סיפור קצר ליום השבת / "מחניים" של מרב זקס-פורטל ויצהר ורדי

שק השינה רטוב וקר. הוא רטוב וקר, ואין לו מושג מה הוא עושה כאן בלילה הסיבירי הזה בדרום רמת הגולן. כלומר, יש לו מושג. ועוד איך. ורועד, גם מכעס, איך הביא על עצמו את כל זה. הם בפנים, באוהל, והוא כאן בחוץ כמו כלב, מכווץ כמו איזה גור ורגליו תחובות בשרוולי המעיל אבל גם זה לא עוזר, שום דבר לא עוזר, אולי הוא פשוט ישקע בהדרגה בתוך הרעד הזה ויתפגר.

האמת היא שהם אפילו לא ביקשו, שני אלה. יוזמה שלו, לגמרי, הקטע הזה עם השינה מחוץ לאוהל. ככה הוא ישן יותר טוב, אמר, והמחנק הזה ממש לא בשבילו, ואחרי הכל אנחנו לא בסיביר ואפילו לא בשיא החורף, ככה הוא אמר. אבל עכשיו – אחרי שישן שעה? שעתיים? – הוא לא מסוגל אפילו לדמיין איך יירדם שוב.

היא נשמה לרווחה כשיצא מהבית. היד שנופפה לו לשלום נשמטה לצדה והשקט התפזר באוויר כמו אבק פֵיות. היא שיבחה את עצמה על שלא נכנעה להפצרותיו היבבניות, שהודיעה לו שהיא פשוט חייבת לגמור השבת את הסמינריון וגם לקפוץ לבדוק מה עם אמא שלה ששברה את הירך. שעתיים אחר כך, עם הקפֶה השני ביד וסוזן וגה ששרה לה את מרלנה-און-דה-וול, צלצל הטלפון. היא שקלה לא לענות – אולי זה יואב שרוצה לברר אם התחרטת, כי את עוד יכולה להספיק לתפוס רכבת לצפון בבקשה בבקשה.

ואיך בכלל נקלע לטיול הזה שמתאים לו כמו עניבה לזברה? הרי בפעם האחרונה שטייל זה היה בשמורת הצבים ההיא, איפה שרוקנו לו את הארנק והשאירו חלון אחד שבור, ובאותו לילה הם ישנו בכלל באיזה צימר בגעש או שפיים או אחד הקיבוצים האלה שתפסו את הים. רק איתה, בלי אֶלֶה. אבל לישון בחוץ? אפילו במילואים הם כבר ישנים בצריפים, ובדרך כלל החימום גם פועל, ועכשיו הוא מבין שהוא שונא, אבל ממש שונא, לא רק את הקור הזה ואת המקום הזה המחורבן ואת הכוכבים האלה שאיתם הלילות הרבה יותר קרים, לפחות סטטיסטית; בעיקר הוא שונא, אבל ממש שונא, אותם. הרי יכלו להתווכח, להעמיד אותו על טעותו, לומר לו שזה מסוכן, שזה לא הגיוני לישון בחוץ. להציע איזו הגרלה, לפחות. אבל ככה זה היה גם אז, בסדיר: הם במיטות הטובות, הרחוקות, והוא בזו שליד הפתח, מתעורר מכל הסטה של יריעת הדלת, סופג את רוב האוויר הקר, או הלוהט – תלוי בעונה – שנכנס עם כל פתיחה כזאת. ואיכשהו, אפילו בלי לבדוק, ברור לו שגם מספר המשמרות המצטבר שלו בבונקר באותן שנים מכפיל את אלה של שניהם ביחד.

אבל בסופו של דבר היא ענתה – לא הפתעה גדולה למי שמכיר אותה – ומהצד השני סיפרה לה עינת שאיתן, החבר שלה הנשוי, הבריז לה ברגע האחרון מהסופשבוע במצפה שחרות, והיא כבר שילמה ואם דפנה מוכנה בבקשה בבקשה להצטרף אליה. דפנה קיללה בשקט את הסופשבוע הזה, שכל פעלתנֵי העולם נטפלו אליו, אבל עינת בחשה בה את הרחמים והחברוּת ומה לא ובסופו של דבר היא הרימה ידיים: תני לי שעה להתארגן ואני אצלך. ואחרי שעה הן כבר דהרו דרומה בסטיישן החבוטה של עינת, המוצפת בחוברות ועלונים רפואיים ודוגמיות של תרופות שהיא דוחפת לרופאים שלה בכל הזדמנות. עינת נשבעה לה שהמקום מקסים, שיהיה להן סופשבוע שקט, שהן יאכלו כמו חזירות ויעשו מדיטציה כמו שתי הודיות – הטוב שבשני העולמות. דפנה, שלא עשתה מדיטציה מאז אותו סופשבוע פרהיסטורי בהרדוף, התקשתה להיזכר במי שהיתה אז, לפני חמש שנים, בטרם יואב, ורק הנהנה וניסתה להתנמנם לזמזום הפטפטת הבלתי נלאית. לפעמים נדמה לה שעינת מפחדת שאם תשתוק, העולם יתמוטט.

הבונקר. עשר דקות הליכה בחורשה ההיא החשוכה, עם מכשיר קשר שאי אפשר לסמוך עליו במיל ותצפית לכפר שממול. מאחוריך הבסיס, מולך המסגד. היה יורד מהעמדה כל חמש דקות, מקיף את סוללת הבטון המכוערת, בודק שאף אחד לא מסתתר לו שם. והכל בנשק טעון, בניגוד גמור לתקנות – שיתפגרו, כללי הבטיחות שנכתבו בדם – ורועד מפחד. גם עכשיו הוא רועד. גם מִפחד. זאבים יש פה באזור, הוא קרא איפה שהוא, והנחשים נמשכים לחום הגוף האנושי, וגם סתם עקרב, במקומות מסוימים בגוף, יכול להיות קטלני. איזה מפגר שלא נכנס איתם. אולי עכשיו? הרי מוטב מאוחר וגו'.

הוא פותח את רוכסן השק והאוויר הקפוא מכה בגופו כמו גוש מתכת. הוא מסיר את המעיל מרגליו ומעמיס על עצמו את כל הציוד: מעיל, שק שינה. הרי זה רק שני צעדים והוא באוהל – אין מה לטרוח כרגע עם הנעליים. אבל הצעד הראשון שותל את רגלו השמאלית בבוץ עד הקרסול. אז לא סתם הכל רטוב כאן; ירד פה גשם. עכשיו גם עיניו רטובות, משהו מתפרץ בתוכו ועוד לא ברור לו מה אבל את הפה הוא סותם, לא להרוס להם – למרות הכל, למרות מה שהם, למרות שמגיע. הוא שולח את הימנית קדימה ודורך על קצה האוהל. המים חודרים מיד דרך הגרביים. אבוד לו – עכשיו זה רק להיכנס מהר ולהתכרבל איפה שהוא ולנסות לישון את הקצת שנשאר עד הבוקר. הוא מעביר את הציוד ליד ימין – כבר ברור לו ששרוולי המעיל נגררים בבוץ, הוא מרגיש את זה אבל לא מצליח להתארגן אחרת – ופותח את רוכסן האוהל. מנסה, ליתר דיוק, כי האוהל לא מתוח והרוכסן לא זז אלא מושך איתו את היריעה כולה, כמו חוט של עפיפון. הוא חייב שתי ידיים.

כשהתעוררה הופתעה לראות מסביבה רק חול וחול וגבעות משתפלות וכמה אוהלים ועינת כבר בחוץ, מוציאה את התיקים שלה והולכת בעקבות אישה נמרצת בגלביה ושיער לבן ארוך. היא שפשפה את העיניים וחשבה על יואב ועל צירוף המקרים ששלח אותו לקצה העולם ואותה לקצה השני, ואמרה לעצמה שזו הפעם הראשונה מזה יובלות שהגיאוגרפיה החיצונית שלה משתפת פעולה עם זו הפנימית. אבל באותו רגע טבע המודל הפסאודו-מדעי הזה תחת נחשול של תשוקה, כמה התחשק לה פתאום ללטף לו את הראש ולהריח את הריח הגורי הזה שלו ולשכב איתו כאן ועכשיו על החול. והרי גם זה אבסורד, הרי הם לא שוכבים כבר חודש, בלי סיבה של ממש מלבד האי-חשק שירד עליהם כמו האובך הזה שמקיף אותה כעת. והיא גרשה את המחשבות האלה וקמה ויצאה מהמכונית והלכה בעקבות עינת שהלכה בעקבות הגלביה. ואז הכניסה אותה נוריה לאוהל מרווח שעל רצפתו מזרן זוגי מוצע בסדיני כותנה ושמיכות פוך ובקצהו תנור גז ובשוליו מדפי ספרים ובמרכזו מגש ענק עם פירות טריים ויבשים והיא הראתה להן את הפעמון שאפשר למשוך בו אם צריך משהו, וסיננה תבלו יפה והלכה.

הוא חוזר אחורה, מקפיד להכניס לבוץ את רגל שמאל, האבודה ממילא, ומדלג כמיטב יכולתו למלבן היבש שמסמן את המקום שעליו ישן. לא שזה בכלל מלבן – זו צורת גופו המכווץ, גופו כפי שישן את המעט שישן הלילה – אבל הוא ממילא לא יכול לראות כלום. מה שבטוח, זה כבר לא יבש בכלל והוא מרגיש כאילו הוא הולך בתוך טרסה של אורז, זה הדימוי שמסתער אליו מנבכי הטיול ההוא, הבלתי נשכח, בשנת תשעים וחמש. הוא מניח את המעיל, קודם את המעיל, ואת שק השינה, וחוזר לאוהל. הוא תופס את הפינה העליונה של משולש הפתח ופותח את הרוכסן, מזל שלא יורד גשם. הוא מתלבט אם לבדוק היכן ממוקמים גופיהם של חבריו אבל מחליט לחזור קודם לשק השינה לפני שיספוג עוד מים. על המעיל הוא יוותר, כמובן. השק בידו. הוא חוצה את המרווח הבוצי בפעם השלישית הלילה, ובצעד הראשון בתוך האוהל הוא דורך על משהו קשה. עצם, אולי. אחת משתי ההתנשמויות נפסקת לרגע אבל אף אחד לא צועק וזה סימן טוב, כמובן; שום דבר לא נשבר, מן הסתם. הוא מניח את שק השינה מימינו, משנן את מיקומו כדי לחזור לאסוף אותו עוד כמה שניות, וידיו ממששות את רצפת האוהל. זאת הבטן השמנה של דני, הנה התלתלים של קיטס. כולרות, אפילו לא השאירו לו מקום למקרה ש …

עינת מיהרה להכריז שאיזה-יופי-פה וסקרה את כל הנדל"ן שיעמוד לרשותן כל הסופשבוע הזה וטעמה מהפירות והתלהבה כנדרש ודפנה התחילה להרגיש את הדופק הזה של המיגרנה מעל האוזן ונזכרה ששכחה לארוז את כדורי הרִילֵרְט שלה והתחילה כבר להצטער על כל ההרפתקה הזאת, למה היא אף פעם לא מסוגלת להגיד לא, ושאלה את עצמה אם זה היה צעד נכון לעזוב את הפסיכולוגית שלה במקום לנסות לעבוד על זה עוד כמה שנים, וענתה לעצמה שזה במילא לא היה עוזר וחבל על הכסף. ולעינת היא הודיעה שהיא חייבת מקלחת ולישון קצת וניגשה עם כלי הרחצה למקלחת המאולתרת המוקפת בקני במבוק שלא ממש מסתירים, אבל מי רואה ומה כבר יגנבו לה, כמו שאמא שלה תמיד אומרת. היא התפשטה ופתחה את המים והתמכרה לזרם החמים, וכשפקחה את עיניה התחלחלה לרגע אבל אז הבינה שזה בסך הכל יעל שמנסה לדחוף את האף שלו בין קני הבמבוק ופרצה בצחוק והושיטה לו אצבע רטובה מסבון. אבל היעל, כנראה, מיצה את החיזיון – הוא פנה אל המצוק והתחיל לרדת והיא המשיכה להביט בו עד שקצה-הזנב הלבן שלו נעלם לגמרי ואז סגרה את המים והתנגבה בקפידה במגבת השעירה והלבנה שמצאה על המיטה והתעטפה בחלוק וצעדה משם יחפה ישר אל האוהל ואל המיטה ונרדמה.

החשיכה באוהל מוחלטת, מחניקה. הוא מוצא את צלעותיו של קיטס ודוחף אותו לעבר פתח האוהל. הוא יִשן ביניהם, לא פראייר. אם לא יתחמם עכשיו זה יכול להיות הסוף שלו, הוא כבר ראה מספיק סרטים על הדברים האלה. הוא מצליח לפנות תעלה צרה בין שני הגופים החמימים ואז מוצא את שק השינה ופורש אותו ותוך כדי כך דורך שוב על משהו קשה. הפעם הוא יודע לפחות על מי דרך (על קיטס) וגם שומע את האאו הגבוה שכאילו נועד לאמת את ידיעתו. זהו, הכל מוכן, והוא כמעט מחייך כשהוא סוגר את הרוכסן של שק השינה כדי להשתחל לתוכו. הוא עדיין רועד, אבל התקווה יכולה לחמם את הגוף, זה מאותם נסים פסיכופיזיים שעליהם למד פעם. לאט לאט הוא משתחל פנימה ומצליח לחוש שם בִּפנים רסיסים של חום גופו, מִקודם.

כשהתעוררה היה האוהל חשוך והיא שמעה מבחוץ את עינת ולא התקשתה להסיק, על סמך הקול העליז: גֶּבֶר בסביבה. היא יצאה מהמיטה, משאירה שם את שרידי המיגרנה שלה, ולבשה מעל הטייץ השחור והגופייה את הסוודר הסגול הגדול שלה, שבבית נראה לה הולם סוף שבוע מדברי וקר, ויצאה מהאוהל ואכן, הנה עינת יושבת ליד מדורה עם בחור זר-מראֶה והם מדברים כאילו היו מכרים ותיקים. דפנה התקרבה ועינת חייכה אליה והכריזה Daphne, my best friend והגבר שישב לצדה קם בנימוס אירופי ולחץ את ידה של דפנה והזמין אותה להצטרף אליהם.

אבל השק רטוב ברגליים. לגמרי, והוא מקלל ועוצם את עיניו. ואז הוא מרגיש אותה, את הרוח הקרה על לחיו, והוא מבין היטב את משמעותה: הוא שכח לסגור את הפתח.

ואז זה מבזיק בו. פתאומי, גאוני, ארכימדי; הוא יִשן במכונית!

כל גופו רועד מכפור ומהתרגשות ומערבב כליל את מחשבותיו – שוב הפלא הפסיכופיזי הזה, אבל הפעם בכיוון ההפוך. הוא נזכר בסוויפט האדומה שהיתה לו והלכה בתאונה, ובאותו סוף שבוע בגעש, או שפיים, עם דפנה, ואת ידיה החמות כשסוף סוף הניחה אותן על זרועותיו, ואז הוא נזכר בפושע שראה פעם בטלוויזיה, בלי ראש, ובקלמר עם התמונה של סטיב אוסטין, ובתחקיר בעקבות פליטת הכדור הטפשית ההיא, המשועממת, בבונקר לפני שנים, ושואל את עצמו אם אלה לא הסרטים שעוברים לך בראש רגע לפני שאתה מתפגר. אבל אז הוא מתעשת ותופס פיקוד ומנסח את תוכנית הפעולה המדויקת, שולף את עצמו מתוך שק השינה וניגש לפינת האוהל. התיק של דני, הכתום עם האבזמים הגדולים, זה מה שהוא צריך. שָׁם המפתחות של האוּנוֹ. לא שאפשר לראות מה כתום בתוך העיוורון המוחלט הזה,

אבל בפינה השמאלית של האוהל נרשמת הצלחה, והוא אומר לעצמו שזה סימן למשהו טוב, כלומר, זה משהו טוב שהוא סימָן: הצרור בידו ואסור עכשיו להתייאש. הוא זוכר במעורפל את מיקום המכונית אבל כשהוא יוצא כבר לא צריך לנחש – שמיכה דקה של תכלת כהה כבר פרושה על פני השמים המכוכבים עדיין, והאונו הלבנה, איזה מזל שהיא לבנה, קורנת אליו מימין. הוא אפילו לא חושב על אופציית הנעליים, והאלימינציה האוטומטית הזאת משאירה מאחור גם את שק השינה, שלא לדבר על המעיל הזרוק בחוץ, ועכשיו הוא מתקדם לעבר המכונית על גבי ענפים ואבנים קטנות ובוץ, המון בוץ, הכל מרגישים ברגליים בקטעים האלה, ובידו הצרור ובו מפתח האוצר, הקוד הסודי לגן עדן. וקשה להאמין אבל בחיי, זה מה שהוא אומר: סומסום, קיבינימט.

ומחייך.

לא ברור לו איך זה קרה, אבל המפתח הראשון שהוא מנסה מתאים, ולא נותר לו אלא לסובב בעדינות. צליל המנעול חלק כמו כל המכונית הזאת, כמו התיק הכתום, כמו כל מה ששייך לדני בעצם, והוא מחייך ומושך את הידית אל גופו.

צפירת האזעקה משתקת אותו לעשרים שניות, שלושים, לפחות. בתוך הדממה האיומה הזאת, המוחלטת, היא נשמעת לו כמו התפוצצות של רימון, אבל ההתפוצצות הזאת לא מסתיימת, רק קורעת וקורעת וקורעת עד שהוא מתעשת, מזנק לתוך כסא הנהג וסוגר אחריו את הדלת. הוא יודע שעוד כמה שניות הכל יהיה בסדר. ככה זה אזעקות של מכוניות.

תוך זמן קצר הן כבר חברות טובות של דניאל, מרצה למזרח התיכון בלונדון וקרוב-משפחה רחוק של נוריה, שהזמינה אותו להתארח כאן בסוף השבוע האחרון שלו בארץ. כשהם מסיימים לנשנש את מה שמונח ביניהם שולפת עינת ג'וינט והם מעבירים אותו ביניהם ומצחקקים מכל שטות ודפנה מרגישה קלילה כל כך, כאילו מרחפת, וסוף סוף יואב כבר לא יושב לה בתוך הראש והיא מרגישה באמת בחופש – חופשייה – והיד של דניאל שהושיטה לה את הג'וינט לא חוזרת לבסיס האם אלא מקיפה את כתפיה והיא משעינה עליו ראש ובוהה בלשונות האש הכתומות וחום פתאומי מציף אותה והיא מסירה מעליה את ידו ומתקלפת מהסוודר ונשארת בגופייה. וכשעינת מביטה בה בשקט קולטת דפנה פתאום שהיא לא הוציאה מילה כבר כמה דקות, ורואה פתאום איך היד השנייה של דניאל גולשת מזרועה של עינת ומטיילת על ירכיה והיא מביטה בהם מהופנטת ומרגישה את הלהט שעולה בתוכה מִשָּׁם ומציף אותה באדום ארגמני, ובנחישות לא-לה היא שולחת את ידה אל ראשו של דניאל ומסובבת אותו אליה ומצמידה שפתיים לשפתיים ואז קמה ושולחת אליו יד ומקימה אותו והוא לא אומר דבר ורק שולח יד אל עינת ומקים אותה ויחד הם צועדים כמו שלישיה סיאמית אל האוהל, אל המזרן צחור הסדינים, וקורסים באנחה לארץ, הארץ המובטחת. ובחוץ כבר מדגדגות את החשיכה אצבעות ורודות של שחר.

ורק כשהיא נפסקת, הצפירה, הוא קולט כמה קר כאן בפנים, גם כאן בפנים. כמה הוא קר כאן בפנים. רגליו מונחות על הגז והקלאץ' והכל קפוא כמו בבונקר ההוא באמצע ינואר. הוא כבר לא מפחד, רק מיואש ובעיקר שונא, שונא, שונא, את הקור הזה ואת שניהם, ואת מגע הבגדים הרטובים בעורו, אבל בעיקר את שניהם, ולא פחות – את דפנה שהבריזה לו ברגע האחרון והניחה לו לצאת איתם לבדו. וגם את עצמו הוא שונא, טיפה, ואפילו את האור החיוור הזה, וָרוד ורך ומהוסס כמו אצבעותיה, שעולה כעת באופק מימינו.

אודות מרב זקס-פורטל

מתרגמת ספרות. כותבת פרוזה. ספר הביכורים שלה – "מלאכים באופק" (בעריכת חיים באר) יצא לאור ב- 2016 בהוצאת אקס ליבריס-ידיעות ספרים. סיפורים קצרים שלה התפרסמו בכתבי העת המקוונים "זוטא" ו"יקום תרבות" וכן בעיתון "הארץ". מנהלת את פורום תרגום ועריכה אג'נדה בפייסבוק.
הפוסט הזה פורסם בתאריך פרוזה. קישור קבוע.

5 תגובות על סיפור קצר ליום השבת / "מחניים" של מרב זקס-פורטל ויצהר ורדי

  1. מאת נעמה:‏

    נסיון יפה. חצי מקסים וחצי מבאס. ההתכתבות קצת קטועה, אפשר היה להשתדל ולמצות את הדיאלוג גם במסגרת של סיפור קצר מבלי להעמיס. אבל יפה ונשמח לשמוע עוד

  2. מאת נעה סמלסון:‏

    ממש ממש יפה, מרב.

  3. מאת ענת קוריאל:‏

    סיפור יפה ומעניין, התיאורים חושניים ומסקרנים והרעב נוגע בשני המישורים של הסיפור

  4. מאת יניב פרקש:‏

    כתבתם בריצ'רץ' או ביחד-ביחד?
    וזה קשור בהירשפלד ומטלון (שלא קראתי) או לא קשור?

  5. מאת מרב:‏

    שמחה שקראתם ונהניתם. יניב, בריצ'רץ ולא, לא קשור בכלל.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*