מבקר השירה יובל גלעד ממשיך את מאבקו בביקורת השירה העכשווית.

 

לפוצץ בלוני יחסי ציבור – על השירה העברית הצעירה.

 

מאת יובל גלעד

יובל גלעד.צילום מאת קשת שובל

(הדברים הינם חלק ראשון, תיאורטי, לפני ניתוח תשעה ספרי שירה במסה, העתידה להופיע בכתב העת ‘עמדה’)

מאז 1907, עת פרסם ביאליק את מסתו הנודעת “על שירתנו הצעירה”, ובה ציין את איכויות דור התחייה של הספרות העברית, התקבע המונח בספרותנו. מאוחר יותר נוסף המונח “המשמרת הצעירה”, שמכיל בתוכו את ההנחה הנכונה שספרות היא חיונית לקיומו של עם, וטובי הסופרים הם גם השומרים של התרבות. הם עומדים “על המשמרת” של השפה, אבל לאו דווקא שמירה על סוג שפה מסוים, אלא על חיוניות השפה, על יכולתה לשקף מציאות ולהציב מראה מול הקוראים והעם, לערוך ניסיונות לשוניים ועוד.

במסה זו אבקש לבדוק את השירה העברית הצעירה של ימינו, של משוררים ומשוררות ילידי שנות השבעים והשמונים. אבקש לטעון שהשירה העברית מצויה במשבר עמוק, שלא ידעתי עד כמה הוא עמוק עד שבאתי לכתוב את המסה הזאת. בתור ציוני המאמין בפרויקט הציוני על אף החוליים הרבים כל כך שדבקו בו בשנות המדינה, אני סבור שמצב השירה העברית הצעירה, ה”עתודה” של השפה העברית, הוא מצב מסוכן שיש להתריע בפניו.

הידלדלות השפה העברית השגורה בפיהם של ילדים הגדלים על תרבות תוכניות פופולאריות וממעטים לקרוא להנאתם היא עובדה ידועה, זאת שפת אס. אם. אסים קצרים, אוצר מילים של כמה מאות. אבל אלה לא נושאי המסה הזאת, אלא מידת החדות, היושר, היופי, ובעיקר הכוח הלשוני של “הפוליטיקאים של הלשון” כפי שהגדיר זאת אבידן, קרי – המשוררים והמשוררות.

מאחר ומשוררים רבים מצליחים לכתוב שיר יפה פה ושם, הרי הנטייה הינה לחשוב שישנה פריחה של משוררים ומשוררות, אבל בבואך לבדוק את הדבר המשמעותי עצמו – קרי ספרי השירה עצמם, מתגלה תהום מבהילה בעומקה.

סופרים ומשוררים צריכים לדעת מה הם עושים, לחשוב ולמקם עצמם בשיחה שהתקיימה לפניהם. אבל כותבי ימינו ממעטים בקריאה. בנוסף, רבים מתקשים בבקרה עצמית, וגם אין זה בהכרח תפקידם, לשם כך קיים שיח ספרותי, ביקורת ספרותית בעיתונות וכתבי עת, שנועדו להצביע על יתרונות וחסרונות, לתת כיוון. אבל נכון לכתיבת מסה זאת, 2012, אין ביקורת ספרות עברית או שירה עברית בישראל. “מבקרי השירה” כביכול הכותבים בעיתונות, אינם אלא יחצ”נים המהללים כל ספר שירה וכל גרפומן בעל קשרים. 

לכן, נוסף למצבה הקשה של השירה הצעירה, המשמרת הצעירה, ישנו מצב של אפס מודעות למצב זה, וידוע שמודעות הינה ראשית לכל ניסיון החלמה. פסטיבלים רדודים בכל קצוות הארץ שנועדו לאפשר לקהל מוחאי הכפיים להרגיש תרבותיים מבלי לקנות אף ספר שירה, השקות מלוקקות של ספרי שירה, ופרסים הניתנים למשוררים חנפנים מסתירים מצב של עשרות רבים של ספרי שירה בינוניים מאוד עד חלשים ביותר. יחסי הציבור החליפו את הלמידה והכתיבה בהמשך למסורת מפוארת של ספרות עברית.

בנוסף, השירה הצעירה איננה מעניינת באמת איש במדיה הקובעת גורלות בימינו. השירה מעולם לא נקראה על ידי המונים, אם כי היו לה תקופות, בשנות החמישים והשישים של המאה העשרים למשל, שנקראה על ידי מאות רבות, והמשוררים הבכירים היו “סלבריטאים” אם לנקוט בלשון ימינו, כלומר מי שמשמיעים את קולם בפומבי ומקשיבים להם. היום השירה נידחת לחלוטין, המכירות של ספר שירה ממוצע של משורר טוב מסתכמות בכמה עשרות עותקים, ולאיש לא אכפת ממצבה. אי לכך מרגישים העוסקים בביקורת, כמו גם המשוררים, שהם היחידים שעוד אכפת להם קצת, צורך להלל, לשבח, לפאר ולרומם את חבריהם הכותבים, בלא כל כיסוי, כפי שאראה בפירוט בהמשך המסה.

אמנון נבות, ברשימותיו על מצב הפרוזה ומכירתה לתרבות הפנאי בראשית שנות השמונים, התריע על מסחורה למוות של הפרוזה העברית רבת ההישגים עד אז. אבל ספר פרוזה מצליח יכול למכור עשרות אלפי עותקים, כך שיש גם אלמנט מסחרי מרכזי בהזניה של הסיפורת. אבל מה באשר לשירה? מה הסיבה לאובדן כל שיפוט, קריסת מערכות וההתדרדרות עליה אצביע? הסיבה היא, לדעתי, בצד ההתדרדרות התרבותית של עידן הרייטינג והפייסבוק בארץ ובעולם, עידן המיתוג, היא ריבוי אמצעי המדיה, והקלות בה יכולים משוררים ומשוררות להגיע לפרסום עצמי, כלומר למיתוג עצמם כיוצרים “מצליחים” המקבלים שבחים בפסטיבלים וברשימות “ביקורת”.

אנחנו בעידן האני המוכשר, היצירתי, ומה קל יותר מלשבור כמה שורות ביוגרפיות, לרוץ ליחצ”ן אותם – והנה אני אמן, משורר, כמעט בלי מאמץ, כמעט בלי לקרוא ספרים. הרווח איננו כספי כמובן, אם כי פרסים שונים מבטיחים בכל זאת סכומים נאים, אלא רווח של אגו.

הבור שקיים כיום בשירה העברית הצעירה, בניגוד מוחלט למה שמזמרים לנו ה”מבקרים” כביכול של שירה זו, שאינם אלא יחצ”נים בגרוש, משפיע גם על דור העתיד של השירה העברית, ובוודאי מרדד גם את מעט הכישרונות שישנם. במסה זאת אתייחס לגרפומנים גמורים שעלו לתהילה זמנית, אבל גם למשוררים של ממש שספריהם סובלים מחוסר עריכה, שהנוסח השירי שלהם הוא הנוסח השגור בימינו – נוסח חנפני של שירת אהבה, אהבה עצמית, יחסים, דירה שכורה, האני ופצעיו.

בחלק הראשון של המסה אקדים דברים כלליים, ובחלק השני אפנה לקריאה של כמה משוררים ומשוררות המייצגים את רוח התקופה. גדול הרצון להזדהות עם המשוררים והמשוררות שהם בסך הכול אנשים די נדכאים בחברה, נוטים לרגישות גבוהה יותר, מתקשים להתפרנס, ממש כמו מקליד שורות אלה, משורר צעיר בעצמו. אבל רמת השירים, בהתבסס על השוואה קלה לקורא מיומן עם רמת מיטב שירי שנות השישים, השבעים, ואפילו השמונים, מגלה תרבות מלאה בלוני יחסי ציבור, שיש לפוצץ כמו פצעים מלאי מוגלה, בתקווה להבראה.

אמנם קלושים סיכויי מסה זאת, כתוצאה מחוסר העניין המוחלט של התרבות בכתבי עת, להגיע לקהל נרחב. אבל לפחות צריך לומר את הדברים, ולא בשביל “להלקות” את המשוררים והמשוררות, אלא כדי לבחון את הדברים כהווייתם. אמנות טובה נוצרת כתוצאה מכישרון, לימוד ועבודה, וגם “קנאת סופרים” – לא הקנאה של ימינו במשוררים “ידועים” בתחומי הביצה הספרותית, אלא קנאה של משורר טוב במשורר טוב אחר על יצירה מוצלחת. רוח התקופה מייצרת מודלים חלושים, וכך השירה כולה אינה מצליחה להעפיל אל הפסגות שהשפה הנפלאה העברית יכולה להעניק להם, ודאי במסגרת הפוטנציאל העצום שמשתחרר ממנה עם תחייתה, המונה רק מאה ומשהו שנים.  

ריבוי אמצעי המדיה ואפשרות החשיפה, גם אם לקהלים קטנים, יצרה דור של משוררים ומשוררות, שמרבית האנרגיה שלהם מופנית לפרסום עצמי במקום לכתיבה וקריאה. משוררי האינטרנט והפייסבוק לא מתעניינים בדבר מלבד עצמם, והדבר משפיע גם על התמאטיקה של שיריהם, כפי שאראה בהמשך. זהו עידן של צילומים עצמיים והפצתם באינטרנט, וזוהי גם שירה ביוגרפית של צילומים עצמיים, בעירום חלקי או מלא, בצירוף חמלה עצמית בהשפעת הדימוי הקורבני של המשורר כפי שעיצב אותו ביאליק, בגדולה שלא נותר לה זכר בימינו.

במקביל התפתחה לה תרבות הסדנאות לכתיבה, בה פרחי בוסר נרקיסיסטי קוראים זה את שירי חברו מבלי ללמוד דבר פרט לאהבה עצמית. סדנאות כתיבה קיימות כבר עשרות שנים, אבל מעולם לא הייתה פריחה כזאת בה כל משורר שהוציא שני ספרים כבר רואה עצמו מלומד גדול ומורה בעל תוקף. הפריחה באה לידי ביטוי גם ב”מסלולי כתיבה” במסגרת חוגים לספרות מדלדלים, כמו המסלול הקיים באוניברסיטת באר שבע ומספק פרנסה לכמה משוררים, ולאו דווקא הטובים ביותר, כמובן, אלא אנשי מרפקים וקריירה. 

אנו חיים בתרבות בה ביקורת שלילית נחשבת בלי צל של ספק כמונעת על ידי שנאה וקנאה באופן חד משמעי ונחרץ, תסכול של מבקר קנאי. אין כל אפשרות לתפוס כלל שישנו קורא מיומן שהקדיש חייו לקריאה ומביא את ממצאיו לקהל הקוראים המצומצם כל כך ממילא, ולאו דווקא במטרה לקטול, אלא במטרה להצביע על חוליים כדי שניתן יהיה לשפרם, שכן אמנות טובה ואמנים טובים הם כמו שאמאנים של חברה, הם יכולים להציב מולה מראה חיונית. לא – אותם בודדים שניתן לספור על כף יד אחת וגם בה לא נדרש לכל האצבעות, בדרך כלל משוררים בעצמם, שכן שירה איננה מעניינת כמעט איש יותר פרט למילייה ספרותי צר ומחניק – אינם אלא מתוסכלי פרסים.

מה שהיה עד לפני שניים שלושה עשורים דבר שבשגרה – גם בעיתונות וגם בכתבי עת – ביקורת בסיסית המצביעה על יופי וחולשות, נעלם מהעולם כלא היה. וכך פורחת לה בועת שירה, בדומה לבועת מינוף הנדל”ן בארצות הברית או בועת ההייטק – מבלי שאיש יעורר את המשוררים והמשוררות מחלומם חסר הביסוס, הגובל בהזיה על גדולה עצמית חסרת כל כיסוי.

מהי שירה? כמו כל אמנות, היא שיחה מורכבת של מטא שפה בין אנשים המוכשרים לבצע פריצות בשפה, להאיר מחדש דברים שחוקים, לעשות הזרות כדי שנוכל לראות את עצמנו מבעד לשפה השחוקה. שירה היא חופש, היא מעבדה לשונית, היא מראה מול המציאות החברתית והאישית. אבל לא בימינו: בימינו הפכה השירה לביוגרפיה בשורות קצוצות, והשירה העברית בעיקר ספוגה באינסוף רחמים עצמיים, חמלה עצמית ביוגרפית שאיננה עוברת טרנספורמציה אמנותית. אין רע בשימוש בביוגרפיה, יש רע כשאינה עוברת טרנספורמציה אמנותית. אין רע בשורות ישירות ופשוטות, יש רע בקיצורי הדרך לפשטות הזאת, הקשה כל כך להשגה. 

אבדה לשירה העברית העכשווית ברובה יכולת ההתבוננות המורכבת במציאות, תוך הזרות וצירופים מקוריים שיגרמו לקורא לראות מחדש את מה ששחוק. במקום שירה בעידן של תודעות קורסות מרוב עומס מידע, שירה המדווחת על האסון התודעתי התוקף כל אדם בחברה המודרנית שלנו, ישנם שירים נוגים של אהבה עצמית פגועה, שירי אהבה למשפחה, לילדים שהינם מרכז האתוס של החברה הצרכנית הקפיטליסטית. והמשוררים שנוגעים עדיין בפוליטי, עושים זאת בשטחיות שיכולה לבייש אפילו עיתון, בחזקת – תראו אני טוב לב ואכפת לי. נכון, שירה פוליטית היא קשה מאוד לכתיבה, קשה ליצור מרחק בתרבות של “חדשות” כל שעה המסרסרות את השפה לסטריאוטיפים רֵדִי מֵייד. אבל עדיין – היו מודלים ראויים בשירה העולמית, בשירה העברית פחות, כל שצריך הוא לפתוח ספרים ולקרוא.

משוררי מקום והתבוננות כיעקב פיכמן ואסתר ראב לא הותירו את רישומם על הדור הצעיר. משוררים מטאפיזיים כדוד רוקח ועוזר רבין נשכחו כלא היו. למעשה גם השפעת שירת המודרניזם העברי של שנות החמישים וראשית השישים, שירת עמיחי למשל, משורר מקומי ואוניברסאלי נפלא, לא ניכרת בשירה הצעירה. השפעה מסוימת של שירת זך ניכרת, אבל רק מבחינה מוסיקלית, לא מבחינת יכולת ההתבוננות, המחשבה והשיחה עם ספרויות זרות. ובאשר לשירת שנות השישים הנהדרת, ישנם חקייני ויזלטיר וולך לעייפה, אבל אפיגונים חלושים ולא משוררים מושפעים.

התקבע לו בשירה העברית הצעירה איזה נוסח ז’דאנוביסטי בנחרצות שלו, נוסח המביא עימו פרסים ומחיאות כפיים בפסטיבלים, נוסח של שירת ביוגרפיה ושירה על שירה ושירה על אהובים ואהובות שגורם למבקרים להזיל דמעה, גם אם כל מה שכתוב הוא “אני אוהב אותך כמו את ריח התפוז הנפלא”. הנה, המשורר, שהדימוי שלו בימינו חשוב יותר משירתו, מתוודה על אהבתו, כמה מרגש. וכל זה בשורות שבורות הזולגות אחת לשנייה בלי כל הצדקה לשבירת השורות במקום בו הן נשברות, פרט לחריזה פנימית על פי חוקי זך. גם ה”אוואנגרד” הגדול של שירת החרוז החוזרת מחויבת לאותו פצע נרקיסיסטי מייבב. אלה פיגולי רומנטיקה, שמגיעים משום מה אחרי העידן המודרניסטי בשירה העולמית והעברית. ככל הנראה השירה העברית לא חוותה מספיק את הרומנטיקה של המאה השמונה עשרה והתשע עשרה, בגלל השיתוק שאחז בעברית. אבל הטלנובלה הפואטית שמציגים לנו כאן בימינו איננה רומנטיקה, שכללה בתוכה, בגרסתה הלועזית, מודעות למוות ואהבת טבע. אבל גרוע מהתמאטיקה הבעייתית לכשעצמה, הינם צירופי המילים. 

לשירה אין דבר מלבד צירופי המילים. כל מילה לכשעצמה חסרת ערך, הכול טמון בצירופים. אבל לשירה הצעירה אין זמן או סבלנות לחכות לצירופים מעניינים, לשבור את דמיונם כדי להגיע לצירופים כאלה, או לחלופין לחדד את צניעותם עד ליכולת לדבר בפשטות הרב רובדית של זלדה. יש להם שפה מוכנה, רגשנית, קלישאתית, בדרך כלל מוגבהת כדי להוכיח שהיא “שירה”, הנתפסת עדיין משום מה כמשהו “גבוה”, “חגיגי”, שיש להקריאו בחתונות ולוויות.

זהו עידן של הפרטת נכסי המודרניזם בשירה העברית של העשורים הראשונים לקום המדינה: כל משורר/משוררת בוחר לו כמודל משורר אחד/אחת ויוצא לדרך ההשקות המתלקקות, המיילים הנרגשים לפרופסורים ולמשוררים ותיקים, והחנופה ההדדית. 

התמטיקה אכלה את השירה העברית הצעירה. אין רע בשירה עם תימות, ישנו מודל של שירה אפית, אבל השירה הנכתבת כאן רובה ככולה לירית, אבל קורסת תחת התמות הפוליטיקלי קורקטיות: שירה מזרחית, שירה הומו-לסבית, שירת מתנחלים, שירת חולי נפש, שירה משפחתית בורגנית של אבות מאושרים (כן, יש ז’אנר כזה, אנתח אותו בהמשך), שירה ממותגת כמו האמנים הפלסטיים של ימינו, שעולים על איזה שטיק וממחזרים אותו עד הגיעם למוזיאון.

אי אפשר להאשים רק את השירה הצעירה. המודלים הפופולאריים שהיו לה לחיקוי היו שירת הבורגנות העייפה והקלילה של אגי משעול, שהפריטה את נכסי עמיחי בשקל, או שירת הדימויים המצועצעים של סומק המאוחר, הממחזר את סומק הראשוני. ליקויים ניתן למצוא גם במודלים של השירה הגסה לשונית (לא תמאטית, דווקא) של יצחק לאור, פשטנות עיתונאית וסיפורים מלאי אהבה עצמית במסווה של ביקורת רדיקלית, שמרנות רדיקלית בחלקים ניכרים בשירתו, בצד שירת אמת בעלת עומקים במיעוטה. או לחלופין שירתו היפה והחכמה דווקא של ישראל אלירז, אבל שירה שאיבדה עצמה לדעת במיחזור עצמי בעשרות ספרים נודפי אסתטיזציה של התבוננות בטבע והתאהבות בשפה, בצד מחזורים יפים מאוד בכל זאת הקיימים בה. אבל היו וישנם גם הרולד שימל, ישראל פנקס, שבתאי המוקדם, עמיחי, יחיאל חזק, אריה סיון ועוד, שהדיהם כמעט ולא נשמעים בשירתנו הצעירה. 

משוררים ומשוררות אינם חייבים להיות משכילים גדולים המצויים בשלל רבדי התרבות, אם כי גדולי המשוררים היו במקרים רבים בעלי אינטלקט מזהיר. אבל עליהם, לכל הפחות, לקרוא שירה, עדיף בשפת המקור, ואם לא, למצער, בתרגומים. ללמוד משורר לוקח חודשים ושנים, הכוונה היא לימוד לעומק של מאסטר. ישנו רגע בו המבנה הנפשי והלשוני של המשורר אותו קוראים מגיע פתאום בהבנה רצינית למוח הקורא, אבל הדבר דורש עבודת קריאה, הקשבה, התבוננות, ולדור הפייסבוק אין סבלנות לזה.

הקריאה איננה לצורך “חינוך” אלא לצורך יצירת מפת קולות המצויים סביב הכותב הצעיר, כדי שיוכל לגבש לעצמו את קולו האישי, הקול האישי הנעדר כל כך משירתנו הצעירה.  למה לשבת ולקרוא טקסטים מתקופה אחרת כשאפשר לגלוש שעות באינטרנט עם אנשים ממשיים שיכולים לשבח את שירתך? למה לבזבז שנים בלימוד כתבי עת עבריים כשאפשר להירשם לסדנאות כתיבה באוניברסיטאות, ולפגוש את הפרופסורים שמעניקים את הפרסים. בורגנות היא סכנה גדולה לשירה, הניזונה גם מהארעי ומההוויה, מהתבוננות ברגע, כמו ציור, בניגוד לאורך הנשימה האפי של קולנוע או פרוזה.

והקהל, אותו קהל שירה זעום ואפסי המגיע לפסטיבלים, מסרב לקנות את הספרים. הוא פשוט אינו עומד בכמות ה”גאונים” וה”גאונות” המוכתרים מדי שבוע, ואינו מיומן להבחין, לכן מוותר על הכול. שיחמיאו אחד לשני המשוררים בביצתם הנרקיסית, אנחנו הולכים לעשות כסף ולקנות ג’יפ כדי לנסוע איתו כקולוניאליסט בריטי לאכול חומוס באבו גוש. 

רוח הזמן איננה מאפשרת, כנראה, יצירתה של שירה גדולה. אין כיום תנועה אמנותית חשובה כמו מודרניזם או רומנטיקה וכו’. עודף גירויים יוצר דור עם הפרעת קשב וריכוז. גם המשוררים שידונו כאן, ברובם ילידי עידן הטלוויזיה שהיום עוד יכול להיתפס כעידן “שקט” יחסית לפני עידן האינטרנט, הסלולרי והפייסבוק, לוקים בהפרעת הקשב הזאת (אני יודע, אני נמנה על הדור הזה ואני מזהה אותה בעצמי). אז מה יאמרו משוררי הדור הצעיר יותר, שנולדו כבר עם מקלדת בידיהם ואתר פייסבוק על שמם?

זהו עידן של משוררי קריירה, המרגישים מחוייבים להוציא ספר של שמונים עמוד מדי שנתיים, כדי להמשיך לרדוף (ולהשיג) את הפרסים והמחמאות. רדיפת כבוד בספרות איננה דבר חדש כמובן, אבל בעוד שהיא התקיימה תמיד בצד רצינות ספרותית, אפילו אצל ענקים כעגנון, כיום היא הדבר עצמו, מרכז העשייה.

יוצאי דופן מעט מפתיעים הם דווקא משוררים ומשוררות מעט מבוגרים יותר, בשנות החמישים והשישים לחייהם, שהחלו לכתוב במאוחר ונחשבים עדיין “משוררים צעירים” כי החלו לכתוב רק בשנים האחרונות. מדובר במשוררים כגיורא פישר, ישראל נטע וישראל פינקל, משוררת כיודית שחר, שאינם כותבים רק את הפצע הביוגרפי שלהם אלה מתבוננים בארצם, בלי ויתור מוחלט על כל אמת מידה אסתטית (פישר כותב על שכול בפיכחון מזהיר, ישראל נטע על נופים כפריים נכחדים, שחר על תרבות הצריכה ועבדיה בשכר מינימום). אלה פשוט משוררים “אולד סקול” שלא התעדכנו בעובדה שכיום אפשר לכתוב כל דבר ולהיחשב משורר גדול. אין מדובר במשוררים שישנו את פני השירה העברית או ענקים כעמיחי, אבל במשוררים טובים, מיומנים, רגישים, העושים עשייה ועובדים.

ישנם כמובן גם משוררים ומשוררות טובים וטובות בשירתנו הצעירה, אבל הם בודדים ובודדות, וניתן לספור אותם על אצבעות שתי ידיים, בלי כל בעיה.

ה”רעש” האינסופי שמייצרת השירה הצעירה, בין השאר בעזרת עיתונאים-יחצ”נים כאילן ברקוביץ’ בבמה המכובדת של “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ”, שעשה לו לפרויקט חיים להלל את שירת בני דורו מבלי להיות מסוגל להבחין בבעיותיה (בין השאר כתוצאה מעליבות שירתו הוא אליה נגיע בהמשך) גורם להכחדת העיסוק במשוררים ומשוררות בני הדור הקודם, הראויים לעיסוק יותר רציני ממה שזכו לו.

דור שלם של משוררים ומשוררות טובים וטובות כמעט נשכח לו, בלי דיון מקיף של עבודתם. מדובר במשוררים ומשוררות כעודד פלד, סבינה מסג, יחיאל חזק, שלמה אביו, פרץ דרור בנאי, הרולד שימל ועוד, כולם משוררים טובים ומיומנים שהעמידו גוף שירה חזק, שראויים לדיון מעמיק ביצירתם, שאיננו קיים. הסיבה היא שהם חלושים ביחסי ציבור לעומת מכונות יחסי הציבור המשומנות של השירה הצעירה.    

מה יש למשוררים מלבד כבודם? מעט מאוד, קוראים כמעט אין, שיח ספרותי גוסס, מעמד בחברה – כמעט אפס. לכן גדול הרצון הטבעי לגונן עליהם, להחמיא, שלא ישברו, שימשיכו את העיסוק באמנות העתיקה, על תרומתה החשובה לתרבות העברית בישראל המתמערבת ומזנה עצמה לאמריקה יותר ויותר מדי שנה. אבל מה לעשות – שירה בינונית או גרועה לא תורמת לתרבות, לא יוצרת קתארזיס, לא מציבה מראה, לא מעוררת דמיון. ולכן על המבקר לעשות את העבודה הלא נעימה של חשיפת הדברים.

 ראו גם

תרבות הצפיחית בדבש -ביקורת השירה בשנת 2012

15 תגובות

  1. אחת ה”מסות” הכי מצחיקות שקראתי. גלעד משבח בעצמו את כל חבריו, וכמובן את עצמו. נקרעתי על הבוקר.

  2. נחמד שצחקת, טמבל. אבל איזה חברים שלי אני בדיוק משבח והיכן אני משבח את עצמי? אנא מצא לי את הפסקה. אסתר ראב וזלדה אינן חברותיי, על אף שהייתי שמח להכירן. את יודית שחר, ישראל נטע, ושאר הצעירים הותיקים לא פגשתי מעולם. את מר פישר פגשתי פעם אחת במסגרת מפגש של “מאבק המשוררים”.
    הדברים אינם מצחיקים כלל. ובתור מי שמשתייך לדור של ימינו, שכישרון לא חסר בו אבל לימוד וסבלנות בהחלט, אינני מוצא את הדר מצחיק. שכן פרט לכישרון זה גם דור שמפריט את נכסי המודרניזם לכדי פוסטמודרניזם נרקיסיסטי,ואין לי אלא להתריע, בצער, על המצב מפרספקטיבה של השוואת ספרי הדור הנוכחי המהולל לספרי הדור הקודם, משוררים כעודד פלד וסבינה מסג, למשל, שהעיסוק בשירתם קלוש עד לא קיים.
    וזאת מבלי להמעיט ביכולתם של כמה משוררים ומשוררות, לא רבים אמנם, שפועלים כיום בכל זאת.
    אם הדברים נראים מעט ערטילאיים, בהנחה לא לגמרי מבוססת שמישהו קורא את זה, אתם מוזמנים לקרוא את הביקורות על שירת ליאור שטרנברג (משורר מוכשר שכותב יותר מדי) וחגית גרוסמן (משוררת מצוינת אבל סובלת מאי עריכה) באתר “כאוס” של שי אריה מזרחי ז”ל, שהינם חלק מהמסה הזו, בנוסף לניתוח שבעה ספרי שירה נוספים.

  3. מסה מעניינת ומעמיקה, יובל, ואמנם אנחנו חלוקים בכמה אי הסכמות שנובעות מהבדלי טעם, אך אני מסכימה איתך לגמרי בטענה הגדולה. קצתי בשירת החיטוט העצמי באף (שלא לומר למטה מזה) ואהבת העצמי, וביופי שאין מאחוריו דבר, ובטפיחה ההדדית על השכם. המשך כך, ואולי תסייע לכולנו לגבש אלטרנטיבה פואטית שיש מאחוריה משהו.

  4. תודה ורד.
    קצת דברים לדיוק שחשבתי עליהם באוטובוס – ישנו קאדר של 10-20 משוררים ומשוררות צעירים וצעירות (גילאי ארבעים מינוס) טובים וטובות ברמות משתנות. כאן יכול להיכנס אלמנט הטעם האישי, למרות שאני , לדוגמא, אוהב את שירת באמימאייב שכתבתי עליה פה, שירה אנרכיסטית “רזה”, וגם את שירת הגברת סיון הר-שפי, מתנחלת שכותבת שירה יפה מאוד אם כי שמרנית. אפשר להתווכח על המיקום בקרב המשוררים הטובים, אבל אי אפשר, לדעתי, למצוא ספרי שירה מושלמים או כמעט מושלמים, או מעולים ממש, בקרב השירה הצעירה של ימינו. או שאפשר, אבל ניתן לספור אותם על כף יד אחת או שתיים.
    העניין הוא שלא מדובר ברמת השיר היחיד הטוב, אלא בגופי עבודה טובים ממש, ברמת וולך או ויזלטיר או אלירז וכו’, וכאלה אין לנו, ואינני חושב שהם גם בהתגבשות כזאת.
    העולם מלא רעש מילולי, זבל חסר כל סינון. לא פלא שכשמשורר או משוררת מסננים את מילותיהם, על אחת כמה וכמה כאלה שבאמת מוכשרים, ולא אלה המועלים על נס במוסף של הציפר הנרגש, וחבורות הנערים שהוא מתאהב בהם, סליחה – בשירתם, אז יש רצון לגונן. אבל כדי להשתפר משורר צריך פרופורציה. הוא צריך לדעת מה מקומו, לדעת מי טוב ממנו, ולאן יש לשאוף. כשכל אחד חושב שהוא הכי נפלא בעולם, ועסוק ימים כלילות בריצה מהשקה אחת לתוכנית רדיו שנייה לתחזוקת הפייסבוק, הרי אין שום מקום לשיפור.
    הרשימה הנ”ל אמורה להוות מעין נוגדן למחמאות חסרות הכיסוי שמפוזרות על ימין ועל שמאל, בלי שום כיסוי, כצ’קים של מהמרים כבדים. ההימור הוא על גדולה אמנותית. אדם כותב לקהל, לנמענים, לפעמים לנמען אחד ויחיד בראש, אבל המטרה היא, כף אני מקווה לפחות, ליצור גוף עבודה שישרוד גם את מותו הפיזי של המשורר, שהרי אנחנו חול ברוח, וחיינו קצרים כחיי מדף של ספר שירה בסטימצקי.
    בקבלה, שאינני מבין בה הרבה, יש את מושג החברים שאתה מעריך וגורמים לך להתעלות. “קנאת סופרים”. אבל בתרבות בה כל אחד חושב שהוא עילוי, ואין שום פרמטרים, אז איש גם לא מרגיש שהוא צריך לשפר את שירתו. הרי היא נפלאה, נהדרת, ה”מבקרים” כביכול בביצה הקטנה שלנו כתבו כך שחור על גבי לבן, התקבל גם פרס ספרותי נכבד, וכו’ וכו’. בקיצור – אין מי שידחוף את המשוררים הטובים והטובות הלא רבים שישנם, למעלה, להשתפר.
    זה גם עניין של רוח תקופה – בשנות השישים בערך כל מי שהרים גיטרה הלך לו נהדר, כנ”ל בשירה העברית המודרניסטית של התקופה שהיתה בפריחה כתוצאה מאנרגית המודרניזם שהשתחררה. כיום השירה, והאמנות בכלל, פועלים נגד כיוון הרוח. רוח הזמן היא של אהבליות, של מסכים, של סמארטפונים, טאבלטים ופייסבוקים, לא של קריאה ולמידה ומחשבה. לכן חשוב לנסות לעורר, לא שיש סיכוי רב שיקראו ו/או יקשיבו. קל מאוד לפטור כל ביקורת כאישית ומונעת על ידי חברויות.
    ועוד למגיב הראשון, אותו אכנה בקיצור הטמבל, אין לי אף חבר משורר או חברה משוררת. אם מגדירים חבר כמי שנפגשים עימו בשעות הפנאי לצרכי שיחה אישית ולא ספרותית, ולא רק מישהו שמחבבים ומתכתבים פה ושם במייל, הרי היה לי רק אחד כזה, אדון שא”מ הנכבד, והוא, כידוע, כבר לא כאן.

  5. יובל דברים מעניינים. בתגובות פה ראיתי שאתה מדבר על שאיפתו של המשורר ליצור גוף עבודות שיאריך יותר ימים מגופו, ואני חושב שפה טמונה הבעיה: נדמה לי שמאוד קשה להחזיק בשאיפה שכזו כאשר אתה מודע להיותך כותב שירה במדינת ישראל ובשפה העברית, השילוש הזה של שירה, עברית ומדינת ישראל אומר שאתה בשולי השוליים, מה הסיכוי ששירתך תיזכר בשטחי הגטו שבו אנו חיים? קלושים, לדעתי. קל וחומר, שהנצח הוא לא לנו. ואם כך מה עושים? מקעקעים את שמך דרך פוליטיקה ומרפקים, שכן אם אין לנו עולם הבא לפחות יהיה לנו עולם זה.

  6. תודה, YF, יש לא מעט בדבריך. אבל שירה היא לא באמת בשוליים, זה רק נראה ככה על פני השטח, ב”מאיה” כפי שקוראים לזה בבודהיזם. שירה היא מרכז ההוויה, יחד עם אמונה, אהבת משפחה וכו’. ביבי הוא שוליים, ליברמן שוליים, בנט בשולי השוליים. הנה עכשיו אני ערכתי מבחר נהדר של המשורר הנשכח והנפלא מרדכי טמקין, המבחר יצא לאור והנה הוא חדש וחי וצעיר יותר מרוב הצעירים, כאילו לא חלפו עד מאה שנה מאז כתב שיריו.
    ולגבי השירה הצעירה, היום, תוך אכילת סלט תפוחי אדמה, עיינתי בגיליון “גג” החדש, המוקדש למשוררי שנות האלפיים. עם חלק מהם אני בקשר מיילים, ועייפתי מלחבוט. אבל ככלל, הגיליון פשוט רע, פרט לכמה בודדים ובודדות טובים, רע מאוד אפילו, ומהווה יישום והוכחה מלאה של המסה והדברים שהבאתי פה. לצערי, כאמור.
    וגם הנושאים, כמו שהגיבה ורד, חיטוט עצמי, אהבת עצמי, והתאהבות ביופי שמעיד על עיסתו. וסליחה בפני כותבי השירים היפים שכן ישנם שם.

    • אני מציע שתציין באופן ספציפי מי כן היו השירים היפים בעיניך. שהופיעו בגיליון “גג ” הנ”ל ולמה.
      ובכך תיתן שכר לעמלם של הכותבים.

      • הי אלי
        בולטים ביופיים השירים החדשים של חגית גרוסמן, מחזור מחורז בשם “דסדמונה” מתוך ספרה הבא, בו הסיפור מקבל ממשות לירית אלזה לסקר-שילרית, שירי רון דהן שעל כוחם אין לי ברירה אלא להסכים עם המבקר של “תרבות וספרות”, משורר יליד רוסיה בשם יולי ורשבסקי שצירופיו רבי עדינות ועוצמה וכבר שמתי עליו עין בכיליונו קודמים של “גג”, ובעיקר – הגילוי המאוחר, והעצוב, של שירי יצחק יוסף, בנו של אשר רייך, שהיה גם צייר והתאבד לאחרונה.
        עם האחרים הסליחה. בולטת עובדת מרכזיותם של הצילומים בחוברת, צילומי המשוררים וביוגרפיה קצרה, נחמד לראות את תמונות הפנים, אבל מרכזיות האני וגחמותיו עומדים במרכז, המון שירי יגון חסרי מתח לשוני וצירופים מעניינים, ושירה היא עבודה בשפה.

  7. ועוד דבר .
    לרגל סוף השנה :אתה מוזמן לציין מי היו ספרי השירה הטובים בעיניך שהופיעו במהלך שנה זאת .
    אם היו כאלה.
    או לכתוב על כך רשימה שלמה.

    • הי אלי
      לצערי אינני מקבל ספרי שירה, אפילו מיילים למו”לים לא תמיד נענים, שהרי דברי הביקורת מקומם לא יאה בבמות המרכזיות, אז אני נאלץ, עקב מחסור כיס, להסתפק בספרייה של אוניברסיטה אליה אני מזדמן ממילא, ושם מבחר ספרי השירה החדשים דל, עקב קשיי תקציב, כנראה. בכל מקרה, אני מעיין, בין אם בסטימצקי ובין אם בפתרונות דחק אחרים, בכל ספרי השירה החדשים. ואין כמעט, ממש כמעט אין, ספרי שירה טובים, בשלים וחזקים לשונית ותמאטית, כמכלול, בדור של המשוררים והמשוררות בני הארבעים פלוס ומטה. אין יכולת ריכוז, אין עריכה, אין משמעת עבודה, יש כישרון מבזיק פה ושם, לא מפותח, נהנתני ומאוהב בעצמו. וממהר לפייסבוק לעשות לייקים למי שעושה לו לייקים.

      • נציין שאני עצמי הייתי היום בספריית אותה אוניברסיטה (תל אביב ) בחיפוש אחרי ספר שירה נדיר ביותר שנמצא שם “שאריות מאלוהים :ספר עזר למשיח” של לביא תדהר שהופיע ב1998 בהוצאת תג ולא זכה אז ומאז לכל הד שהוא.
        אלא שמאז המשורר האלמוני פירסם מגוון ספרי וסיפורי מדע בדיוני באנגלית וגם בעברית והוא עבור קהל גדול של קוראים אינו אלמוני כלל. הוא כיום סופר המדע הבדיוני החשוב ביותר של ישראל,ולאחרונה זכה לפרס חשוב ביותר באנגליה. ומעמדו השתנה כסופר מדע בדיוני לחלוטין.
        הוא סופר חשוב ומרכזי ,לא רק או דווקא בישראל אלא בעולם של המדע הבדיוני והפנטזיה בכללותו..
        וראו את המאמר הזה עליו שהופיע ב”ישראל היום ” על זכייתו בפרס הפנטזיה העולמי ”
        http://www.israelhayom.co.il/site/newsletter_article.php?id=23142&hp=1&newsletter=06.11.2012

        אני מצאתי שיש בספר כמה שורות שהן מעניינות לגבי הקריירה העתידית של הסופר.
        “יקום תרבות ” יפרסם בעתיד כתבה אחת או יותר על סופר זה.
        יובל אם אתה מזדמן שוב לאוניברסיטה אני ממליץ שתחפש את ספרו של תדהר ואנחנו מזמינים ממך רשימת ביקורת או סקירה על ספר זה אם תחפוץ בכך,לאור מעמדו העכשווי של תדהר בעולם המדע הבדיוני שהופך כל דבר שעשה לבעל עניין עבורנו.

        • סקרנת אותי אלי, אחפש. יש שם בספרייה סטוק מרשים של ספרי שירה, אבל חדשים – הם קונים מעט. בעיות תקציב כנראה.

  8. בנתיים אני מזמין כותבים שונים לכתוב סקירות על גליונות מודפסים ואלקטרוניים של כתבי עת לספרות ושירה שיוצאים לאור ולשלוח אותן לפרסום ב”יקום תרבות “.
    אנחנו מעוניינים לדעת מי טוב בכל גיליון ,ומי ראוי להיזכר.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

3 × 1 =