולשדך כאן בין שלושה עולמות רחוקים – זה של הדת והמסורת שממנו יצא, זה של הכרך המודרני, שבו הוא עושה את ימיו ולילותיו וזה של השירה המודרנית שבה הוא מסמן מגדלורים שלאורם הוא מנווט את הפלגתו

מפרשים מתיפייפים

מאת יובל גלעד

ספר ביכוריו של יונתן ברג, "מפרשים קשים", נחגג וזכה לשבחים תחת כל עץ רענן ובמה אפשרית בביצה הספרותית הקטנה שלנו. הספר יצא בהוצאת "קשב" של רפי וייכרט, ומהווה גילום מובהק ומוחלט של השירה אותה מעודדת ההוצאה, שירה אסקפיסטית נגועה באסתטיזציה של הקיום, כמעט בלי התייחסות ל"מציאות" אותה אנחנו חווים, יופי לשם יופי, לעיתים יופי אמיתי, לעיתים התפנקות במילים יפות, יוצרות צירופים מיופייפים. אין רע בשירה לשם שירה, שירה המאוהבת בארס פואטיות ובשיחה פנימית בין משוררים, ומשוררים רבים מוזכרים בספר. אבל יש רע ביופי שאיננו טבעי, צומח כעץ מהאדמה, אלא "מיוצר" בכוח שפה גבוהה, שימוש במילה "עלטה" במקום חושך, כפי שמרבה לעשות ברג, בקיצור – יופי מיופייף.

יונתן ברג

ברג כותב בנוסח הרווח כיום בקרב משוררי "קשב", המזכירים במידה רבה את משוררי "הליקון" לדורותיהם, כתיבה זהירה, אנינה במודע, מתפעלת מהבריאה, לא נוגעת בחלקים הקשים שלה, מתכרבלת ביופי, מחפשת "שורות גדולות" בעלות הוד אפי, שירה של משוררים הגדלים ואוכלים בעיקר הרברט, מילוש ושימבורסקה מבוקר עד ערב. אבל שלושת הפולנים הגיעו לפסגותיהם אחרי שנים של עבודה ובעקבות מסורת שירית של כתיבה פשוטה של מעין משלים מגולפים מהחיים ובסופם מעין מוסר השכל. המשוררים העבריים הצעירים מנסים להגיע לאותן "שורות גדולות" בקיצור דרך, בלי לעבור את דרך הייסורים של מי שרוצה לדבר פשוט אבל גם עמוק.

אומר מיד: אין הצדקה למבול השבחים שנחת על ראש המשורר, כלומר לא בדיוק נחת: המשורר הצעיר, כדרכם של משוררים צעירים בימינו, הינו מכונת יחסי ציבור משומנת, מגיע לכל השקה וכל אפשרות חנופה. ומצד שני – מדובר במשורר מוכשר מאוד, משורר בעל רגישות גבוהה לפרטים ויכולת לייצר אינטימיות המזכירה במעט את יכולותיו של עמיחי הגדול. זהו ספר ביכורים מרשים, אבל גם מייצג את בעיות רוח התקופה של השירה העברית הצעירה, השקועה בעצמה, ביופי בפצעיה, באהבתה לעצמה ולמשפחתה, שירת ביוגרפיה בשורות קצוצות, שירת אני כמעט ללא התבוננות בעולם על בעיותיו, או נופיו. ואין פלא שזוהי תקופת פריחת משוררים דתיים או דתיים לשעבר, שגדלו בבית החרושת לנופת צופים שהינה, במידה רבה, היהדות של זמננו.

 נתחיל בשם הספר – "מפרשים קשים" – צירוף אונומטופיאי עם חזרת ה"שים", צירוף נעים, יופי לשם יופי, צירוף שאינו אומר דבר. האם הספר עוסק בספינות? לאו דווקא, ברג אינו ספן ואף לא פיראט. הוא רודף יופי, לעיתים הוא מוצא, לעיתים הוא שודד מן המוכן.  

השיר הראשון, שיר יומרני המופיע גם על העטיפה האחורית, הינו תמצית חיפוש היופי לשמו, חסר הדיוק, ודיוק הינו נשמת אפה של שירה, שיר עם יופי אבל גם עם מיופייפות, כמו כל הספר:

אורות מסתודדים וצונחים, עצים/ רועדים ומציתים/ יסמין. רבבת כוכב ננעצת/ בעץ האפל. בני אדם חפויי ראש/ יוצאים וחוזרים, עשן דבק בהם/ דבקים שמות// על פני המזח עוגנות ספינות,/ בתי מלון שאנו קוראים/ גוף, חדרים ריקים שאנו/ מכנים חיים. הדברים צונחים/ במהירות קשוחה, ימים דוהרים/ מעבר לגופנו, אנו נושמים/ במשורה, שואלים את העלטה// מאין באתי, היכן הילד שהיה. / ערפל ארוך. מן הים עולה מלח הגעגוע, / מן השדות עולה תחינת הירוק/ מן הנפש פליאה כלואה

קורא לא מיומן יתפעל, קוראת לא מיומנת תתרגש. אבל מה, זה די זיפת. אסביר למה. כי זהו בדיוק שיר בלתי מובן שקהל פסטיבלים ימחא כפיים למשמעו, כי הוא מלא במילים גבוהות וצירופים גבוהים שאין מאחוריהם דבר – "אורות מסתודדים וצונחים", "עצים רועדים ומציתים", "רבבות כוכב", ספינות עוגנות, חיים כחדרים ריקים. אבל מה כל זה ולמה? חינטרושים, חברי המשוררים. זה אין מקום, כי אין מקום כזה, אבל אפשר לתאר אין מקום, זה יכול להיות מעניין, אבל בשביל זה צריך להיות ספציפיים, חד פעמיים. איפה יש "בני אדם חפויי ראש יוצאים וחוזרים?" למה הם חפויי ראש? למה "הדברים צונחים במהירות קשוחה", איזה דברים, מר ברג? וכמה בנאלית השורה "שואלים את העלטה מאין באתי", הו, זה שיר על משמעות הקיום וחיפושה!!! והנה בסוף, לטיבול היופי הריק, מופיע ילד, הילדות, כמה נוסטלגי ורגיש!!! ו"מלח הגעגוע" (איזה צירוף שחוק וגס), "תחינת הירוק" וכו' – ילך נא מר ברג אצל גדול האסתטיקונים חובבי היופי בשירה העברית של ימינו, מר אלירז ישראל, וילמד כיצד בונים צירופים מקוריים לכדי יופי, גם אם יופי לשם יופי בלבד.

בשיר הבא, אהובה וחופשה ביוון, ובתים לבנים "טובלים את השמש אל צינת גופם". למה הכול חייב להיות כל כך מיופייף? למה "טובלים" את השמש – אולי פשוט מתחממים בשמש, לא? שירה מחליפה את המוכר בחד פעמי, החדש, אבל החלפת מילים סיטונאית בצירופים "גבוהים" איננה שירה אלא התייפיפות המאפיינת רבים ממשוררי הברקוביץ', וברג הוא משורר ברקוביץ' קלאסי.

שרעפי חשכה, זריחה לבנה/ מאחורי עצי הלילה. הקיץ הולך/ ונערם, בשדה רחוק מנגנות חיות./ בני אדם, איך הלכלוך דבר בנו./ אבל כעת,/ חיים שלמים באים לנשק,/ היד אוספת את יתומיה…

אוף, חנטריש. "שרעפי חשכה", שוב הצירופים הגבוהים והריקים האלה, "מנגנות חיות" – איזה חיות, מה הן מנגנות, על מה אתה מדבר? ואז, ה"שורות הגדולות" כביכול – "בני אדם, איך הלכלוך דבק בנו" – מאיפה זה הגיע, ידידי המשורר? אפשר לכתוב שירים נהדרים על ניוול המין האנושי, אבל ברג מסתפק בהכרזה הריקה והפומפוזית, ומיד מרגיע: "חיים שלמים באים לנשק". או במילים פשוטות, ברג משקר.

האמת מתחילה לחלחל לספר בשיר "צלקה" שהינו דיוקן הגון של הסופר הגדול והדי נשכח, איש התרבות, המתרגם הרנסנסי:

עודו יושב בככר ההיא, היכן שהכנסיה/ מוציאה את המרטירים לרחוב./ על שולחן עץ/ ממתין היין, הספר על תנועת הכוחות/ במלחמת העולם השניה, משפט אחד/ מהריסות פולין… הוא מנקה את המקטרת, מאזין/ קרוב לצליל אחד – ניסיון מוצלח של הכינור/ להגיע לאיזון בין קריסה לאומץ… הוא מתיר/ את הפנקס מן הכיס, משרטט לבד/ את ניצחון הבדידות, אדם אחד/ מול הריסות והריסות.

גם בשיר זה, הצנוע והיפה, יש פה ושם שורות יומרניות שהתחמקתי מלצטט, אבל ככלל – תיאור יפה של אמן על רקע נוף אירופי. קונקרטי ופשוט. מה, האם שירה חייבת להיות פשוטה ובהירה? חלילה! גאורג טראקל נהדר בערטילאיותו, גם דוד פוגל על אף שהיה פשוט חקיין של טראקל. השאלה היא האם המילים טבעיות למשורר, האם זוהי שפתו ובה הוא מספר, או שהוא מגביהה לתיאורים ריקים רק כדי "להישמע כמשורר".

אבל הנה עוד שיר נפוח, מיותר

תבל לעת ערב, / רועדים רדידי היום, / ספינות אחרונות בנהר. / עסקאות נסגרות על מי שלא ישוב/ עם השחר שיפציע כמגל./ במספנת האוויר המיית מסע, / הדברים מבקשים זיווג הגון. / מתמעט הדיבור, כמעט נדם, /נותרות מחוות זעירות – / אדם מניח בפני אדם/ אוכל או עשן.

שורת הסיום סבירה, אבל "תבל לעת ערב", "רועדים רדידי היום", איזה שפה גבוהה ולא טבעית, מונפחת, "מספנות האוויר" – איזה צירוף יהיר ולא מנומק, ולאחריו הבנאליה של "מתמעט הדיבור, כמעט נדם". נו, נהיה שקט, אתה מתכוון? אפשר היה לצייר תמונה ערטילאית של נוף נמל, נוף טרנרי אולי, אבל בשביל זה צריך יותר חיבור למקום ויותר צירופים מקוריים.

והנה שיר שרובו יפה, מיעוטו בנאלי, שיר ישיר לרב מאת חוזר בשאלה:

האם לא נהיר לנו כי המעשים מבולבלים יותר, / רחוקים לא מעט מחזות ידיעת הכול/ המבקשת להתגנב דרך היודאיקה המוזהבת./ הרי ראינו עשר פעמים את רקיע ההעדר, / את הליכת העולם אל הבאר השחורה./ הרי הציפורים על סעד הענף, נאמנותו/ של הים/ קימורן של הגבעות היורדות/ לברך את העמק, כל זה/ הוא בית תפילה…

השיר, כמו רבים משירי ברג, עוד ארוך ומתמשך, לא תמיד בטובתו. אז מה היה לנו עד כה? פתיחה חלשה, כללית וסתמית – "האם לא נהיר לנו כי המעשים מבולבלים יותר/ רחוקים לא מעט מחזות ידיעת הכל" – כן, מר ברג, אנחנו לא יודעים הכל, וזאת יכולה להיות פתיחה להתרסה יפה כלפי הבורא, אבל לא בניסוח הבנאלי הזה. כשנכנסת "דרך היודאיקה המוזהבת" אז אנחנו כבר עוברים לטריטוריה של שירה, יפה אפילו, כמו גם בצירופים "רקיע ההעדר", "הליכת העולם אל הבאר השחורה" (על אף שמעט פוגלי מדי), ו"נאמנותו של הים". אלה הן הוכחות שמדובר במשורר של ממש, אבל בעל נטייה לפטפוט מיופייף.

טון אלגי נוכח בשירים רבים בספר, לעיתים עושה אותם יפים, לעיתים מקלה על המשורר את מלאכתו להסתפק בכמה צירופים יפים ולמהול אותם בשורות בנאליות הנשטפות בזרם המוסיקלי.

אפשר המשיך להביא עוד ועוד דוגמאות של יופי ושל מיופייפות, אבל תש כוחו של המקליד בחינם הזה. לכן אסיים בשיר יפה וכנה, בשפה פשוטה וישירה, "מל"ד" שמו (מרכז למידה דתי, תיכון אקסטרני, המאוכלס ברובו בפליטי ישיבה תיכונית, כך מסביר המשורר). בשיר זה ברג מראה את החיפוש הקיומי, ולא מצהיר "האם לא נהיר לנו שהמעשים מבולבלים יותר", או במילים אחרות – כותב אמת ולא מחרטט:

כל הבוקר ישבנו על המדרגות, מעבירים/ את הסיגריות המגולגלות ומביטים במכוניות./ בכולנו רעשה הישיבה, בהורינו/ המביטים בדאגה בשובנו לאחר חצות./ ישבנו על המדרגות של כיכר ציון אחר הצהריים,/ מביטים בחלפני הכסף, בדוכן המזון, / במה שסתמי בעיר מוכת קודש. / בקבוק וודקה זול, שלוש כוסות/ כולנו בד"ר מרטינס כחולות, גם צבע הוא מרד… אחר כך נפגשנו בברזיל, בקולומביה, בוילות של קרטחנה עם הברכות וזונות הקוקאין, / ממתינות ליד הקזינו, אחר כך מגיעות אלינו לישון./ בגואה, במסיבת הסילבסטר, דרך מסך האל-אס-די,/ מניפים ידיים…

חשוב להבהיר שאינני מתנגד לשפה גבוהה או לצירופים יפים, חס ושלום. קודם הובאו כמה צירופים יפים וגבוהים משל המשורר. כי השיר הזה יפה לא רק בגלל שברג מואיל בטובו לדבר בשפה פשוטה, אלא כי הוא מדבר את האמת של דורו, דור שמחפש משהו רוחני אבל לא מוצא, נוסע לארצות רחוקות כדי להתמסטל, מזיין זונות, דור אבוד מאמונה, וכאן הדבר מורגש ביתר שאת, שכן היושבים בתחילת השיר הם פליטי ישיבה, רואים את הקיום שכולו דוכני מזון וחלפני כסף. עולם חומרני ריק.

לצערי, הדברים שנכתבים כאן יפלו, קרוב לודאי, על אוזניים ערלות, בתרבות הצפיחית בדבש שלנו עם משוררי הצפיחית בדבש. המשורר כבר על המסלול המהיר של פסטיבלים, פרס ראש ממשלה, הרצאות בסדנאות כתיבה וכו'. במקום לחפש עורך קפדן שינקש את הדורש ניקוש, המשורר, קרוב לוודאי, ימהר להוציא קובץ לא קטן נוסף, וגם עליו יגרוף שבחים רבים. אבל אפשר היה גם אחרת, אפשר היה גם להקשיב לביקורת ולהשתפר, כי כגודל הכישרון כך גודל המקום לשיפור.  

ראו גם :

יונתן ברג בלקסיקון הסופרים

מהגר מקומי :צור ארליך על יונתן ברג

בגבי מהומת האלוהים :אלי אליהו משוחח עם יונתן ברג

אילן ברקוביץ על יונתן ברג משורר סלעי

אלי הירש על יונתן ברג

יואב עזרא על יונתן ברג

ארבעה שירים של ברג ורשימה של חן ישראל קלינמן

ענבל אשל כהנסקי על יונתן ברג

יונתן ברג.צילום דניאל בר און.

 

אודות יובל גלעד

יובל גלעד - משורר ומבקר שירה, מוסמך החוג לתורת הספרות באוניברסיטת תל אביב. עבד כעורך ראשי בהוצאת "גוונים". פרסם שלושה ספרי שירה: "שירי נזיר" (גוונים, 2000),"בדידות ישראלית" (כרמל, 2004) ו-"בית קברות לשירים" (ספרי עיתון 77, 2009).
הפוסט הזה פורסם בתאריך ביקורת עם התגים . קישור קבוע.

22 תגובות על מפרשים מיופייפים :"מפרשים קשים" מאת יונתן ברג

  1. מאת יובל:‏

    הערה נוספת: התייחסתי לאהדה הגורפת לה זכה הספר, כי לא קראתי את ביקורתי של יואב עזרא. עכשיו קראתי בעקבות הלינק המצורף. יש לנו מסקנות דומות לגבי המיופייפות השקרנית של ברג, אבל עזרא, שהינו משורר טוב ומבקר אלטרנטיבי מעניין, מחמיץ את הכישרון של ברג.
    הערת ביניים לגבי טור ביקורות השירה של עזרא במיי סיי – מומלץ לקרוא, אם כי הקטילות לעיתים גורפות מדי, והשבחים חסרי כיסוי – כל מיני משוררים ומשוררות גרפומנים וגרפומניות זוכים שם להלל רק כי הם נידחים והעבירו ספר למבקר. אני בעד הלוזרים, אבל זה לא מצדיק התפעלויות ריקות.
    המציאות היא לא שחור לבן, ולברג פוטנציאל להיות משורר מעולה. רק שזה לא יקרה, להערכתי, בגלל שבצד כישרונו שירתו נגועה בכל החוליים אותם ציינתי ברשימתי שהופיעה כאן – "לפוצץ בלוני יחסי ציבור". וחבל.
    יש עשרות ומאות ואלפי משוררים ומשוררות בארץ, או כאלה המגדירים עצמם בכינוי זה, הרבה יותר מקוראים. בעוד מאה שנה איש לא יזכור מי היה מי, וישאר רק מי שכתב אמת, ורק אמת. אסתר ראב נשארה, ויזלטיר ישאר, כי בשירה, ביתר שאת מבשאר האמנויות, חייבים לכתוב אמת, והשקרים צועקים. האם יש דבר כזה אמת? כן, לדעת מבקר מודרניסט זה.

  2. מאת אלי אשד:‏

    יואב עזרה הוא אדם חביב ,אבל הוא לא יתקוף ידידים ללא קשר לדעתו האמיתית על כישרונם. מאידך אם המדובר באנשים שהוא אינו מחבב אישית או אינו מכיר אז הוא יכול להיות יותר אובייקטיבי.
    אבל כך זה עם רוב המבקרים.

  3. מאת יובל:‏

    כן, קשה לתקוף ידידים, ומבקר טוטאלי נדרש גם לאיזה חוסר רגישות אנושית.
    . מה שמעניין, מעבר להיעדר התגובות, זה העדר הלייקים. נראה לי שאם אפשר היה, הקוראים, אם ישנם כאלה, היו עושים דיס-לייק, או משהו כזה. מה שמעיד, בהנחה שאני לא אוויל משריש מוחלט, מה שבהחלט יכול להיות, הוא שכל ביצת השירה נגועה בפחדים ובז'דאנוביזם ובחשש להודות שרשימה מדברת אל הלב, שהרי הותקף פלוני או אלמוני שיש לו עמדת כוח כזאת או אחרת, מבקרים, עורכים וכו'.
    אין מה להפסיד, חברים וחברות משוררים ומשוררות, אנחנו בקצה של הקצה של הסקאלה, מעניינים את התחת של התרבות, וכל מי שאומר לכם אחרת, תולה את שיריכם על עצים או מוחא לכם כפיים בפסטיבלים – משקר. אז אם כבר נשכחנו והוזנחנו – לפחות להיות אלטרנטיבה של חופש. זאת דעתי לפחות.

  4. מאת גיורא פישר:‏

    ליובל גלעד שלום
    שים לב, שאנשים גם לא מגיבים לשירים המתפרסמים כאן. יש לי תחושה ש"סצנת השירה" התייצבה. בימי "הבננות" העליזים, כאשר אפשר היה לכתוב בלי להזדהות, והאפשרות האינטאקטיבית הייתה חדשה, ו קרצה למשוררים ולמגיבים, היה שם סוג של שיח עוקצני וביקורתי, שברוב המקרים שמר על גבולות. בינתיים כאמור, כולם הצליחו להכיר את כולם, אין חדש, הכל שקוף, "המעמדות" התקבעו. כולם הבינו שאין איזו עוגה מפוארת ששווה לריב עליה. ולכן, מה הטעם להסתכסך בלייקים או דיסלייקים?
    פתאום עלה לי בראש שירו של ביאליק "לא ידע איש מי היא".
    יש לי תחושה שההתרגשות שהייתה "בקהילה" לפני כמה שנים נרגעה. נדמה לי שביאליק מתאר את העניין יפה:
    לֹא יָדַע אִישׁ מִי הִיא

    לֹא יָדַע אִישׁ מִי הִיא,

    מֵאַיִן וּלְאַיִן –

    וַיְהִי אַךְ נִגְלָתָה –

    וַתִּצַּת כָּל-עָיִן.

    מֵאֶרֶץ נָכְרִיָּה,

    מִמְּדִינָה רְחוֹקָה

    הִיא בָאָה כַּצִּפּוֹר

    עִם גִּילָה וּצְחוֹקָהּ.

    עַלִּיזָה וּפְזִיזָה

    וּמְאִירָה וּשְׂמֵחָה –

    וְכָל-הָעֲיָרָה

    נִתְבַּשְּׂמָה מֵרֵיחָהּ.

    וְכָל-הַמַּחֲבֹאִים

    בַּחֹרְשָׁה הַיְרֹקָה

    נִתְמַלְאוּ שְׂשׂוֹנָהּ,

    צְלִיל קוֹלָהּ וּצְחוֹקָהּ.

    וּבְאוֹתוֹ הַיּוֹם

    אוֹ בְאוֹתוֹ הַלַּיְלָה –

    וְכָל-הַבַּחוּרִים

    כַּפָּרַת שְׂרוֹךְ נַעֲלָהּ.

    וּבְאוֹתוֹ הַיּוֹם

    אוֹ בְאוֹתוֹ הַלַּיְלָה –

    הִתְחִילוּ הַקְּטָטוֹת

    בֵּין אִשָּׁה וּבַעְלָהּ.

    וְחֶרֶשׁ הִתְלַחֲשׁוּ

    הַסּוֹרְגוֹת פֻּזְמָקָן,

    וּזְקֵנִים מְצַיְּצִים,

    מִתְגָּרְדִים בַּזָּקָן.

    וְאָבוֹת וְאִמּוֹת

    לֹא-יָשְׁנוּ בַלֵּילוֹת,

    כִּי תָעוּ חַתְנֵיהֶם

    בְּסִמְטוֹת אֲפֵלוֹת.

    וּבְיוֹם בָּהִיר אֶחָד –

    וְהִיא נֶעֱלָמָה –

    לֹא-יָדַע אִישׁ אָנֶה,

    לֹא-הֵבִין אִישׁ לָמָּה?

    הִיא פָרְחָה כִפְרֹחַ

    הַזָּמִיר מִיָּעַר –

    וְאִישׁ טֶרֶם פִּלֵּל,

    וְאִישׁ טֶרֶם שָׁעַר.

    וַיִדֹּם הַצְּחוֹק,

    וַתִּתְעַגֵּם הַחֹרְשָׁה,

    אֵין נִכְנָס בְּעָבְיָהּ,

    אֵין פֹּקְדָהּ, אֵין דֹּרְשָׁהּ.

    וַיָּבֹא יוֹם סַגְרִיר,

    וְשֵׁנִי, וּשְׁלִישִׁי,

    וַתִּכְבֶּה כָל-עַיִן,

    וַיְהִי עֶצֶב חֲרִישִׁי.

    לָעֶרֶב שָׁב בָּחוּר

    בִּזְמַנּוֹ הַבַּיְתָה,

    וְכַלָּה עֲלוּבָה

    לַחֲתָנָהּ נִתְפַּיְּסָה.

    וְאַבְרְכִים יוֹשְׁבִים

    עִם נְשֵׁיהֶם וּמְפַהֲקִים,

    וְכֻלָּן מַחֲמַדִּים

    וְכֻלָּן מַמְתַּקִּים.

    וַתִּשְׁבֹּת צָהֳלָה

    מִסִּמְטוֹת אֲפֵלוֹת,

    וְאָבוֹת וְאִמּוֹת

    יְשֵׁנִים בַּלֵּילוֹת.

    בַּבָּתִּים אֵין פֶּרֶץ,

    בָּרְחוֹבוֹת אֵין הָמוֹן,

    וְשָׁלוֹם וְשַׁלְוָה

    בָּעִיר – וְשִׁמָּמוֹן.

  5. מאת יובל גלעד:‏

    הי גיורא.
    קודם כל – כאן באתר יש פחות תגובות, ואני אוהב את זה. יש כאן נושאים מגוונים שנכתב עליהם ברמה גבוהה, אז אנשים חוששים להגיב כדי לא להתגלות כאהבלים. דבר שני – אתה צודק, אני מניח, בחשיפה שהיתה וברגיעה. בנוסף – השיחה עברה לפייסבוק – כלומר – שיחה שאיננה פתוחה לכולם – אלא רק למועדוני מועדונים של "הפרד ומשול".
    אבל – וזה מה שמצער אותי – וכאן אני ממליץ לכל משורר ומשוררת לקרוא את "בלשי הפרא" של בולניו – משוררים שלא רבים ושלא נאבקים על פואטיקות שונות, מסרסים את עצמם.
    הנקודה היא פשוטה, ואתה יודע את זה טוב, כי אתה ישר: יונתן ברג מראיין את איזקסון שמפריס פרסים ראשי, הנה ברולר למעלה יש מודעה על הערב, בהליקון, מכונת הצלחה של משוררים ומשוררות, וכולם בתחת של כולם, כולל מעניקי הפרסים. אז אם מישהו מזדהה או לא מזדהה עם ביקורת הוא מכרסם במעמדו השוויצרי כ"נקי" וראוי לפרסים. במילים אחרות – הם מ פ ח ד י ם, ברוח אמרתו הידועה של ראש ממשלתנו. עדיף לשבת בבית ולהיות נחמדים ולכתוב שירה על הלחיים היפות של בת הזוג.

  6. מאת גיורא פישר:‏

    שלום יובל
    רואים שאתה לא מצוי בפייסבוק. אין שם שום שיח פואטי. כלום כלום. אין שיח כזה באף מקום. אולי הסיבה היא שכולנו כותבים דומה, אולי כי אין מאורות (חיים) ברקיע השמים שאפשר לכוון אליהם או להתנגד להם, אולי כי אין במי לקנא.
    ועכשיו ,אני בורח מפה מהר, כי גם אני רוצה פרסים.

  7. מאת יובל גלעד:‏

    הצחקת אותי. גם אני רוצה פרסים:
    אני עוד צעיר, אבל מתכוון לשבור את שיא ההגשה לפרס ראש הממשלה מבלי לקבל את הפרס.
    בינתיים צברתי עשר שנים או משהו, מתכוון לשלוח עוד ארבעים או חמישים.
    אשלח גם כשיונתן ברג יהיה גדול וישב בראש הועדה…
    אין מאורות ספרותיים- פואטיים? אולי, אבל תמיד אפשר לקבל השראה מאמנויות אחרות.
    אני פתחתי לעצמי סינמטק עם מנוי אחד בבית, מזמין סרטי מופת מאמזון בשלושים שח החתיכה,
    קולנוע פיוטי נפלא יותר מכל השירה של ימינו: טרקובסקי, בלה טאר, קרלוס רייגדאס, טצאי מינג-לינג, גאונים.

    טוב שאתה מעדכן אותי על הפייסבוק. חשבתי שיש שם ויכוחים ערניים.

  8. מאת גיורא פישר:‏

    אתה לא צריך להרגיש בודד, בנושא פרס ראש הממשלה.
    הנה מה שכתב אלי הירש:

    http://elihirsh.com/?p=4558

  9. מאת יובל גלעד:‏

    תודה על ההפנייה, גיורא, אין ספק שיש רבים שצריכים לזכות ולא זוכים, ומר הירש דווקא אינו אחד מהם:
    משורר חלש ביותר, פרט לספרו הראשון, ועל יכולת הביקורת שלו כבר כתבתי כאן.
    אני משתין על הפרסים, אבל חשבון הבנק שלי בהחלט היה שמח לשישים וחמישה אלף שח.
    בעיקרון, ועדת הפרס אמורה לקרוא את הספרים של כל המגישים. בתכלס, לפי מה שאני שומע, זה מתנהל ככה:
    מתכנסים שני פרופסורים ומשורר-ת, הבורקסים לא משהו, מוציאים את השמות, כל שופט בוחר את מי שליקק לו הכי טוב
    במהלך הקריירה הספרותית-אקדמית שלו, לוקחים גם איזה שני מסכנים עם עדויות על סף פשיטת רגל, ויאללה, הביתה לשנת צהריים. ושיר לסיום:
    פרס ראש הממשלה פרס ראש הממשלה
    מתי כבר תיפול משמיים
    כמה אוכל כבר ללקק לפרופסורית נעלה
    ולחייך כשהיא מטילה עליי מים

    כמה אוכל כבר ללכת להשקות
    ולהחמיא לכל מי שכותב עברית
    פרס ראש הממשלה, איני יכול לחכות
    כולם כבר קיבלו, ונותרתי ערירי

  10. מאת י.ג. חרזן בגרוש:‏

    עוד כמה בתים לשיר:

    פרס ראש הממשלה
    כמה אפשר לסחוב?
    אבא של אשתי יעץ לה
    לזרוק אותי לרחוב
    יש לי שני כיסים
    ובכל כיס יש חוב
    אבא של אשתי טוען
    שמשורר זה כמו יציאה
    של חתול שהתקלקלה קיבתו
    ושהיא לא בחרה טוב
    וגם עוד שלושים שנה
    אשב ואבהה בנוף
    בזמן שאת הפרס הנכסף
    יקבל בפעם השלישית דורי מנור

  11. מאת ענת חנה לזרע:‏

    שלום רב,
    תגובה כללית:
    לאחר קריאת כמה מרשימותיו של יובל גלעד לרבות הנ"ל, מתחזקת דעתי – המגובשת ממילא -
    שרשימה על ספר שירה צריכה קודם כל לכבד. ואז לחקור. ואז לאהוב או לבקר. לבקר אגב משמעו לבקר. עניינית. מקצועית. ובאחריות רבה. ביקורת היא בין היתר דעתו וטעמו של אדם המשפיעים על דעת / טעם אחרים.
    בברכה,
    קוראת שירה המזדהה בשמה המלא.

  12. מאת י.ג. -:‏

    שלום ענת חנה לזרע, אני זוכר עוד איזה העלבות קשה שלך בבלוג של שי אריה ז"ל.
    בכל מקרה, אני צופה לך עתיד מזהיר, פרסים וביקורות עתירות שבחים מצד התפוז ושאר המתוקים.
    לצערי, גם אם אינני מבקר מקצועי אלא טומטום בוטה, אני בטוח בדבר אחד: עוד ביקורות כמו שלך, ביקורות צפיחית בדבש המזנבות במתקתקים הגדולים, ואפשר לסגור את הבאסטה עשויית הסוכר של השירה העברית.
    אגב, גם אני התמקדתי בעבר בעיקר בכתיבת ביקורות חמודות, נעימות לעיכול. אבל נמאס לי. אולי גם לך ימאס יום אחד.
    בהצלחה!

  13. מאת ענת חנה לזרע:‏

    מגוחכים דבריך. בהצלחה גם לך. אגב, אם אתה מבקר, אתה גם מבוקר. זהו חוק טבע אדם.

  14. מאת י.ג. - חובב כתבי עת:‏

    מגוחכים אז מגוחכים. עדיף להיות מגוחך מאשר פרח מפלסטיק.
    בכל אופן, שיר יפה שלך בגיליון החדש והיפה של "עיתון 77", "פרידה" שמו:
    "על כתפי הרגע הזה מוטל שק כבד של אחריות", "בבקשה למנוע מכוכבים זעופים לחרב את השמים",
    עובר כאב הפרידה.
    ואם לחזור לנושא הרשימה, הרי שגם בשירי יונתן ברג בגיליון החדש יש שורות יפות מאוד – "אמרתי שיש בעור שלך משהו/ מן ההסבר של שבת", "צורת העוגב של היתמות", לצד המון מתקתקות של "המילה רחמים מגיעה פתאום", "גבעות מתמוגגות אל הערב" וכו'.

  15. מאת אילן ברקוביץ':‏

    אלי אשד, שלום רב. כבעל האכסניה הזאת אני קורא לך לחדול מפרסומן של רשימות בעלות סגנון אלים כגון אלה. לכתוב על שורות שיר, רעות ככל שיהיו, בעיני הקורא, שהן "די זיפת" או "חינטרושים", אין פירושו ביקורת שירה; אין פירושו תרבות כלשהי של שיח; זוהי אלימות מילולית לשמה, והדוגמאות שנתתי הן עוד עדינות ביחס לדוגמאות נוספות למכביר שניתן למצוא כאן וברשימות אחרות מפרי עטו של אותו הכותב. ומכאן אני פונה גם למחבר הרשימות עצמו, יובל גלעד. קרא היטב את דבריה של המשוררת ענת חנה לזרע ולמד מהם. הם נכתבו מדם ליבה ואני מאוד מעריך אותה על אמירתה הערכית החשובה הזאת. אפשר לבקר אך אי אפשר לנהוג באלימות כפי שאתה נוהג כאן ובמקומות אחרים. לא פעם יש בדברים שלך משום הוצאת לשון הרע. אני קורא לך מכאן לחדול מן הנוהג הנפסד הזה. רוצה לכתוב על שירה גרועה, בעיניך, בבקשה, אך אל תשמיץ אנשים באופן אישי; אל תוציא דיבתם רעה, ואתה עושה זאת שוב ושוב ושוב. התעלה מעל שיקולי האגו האישיים וכתוב את עמדותיך מתוך מקום של כבוד כלפי הזולת. עוד לא מאוחר לתקן את הדרך אך אם לא תעשה זאת – לא יהיה לדברים שלך כל ערך, וחמור מכך, הם יוסיפו לחלחל אלימות אל העולם.

  16. מאת יובל:‏

    לאילן ב. – אם מר אשד ידיר אותי מאתר זה אמצא אתר אחר. או שלא. או שלמצער, אפתח בלוג משלי.
    אבל לצערי, בהתחשב במצב השיח הספרותי בכלל והשיח על שירה בפרט – זה לא כל כך משנה.
    אין ספק שאתה אוהב שירה, וגם אני – רק אין כל התנגשות בין השירות שאנחנו אוהבים.
    לגבי ענת לזרע – אני דווקא מקבל את ביקורתה המסוימת לגבי הסגנון. אין כאן כל אלימות מילולית, יש כאן בוטות.
    אבל הבוטות הזאת היא נוגדן לצפיחית בדבש המאפיינת את מרבית הביקורת של ימינו.
    כאמור, לא רק ביקורות – אלא גם נוגדן, שצריך להיות מעט מוקצן כדי לנטרל את השפעת הרעל של העדר הביקורת.
    כנ"ל המנהג הנפסד של משוררים להתרפס בפני כל פרופסור או מפריס פרסים. זה לא מוסיף כבוד לאף אחד מבני המקצוע הנאצל הזה. ורשימה על כך ב"מעיין" הבא של צ'יקי.
    חנופה היא אלימות – אלימות כלפי האמת. שירה שקרית שזוכה להלל בלי מוצדק – אלימות כלפי השפה.
    ואגב, קיבלתי תגובות אוהדות למדי, אולי לא לגבי הסגנון אבל לגבי התוכן של הביקורות – ממשוררים בכירים למדי בקריית ספר, ומפאת צניעותם לא אציין שמות.
    ושוב -התגבש בתרבות שלנו איזה נוסח מיופיף כמעט מסורס. זה לא תמיד היה ככה. עד לפני כעשור או קצת יותר היה אפשר לקרוא דברים חמורים בהרבה ממה שאני כותב בכל גיליון של "מאזניים" או "עיתון 77" ובוודאי "עכשיו". לגבי הבוטות – שהיא רק אמצעי המחשה מטאפורי למצב המדורדר של המערכת הספרותית – אני מסכים שאפשר לסרס אותה, אבל אני לא רואה סיבה לכך.
    צריך נוגדן לתרבות של אינסוף מפגשי חנופה במסווה של שיחות תרבותיות וליקוקים, חנופת פרסים במסווה של מערכת ספרותית. זאת שחיתות של יחסי ציבור במקום להתמקד בשיפור השירה.
    ושוב, ממליץ לכל המשוררים והמשוררות שטרם עשו זאת לקרוא את "בלשי הפרא" של בולניו – איזה קרבות אדירים מתנהלים שם בין החתרנים הצעירים לבין נרודה ואוקטביו פאס – והכול מתקבל בטבעיות מוחלטת. החיים הם ג'ונגל פראי של כוחות ויצרים, אין שום סיבה שעולם הספרות יהיה מעין מוזיאון של פוחלצים מחייכים.
    להתראות בקו 45.

  17. מאת אילן ברקוביץ':‏

    שלום יובל. אין לי כל כוונה שמר אלי אשד ידיר אותך מאתרו אך אני סבור שהוא נושא באחריות על הרשימות וכאשר הן לא עוברות עריכה לשונית זו גם אחריות שלו. אני חושב שאתה יודע לקרוא שירה אך גולש לא פעם למקומות אלימים, מילולית, שאינם רלבנטיים לקריאה עצמה. ברור לי שאם תדע לנכש את אותם עשבים שוטים מרשימותיך – הרשימות תקבלנה עומק גדול ממה שנמצא בהן כרגע. הטענות האסתטיות שלך ראויות להישמע ומעוררות למחשבה אך סגנון הדברים חוסם כל גישה עניינית אליהן. אני שמח מאוד לשמוע שאתה מקדיש מחשבה לדברים של המשוררת ענת חנה לזרע. אני חש כי דבריה נישאים מעומק ליבה ולא מתוך כוונה אחרת וזה נפלא בעיני. אשר למלחמות משוררים שעליהם אתה מדבר מתוך ספרים שקראת: זו לא משאת נפש או אידיאל נשגב, אותן מלחמות, והן לא הכרח המציאות. להיפך. אפשר אפילו להימנע מהן. אגב, לאחרונה נתקלתי בשיר שלך, שהיה במקרה הפרסום הראשון של שירים משלך, בעיתון 77. השיר שונה באופן מהותי, מבחינת סגנונו, משיריך כיום, אם כי הוא מכיל בתוכו את המהות שלהם גם עכשיו. תגובתך האחרונה עוררה בי שוב את הרצון לקרוא בשירתך. אני מקווה כי תשנה את דרכיך. המשך לכתוב ביקורות כרצונך אך שמור על הסגנון. בהצלחה רבה!

  18. מאת יובל:‏

    לאילן -
    משוררים ומשוררות הם אחיי למקצוע, בעולם החומרני עד מוות הזה, בו הכסף הורג הכול.
    ואם יותר מדי אומרים לי שהסגנון פוגעני – אני בהחלט מתכוון לחשוב על זה.
    רק אל נא תקרא את שירתי או שירת כל משורר אחר על בסיס תגובות לפוסט באינטרנט, או על בסיס כל מפגש ביוגרפי כזה או אחר – אלא רק על בסיס הספרים עצמם.כמובן שזה קשה, שהרי כל מבקר הוא אדם.
    אבל התרבות נגדה אני יוצא, תרבות הצפיחית בדבש או תרבות בלוני יחסי הציבור, גורמת לכך ש
    1. ה"חלשים" במילייה, מי שאין להם בוטות או מרפקים או קשרים או יכולת חנופה – נידחים הצידה על חשבון אחרים שעיקר כוחם הינו ברעש שהם יכולים לחולל.
    2. אין ביקורת. משוררים מוכשרים כברג, שיכלו (במקרה שלו, העתיד כולו לפניו) להפוך למשוררים טובים באמת אם רק היתה כאן מערכת ספרותית כמו זאת שהתקיימה עד שנות השמונים פלוס, לא יכולים להיעזר בביקורת, כי היא פשוט איננה, כי יחסי הציבור חזקים יותר מהרצון לאמת. יחסי הציבור הם הם רוח התקופה.

  19. מאת אילן ברקוביץ':‏

    ושוב שלום יובל. אני לא מסכים עם חלק מטענותיך ועם חלק אחר כן. קריאת שירה היא עבורי עולם ומלואו ולכן אני מתעניין לא רק בשיר עצמו אלא בכל מה שמסביבו. זאת הסיבה שהמדור שלי בעיתון נקרא "משורר בשטח". הפרדה בין השיר לבין כותבו אפשרית גם אם מיושנת אך זו לא דרכי. נדמה לי שזו גם לא דרכך. אשר לטענה על היעדר ביקורת. יש סימוכין לדבר אולם מצד שני עליך לחשוב גם על כך שיש באפשרותך לשנות, בין אם באמצעות כתיבת ביקורות כאן או במקום אחר או על ידי הרחבת הגבולות של הביקורת והשיח הביקורתי. אי אפשר לטעון כל הזמן כלפי העולם מצד אחד ומצד שני לא לנסות לשנות את הדברים. הטיעונים האסתטיים שלך הם רלבנטיים אך כאמור בשל הסגנון הם נבלעים ברעש הרקע. מצד אחר לגמרי אני סבור שדרכו של כל משורר נתונה לו וחופשית ולא הביקורת ולא מיליה כזה או אחר יקבעו אותה. הלוואי שגם אתה תדע יום אחד להשתחרר מזה ואז תוכל לקרוא שירה ממקום אחר לגמרי. בזמנו קראתי שירים מצוינים שלך אצל רן יגיל. מה אכפת לך מהמיליה? המשך לעבוד עליהם; עסוק בשירתך ובקר שירתם של אחרים, גם ביקורות קטלניות אם תרצה, אך מתוך כבוד לאדם, זה קודם כל.

  20. מאת אלי אשד:‏

    בתגובה לאילן ברקוביץ :אין לי כל בעיה עם רשימות בעלות סיגנון אלים ,כל עוד אינן כוללות ניבולי פה והשמצות אישיות..
    אבל אני יכול להעיד שיובל גלעד לקח את דבריך לעיונו ושלח לי מחדש רשימה מתוכננת על המשוררת עירית כץ עם שינויים סיגנוניים.
    אבל כאמור לי אין בעיה עם סגנונו של יובל גלעד ,והוא מצידי יכול להמשיך עימו.

  21. מאת אלי אשד:‏

    עם זאת אוסיף דבר שהוא חשוב לי וציינתי אותו לא פעם בעבר.
    כאשר תוקפים מישהו על כך שסיגנונו הוא "זיפתי " עם זה אין לי בעיה אבל אני כן דורש הסבר מהמבקר מדוע הסיגנון בעיניו הוא "זיפתי".דהיינו אין להציב את המילה באוויר.ואז הרושם שיווצר הוא אכן של עלבון חסר כיסוי.
    דהיינו על כל דבר שתוקפים יש להסביר היטב מדוע ההתקפה ואין לצפות שהקורא יבין זאת. הקורא הרי לא קורא את מחשבותיו של המבקר ועליו להבין מדוע השורה הזאת והזאת היא נחותה כל כך בעיני המבקר. ואין לתת שום הנחות בנושא.
    כנ"ל לגבי שירים שהם טובים בעיני המבקר:לעולם אין להגיד זוהי שירה יוצאת מן הכלל ,נניח, ולהסתפק בכך. אלא יש להסביר היטב מדוע זאת שירה יוצאת מהכלל וגם בהשוואה לשירים אחרים פחות יוצאים מהכלל.
    על הדברים האלו אני מבקש מכל מבקר שכותב ב"יקום תרבות " להקפיד מאוד.

  22. מאת אילן ברקוביץ':‏

    שלום אלי. תודה רבה על התייחסותך הרצינית לדבריי. נדמה לי שיש בזה משום התקדמות משמעותית. המשפט "אין לי בעיה עם סיגנון אלים" הוא משפט מפתח, וגם מה שכתבת לאחר מכן הוא חשוב. כאשר הדברים מנומקים הם מעמיקים הרבה יותר מאשר כאשר הם לא. ועדיין, נושא האלימות בשפה הוא לא תמיד הכרחי למרות שהוא מוכר, יובל גלעד לא המציא אותו, גם אני לא, גם אחרים. רק אתמול קראתי מאמר של משוררת ידועה מאוד, שכתבה על משורר ידוע מאוד, כי שורות שלו הן גרועות ושורות אחרות הן טובות. זו דעתה, והיא נימקה אותה, אך בשום מקרה היא לא הגדירה את שורותיו של אותו משורר כזיפתיות או חנטרישיות, סליחה על הביטוי. שני המשוררים, אגב, כבר לא בין החיים. היא רחשה לו כבוד כאדם. זו סוגיה מורכבת אך אני משוכנע כי תדע אתה ויידע יובל להתמודד עמה. חשוב שביקורתו תישמע, ואולי כדאי לחשוב גם מפעם לפעם על פרסום של שיריו כאן, זה יכול לתת עומק נוסף לדברים. הרבה הצלחה וברכות. אילן.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*