וידויו של חוליגן:על רומן באימבאיב

 

 רומן באימבאיב היה המשורר הטוטאלי הבולט ביותר בישראל בשנים האחרונות עד שנפל על עטו והלך לאי שם לגיהנום או גן העדן  של המשוררים,שם הוא שורץ כעת בשולחן אחד עם בודליר עם רמבו ועם מיאקובסקי שותה ושר ומקלל את הרשויות של  הגיהנום ( או גן העדן ).

 בנתיים בעולם הזה הוצאת מעיין   קיבצה את יצירותיו בעברית ,ספר שהוא אחד מספרי השירה המעניינים שיצאו לאחרונה.יובל גלעד קרא אותו. 

וידויו של חוליגן.  

מאת יובל גלעד

באימבאיב . עורכים מרחב ישורון ורונן סוניס , הוצאת מעיין .2012 .

"וידויו של חוליגן"  הוא שם  שירו הנודע של סרגיי יסנין. חוליגן הינו כינוי רוסי נודע לפורעי חוק, פושעים זעירים, צעירים בדרך כלל, שותים אלכוהול בדרך כלל. רומן באימבאיב (1956-2011) משורר ואמן אוונגארד אנארכיסטי ישראלי, שנולד בצ'רנוביץ, אוקראינה (מקום טוב להיוולד בו כאיש ספרות יהודי, גם פאול צלאן וברונו שולץ נולדו שם) היה מעין משורר חוליגן ממוצא רוסי, חוליגן  פואטי, יחידת טרור אוונגארדי בליבה של גוש דן ן הבורגנית והחומרנית.

על עטיפת הספר היפה בהוצאת "מעיין" של רועי צ'יקי ארד, ובעריכה היפה של מרחב ישורון ורונן סוניס, פרופיל המשורר על גבי מטבע בסגנון קיסרים רומיים. התימה העיקרית של באימבאייב הנה יריקה בפרצוף של הבורגנות העובדת, או למעשה של כל מי שעובדים ובכך מכפיפים עצמם לסדר של העולם חסר הדמיון, האידיוטי, החומרני, הקפיטליסטי, החזירי, הבהמי וכו'… האידאל המרדני שלו- לא לעבוד. כי הכסף משעבד, הכסף-חרא.

רק מי שגדל ברוסיה, על ברכי ההערצה לשירה ומשוררים, יכול עדיין לפעול במסגרת הדיכוטומיה בין ארצי לרוחני, בין המשורר לעולם המעשה, אידאל רומנטי בבסיסו רק שבשירת באימבאיב היא מקבלת דימוי הפוך מרומנטי – בשפה פשוטה וישירה, כזאת שכתב העת "מטען" העלה ומעלה על נס כבר שנים, ירה באימבאייב את צרורות ההומור השחור שלו לגבי העולם החזירי, המתפקד, רודף הכסף והמין, האדיש לכל דבר רוחני.

הכתיבה מזכירה את "מוסקבה פטושקי" הנהדר של ונדיקט ירופייב, סופר-אלכוהוליסט נהדר שספרו יצא בארץ לפני שנים, מזכירה גם את האנארכיזם בכתיבתו המאוחרת של ישראל הר, אבל היא שייכת למסורת אוונגארד רוסי.

 רומאן באימביב

זהו משורר ששם זין על כל ה"ערכים" של ימינו, על התועלתניות והמעשיות המדריכים את ימינו מבוקר עד ערב, או במילים אחרות – כסף ופיריון, פיריון וכסף. הוא התגורר בכרם התימנים והצליח איכשהו לדבוק באידאל אי העבודה, וככל הנראה היה איש רעים להתרועע, בית לאנארכיסטים מקומיים בודדים. בספר ציורים של מיכאל רפופורט וזויה צ'רקסקי, אמנים ישראלים ממוצא רוסי, המצליחים למדי. חבירתם ל"לוזר" מרצון כמו באימבאייב מעידה על המסורת הרוסית הארוכה של הערצת משוררים ושירה, והעדר המעמדות בקרב אמנים.  בארצנו הקטנטנה, חסרת המסורת התרבותית, גם זירת האמנים בורגנית למדי, מעמדות נוקשים בין מקבלי הפרסים ללא נודעים,  וצייתנות בורגנית למדי גם בקרב המשוררים הצעירים והמשוררות הצעירות. אי מרדנות. בקיצור – באימאייב כזה, אוונגרדיסט מלומד,יתקשה לצמוח בתל אביב. ברוסיה – יש מסורת שכזאת. גם ויזלטיר גדל מתוכה  והושפע ממנה.  

עבור באימבאיב, שאמנם עשה סרטים מחתרתיים, הוציא דיסק והשתתף בתערוכות, המשורר- אמן הינו בעל קיום חיוני בחברה, ואין לו אפילו כל צורך "להצדיק" את חשיבותו ביצירה, שהוא בכל זאת עושה. האמן הוא השאמאן של חברה מטומטמת, חזירית, שמגיעה לשיא טמטומה בהתנהגות פוליטיקאים מושחתים, להם לועג המשורר בכמה מכתבים קורעים מצחוק שכתב לשרים נכבדים, בו הוא קורא להם להשכיל בבתי כלא שם מקומם של כסילים כמותם.   

אבל באימבאייב, כפי שעולה מהעדויות עליו בספר, היה גם אינטלקטואל ואיש ספר, שמתוך ייאושו העמוק מהמין האנושי פעל במעין הומור שחור שהוא מעבר לייאוש, שהוא עדות מצחיקה- טראגית של אדם חכם מכדי להיות טמבל מתפקד. ולא ששירתו גדולה, או שמדובר במשורר בעל מכמני שפה, או יכולות עילאיות, לא ולא. אלא בלוחם גרילה אוונגרדי.

חוברת שיריו הראשונה, שאף יצאה מחדש בסדרת הקונטרסים הנהדרים "הנה" שערך בזמנו נתן זך, מציגה את הבוז הגדול שלו לעולם שכולו כסף, כפי שמבטא השיר הראשון בספר:

 איש בשורה אנוכי/ יש אלוהים!/ הוא יפה כמו דולר/ ירוק כמו דולר/ וחזק כמו דולר/ לעבודה!!!

סרקאזם בהשפעת שירת נונסנס מהולה, באופן מוזר, בצמצום הייקואי, יוצרת יריקה בפני החומרנות השולטת על העולם הגלובלי המטומטם מצריכה שלנו.

מיקרובים אוהבים שירי ערש/ הם שרים אותם בכל הזדמנות/ אפילו על חשבון שעות השינה שלהם/ לבד או בקבוצה/ כל אחד נולד לספור:/ איין, צווי, דריי. / עשירים סופרים מיליונים:/ איין, צווי, דריי…אם ייצא לך לגנוב – תעבוד בשכל; מחלש תיקח הכול/ עם חזק אל תתעסק/ תתרכז בכסף".

אירוניה אנארכיסטית כלפי עולם מטומטם מעריץ כסף, מנוהל על ידי עגל זהב, על ידי קפיטל. אבל באימאייב איננו סוציאליסט בשירתו – "מחלש תיקח הכול" הוא כותב באירוניה, אבל אין לו הזדהות עם העניים – רק עם המורדים במוסכמות החברה. שהרי כולם חולמים על התעשרות – העשירים שכבר עשירים, והעניים שמוכנים למכור את הסבתא שלהם בשביל להתעשר. הכסף מניע הכול, החלום על הצלחה כלכלית.

 הנה עוד שיר סאטירי על כסף, שיר הייקו-נונסנס-אנארכיסטי בשם "סיכום":

דראכמה!/ יא פזוס בני שילינג/ שקו לי בגולדן./ מישהו חירבן כאן,/ אבל דרכתי אני".

סלנג וקללות, ומטבעות מכל העולם. העולם הגלובלי מעריץ כסף, וכסף הוא מקור הרוע האנושי בימינו. בעזרת הומור מטורף (יהודי?) חסר אלוהים, יורד המשורר גם על יהודים שונאי גויים – "ואשלוף מן הקבר זין/ שֵם אתן לו – אנטיגויה/ וכדי שכולם יהיו מבסוטים/ אגיד כי הוא דמוקרטיה… אט אזוי".

סלט אנארכיסטי יידישאי, עולם של העמדות פנים של דמוקרטיה שכולו חמדנות, שמולו ניצב רק האמן, במקרה זה המשורר, הוא המורד:

והמשורר המשיך להקריא את שיריו, והזמן חלף/ ואז הגיע יום בו אנשים שמו לב, כי הוא רזה וקולו נחלש. // הם באו אליו ואמרו/ קח לך ג'וב עם וזלינה/ זה לא קשה במיוחד…

לקיחת עבודה פירושה הסכמה לחדירת החברה ליחיד, מין אנאלי, אבל כאן זהו "ג'וב עם וזלינה" – כלומר לפחות יש מרכך לחדירה…

ובלעג ישיר, המזכיר את שירי התוכחה של ביאליק, רק בשפה סלנגית, מקיא המשורר כלפי ההמון המטומטם הצייתני:

אני המשורר/ השוקד על איכותם של שיריו/ שאת תכנם/ מכתיבים לי החיים. בעצם, / זה לא נכון – / אתם פשוט,/ לא מוצאים חן בעיניי./ הצחוק שלכם מגעיל אותי,/ אבל הבכי שלכם – מגעיל עוד יותר; אתם חצופים ואתם פחדנים,/ האוכל שלכם מזויף/ ורואים עליכם מה אכלתם./ טפו!/ ח-ח-ח טפו!

זאת לא בדיוק שירה, כלומר זה כן, אבל זה יותר יריקה מודעת מילולית בפרצופם של רודפי הכסף שכמובן אדישים לחלוטין לקיומה של שירה בכלל ושל באימבאייב בפרט.

בגוף הטקסט השני בספר שמבוסס על דיסק שהוציא המשורר, מוצגים מעין חלומות שלו, המתמקדים באי המקלט שלו – החצר בכרם התימנים, תחת עץ בוגנוויליה שהינה מקום מפלטו של המואס באדם.

באימבאיב מצחיק, ואין הרבה הומור בשירה העברית, לאהרון שבתאי יש לפעמים, לרחל חלפי קצת:

מותק תבשלי כבר/ לחמוד שלך/ אחרי פלאפל/ הוא מרגיש מוזנח/ את עם הקונסרבים/ עלית לו על הנרבים/ והוא בלי כונה/ נפח לך צורה// את לא מונה ליזה' הוא לא ואן-דם/ די עם הקפריזות… תקנו לכם דברים… קחו לכם משכנתא/ תחיו בפתח תקוה/ הוא יקום בבוקר/ לדאוג לפרנסה/ תעשי מה שבא לך/ שטמבל לא ידע… יגדלו בבית/ כמה ילדים…"

הקומדיה הבורגנית הפתטית, החלום על דירה בפתח תקוה, זעיר בורגנות של ראשי כרוב מתרבים ויולדים כי ככה הטבע אמר. ובינתיים האישה קצת מזדיינת מהצד, מה יש?

השיר הכי מצחיק בספר לטעמי הוא שיר על "כושי רומני" – רומני זר שעלה ארצה אבל נדפק חזק, כלומר הפך למדוכא, כלומר כושי – בתחתית המדרגה. לבאמבאייב אין אמפתיה לעניים, כי כאמור, הם כסילים כמו העשירים:

הוא היה רומני/ שהגיע לכאן/ בלי אישור עבודה/ ועבד בבניין/ תוך שניות הוא הפך/ מאדם הלבן/ לכושי! /אוי אוי אוי/ עשיתם כושי/ עשיתם כושי/ מבן אדם. / אחרי עבודה' כל הכושים יושבים/ ממליגה אוכלים/ ושתיה מרביצים/ ורק כושי אחד/ לא אכל לא שתה/ כי הכושי הזה/ מת!

גוף הטקסט השלישי והאחרון בספר הינו יצירה לא גמורה של המשורר, מעין יצירה אוונגרדית בפרוזה, הפעם בשפה גבוהה ושירית יותר, אבל עדיין אנארכיסטית. היצירה בעייתית ולא מובנת אפילו למיטיבי קרוא, כנראה בגלל שפשוט לא הושלמה והמודפס הינו שברירי טיוטות. זהו סלט תרבותי של משורר סיני יפני ורוסי במעין מסע בעקבות בת הדודה חנה, שהמשורר ראה את תפארתה בילדותו, מתחת לשולחן.

לא מדובר בשירה מאוד מעמיקה, וספק אם המשורר חתר לשירה כזאת. חוליגן איננו שואף לחיי נצח, אלא ליריקה בפנים השבעות. אבל עדיין, חבל שנפטר צעיר  יחסית, המשורר באימבאייב. היה יכול להמשיך לעודד את מעט הרוח החתרנית שישנה בתל אביב, ולהמשיך לירוק יריקות על הכסף.

עוד על באימבאיב

באימבאיב בויקיפדיה

 

צילם ארנסט ארנוב.

אודות יובל גלעד

יובל גלעד - משורר ומבקר שירה, מוסמך החוג לתורת הספרות באוניברסיטת תל אביב. עבד כעורך ראשי בהוצאת "גוונים". פרסם שלושה ספרי שירה: "שירי נזיר" (גוונים, 2000),"בדידות ישראלית" (כרמל, 2004) ו-"בית קברות לשירים" (ספרי עיתון 77, 2009).
הפוסט הזה פורסם בתאריך ביקורת עם התגים . קישור קבוע.

10 תגובות על וידויו של חוליגן:על רומן באימבאיב

  1. מאת דנילוביץ':‏

    היי יובל, סקירה נאה שעושה חשק לקרוא את הספר שהוציאו במעיין לבאימבאיב, מה שעניין וסקרן אותי, בייחוד לאור הרשימה האחרונה שלך על "ספר העדר" של יצחק לאור, היא עד כמה ההערכה שלך תלויה בקשר שבין באימבאיב האיש, על אורח החיים הייחודי בהחלט, לבין השירה החוליגנית שכתב? בוא נניח שהשירים הם אותם שירים, אבל הפעם מי שכתב אותם הוא בן עשרים ושש, שמתגורר בסביון, משפחה אמידה ומעלה(ושאר קלישאות), האם הביקורת שלך הייתה נותרת בעינה?

  2. מאת יובל:‏

    אהלן. אני קורא את השירים. לא פגשתי מעולם את לאור, גם לא את באימבאייב (חבל). נכון, מהכתיבה עולה אישיות מסוימת, במקרה של לאור – לוחמת וכנה אבל גם נפוחה וצדקנית, אצל באימבאייב, שעל אף ההערכה נופל לדעתי מלאור, אישיות אנארכיסטית. הביקורות גם נכתבות בתוך שיח מסוים – השיח המהלל את לאור ללא כל ביקורת. אז כן, אני לא מתייחס למקום המגורים של המחברים (אגב, כרם התימנים היא לא מקום רע לגור בו, אם כי לאור גר בצהלה למיטב ידיעתי, יחד עם טובי המנכ"לים והרמטכ"לים, ולא במקרה, הוא מעין רמטכ"ל של שירה), אבל כן מתייחס להתנהלות במערכת הספרותית.

  3. מאת דוד אדלר:‏

    תגובה מאוד ספציפית, לאו דווקא בשדה הפואטי: "איש בשורה אנוכי/ יש אלוהים!/ הוא יפה כמו דולר/ ירוק כמו דולר/ וחזק כמו דולר/ לעבודה!!!". איני יודע אם לכך התכוון המשורר, אך כידוע הרבי מלובביץ נהג לחלק לחסידיו ולמחלי-פניו (שכללה, וכבר איני מתפלא על כך, חלק מה"אליטה" הישראלית) דולרים. ואני לא פסקתי לתמוה איך חלוקה זו של דולרים, התגלמות צרופה של "עגל הזהב" נראית טבעית ולא תמוהה לאיש….טוב שכחתי שהרבי לא טועה ולא מת…

  4. מאת דנילוביץ':‏

    יובל, הבנתי, תודה על התשובה המבהירה, אתה קורא את השירים, וזה כול מה שרציתי לדעת. מחכה לביקורת הבאה. דרך אגב, מחר מקדישים לבאימבאיב שידור מחווה בשידורי הקצה ליום שני.

  5. מאת יובל:‏

    תודה דוד. אני לא בקיא, אבל אפילו בוב דילן העריץ את הלובביץ', אז אולי היה בו משהו.
    רציתי לדייק באשר לתגובה הקודמת לדנילוביץ'.
    כאמור, מעולם לא פגשתי את באימבאייב, אבל הספר מנסה ומצליח להנכיח את האיש. הוא עצמו היה יצירתו, בין השאר בהתעקשותו לא לעבוד, ואפילו בבוז לעובדים. כנ"ל בשפה הפשוטה עד "דבילית" במכוון (החלק האחרון בספר, הקשה לפענוח, מוכיח שהיתה לו עברית עשירה), במיצגים וכו'. זה מקרה יוצא דופן, שבו הכריזמה והנוכחות של האדם חשובים לא פחות מהשירים. אבל אולי אתה צודק, ויש כאן הערצה בורגנית משהו לאאוטסיידר. בכל אופן, אני תמיד הייתי בעד ה"לוזרים".

  6. מאת David:‏

    הפתיע אותי מאוד החלק הראשון של "עבודות שבת בימי חול", כאשר מתאר את עצמו כילד. זה מוסיף מימד נוסף, רך יותר, של באימבאיב, למרות שכבר שם, בין חלקי העוף והרגליים של חנה רואים את ניצני של החוליגניות. אחר כך קצת הלכתי לאיבוד.

  7. מאת אלי אשד:‏

    לי ניראה :
    שבאמבאיב הוא שלב נוסף במסורת העשירה של הבוהמיין שבז גם לעשירים וגם לעניים.
    עכשיו יש סוגים שונים של בוהמינים.יש את הבוהמינים הרואים את עצמם כסוג של "רבין הודים " ותומכים בקומוניזם וכו'. .
    הם הסוג הקל יותר לעיכול בידי הציבור.
    ויש את הסוג האחר הנדיר יותר שכולל אישים כמו הלורד ביירון אדגר אלן פו בודליר וכו' ושאליו משתייך במביב שכל המאבק החברתי הוא מימנו והלאה שכפי שגלעד מציין רואה בעניים חלאות שיהיו לפחות גרועים כמו העשירים העכשויים אם יתפסו את מקומם. הבוהמיינים האלו רואים את עצמם כמורמים מעם ומעבר לכל מאבק חברתי כזה ,והם תומכים רק ביוצר האינדיבידואל שאותו מעניין רק הפיתוח של כשריו היצירתיים.
    זאת אגב אידיאולוגיה המנוגדת לאידיאולוגיה המוצהרת של עורכי "מעיין " לפחות כפי שאני מביו אותה של תמיכה במאבק חברתי,ויפה שעורכי "מעיין "התעלמו מהעניין הקטן הזה.
    י

    • מאת David:‏

      אלי. מסכים איתך שבקיץ של שנה שעברה לא היה לו מה לחפש בשדרות רוטשילד. לדעתי, מבחינתו אלה שרוצים לקנות בזול לא שונים מאלה שרוצים למכור ביוקר. הוא היה עסוק בעניינים אחרים – ההתמכרות לכסף והדרך בה הכסף משפיע על התודעה. אבל לא נראה לי שהעמדה שלו מבטלת חלק מהדרישות של המאבק החברתי. גם לנרקומנים מותר לדרוש מחיר הוגן עבור מנה, לא?

    • מאת יובל:‏

      מסכים אתך, אלי. מהשירים לא התרשמתי שבאימבאייב בז לאדם בכללותו, אלא לכסיל ולצייתן, בכלל זה עניים ועשירים. אולי כדאי להזכיר כאן את לואי פרדינן סלין הגאון\ שב"מסע אל קצה הלילה" מלא בבוז לעניים, חד וחלק, ומציג אותם בעליבות פתטית. אבל בו זמנית, יש לזכור, האיש היה רופא כל חייו, ויש גם הרבה חמלה אצלו ללכודים ברשת של העשירים, העניים המפרפרים.
      באימבאייב גם היה אנרכיסט שביקש לשחרר את ההמונים, ובכך היה הומניסט, אחרי הכל.

  8. מאת דינה:‏

    רשימה מרתקת. אהבתי את הגדרת האמן כשמאן.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*