ייתכן שאנו נמצאים בימים אלו על סיפה של אינטיפדה שלישית עם הפלסטינאים שבמהלכה צה”ל ימצא את עצמו  בסיבוב נוסף של לחימה לא קונבנציונאלית כנגד אזרחים חמושים מחד ואירגוני טרור מאידך.  

מה אפשר לעשות כנגד לוחמה כזאת ? 

מלכודת אסטרטגית ושמה מידתיות 

                   מאת   חיים מזר 

 כאשר מדברים על מלחמה לא קונבנציונאלית מתכוונים למלחמת אב”כ (אטומית, ביולוגית, כימית). מושג זה הביא לפיתוחה של ספרות ענפה המטפלת בהיבטיה השונים של מלחמה זו. לצידה של מלחמה זו התפתחהה מלחמה העושה שימוש לא קונבנציונאלי באמצעי לחימה לוחמה מסורתיים ולכן מלחמה זו גם היא יכולה להיחשב כמלחמה לא  קונבנציונאלית. במלחמה מסוג זה התנסתה מדינת ישראל באינתיפאדת אל- אקצה. זו לוחמה שלצד אחד יש כלי מלחמה מסורתיים ורבי עוצמה כמו טנקים, מטוסים וכו’ ולצד השני אין אמצעים אלה בשל מגבלות כספיות בעיקר. מסיבה זו הוא עושה שימוש בנק”ל, בחומרי נפץ, ברקטות תוצרת בית ובטילי קרקע קרקע אותם הוא רוכש ו/או מקבל מצד גורמים המעוניינים בפעילותו. חומרי הנפץ מופעלים במתכונת  של מטעני חבלה ובעיקר על ידי מתאבדים הבוחרים יעדים הומי אדם ומתפוצצים תוך כדי פגיעה באנשים רבים וגרימת נזק גדול ככל שניתן. הפגיעה היא בבטן הרכה של המדינה, לא בשדה הקרב אלא ביעדים אזרחיים. מסיבה  תוך כדי השאלת מושג מעולם החשיבה הגרעיני מדובר במלחמה נגד ערך. 

 עם תחילתה של מלחמה זו צ.ה.ל  התקשה בהגדרת אמצעי ויעדי המלחמה. הוא נתקל במלחמה מסוג חדש. אין הוא נלחם נגד צבא הנמצא בשדה הקרב ואין ממולו לא אוגדות, לא שריון ולא שדות תעופה. האויב נמצא בכל מקום ובשום מקום. זהו אויב חמקמק שהתמודדות איתו מעמידה בפני  הצבא  אתגר מחשבתי לא קטן. אילוץ קשה הפועל נגדו הוא זירה נוספת שיש לתת עליה את הדעת והיא אמצעי התקשורת. האם האמצעים בהם הוא נוקט מצטלמים טוב או רע בדעת הקהל העולמית. למרבה הציניות נוצר הרושם שמלחמה אמורה להיות גם פוטוגנית. מבחינתם של אפיונים אלה תגובותיו של הצבא התכנסו  לאימרה מוכרת כי צבא מתכונן למלחמה הבאה על סמך הניסיון של מלחמות קודמות, כאשר תנאי השטח השתנו לחלוטין. 

 אילוץ נוסף הפועל נגד הצבא הוא מכלול הלחצים המופעלים מצד גורמים באירופה ובארה”ב להבליג ומשעה שבכל זאת ניתנת הרשות, התגובה היא במשורה. רק מאוחר יותר טופחה מתודה חדשה והיא הסיכול הממוקד. ללחצים הבינלאומיים שהופעלו על הממשלה ודרכה על הצבא יש משמעויות היסטוריות ומדיניות מרחיקות לכת. היבט אחד הוא שאחרי אושוויץ עדיין מותר לפגוע ביהודים. הממשלות לא עמדו עד היום על חומרתה של משמעות זו. היבט שני לא פחות חשוב הוא שניטלת מהמדינה חלק מהסוברניות שלה באשר לאמצעים בהם היא משתמשת להגנתה. במבט לאחור יכול להיות שבלחצים אלה שהופעלו על ממשלות ישראל רצו ורוצים ליצור אנלוגיה למלחמת יום כיפור. במלחמה  זו ארה”ב הפעילה לחץ מסיבי ביותר על ממשלת ישראל לא להשמיד את הארמיה השניה ואת הארמיה השלישית של מצרים כדי לתת למצרים תחושה של הישג צבאי ובכך לאפשר להם שיחות עם מדינת ישראל מתוך תחושה שלא איבדו את כבודם. בלחצים אלה  על ישראל להבליג כאשר מתפוצצים אוטובוסים הכוונה היתה לתת לפלשתינאים תחושה שגם הם זכו בהישג צבאי ולהקל עליהם מבחינה פסיכולוגית להיכנס לשיחות עם ישראל. 

 היבט אחר חשוב גם כן, הוא הפן הכלכלי. טרור המתאבדים המתמשך הרתיע משקיעים מלבוא לארץ ולהקים מפעלים והרחיק תיירים. התוצאה היתה פגיעה בהכנסות המדינה וצמצום שוק העבודה. גם אם מוצאים לכך פתרונות, מספר הפונים למצוא תעסוקה במגזרים אלה לא יכול להגיע למלוא היקפו בפרט בכוח עבודה צעיר. זאת מהסיבה שאותם צעירים מועסקים בשמירה ובאבטחה במקומות מועדי פגיעה טרוריסטית. ככל שמלחמה לא קונבנציונאלית זו מתמשכת יותר, צעירים אלה ממשיכים להיות מועסקים בתפקידי השמירה והרי גם הם מתבגרים ומאבדים פוטנציאל של ניסיון תעסוקתי פרודוקטיבי. התוצאה הבלתי נמנעת היא שהמדינה כולה הופכת לחזית. למדינה אין שום עורף. על רצף של זמן הנזק  הכלכלי עלול להיות קשה ביותר. 

 הלחצים הפוטנציאליים הביאו לפיתוחו של מושג חדש והוא המידתיות, להגיב על פגיעה של ארגוני המחבלים במידה התואמת לעוצמת הפגיעה באזרחיה. לא לחרוג מגבולות. לא לחרוג מגבולות הנראים סבירים מנקודת מבטו של הבית הלבן. מידתיות זו משחקת לידיהם של ארגוני המחבלים. אלה לומדים במהרה את כללי המשחק ומזנבים בצבא  כראות עיניהם תוך פגיעה מתמשכת באזרחי המדינה. הם למדו ולומדים את התגובות של הצבא ועל פי התגובות הם מבצעים ויבצעו את חישובי העלות/תועלת שלהם ויתכננו את מהלכיהם הבאים. איפה, מתי ובאיזה עוצמה לבצע את הפיגוע הבא תוך ביצוע מניפולציות הולכות ומשתכללות בתקשורת הבינלאומית. מדינת ישראל תאלץ כל הזמן להתנצל על כך שהיא מתגוננת. מבחינה  בינלאומית היא תהיה בעמדה של התגוננות. למדיניות זו יש שם-“סליחה שניצחנו”. 

 פעולות הטרור והתגובות להן יוצרות דפוס פעולה של מעגליות שאין שום אפשרות לצאת ממנה אם נשארים בעמדת התגוננות הסברתית ומצטמצמים לפעולות כירורגיות ונקודתיות. מעין גרסה מודרנית של  מלחמת חפירות. יציאה ממבוך זה מחייבת מעבר לפאזה גבוהה יותר. המושכל הבסיסי אותו יש לאמץ הוא לעולם לא להיות יותר בעמדת התגוננות. תמיד להיות במתקפה. ביסמרק אמר בזמנו ש”באויב שלך אתה יורה באבק שריפה ולא בדעת קהל” והוא צדק. יש לאמץ כלל זה תוך התאמתו לתקופתנו. להתעלם מהתקשורת אי אפשר, אך אפשר  לנצלה בצורה מושכלת. ההסברה של מדינת ישראל חייבת להיות לא רק מתוחכמת, אלא גם אגרסיבית ודינמית. היא צריכה להישען על רציונל אחד והוא שאחרי אושוויץ לא פוגעים ביהודים ומי שכן יעשה זאת יגרמו לו נזקים בלתי הפיכים. במוטו זה יש להשתמש  ללא הפסק. מתוך כלל טיעונים אלה יש לפתח תורת מלחמה שתביא לריסוקם של ארגוני הטרור וזה אפשרי. הלוחמה שנוהלה נגד ארגוני טרור באירופה בשנות ה-70 של המאה ה-20  הביאה לחיסולה של קבוצת באדר- מיינהוף בגרמניה ובצרפת כמו בגרמניה השלטונות פתחו במלחמת חורמה נגד ארגון הטרור  action direct. מכיון שארגוני טרור כמו  החיזבאללה בלבנון והחמאס  ברצועת עזה גדולים יותר מארגוני הטרור האירופיים  יש לאמץ את שיטות הלחימה של השלטונות  באירופה באותם ימים ועל בסיסן לפתח תורות לחימה תואמות.  

  

כאשר  d 

 

3 תגובות

  1. הבעיה עם התפיסה המוצעת היא זאת :
    נראה לי שזאת בדיוק השיטה שבה השתמש המשטר הסורי כנגד המורדים בו.ולמרות שהשתמש כנגדם בכל האמצעים האפשריים שבהחלט לא היו מידתיים ,לא נראה שזה עזר לו בסופו של דבר.
    לי נראה שיש להשתמש יותר באמצעים של לוחמה פסיכולוגית .

    • אלי

      מה שאסאד עושה זה טבח לשמו בכדי שהמשטר שלו ישרוד בכל מחיר ובכל אמצעי שהוא מוצא לנכון לרבות חיסולם של המוני אזרחים שאין להם שום נגיעה למשטר. במאמר שלי הכוונה היא לארגוני הטרור בלבד וכפי שאני מציין יש לפתח תורות לחימה חדישות.
      חיים

  2. סביר להניח שגם הצד השני דהיינו אירגוני הטרור ,שכבר אינם אירגוני טרור אלא מדינה של ממש דהיינו החמאס בעזה,מפתחים ויפתחו שיטות לחוימה חדשות .
    הם עשו זאת באינטיפאדה הקודמת עם פיגועי ההתאבדות .
    מעניין מה זה יהיה באינטיפאדה הבאה, או הנוכחית אם האינטיפאדה השלישית כבר החלה.
    סביר להניח ששני הצדדים כבר מוכנים לאינטיפאדה .עכשיו מה שמחכים לו זה הגפרור שיצית את הבערה הגדולה.
    דהיינו מותה של ילד או ילדה פלסטינאים,איזה מחמוד דורה חדש או עדיף כמה מהם.כמובן מצולם לתפארת כדי שאפשר יהיה להפיץ בכל העולם.
    או שאיזה פוליטיקאי ישראלי יעלה למקום קדוש לאיסלאם וכו’.
    סביר להניח שאם יחלוף יותר מידי זמן ולמרות הציפיה המתוחה שום דבר כזה לא יתרחש.הפלסטינאים כבר יציתו את הגפרור בעצמם באיזו צורה וכשזה מלווה עם מצלמות כמובן. אבל בנתיים הם מחכים לנו שנעשה את זה בשבילהם.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

חמש × ארבע =