בורגנות רדיקלית:שירתו של  יצחק לאור

מאת יובל גלעד

 ביקורת על

ספר העדר הוצאת הקיבוץ המאוחד ,2012  

שירת יצחק לאור תופסת בשנים האחרונות מקום מרכזי ומוביל בשירה העברית. אבל בקריית ספר שלנו אין כמעט התייחסות ביקורתית לשירה זו או לשירה בכלל – או שמהללים וגוזרים גדולה אינסופית, או שמתעלמים ודי. תרומתו של המשורר/ מבקר/ סופר ומסאי לתרבות ולספרות העברית אינה מוטלת בספק, כמו גם תרומתו למאבקים פוליטיים. אבל ברשימה זו נעסוק רק בשירתו, כפי שבאה לידי ביטוי בספרו החדש – “ספר העדר”.

ברשימה זו לא נתייחס לפולמוס סביב מעלליו המיניים של המשורר, כפי שעלו לדיון בתוכנית טלוויזיה ועוררו תגובות סותרות. עמוס לויתן ברשימתו בכתב העת “עיתון 77”, גזר הלל על הספר בזכות התוכן שלו – הצגת גבר “פאלי” חובב נשים שאיננו מתבייש בכך. אכן, אין להתבייש בכך, אבל ביקורת שירה איננה מאצ’ואיזם של החבר’ה, אלא בדיקת עשייה במילים. יתכן ש”ספר העדר”, שם הספר, מתייחס לעדר המלעיזים שביקרו את לאור על רקע ההאשמות. עם זאת, השם מתאים יותר לספרים קודמים של המשורר, ספרים בהם העיסוק בפוליטי היה נרחב יותר. ספר זה הינו בעיקרו דיוקן המשורר בראי ההזדקנות, החשכה הקרבה.

מבחינה צורנית שירת לאור יונקת מהמוסיקה של זך, עם חריזה פנימית אינטנסיבית. ומצד התוכן התאפיינה שירה זו בניסיון לחשוף אני מורכב ורב סתירות בדמות הדובר, החושף את אלימותו ודחפיו המיניים בכנות, בהתאם ל”נאורות האפלה” המודרניסטית מבית מדרשם של אלפרד דבלין, ברטולד ברכט ועוד. זוהי שירת בדידות גברית החושפת את העמדה הקיומית של בדידות מול נשים מושגות אבל בלתי משביעות בדידות.

אספקט תוכני שני הינו המחאה הפוליטית כנגד חוליי מדינת ישראל, בעיקר נגד כיבוש הפלשתינאים. שירת המחאה ינקה רבות משירתו וממחזותיו של ברטולד ברכט, כמו גם מהבוטות הרגישה של שירת ויזלטיר וממחזות חנוך לוין.

אבל בשנים האחרונות, בעיקר מאז הקובץ “לילה במלון זר”, בחסות מוקד הכוח של עיתון “הארץ” בו כותב המשורר, ובדומה למשוררים רבים בקריית ספר שלנו, אבד חוש הביקורת של המשורר. זהו עידן של כוחנות ויחצ”נות תובעת פרסים, בה כל משורר ומשוררת “נלחמים” על חייהם הספרותיים פואטיים בכל דרך אפשרית – קשרים עם עסקני ספרות, עם עורכי מדורי ספרות, עם אתרי אינטרנט ופייסבוק, עם מפריסי פרסים (להם לועג לאור בשירתו אבל חותר אליהם בדרכים אחרות), עם מתרגמים לשפות זרות והשתתפות בפסטיבלים וסימפוזיונים בארץ ובעולם.

שירת לאור הינה שירת היחיד העומד מול העֵדֶר המציית לאדונים, לממשלה ולקונסטרוקטים חברתיים רווחים, לבעלי הון ולכל בעל עמדת כוח, יחיד המצוי בעמדת מחאה רדיקלית וה”אני” שלו נבנה תוך כדי העמדת ניגוד לאחרים, לזולת, ובכך למד מעט המשורר לאור מהגדול מכולם – הלוא הוא ביאליק, שעמדת המוכיח בשער ונביא הזעם אפיינה רבים משיריו המתריסים.

ואכן שם ספרו החדש,  “ספר העדר”, מעיד על דיכוטומיה זאת בין האני (ה”צודק”, החכם, המבין, המודע לעצמו והחושף עצמו עד העצם) לבין ה”המון” ההולך בתלם. העדר הוא אכן עדר, ובשיריו הטובים לאור מיטיב לחשוף את המנגנונים השולטים על עדר זה ועל רפיסות המחשבה המאפיינת עדר אנושי. ב”עם מאכל מלכים”, ספר הפרוזה היומרני, המרשים והבעייתי של לאור, נסה המשורר/ סופר ליצור הזהות עם חבורת חיילים ג’ובניקים שבעזרת אטימותם ובהייתם מתנגדים לכוח ולשלטון הצבאי. יש בספר קטעים פיוטיים נהדרים, לצד המון קטעים מיותרים, כפי שקורה רבות בתרבות ספרותית נעדרת ביקורת .

וכך גם ב”ספר העדר” – לצד שירים יפים ורגישים שירים חלשים ואפילו מביכים, אבל אסור לומר זאת בקריית ספר שלנו כי אז יכרית הכורת על מי שיאמר זאת, בחסות עמדת הכוח של עיתון “הארץ”.  

הספר פותח בשיר בשם “נשמה”, הבנוי ממילה אחת בכל שורה, כמו רבים משירי הספר:

“נשמה/ קטנה/ בוהקת/ אורחת/ הגוף/ וחברתו/ לאן/ תצאי/ עכשיו?/ לאפלה/ קרה/ למחשכים/ ויותר/ לא/ תצחקי?”

שיר טוב? לא.גם לא רע. פתיחה של פנייה לנשמה. השיר הבא מציג את המוסיקה של שירים “נוזלים” כלומר שירים שבהם המשפט השירי נקטע באמצע שורה ו”נוזל” לשורה הבאה. זוהי סכנה שירית, שכן הקיטוע יכול להתפרש כתחכום אבל עלול לכסות על חולשת שורות. וכאן השורות הטובות והפחות טובות נוזלות יחד:

ערב מחליף/ זמנים, מעביר/ יום ומביא לילה/ גולל אור מפני/ החושך, לעת/ כיסוי עפר על ‘ העיניים, שמשה/ קרה בחלון/ בית צולל, שיר/ כיבוי, שיר ליווי/ לעת ניקור האור/ אל מול הדרך ממנה/ לא תחזור/ קישחות / הלב חיה/ מטומטמת לא/ זזה, עיוורת/ שיר בוצע/ את גלד/ הגוף, מקיז/ דם, שובר/ פצע את / עור החזיר/ מתחת לכאב/ שמרני מפני/ קהות, שכחה”.

שיר יפה בעיקרו של דבר, המציג את לאור הלירי, התוהה לפני חשכה על כיליון הגוף, הארוג בכליון השיר – “ערב מחליף זמנים” – צירוף יפה, “שיר כיבוי” גם הוא צירוף מעניין, אבל אז מגיעה הבוטות, ובוטות יכולה להיות דבר נפלא, אבל לא בצירוף חבוט כמו “הלב חיה מטומטמת/ לא זזה עיוורת”.  גם ההמשך “שיר בוצע את גלד הגוף, מקיז דם” איננו מעניין מספיק, השימוש בארס פואטיקה מסוכן הוא, וצריך להיעשות בקפידה.

גם בשיר הבא – “מול הדרך” – צירופים ליריים יפים לצד צירופים גסים. היפים: “רק בעיניך יביט/ כוכב נוצץ גחלילית/ המלאך הגואל מכל/ רע המברך בלחישה/ את העומדים בחלון/ ביתם…”, “החורש השרוף כבר השחיר/ תנור החורף כבר חרך הכול / בקור” – צירופים המצביעים על הליריות שלמד לאור מעמיחי ומהשירה הגרמנית, כמו שירת רילקה. ומצד שני, צירופים גסים כמו “לא תירא פחד/ לילה” “עז כמוות געגוע” ועוד. כשהמשורר נצמד לקונקרטי הוא מעניין, ספיציפי ומעורר הזדהות. כאשר הוא עובר להכללות – מגיעה חוסר הרגישות הלשונית.

שירים של מילה אחת בכל שורה חושפים בנאליות של צירופים בזרקור. הנה שיר כזה, שגם הוא גולש להכללות ולמילים “גדולות” במקום לראות את האישה המתוארת:

“דבר לא/ אומר לך/ על גופך// מרחק/ הדיבור/ כמרחק/ המגע // התשוקה/ גופך/ הדק/ הוא / הנפש…בחושך/ אצלול/ לתוך/ נשימתך/ צלולה/ וארוכה…”.

לכאורה מילים שיריות, יפות, תשוקה, נפש, אבל אין בשר של צירופים שיריים מעניינים . “מרחק הדיבור כמרחק המגע” – אבל הרי המגע לא רחוק, ולכן האנלוגיה המבקשת להוכיח את הדיבור על חוסר יכולתו לבטא את הרגש לקויה. הנה עוד שיר המתחיל עם מילים “שיריות” אבל בלי בשר שירי של ממש, עם צירופים בנאליים, כצ’ק חסר כיסוי, אבל מתפתח בהמשך לקטע יפה, יפה כי הוא קונקרטי (ולא שהערטילאיות רעה בהכרח, יכולה להיות שירה ערטילאית נהדרת, שירת עוזר רבין הנשכח למשל, זה תלוי בקופסת הכלים של המשורר):

החיים יודעים שימותו והמתים אינם/ יודעים מאומה, הנח להם לאבד/ בשר, צורה, פנים, לא געגוע יעלה/ מהשיר, ומה תדע איך נחנק זולתך/ הקורא לעת ערב, לבד, מול חלון/ מחשיך, מונה לעצמו את האין הטורף/ את החורשה, הכבשים, הכלנית, הכביש/ השבילים, הים, הילדות, ומטביע את/ עולם בערימה גדולה מחוץ לזיכרון…”

חלופיות החיים, כמה מעט נשאר מחיים שלמים, הופ ואנחנו לא פה. נושא שירי ותיק, התחלה בנאלית : “החיים יודעים שימותו והמתים אינם יודעים מאומה” – נכון, אבל זה לא שירה. אבל ההמשך – סיטואציה מעניינת – הדובר מדמה קורא, הקורא מדמה אין טורף, זה כבר דימוי קונקרטי, לירי, עם בשר.

והנה שיר פשוט חלש:

ולא הקינה/ ולא הטינה/ ולא לילות של זעם/ בלי שינה/ לא יכבו את אהבתי/ אני נחל אכזב/ שמילאת במים/ את נחל שוטף/ שאין לי די ידיים/ וגוף לאסוף/ את כל החסד הזה/ של חיינו בינתיים/ (כי חיינו בינתיים)”.

אין יותר ביקורת שירה בישראל, ואין יותר עורכי שירה בישראל (או פרוזה, לצורך העניין). מספר בן מאה ושלושים עמוד היה צורך לערוך פנימית חלק מהשירים, לגנוז חלקם, והרי לכם ספר יפה בן שישים עמוד. אבל מרגע שמשורר מקבל מעמד קאנוני (ולמעשה היום גם פרחי שירה בני יומם הם קאנון בעיני עצמם ובעיני “מבקרי השירה” של המוספים) הוא בז לעריכה ולביקורת. המבקרים רעי לב המה, העורכים קלגסים המבקשים לקצוץ כמוהלים, תנו לשירה לפרוח כעץ.

“קינה”, “טינה”, “זעם”, “אהבתי”, “חסד”, מילים גדולות, יפות, נשמעות כמו שירה, והקורא הלא מיומן וקהל מוחאי הכפיים בפסטיבלים יתרגשו או יביימו התרגשות, אבל השיר איננו מעביר את האהבה, כי האהובה לא נוכחת, רק אהבתו של הדובר לאהבתו. נכון, חיינו הם בינתיים, אבל הצירוף “חיינו בינתיים” בנאלי .

והנה עוד שיר אהבה בעל צירופים בוטים, גסים, בנאליים, חלשים:

בחלומי הייתי מלא/ אהבה, כמו חרצית/ כמו עטין של פרה/ מניבה, כמו מוח/ מלא מחשבות/ נשכחות, כמו פצע/ מסרב להירפא…”.

אמנם יפה הרעיון של כמיהה לאהבה המצויה דווקא בחלום, אבל הדימויים גסים, לא מספיק נוגעים – מה פירוש המעבר הגס בין עטין פרה למוח? אין רגישות לשונית.גם בשיר הבא אין, שיר המוקדש לדליה (רביקוביץ’, אני מניח):

עלֵה העלטה נשר לאט/ לאט מן המרומים, כיסה/ אותנו כאן, על פני האדמה. / היום היה ללא היה, הצער/ היה לצער אחר, אולי/ מחר נשמח יותר, היום/ יאיר, יעלה (עד שישור/ עוד לילה כמו עלה)”

פתיחת השיר לירית ויפה באופן גבולי, בל בהמשך מילים בשפה מליצית – “עלטה”, “מרומים” – נראה כמו שיר, אבל “הצער היה לצער אחר” לא אומר דבר, וגם לא “מחר נשמח יותר”.

כעת לשיר ארוך יותר, שיר תוכחה כלפי אישה בורגנית. שירי תוכחה מרקסיסטית כאלה מאפיינים רבים משירי לאור, חשיפה של קיום בורגני מטומטם, אדיש לכאבי הזולת, בקיצור – שיירת הג’יפים שעושים דרכם ביפו למסעדות כל שבת. אבל מה לעשות שלאור, שתקף לאחרונה את “מאבק המשוררים” בו התאגדו משוררים בנסותם להשיג מעט תקציב וכבוד לשירה הנידחת, הינו כיום משורר מבוסס, מכובד ומוכר, העורך ערבים ב”בית ביאליק” וזוכה לספרי מחקר של שירתו ואף פרסים. ממקום כזה, בורגני למדי, קשה להיות רדיקלי.

השמאל הציוני, ולאור הוא שמאל ציוני שכן הוא כותב ב”הארץ” ומדברר את דעות האדון שוקן, אוהב למחות נגד “הכיבוש” ובצדק. אבל הוא גם אוהב לעשות הפרדה בין אתי לאסתטי, בין השירה שצריכה להיות אסטתית, אנינה, לבין היומיום ה”מלוכלך”, החברתי. דווקא לאור היה אמור לתמוך במאבק המשוררים, שהיה מאבק סקטוריאלי פשוט של מגזר מקופח של תורמים לתרבות שנאלצים לשלם, גם הטובים שבהם, כדי להוציא את ספריהם. אבל לא מצאו חן בעיניו ראשי המאבק או משהו (אמיר אור) ולכן קילל את כל העניין. 

זוהי ההפרדה הותיקה בין האתי לאסטתי – משוררים הם בעולם האסתטי, יכתבו נא וישתקו, לא ידרשו מינימום של סיוע לפחות בהוצאת ספריהם מבלי מימון עצמי של המחבר – והאתיקה תשאר לעיתון “הארץ”.

יצחק לאור: "ההחלטה על הסגירה לא היתה פתאומית אלא התבשלה בשנתיים האחרונות"

השיר “צעצוע” עוסק באישה בורגנית המבשלת לשמונה עשרה אורחים, ומוצגת בבוז כבורגנית בהמית אדישה לקיום, דואגת רק לטקסים הריקים, בניגוד לדובר, משורר כנראה, מאהבה לשעבר כנראה, המייצג את “האמת” הרדיקלית כביכול:

היום היא מבשלת לשמונה עשר אורחים, / כולם מהמעמד הבינוני/ גיל ממוצע עשרים ושבע, / עשר פרגיות, / שלושה וחצי קילו גזר….” פתיחה מעניינת, פרט לתיאור המכליל מדי “המעמד הבורגני”. הבורגנית נזכרת במאהב, תוך כדי בישול, אבל שוכחת כי היא דואגת “לערבב את החומץ/ בסלט, להיכנס לשירותים להשתין לפני ההגשה/ שהבעל יקח / את התרופה שלו, שהבת תדאג לטמפונים בעצמה”.

זה יפה. תיאור חי ופלסטי של בורגנות, שהבת תדאג לטמפונים, וכל איש משפחה יודע עד כמה הקיום מורכב מפרטים טריוויאליים מעיקים שכאלה. אבל אז מגיעה הבורגנות של המשורר לאור:

ולמה המאהב ההוא כתב שהנהר/ זרם לאיטו, התפתל, איך שם לב, והיא היתה מבוהלת… ולמה דווקא עכשיו המחשבה המטופשת הזאת, שמונה שנים אחרי הדפיקה/ האהבה, זה הולך עם אהבה… ולמה אני לא מסוגלת להגיד זיון או דפיקה…”.

הניגוד בין הבורגנית, שהזדיינה עם המשורר, שהוא רגיש וכותב על נהר, והמחשבה עליו מבהילה את הבורגנית, בנאלי, מה לעשות. והבנאליה היא אם כל בורגנות. קל מדי לעשות ניגוד בין משורר רגיש לבורגנית מבשלת, בין העולם ה”ארצי” לרוחני של הנהר והשיר, בין אהבה ל”זיון”. הגסות של הגברת המבשלת, הבורגנית מהמעמד הבינוני, גולשת למשורר, לשפת השיר:

שמחת ההתכנסות/ ההגונה, ולא רק על הזיון שלה לא יעלו בדעתם לדבר, אפילו/ ידעו, גם על פשעים גרועים יותר לא מדברים …”.

המאדאם בובארי שלנו הזדיינה פעם וזה היה המרד שלה בבורגנות. אבל כמובן שבגידות הינן מצב בורגני קלאסי, ומכאן ההגחכה של הדמות השירית. יש מקום להגחכה של הבורגנות הישראלית הכוחנית, ולאור עושה זאת היטב לפעמים, אבל מהתיאור הקונקרטי המעניין של הבישול המטמטם עובר המשורר לצירוף כמו “גם על פשעים גרועים יותר לא מדברים” – ובכך הופך בנאלי ובורגני בעצמו. נדרשת יותר רגישות לשונית, יותר עומק, בשביל לתאר את הפשעים (כיבוש, אפלייה, גירוש עובדים זרים ועוד ועוד) ולא להכלילם במילה “פשעים”.

הסבתא משמיעה את דעתה וכולם מתייחסים אליה ברצינות ובאופן גנטי” – כן, ארוחה משפחתית בורגנית יכולה להיות גרוטסקית, אבל יש צורך בשורות חזקות יותר מאלה, או “לרכז הכול במטבח עד שתבוא הרוסיה, בחצי משרה, שכמובן גם / גידלה את הילדים וגם תמיד מספרת את כל צרותיה…”.

גסות בורגנית, אבל מתוארת בגסות לשונית, וכך המחאה הרדיקלית אובדת. נכון, הבורגנים אטומים, גסי לב, אבל להגיד שהרוסיה גידלה את הילדים, גם אם זה נכון, זה לא מספיק מורכב, זה עיתון או פמפלט ולא שיר. אם למשל היה המשורר לוקח את נקודת המבט של ה”רוסיה בחצי משרה” זה היה יכול להיות מעניין, כמו התיאור של המטבח בתחילת השיר. אבל הרי אין מי שיגיד את זה ללאור, כי הוא סופרמן בקריית ספר שלנו.

והנה שיר פשוט גרוע, נפוח, של משורר שהפך לפסל של עצמו, “געגועים” שמו:

“על געגועי למישהי שאהבתי והלכה, כתבתי: “קורי הכבישים מכסים על עזובת הארץ שבינינו” / ובאותו הספר התגעגעתי אליה/ או אל מישהי אחרת רק בארבע שורות: / “הגעגועים עשו אותי עייף מאוד…”.

אוי לאותה נפיחות, למשורר המצטט עצמו עוד בשורות גרועות כמו “הגעגועים עשו אותי עייף”.

אותה גסות לשונית מאפיינת גם את השיר “יוקר המחייה” המתריס פוליטית, אבל איננו מתרומם מעל לשפת עיתון. כשויזלטיר בוטה, והוא המורה הגדול של לאור, הוא מקפיד על צירופים חזקים בדרך כלל, על שורות עם עומק לשוני ועם רוחב התבוננות פרספקטיבי מעמיק. לאור לקח ממנו, בשיר כמו “יוקר המחייה”, רק את הבוטות:

אמא יקרה ואבא יקר/ מן הרגע הקדוש שהזרע/ הפרה את הביצית, בנכם היקר/ היה יקר לנו/ השקענו בעובר/ יותר משהשקענו בכל עובר/ אחר, כי הערבי לא ילך לצבא/ ולמה להשקיע בו… כמו בתינוקכם / שהיה לילד יהודי יקר/ ובו השקענו הרבה/ יותר משהשקענו בילד יהודי זול…”.

נחמץ הלב, כי אין לנו משוררים רדיקליים, מרביתנו כאן פייסנים, חמודים, הולכים בתלם, עדר כמו שעולה משם הספר “ספר העדר”. והנה משורר אחד שהולך עדיין בדרכים ברכטיות, עדיין אכפת לו מהאדם, אבל השיר ושפתו כל כך בנאליים – המדינה פונה לילד ואומרת שהיא רוצה אותו לשירותה, והערבי הוא רע, למדינה לא אכפת מהערבי.

כל זה נכון, אבל זה לא שיר, זה עיתון . הבורגנות השמאלנית קוראת “הארץ” שמחה לשמוע שיר כזה, הוא מובן, הוא מאושש את הדימוי העצמי הביקורתי של קוראי “המוסף לספרות” או הולכי הפסטיבלים, הנה,יש לנו משורר מחאה, אנחנו מאוד מתוחכמים. אבל המחאה איננה רדיקלית כי היא איננה פוצעת, היא זולגת במורד הגרון כמו דיאט ספרייט בהפסקה של אופרה במשכן, היא קלה לעיכול ולא פוצעת.

ואסיים דווקא בשיר יפה, מצוין אפילו, “הקומביין”. בשיר מתאר המשורר הליכה של עדר אחרי מכונה, “אשכי הברזל של ריבון המקום”, “ערלת מצפונם נכרתה” , המשורר מתאר את הילדים ההולכים אחרי הקומביין, את הכוחניות של הפריון והמדינה והגיוס להשיר לא ברור עד הסוף, לא סגור, יש מטאפורה חזקה של קומביין, של הליכת עדר, מזכיר את חגיגות הקיבוצים, השיר בוטח בקורא, משאיר לו מקום לדמיון, בספר שמשווע לעריכה בעידן בו כל ביקורת ועריכה הלכו לעולם שכולו טוב בשם ההלל והמחמאות:

הנה הקומביין הגדול שלנו, מחכה כמו תל כהה, קרח/ בלילה, בגשם, נוטף מים צלולים, ובבוקר בוהק וטהור… לפעמים מנועו השקט מתנער, מגרגר בזהירות/ ורועד מתשוקה לצאת כבר… הוא ממשיך לחכות עד יומו הגדול, אשכי הברזל/ של ריבון המקום, לכסות את הכול בעופרת… קטורת קדושה של פולחן, וילדינו/ הולכים אחריו, חיכו לו שקטים במקומם, עוטי חול/ וחגור, ערלת מצפונם נכרתה…”.  

ראו גם

דיוקן המשורר כרדיקל מזדקן :מאמר של יהודה ויזן

אלי אשד על יצחק לאור הלורד ביירון ערפדים והדיכוי המטריארכלי

 

10 תגובות

  1. לא אתפלא אם יצחק לאור שלף את השם “ספר העדר” מניבכי זכרונו כצעיר נח”לאי חקלאי. “ספר העדר” הוא מונח מקצועי (עד היום) המתאר את ריכוז הנתונים הגנטיים הסטטיסטיים של כל עדרי הבקר בישראל. כרפתן לשעבר, אני יכול לספר שכל פעם שהגיע המזריע ,להזריע את הפרה המיוחמת, הוא היה בודק בספר העדר בזרע של איזה פר כדאי להשתמש כדי להזריע פרה מסוימת. אם היא מבכירה (פרה שזו תהיה לה המלטה ראשונה) הוא יזריע בעגל שנותן וולדות קטנים יחסית, וכו..
    נראה לי שבאופן מודע, או לא, בחר לאור בשדה הסמנטי הזה.
    מעניין באיזה סוג של פר הוא מזהה את עצמו.
    גיורא

  2. אהלן גיורא. סיפור נחמד על ספר העדר. לא ידעתי. רציתי להוסיף שהביקורת הלא קלה לא מבקשת להמעיט מתרומתו הציבורית והספרותית הגדולה של לאור. רק שאין עריכה, ויש כוחנות שגורמת לכך שאין עריכה.

  3. שמחתי לקרוא סוף סוף ביקורת לא סוגדת ולא מתעבת של שירת לאור. גם אני רציתי לכתוב משהו כזה ונכשלתי בינתיים. אף שאני חלק ממאבק המשוררים, נראה לי שהכנסת את יחסו של לאור למאבק בלי קשר לספר עצמו. אם אתה מתכנן לכתוב על אופיו של המשורר, עסקיו עם נשים והבעתה שלו מצעירים שהוא אינו שולט בהם כמעין אב סמכותני מריר ומיתי (ברוח אלי המזרח אולי) שחושש שילדיו ישכבו עם נשותיו, או האסטרטגיות שלו כמשורר ועורך, אז זה דבר אחד. אבל ניסית בשורות האחרונות לדון בלאור המשורר, כלומר בטקסט הלאורי, וליחסו למאבק המשוררים אני חושב שאין קשר לכך.

  4. הי צ’יקי, כן, אולי מאבק המשוררים החשוב לא קשור לכאן. לאור תקף את המאבק, ועניתי בזמנו כזכור לך
    ברשימה אחרת. אני חושב שבמידת מה זה קשור, כי לאור, וגם העיתון שאתה עובד בו, ושהשם ישמור עליו
    בתקופה קשה זאת, תמיד התמקדו (לא אתה, ויש עודחריגים) בעיקר בכיבוש, והשאירו את המצוקות הסוציאליות
    האחרות, כי גם הכיבוש הוא מצוקה סוציאלית, בחוץ. ולכן גם משוררים, כפי שסבור לאור, צריכים ללקק
    בשביל פרסים, ולא להיות מתוגמלים על עבודתם. זאת גם הסיבה שהשירים הפרולטריים של לאור
    אף פעם לא היו מיטבו, תמיד נותרו סיסמאתיים, לדעתי. וכל זאת בלי להפחית במאום מפעילותו הפוליטית, מהחיבור בין
    הפוליטי לספרות (שהצליח יותר דווקא בפרוזה של לאור, לדעתי) ובהיותו ברכט קטן שלנו. רק מה – בגרסה הציונית,
    הכוחנית, המג”בניקית אפילו, הייתי אומר. גם ובעיקר מבחינה לשונית.

    • די מספיק עם בעיית המשוררים המלקקים כדי לקבל פרסים. אנחנו קהל הלא-משוררים הקוראים את הפוסטים האלה לא מבינים למה הכוונה, לא מכירים את המעגלים הפנימיים, רוצים דברים ענייניים על תוכן.

  5. ליובל
    כבר כתבתי לך, בעקבות בקורתך, בבמה זו, על ספרי, שאני בעד ביקורת נוקבת, וקונקרטית. נוהגך לבקר גם משוררים ידועי שם כיצחק לאור או ליאור שטרנברג, ראויה להערכה, בעקר אם היא נעשית ללא מניעים זרים. אני גם חסיד של ביקורת קונקרטית , המאפיינת את רשימותיך, דהיינו, לציין שירים או משפטים שיריים שהם לטעמך טובים ויפים או לא. אגלה לך שגם אני נוהג לעשות זאת, גם בביקורותיי בבמות ספרותיות וגם במשובים אישיים לרוב. זאת ועוד, גם יצחק לאור עצמו קיבל משובים כאלה הן על שיריו שלו (עם ביקורת קונקרטית על שירים פחות טובים שלו בעיניי, רובם פוליטיים) והן על שירים שפרסם ב”מטעם” שבעריכתו (זכור לי שבקרתי את שיריו של ליאור דיין, למשל ועוד). לזכותו יאמר שלמרות הביקורות הוא פרסם שירים שלי ב”מטעם”.
    כך שלא על לאור אני בא להגן אלא לציין תחושה שעולה בי נוכח קריאה “מצטברת” במספר ביקורות שלך. תחושה שהנחרצות שלך מוגזמת מדי. אתרכז בעניין אחד שעלה בשלוש הביקורות, הנוכחית, על ספרו של גיורא פישר ועל ספרי. אתה מציין לגבי שלושת הספרים שמוטב היה שספר השירים היה קצר בהרבה. ייתכן שאתה צודק (לגבי ספרי לפחות, אך האם ירדת לשורש השיקולים של המשורר מה לכלול ומה לא?). אך באותה מידה בדיוק ניתן גם לנהוג לגבי ביקורתך זו. גם היא (אולי?) הייתה יכולה להיות קצרה יותר? ומבחינה איכותית מלוטשת יותר. האם אין בה חלקים עם אמירות המנוסחות יפה יותר (למשל “אבל המחאה איננה רדיקלית כי היא איננה פוצעת, היא זולגת במורד הגרון כמו דיאט ספרייט בהפסקה של אופרה במשכן, היא קלה לעיכול ולא פוצעת”.), אך גם משפטים בעייתיים, כמו “כשהמשורר נצמד לקונקרטי הוא מעניין, ספיציפי ומעורר הזדהות. כאשר הוא עובר להכללות – מגיעה חוסר הרגישות הלשונית”. אם היית כותב “כשהמשורר נצמד לקונקרטי הוא מעניין ומעורר הזדהות. כאשר הוא עובר להכללות – יש תחושה של בנאליות (או א-פואטיות)” זה היה נשמע ניסוח הגיוני (ללא תלות בכך אם הטיעון נכון או לא). אך במשפט שלך יש כשל קטן (ונסלח) קונקרטי=ספציפי (אתה היית בודאי כותב כמבקר, “איזה חידוש גדול!!”) וכשל מהותי: רגישות לשונית קיימת או שאינה קיימת במשפט שירי מסוים (כמובן באזניו או בעיניו של קורא ספציפי). זה ממש לגיטימי ואפילו מומלץ (כפי שכתבתי למעלה) שהמבקר יציין זאת. אבל לקשור רגישות לשונית ל”נושא” (קונקרטי מול הכללה או לכל נושא אחר) זה ממש מוטעה ומעיד על אי הבנת המושג “רגישות לשונית”.
    טוב, לא אהיה נחרץ כמוך, “כשל” מקומי לא חייב להעיד עדות כוללת יותר, אם כי לרבות מקביעותיך על איכותן או רגישתן הלשונית של משפטים שיריים כאן או אצל ליאור שטרנברג או על שיריי שלי איני מסכים, אך זה לגיטימי לחלוטין שיהיו טעמים שונים.
    בקיצור, היה פחות נחרץ. גם אם אתה כן ואמיץ וכו’ אין זה אומר שאתה מדבר מפי הגבורה. יש גם דעות אחרות.

  6. מר אדלר היקר, ספר שירה משוגר לקוראים וגם לנצח. ביקורת – עם כל הכבוד וההשקעה – שכמובן אינני מקבל עליה שקל – נכתבת כתגובה, חיונית אם כי תוסף ליצירה עצמה. את הספר משכללים עד אין קץ, ביקורת – צריכה לעורר מחשבה, היא איננה הדבר עצמו. מה גם שהיא מתבססת על מחשבה רבה וקריאת כל ספרי המשורר, שכאמור, אני מעריך בהחלט, והוא אינו זקוק כלל להערכתי, כמובן.
    חוששתני שעוד לא התאוששת מההמלצה לקיצור ספרך. זה בסדר. אבל ההמלצה במקומה. כנ”ל לגבי ספרו של לאור. מעט מעולה עדיף על מלל. השירה העברית סובלת מעודף מלל והעדר דיוק.
    לגבי הנחרצות – אפשר להסס, תמיד אפשר, אבל אני לא רואה שהמבקרים נוטפי המתיקות מהססים במיוחד בשבחיהם, אז אני גם לא מרגיש מחויב לכך – ראה בזה נוגדן.
    לעניין הקונקרטי – אפשר לכתוב שירים מלאים במילים “גדולות” – “אהבה”, “מוות”, “געגועים” וכו’ ולהצליח בכך. אבל זה קשה, ואפילו פנחס שדה שזה היה תחומו נכשל בכך לא מעט. בכל מקרה טענתי היא שלאור, בספר זה, ולא רק בספר זה, טוב יותר כשהוא מעגן את האמירות הגדולות במראה קונקרטי (ארוחה משפחתית וכו’).
    לגבי הצלחה בשימוש במילים גדולות וערטיליאיות – אפנה אותך לשירת עוזר רבין.
    ולעניין העריכה – מצידי – שכל המשוררים ימשיכו להוציא כל שנתיים קובץ של מאה וחמישים עמוד, זאת לא בעיה שלי, כמבקר תפקידי רק להתריע. בקבצי השירה שלי אני מהדק ומצמצם, ואנימאמין שקורא עתידי יצא נתרם מכך. הרי היחצ”נות לא תימשך לעד, בני אדם גם מתים.
    אני עורך כעת מבחר משירי המשורר הנהדר והנשכח מרדכי טמקין, אתה מוזמן לקרוא גם את שיריו, ארבעה קבצי שירה (ועודמאספים שונים) על אף שהיה ידידו של ביאליק ונפטר בגיל 71. לא כל מה שהקולמוס או המקלדת פולטת העין צריכה לקרוא.
    נכון שאנחנו בעידן הצרכנות, וזה בעצם המניע העיקרי לספרים ה”שמנים”, לכן למה לקנות ספר של 40 ע”מ אם משורר אחר נותן, באותו מחיר, 120 עמ! יותר מזה – למה לקנות 120 עמ, אם אפשר לקנות את “כל כתבי” גורי או מי שלא יהיה, במבצע, ב-4 במאה! יש משהו יפה בקבצים צנועים ומדויקים. ראה ספרי זלדה למשל.

    • שיעממת עם אווירת ההתנגחות, למשל

      “חוששתני שעוד לא התאוששת מההמלצה לקיצור ספרך.” – מהפח אל הפחת. מאלימות העולם של יצחק לאור אל האלימות בתגובות שלך.

  7. ליובל
    אני מקבל את הפיסקה הפותחת שלך. הייתי מודע לכך כשכתבתי את דבריי. רק רציתי ל”הדגים” שקל לבקר, כמעט כל דבר וכל משפט וכן ששום ספר שירה או רשימת ביקורת אינם שומרים על רמה אחידה. ואולי אסתכן לומר, שלא נורא שכך. אולי צריכות להיות עליות וירידות (רצוי מתונות), אולי צריכות להיות פאוזות. אך אני מסכים כמובן שצריכה להיות רמת-סף מסוימת של איכות.
    באשר לדבריך “חוששתני שעוד לא התאוששת מההמלצה לקיצור ספרך”, אתה ממש טועה. אילו הכרתי אותי היטב היית יודע שכשאני כותב בתגובתי לך: “ייתכן שאתה צודק (לגבי ספרי לפחות, אך האם ירדת לשורש השיקולים של המשורר מה לכלול ומה לא?)” אני מתכוון לכך. כי היו לי היסוסים רבים מה לכלול ומה לא (למשל, השירים הפוליטיים, למשל שירי “חטאת נעורים”) ודווקא היום, בשל מידת השונות הנרחבת בתגובות המבקרים והקוראים לגבי השירים השונים, שמפתיעה אותי כל פעם מחדש, אני סבור, לפחות יותר מאשר לפני ההחלטה, שנהגתי נכון. אך כפי שכתבתי ה”הצטברות” של אותה ביקורת נחרצת, לקצץ כמעט כל ספר נשוא ביקורתך, גרמה לי להתייחס דווקא לכך, אך לא רק.

    בהצלחה במלאכת העריכה והביקורת (וגם לזה אני מתכוון)

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

20 − 7 =