הרהורים לאקניאנים בעקבות ״חייבים לדבר על קוין״-זיו רובינשטיין

זיו רובינשטיין - מוזיקאי ועוסק בפסיכואנליזה

 

 

 

 

 

 

 הרהורים של  זיו רובינשטיין בעקבות  הסרט ״חייבים לדבר על קוין״ ביקורת מפריזמה פסיכואנליטית לקאנינית על הסרט.

תקציר הסרט :הסרט "חייבים לדבר על קווין" מלווה אם שמנסה לאסוף את השברים בחייה, בצל בנה השטני ומעשיו הנפשעים.

 לכוד בפנטזמתיות ,שתמיד טראגית,של האם-EVA- חווה, פועל  KEVIN –קין ,כתסריט עצמו, כממשי של האם, שאינו מפסיק מלהיכתב ,שאינו מפסיק לנוע לכיוון מה שיהיה חייב להתרחש-מול מה שחייב היה להתרחש –לדבר על קוין.

קוין,שהוא פרי אהבה (ירק אהבה) של הכרות בפסטיבל העגבניות המסורתי בבונול הספרדית,אינו זוכה לחיות בחברתה של פונקציה אבהית . סצינת הפסטיבל ,המלווה במוזיקה שאינה קשורה למתרחש (ג'וני גרינווד-איש להקת "רדיוהד")-מסמנת את האירוע כמה שיחזור על עצמו עבור אוה כממשי- מעיכת העגבניות וטבילתה בהן היא אותה אצבע המועכת של קוין-מועכת את הלחם בסצינת המסעדה,מועכת את הקורנפלקס בסצינת ארוחת הבקר וחוזרת על עצמה בהתענגותו של קוין להיות טבול בצואתו.

הממשי שחוזר על עצמו , המיוצג על ידי הצבע האדום- העגבניות,תרסיס הצבע על הבית, שימלתה של אוה,הכדור שלקוין,הדובי של סיליה,הכיסאות במשרד הנסיעות,שלטי החוצות ברחוב,היין האדום "מרלו" של אוה ,הריבה,הקטשופ ועד–הדם עצמו—הוא הוא מה שאוה אינה מצליחה לשנות-את מה שאולי היה אפשר להתמקם מולו אחרת אם- היו מדברים על קווין. את מה שחייב היה להיעשות-את מה שהיה חייב לאלהעשות. הממשי שהאם בסופו של דבר ניכנעת לו כשהיא מנשקת וטובלת את פניה בחולצתו של בעלה-חולצה אותה לובש הבעל בהכרותם,בלידת בנו-חולצת להקת לד זפלין-עטיפת אלבומם המצליח ביותר "THE SONG REMAINS THE SAME"—המנגינה לעולם נישארת.. קוין לכוד בפרדוקס שאינו מצליח להיכתב- האדיפוס חסרהפונקציה—רצח האב שאינו אב.

במקום בו יש- אין שם אב- מקיים קוין את ציוויו של מה שהוא מפענח כפנטזמה האמהית והורג את אביו-פעמיים.המילה והאקט.

סצינת האינטראקציה החיובית בין אוה לקוין,בו היא מספרת לו כיצד רובין הוד הורג בעזרת חציו –היא זו שמופרעת על ידי האב-וקוין מסלק את האב-ממית את קיומו שעה שאמו מספרת לו את מה שעתיד להתרחש-ניתן,אולי לומר שקויןזוכה לסוג של חזרה גנרלית ,רגע לפני האקט עצמו-הרצח-רק לפני שהאות הכתובה הופכת לאות קין-אות קוין-אותה אותשקוין פוחד לשאת בעולמם של המבוגרים-אותה אות שמופיעה על פניו,צלקותיו ותיספורתו שעה שעובר מכלא הקטינים לכלא הבוגרים. אותה אות שפעם ידע את סיבתה והיום,חושב שכבר לא.

"מה הסיבה?"- "אין סיבה וזו הסיבה"- אומר קוין לאמו שעה שוירוס המחשב קטל את מה שנישאר מאיוויה –ובכך מעיד על מה שאינו צריך ואינו פועל וניזון מסיבה-הדחף.

jacques-lacan

אותו וירוס שמופיע על אחד משני הדברים הרשומים בחדרו של קוין-אל מול מחברותיו וחדרו הריק-החלול מאותיות ,החלול ממסומנים- קוין מצליח לרשום בשמירה-הוא רושם כשהוא שומר את הספר היחיד בחדרו-רובין הוד-צוואתו של המפגש היחידי בו ישנה  אהבה בינו לבין אמו—אותה אהבה שכתובה על הדיסק "I LOVE YOU"- אהבה שבסופו של דבר היא הוירוסשאינו ניתן לעצור אותו מלפעול שעה שכבר ניכנס למחשב-פעולת ההרס אינה ניתנת לעצירה גם ואולי רק כשהיא תחת הכותרת –I LOVE YOU-אהבה שהיא מראית העין היחידה לה הצופה מנסה להאמין.

אותה מראית עין שתעקר שעה שקוין יפגע באחותו-סיליה- שם חיבה לסיסיליה-סיסליה הקדושה של אריך פון קלייסט–אותה קדושה מעונה ששורדת טבילה בשמן רותח-בשמן הרותח שהוא תרסיס הניקוי –של האב,שהוא רסק העגבניות-של האם, שבאמצעותו קוין פוגע ועוקר את עינה.

סיליה הקדושה ממשיכה לחיות באהבה למרות כל הרועשניגזר עליה עד אשר נירצחת על ידי קוין אחיה שגם כך חשב ש"היא מדברת שטויות"-דברי הבל—אותו הבל שיירצח בידי אחיו.

קוין אינו מקבל את הפיקציה של מה שהוא חיבוקו,חסותו של מה שאמור להיות האב-החוק. קוין בשתיקותיו מול האם יודע על התענגותו האינסופית שאינה יודעת גבולות-גבולות אותן הוא מרסס שעה שאמו תולה מפות בחדרה-קוין מסביר לאמו,עת נסיעתם ברכב ,כיצד החתול מתביית (טובלים אותו בחרא של עצמו)-זועק לחוק ומציית לו שעה שמושלך כחתול לפינת החדר-רק אז מוכן להיפרד מצואתו .-קוין כשניפרדמצואתו מתחיל לנהל מעט שיחות עם אמו ואינו עונה יותרב"ניה ניה" אותו "NIANYA" של לאקאן מ"LETROUDIET"- אותה שפה (שהיא תמיד של האחר)שקוין אולי ,רומז שהוא מוכן לקבל על עצמו,להיכנס לתוכה ובסופו של דבר הופכת את מילותיה לחיצים כלפי אמו אותה הוא אינו מסוגל להרוג בחץ האוביקטלי שבעזרתו הורג את השאר.את אמו הוא משאיר עמו עד אשר החוק יפריד ביניהם.

 אותו חוק –אב-שלא היה-והיה צריך להפריד אותו מאמו-להכניס מקל בין לסתות התנין-להכניס חץ-אותו חוק בסופו של סרט יצליח סוף סוף להפריד אותו מאמו שעה ששתי המילים האחרונות נאמרות על ידי נציגו של החוק-הסוהר שמפריד ביניהם –סוף סוף ובסופו של הסוף- "TIME'S UP"—הזמן ניגמר-זמנך כבן ניגמר-זמנך עם אמך הסתיים.

 הנער-גבר ,הבן-הבעל- מצליח במשימתו ורוקם לעצמו–ממציא לעצמו-מביא על עצמו את החוק- מה שמאמפשר לו בסופו של דבר את ההיתקלות עם החוק-עת המעבר בשער החוק-אותו שער שהיה חף משומר-היא הפסיכוזה- שבאמצעותה הוא מכריח את החוק להעמד בשערו וולוותו אחר כבוד אל ניידת המשטרה ומשם לבית האסורים.

זיו רובינשטיין .

 www.zivrubinstein.com

הפוסט הזה פורסם בתאריך קולנוע. קישור קבוע.

13 תגובות על הרהורים לאקניאנים בעקבות ״חייבים לדבר על קוין״-זיו רובינשטיין

  1. מאת אילנה הררי:‏

    שלום זיו,קראתי את דבריך הבורקים כמה פעמים גם כדי להוריד מעט מהפלאשיות המהממת שהכתה בי וגם להצליח לחשוב למה אני לא חושבת שזו פסיכוזה אלא פרוורסיה,אתה מדבר על הסרט ואני על הספר, לא ראיתי את הסרט,אבל נדמה לי שגם דרך קריאתך עולה שמדובר בילד שיודע בדיוק מקפיא מה הן ההתענגויות של כל אחד ואחד במשפחה,ובעיקר של אביו.הוא מתחרה, מהמר מתעלל ע'י שליטתו בהן.אין לדעתי דחיה של שם האב.ישנה הכחשה של שם האב,המבט הוא האוייבקט שלו,והוא האובייקט של מבטו עצמו.מה שמעצים/מפריע לו זה מבטה המוסט של אמו.המבט המתבונן בו כמו מדען בצלחת פטרי ,בסקרנות ותיעוב וידע. הכל אודות ידע.

    אילנה

  2. מאת זיו רובינשטיין:‏

    שלום אילנה.
    תודה רבה על שקראת את המאמר.
    חשוב מאד לציין כי מאמרי זה מתייחס אך ורק לסרט ולא לספר- שאותו קראתי.
    יש בהחלט פער רציני ביניהם.
    בסרט , בניגוד לספר, מקפיד התסריט , למחוק לחלוטין כל אפשרות של שם אב כלשהו.
    למעשה ,האב אינו נוכח אלא בדיאלוגים בענייני פרוצדורה בלבד.
    קוין לא מדבר על אביו ומבטיו כלפי אביו מפגינים בוז.
    אין לו שום יחס אל מבטי אביו.
    אני מוצא כי , לפי הסרט ( ובמקרה הזה גם לפי הספר) קוין זועק לחוק, זועק לאיזשהו שם אב , ובסוף זעקתו נישמעת

  3. מאת זיו רובינשטיין:‏

    מגיע החוק וכולא אותו.
    קצת מזכיר את הדוקטורט של לאקאן שמנכיח את קריאתו של הפסיכוטי אל החוק בדמות האחיות הרוצחות.
    נוכחותו של האב בספר היא מסדר אחר לחלוטין .
    אחד ההבדלים הגדולים הוא ״סימונו״ של האב ככזה על ידי האם.
    מה שלא קיים בסרט.
    אינני פוסל את האפשרות כי המבנה הוא פרוורטי אך האקט הוא פסיכוטי .
    תודה רבה!!

  4. מאת אילנה הררי:‏

    היי זיו ,אז זה מסביר הרבה ,הפער בין הסרט לספר ,אבל אני לא חושבת שלאקטים יש מבנה. לאדם יש מבנה המביא אותו לאקטים.

  5. מאת אילנה הררי:‏

    ועוד משהו זיו יקר, על איזה אקט מדובר.? הרצח או "חייבים לדבר…? כי נדמה לי שאל לנו לשכוח שזוהי פיקציה שיש לה יוצר.

  6. מאת מירי:‏

    תודה זיו. נהנתי לקרוא.

  7. מאת זיו רובינשטיין:‏

    אילנה, לאקט אין מבנה אך אני מעלה תהייה האם לנירוטי לא יכולה להיות פריצה מהסדר הפסיכוטי..
    אני חושב שבמקרה של קוין .. ״לדבר עליו״ ו״הרצח״ הם אקטים שבכל מקרה מעידים על יכולת/חוסר יכולת להסדיר התענגויות..
    האם ישנה פיקציה נטולת יוצר??

    תודה על התייחסותך.

  8. מאת אילנה הררי:‏

    זיו יקר,אקט באשר הוא אקט ,ממש כמו סמפטום הוא מהסדר האנושי ,תופעות וסימפטומים ומעשים לכולם יש והם נראים אותו הדבר ,ולכן אני נעזרת במבנה שמצביע על…..וכמובן שנדרשת הסיבה הפרטיקולרית של כל אחד ואחד.אז "פריצה פסיכוטית" כמובן שהיא אפשרית וקיימת, ממש כמו שלנויירוטי יכולות להיות הזיות וכ'.אבל האקט אינו מצביע על המבנה.
    בעניין הרצח אני מסכימה איתך שזו אפשרות דוקא של יכולת 'לעשות עם' ….אני לא חושבת שזה היה דחף רגעי בלתי נשלט.במובן הפסיכאטרי של המילה.
    ונכון מכיוון שאין פיקציה ללא יוצר אז של מי האקט? ולמה אנו קוראים אקט? לפי שם הספר לדעתי האקט הוא "בחייבים לדבר" והרצח? האם הוא אקט? אני לא בטוחה ,זו פעולה על בטוח אבל לא יודעת אם זה אקט.

    אילנה

  9. מאת יאיר צבעוני:‏

    תודה זיו על מה שכתבת ועל ההזכרות בספר (גם אני לא ראיתי את הסרט). אותי תפס כאן לא היעדר שם אב, אלא היעדר האיווי האמהי. אליו היא חוזרת שוב ושוב. מכאן התלישות המוחלטת של הסובייקט הזה.

    ועוד שני דברים שבמיוחד תפסו אותי –
    הספר מערער על המבנה המשפחתי, על האקסיומות שלו. על המובנות מאליו שלו. בזה הוא מזעזע ומעורר מועקה.
    וגם – יש כאן כל הזמן את שאלת הסיבתיות, שלרוב מוגחכת בספר. על ידי אווה וקווין כאחד. אבל לפי הזיכרון שלי לקראת הסוף קווין אומר – "אני לא יודע". וכאן יש נקודה של שינוי אצלו, נקודה כמעט יחידה של שינוי ואנושיות בכל הדמות הזאת.

  10. מאת זיו רובינשטיין:‏

    אילנה תודה רבה על הערותייך .
    אני חושב שהרצח הוא אקט אם אכן אנו מדברים על מבנה פסיכוטי- המעבר לאקט.
    וכן- זו פעולה על בטוח. אך בביטחון זה כדי לשלול את האפשרות כי ניתן לקרוא פעולה זו כאקט.
    האם הפסיכוטי שקופץ מקופה חמישים לא מבצע אקט שהוא ״פעולה על בטוח״?
    מעשי הרצח של קווין הם האקט שבא במקום האקט שלא התרחש- החייבים לדבר.
    אני גם חושב ש״לא לדבר על קווין״ יכול להיקרא כאקט שמטרתו לדחוף את קוין לבצע .-
    הפנטזמה האמהית הסאדיאנית במיטבה (: ..

  11. מאת זיו רובינשטיין:‏

    יאיר- האם הספר עצמו הכתוב מכתבים מכתבים לא הוא המנכיח את איווי האם?
    איווי שבא אל קיצו את קווין מגיח לעולם ואולי אף ניכנע בסופו של יום לאיווי ששולח אותו להרחיק מחייה של האם את כל מה שמפריע לאיוויה, כולל אותו עצמו…

  12. מאת יאיר צבעוני:‏

    כן – איווי של האם אבל לא אליו. לדברים אחרים. ולאקאן מדגיש את זה בתור הדבר הכי גרוע שיכול להיות לסובייקט, לא להיות אובייקט איווי. במהלך הספר נבנה קשר מסוים כלשהו של אווה לבן שלה, אבל במאמץ ובגיל מאוחר. אולי דווקא אחרי האקט. האהבה המוזרה שלה היא דווקא לבעלה, הרפובליקני הפרימיטיב שאותו היא ממשיכה לאהוב גם אחרי.

  13. מאת זיו רובינשטיין:‏

    למה אהבה מוזרה? ישנה אהבה שאינה מוזרה?

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*