סיפור קצר ליום השבת / "המסעדה שברחוב הילל" של רונה ברנס

איש אחד היה עומד ברחוב הילל ומדבר עם אחד אחר שעמד שם גם הוא, מעשן סיגריה, מעיף מבט, ומדי כמה רגעים מחליף את כיוון מבטו. רוח נעימה של סתיו כבר קיררה את היורדים ברחוב התלול, והגברות כבר התעטפו כולן בסודרים וצעיפים קלילים. סטודנט צעיר לאמנות עבר על פני השניים, תיק ציוריו תלוי על כתפו הרזה, והוא מיטלטל והולך.

"אני כבר עברתי הרבה אכזבות בחיים, אתה מבין" אמר לו האחד, מרחיק את הסיגריה הדלוקה בצורה סיבובית מהפה, מצייר צורה באוויר, ומחזיר אותה לצידי הגוף באיזו תנועה קטנה, בלתי נראית.

"כן" השיב לו השני לאט ובהבנה.

הוא התיישב על הספסל, הוציא חבילת טבק קטנה, קצת חומר ונייר, והתחיל לגלגל לעצמו סיגריה על הירך במתינות. האור הצהוב מאוד, שהטיל לובן חזק מדי על קירות המסעדה הקטנה והפתוחה לרווחה לכל עובר, נראה לו מוגזם. כל המקום נראה לו מוגזם, והיעדר הסיכוי המוחלט השרה עליו דיכאון.

חברו בעל האכזבות הרבות עמד לידו לבוש בחלוק לבן קטן של טבחים, כובעון של טבח על ראשו. מבטו נראה מטושטש. בפנים עמדה הבחורה השמנמנה ההיא, החמודה, שההוא עם כובע הטבחים שכר כעובדת לפני חודש. היא תמיד חייכה אל כולם. גם אליו עכשיו חייכה. חייכה לא מעט בכלל, עד שהחליטה לבסוף להסיט מבטה ממנו, לאחר שלא החזיר לה חיוך. לא מתוך רשעות נהג כך. אלא שלא יכול היה להביא את עצמו לחייכנות הרחבה לה היא ציפתה. לא רצה גם לחייך איזה חיוך עייף וטיפשי. ולכן, לבסוף הסיט את מבטו, בלי כל מחווה.

הרחוב הסריח משתן, כמו כל רחובות העיר. אבל גם כאן, כמה מטרים למטה, כמה מטרים למעלה, ישבו אנשים ואכלו ושתו. גם כאן, ישבו נערות מבושמות, מבליטות את חזן הצעיר, משוחות קרמי שיער ריחניים, צוחקות בקול רם מדי, מבקשות תשומת לב גברית, נערית. הוא שמע את צחוקן ממסעדת הוופלים הסמוכה, שעמדה דווקא בדיוק במקום המסריח ביותר ברחוב. ובכל זאת, ישבו שם הנערות, ועוד אנשים נכנסו מדי פעם, מתיישבים , אוכלים בנחת, והולכים. רשת מסעדות, הוא חשב לעצמו, וחשב מיד על המסעדה ההיא שמאירה עכשיו הרבה מעבר לדרוש את פינת ישיבתו הקטנה שעל הספסל ברחוב.

זה לא הריח, הוא סיכם לעצמו, וחזר להביט ישר על המקום הצהוב שעמד לפניו, מציץ גם על חברו, שהיה מעשן עכשיו את הסיגריה השלישית שלו. מכיוונה של השמנמנה החייכנית בקעה מוסיקה איטלקית, פופית, ולא בלתי חיננית.

"אין לי כוח" פלט החבר מצידו הימני, מרחיק ממנו את הסיגריה בשקט.

עשן דק מאוד וסמיך עלה ממנה.

והוא, הוא שם, שבדיוק סיים לגלגל את הסיגריה הצנומה שלו, הדליק לו אותה בהנאה, התרווח על ספסל העץ שהיה כבול בשרשרות ברזל למדרכה המצחינה, ושאף שאיפה ארוכה מאוד.

אודות ד״ר ניסים כץ

מבקר ספרות וכותב טורי דעה בוואלה ובגרוזלם פוסט בין השנים 2007 ל-2009. מרצה לתקשורת, בתחומי ההתמחות : מדיה ושינוי חברתי, מדיה ומיעוטים.
הפוסט הזה פורסם בתאריך פרוזה. קישור קבוע.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*