פריחה מאוחרת :ניתוח הספר " סקיצות לתמונה בלתי שלמה" לדוד אדלר,

 

ניתוח של

 דוד אדלר  "סקיצות לתמונה בלתי שלמה", "אבן חושן", 2011.

מאת יובל גלעד

"סקיצות לתמונה בלתי שלמה" הינו ספר ביכורים בשל, יפה ונוגע ללב, של משורר בשנות השישים לחייו שכותב מנעוריו והתפנה רק באיחור לערוך את שיריו. בכך הוא מצטרף ל"גל" של משוררים לא צעירים המוציאים ספרי ביכורים בשנות החמישים-שישים לחייהם: גיורא פישר, ישראל פינקל ושלישי ואחרון ישראל נטע, שהוא גם הטוב שבחבורה.

אלו משוררים המסכמים את חייהם ממרחק השנים והביוגרפיה, ביוגרפיה ישראלית ברובה, של מאבקי הישרדות, מלחמות, פרנסה, ילדים ורצון לשמור על איזה פינה שקטה של יופי, של שירה.

על גב הספר מחמאות מטעם "מליץ יושר" – הסופר חיים באר: "קורפוס שירי חד פעמי המפעים ומפתיע בבשלותו, במקוריותו, בעמקותו ובעיקר באנושיותו הכובשת…". נחמד שיש מליץ יושר מפורסם, אבל מר באר מגזים וגורם נזק למשורר. ספר יפה – כן, חד פעמי – לא. לאדלר אין פואטיקה ייחודית משלו, וניכר שהוא תלמיד טוב של נוסח השירה השליט בעשורים האחרונים.

לפני שאפנה לכמה שירים יפים, אציין את הבעיה המרכזית של הספר: הוא מונה 172 עמוד, ומבקש לפצות על עשרות שנים של אי פרסום, אבל יש בו חומרים טובים המספיקים רק לספר של 80 עמוד לערך. בעיה שניה הינה הנרטיביות – השערים מחולקים לפי נושאים, וזה טבעי, אבל הרצון לסכם ולכתוב מעין ביוגרפיה בשורות קצוצות איננה בהכרח שירה, ויש כאן לא מעט שירה.

ישנם כמה וכמה שירים ירושלמיים יפים ביותר בספר (לא פלא שחיים באר אהב, הוא עצמו ערך אנתולוגיה נהדרת בשם "ציפור הפרא" של שירי ירושלים). בשיר "הנזירים של סן סימון" ישנו תיאור יפה של ילד מתפתה לחיי נזירות:

"בסן סימון הנזירים ארבו לי…/ בעצת אימי / שמרתי נפשי מהם/ לא ניצדתי…/ סודו של ילד קטן, סודו של ישו/ סודו של אלוהים/ אחרים".

שיר נוסף העוסק בירושלים:

"אביב בירושלים הוא בלתי נראה. / עוד לפני השקיעה/ רוח קרה/ כבר מגיחה מאחורי החומה. /לא צריך ים. ההרים/ יצרני רוחות נודעים/ אינם נלאים ממלאכתם העתיקה. / אפילו ביום אביב/ לא ידעו רחם./ בירושלים הכול מסובך/ אפילו האביב."

שיר טוב, בהיר, מדויק, על הקושי הטיפוגרפי והנפשי של העיר היפהפיה. שיר יפה נוסף הוא זה העוסק ב"שלולית קטנה" כשם השיר, המונגדת אולי, לברכה של ביאליק, בחירה בקטן, במקומי, בלא יפה, להתמקד בו, בשיר בפרוזה:

"שלולית קטנה, מעבר לכביש, זה כל הסיפור. שלולית מכוסה חרולים, יכלה להתייבש ריבוא פעמים, בכמעט שישים שנה של ימי שמש וקיץ לוהטים. למה לעשות עניין משלולית בחורף, אני כמו שומע את אימי אומרת (אף שאינה יכולה עוד) הרי אתה כל כך עסוק. שלולית בחורף, מתגלית בכל כיעורה. מה לעשות שוודקא השקערורית הטפשית… כאילו רק אתמול חפרו אותה לוחמי הפלמ"ח בדרכם לסן סימון… ילד גדול, אולי בן שש, אמר בכובד ראש: במחנות היו שמחים לשתות מים כאלה…".

התבוננות בשלולית קטנה, וכדרך אגב נפרשת ההיסטוריה הישראלית כולה – לוחמי הפלמ"ח והשואה. זה עדין ויפה. שירה זקוקה כאוויר לנשימה למעט מסתורין שישנו בשיר הזה ואין בהרבה מהשירה בימינו, כולל בשירים רבים בספר זה.

ישנם כאן מחזורים ביוגרפיים ארוכים, כמו מחזור המוקדש לאב, שנוגעים ולא נוגעים. בשיר הפותח מתגלה יופי ובנאליה בו זמנית:

"מה יגיד בן לאביו/ באהבו אותו/ בפיו מה יגיד לו/ ומה יגיד ולא בעיניו לו… אבי יגיד/ אבי יגיד/ …מכל הלב/ יתן לו/ מכלב הלב/… בעיניו יאמר לו/ ובידיו שהרעד עובר בהן/ כמו נחשול של אהבה".

מצד אחד – הקושי של אב ובנו לבטא אהבה, תיאור יפה, מצד שני – "מכל הלב", "נחשול של אהבה", צירופים בנאליים, שחוקים, מיותרים. או שיר בנאלי נוסף, העוסק בזמן:

"זכרנו את האנשים/ זכרנו את המקומות/ ואת הזמן לא זכרנו/ וגם הוא אותנו לא זכר/ וחלף לו".

החלופיות, הנושא הותיק, אבל יש צורך ביותר עומק לשוני כדי להתמודד עם הנושא הכבד. ועוד שיר בנאלי, הלומד אולי יותר מדי מהמשורר הפופולרי בימינו יצחק לאור, שירת הכללות ריקות למדי:

"מה הם הדברים היפים לו לאדם? / דם, חמצן, לב/ אולי כאב? / מה הם הדברים הנאים לו לאדם? אישה נאה המביאה לו מרפסת?…".

אין עורכי שירה בישראל. מצד שני, פתאום שירים יפים על ילד בוכרי מאושר עם בלון, תיאורים ירושלמיים מקומיים יפים ועוד.

מחזור מעניין גם אם בעייתי הוא זה העוסק בשירה, משוררים ותאוות הנצח של משוררים. לצד שירים על גבול הגרפומניה כמו "מילים רצות/ מילים רוצות/ לא מרוצות/ מתאמצות/ מתרוצצות/ עד שמוצאות/ את מקומן/ בן כבר/ רצוצות" ישנם שירים מעניינים וביקורתיים על מצב השירה 2012, תחום פרוץ בו כל יחצ"ן משורר. השיר המעניין במחזור – "היתה בשירים חוכמה גדולה, של הסתרה."  עוסק בדמותו של משורר עסקן שעלה לגדולה- "עסקן שלא נח לרגע. והכול בשירות הספרות והשירה העברית המתחדשת" – לצערי התיאור תואם כמה וכמה שמות, ולא אנחש.

הסיום מפתיע – עם מות המשורר מנסה המשפחה להחיות את זכרו, אבל גם הם מרימים ידיים. שירה רעה לא שורדת.

לסיכום אשוב להתחלה – ספר ביכורים בשל ויפה, שצריך היה לצמצם בחצי, של משורר מדייק אם כי חסר קול ייחודי, המצליח לכתוב מדי פעם שירים נוגעים ללב.

 

ראו גם

סקיצות  לתמונה לא שלמה באתר ההוצאה

דוד אדלר המשורר

אודות יובל גלעד

יובל גלעד - משורר ומבקר שירה, מוסמך החוג לתורת הספרות באוניברסיטת תל אביב. עבד כעורך ראשי בהוצאת "גוונים". פרסם שלושה ספרי שירה: "שירי נזיר" (גוונים, 2000),"בדידות ישראלית" (כרמל, 2004) ו-"בית קברות לשירים" (ספרי עיתון 77, 2009).
הפוסט הזה פורסם בתאריך ביקורת עם התגים , . קישור קבוע.

24 תגובות על פריחה מאוחרת :ניתוח הספר " סקיצות לתמונה בלתי שלמה" לדוד אדלר,

  1. מאת רוחה שפירא:‏

    תגובה לניתוח
    גם אם לא הייתי מכירה (מעט) את הספר "סקיצות לתמונה בלתי שלמה", אני חושבת שהפתיחה לניתוח הספר ע"י יובל גלעד אינה הוגנת ולוקה בחוסר רגישות.
    מה טעם מצא המבקר הפותח במעלותיו של הספר בעיניו,להמשיך ולאפיין את ה" "גל" של משוררים לא צעירים"… תוך כדי דירוג שמותיהם אחרי ה"טוב שבחבורה"?
    יובל שם את הספר על שולחן המנתחים שלו, בודק בסכין חד ביטויים ושירים שחלקם "שירים יפים", בכוונת מכוון להציג את השיר לטוב ולרע, הוא מוצא ומוציא חלק מן השיר השלם כדי לציין אותו כבנאלי או-ו כ" שירת הכללות ריקות למדי", תוך כדי ביקורת והשוואה למשורר פופולרי אחר.
    הציטטות המובאות לוקות בשגיאות שאינן לכבוד המשורר-המבקר ואולי גם האכסניה. כותרת הרשימה "ניתוח הספר " תמונה בלתי שלמה" לדוד אדלר" – אינה קוראת לספר בשמו המלא. הצגתו של השיר "שלולית קטנה" לא מדוייקת ברווחים שבין הקטעים המצוטטים וכוללת טעות דווקא.. – "מה לעשות שוודקא השקערורית הטפשית", בשיר שיובל מייחד אותו כ"שיר יפה נוסף".
    אין לי טענות לדעותיו ותובנותיו של המשורר והמבקר יובל גלעד, אלא לסגנון הביקורת שלו. לדעתי מן הראוי היה בניתוח מסוג זה גם להביא לפחות אחד מן השירים היפים ו"הנוגעים ללב", מצוטט בשלמותו, כדי להוביל את הקורא להקשיב לקולו המיוחד של המשורר. לפיכך אסיים באחד מן השירים הרבים שבספר המדברים אל ליבי.
    לא שאון הים
    לא שׁאוֹן הים/ ולא שׁאוֹן העיר/ ולא שׁאוֹנךְ כי-רב/ יכסוּ על יגוֹנךְ// השארי ערב אחד בַּבית לבדךְ/ השֶׁקֶט – גם אם יהיה שׁוֹתק/ ולא יַעֲנךְ/ אין הוא בְּהכרחַ/ נגדךְ.

  2. מאת דוד אדלר:‏

    לרוחה תודה על תגובתך העניינית, והנובעת מהלב, כרגיל. אולי אציין במפורש למה שנרמז בתגובתך ששם הספר הנו "סקיצות לתמונה בלתי שלמה" ולא "תמונה בלתי שלמה" כפי שנכתב בכותרת. אני משער שזו אינה טעות של יובל אלא של המערכת – אבל איני בטוח. אני מתחיל להתרגל לשיבושים בשם (שאני, אגב, מאוד גאה בו, כמשקף את רוח הספר) – גם ב"עיתון 77" טעו בשם "סקיצות לתמונה בלתי גמורה", כך כתבה המבקרת, שוחרת המוסיקה כנראה.

    העלית מספר סוגיות, שלחלקן יובל התייחס בגלוי ובאומץ במאמר הפתיחה שלו כאן לפני מס' חודשים שבו הוא יוצא נגד תרבות הביקורת אותה הוא מכנה "צפיחית בדבש". עוד אתייחס מאוחר יותר בפירוט, לנק' שהעלית, ובחלקן את צודקת, אך אומר כבר עתה, שאני תומך בגישה הכללית של יובל איך ביקורת צריכה להיעשות, ואם כתוצאה מכך, בנוסף למחמאות קיבלתי גם עקיצות, לא נורא. אוסיף רק שכמי שעקב אחר תגובותייך בבמות שונות, גם את אמרת ואומרת את דעתך, ללא כחל ושרק ועוד יתברר שאת, יובל ואני שייכים לאותה מפלגה, אך כמו בכל מפלגה "אידיאולוגית" לכל חבר יש את הניואנסים שלו.

  3. מאת יובל:‏

    תודה דוד. השגיאה בכותרת היא אכן של המערכת.
    אכן ביקורת צריכה להיות, וזו מלאכה מעט כפוית תודה. בכל מקרה, באשר ל"גל" המשוררים הלא צעירים שתיארתי בפתיחת הרשימה, טעיתי ב"דירוג" שעשיתי בו כתבתי שישראל נטע הוא הטוב בחבורה. הוא באמת משורר טוב מאוד, וכתבתי על ספרו רשימה ב"עיתון 77", אבל כך גם ישראל פינקל שגם עליו כתבתי באותו כתב עת, והערכתי גם למר גיורא פישר, שרשימה עליו תוכלו לקרוא כאן:
    http://megafon-news.co.il/asys/archives/90664
    ככלל, ארבעת המשוררים הנקובים, ואפשר לצרף אליהם במידת מה גם את יודית שחר, אם תסלח לי על העיסוק בגילה, מתאפיינים באיכות גבוהה יותר ממרבית השירה הצעירה עליה אני סיימתי לכתוב עכשיו מסה (פרט לכמה יוצאי דופן) , וזאת כנראה, מפאת הגיל והכבוד הגדול יותר לעברית, לקריאה וללימוד השירה. איכות של מיומנות, לאו דווקא של ברק ויכולת המצאה. או במילים אחרות, עבודה, שהיא חלק מרכזי ביותר בכל יצירה.

  4. מאת דוד אדלר:‏

    ליובל

    אני לכאורה צריך להיות מרוצה מזה שאני אחד מ"ארבעת הנבחרים" גם אם לא הנבחר שבהם. אך דומני שאני מסכים עם רוח דבריה של רוחה לעצם "תופעת הדירוג". אני זוכר היטב את כותרת המאמר: "השירה העברית מסרבת להיות אוסף פרפרים ממוין" באחד ממוספי הספרות בשנות השישים-שבעים, כנגד מי שנהג לעשות דירוג דומה בהנאה רבה, ובחשיבות עצמית לא מבוטלת (נראה לי מתאים לגבריאל מוקד, אך איני בטוח). מצד אחד יש אולי פיתוי לעשות זאת, בעקר למי שניחן בביטחון עצמי רב לגבי כושר שיפוטו, ובעקר כשהוא חש שיש מקופחים מחד ומועדפים מאידך (ואתייחס לכך בהמשך). אך מצד שני, יש כאן בעייתיות. ראשית, למרות שנראה שאתה קורא שירה בכמויות מופרזות אפילו, האם לא יכול להיות שפספסת משורר מחונן במיוחד? גם תחום ההגדרה לא ברור. מהו הגיל הקובע? יש מי שכתב מנעוריו ולא ערך ופרסם, כמוני למשל, ויש מי שהחל לכתוב מאוחר למשל גיורא פישר או מקרה מובהק יותר – איליה בר זאב שספרו הראשון התפרסם בגיל 75, מעט לאחר שהחל לכתוב (אגב, כותרת המאמר הצנוע שכתבתי ב"מאזניים" על ספר שיריו הראשון – "משורר בשל נולד – הלידה מאוחרת" מזכיר את "פריחה מאוחרת" שלך).
    אך עניין הדירוג כשלעצמו, גם אם הוא יומרני מדי, אינו צריך להטיל צל כלשהו על העובדה שאתה, ביושרה ובניגוד למגמה השלטת בביקורת, כן מפנה זרקור למשוררים שהחלו לפרסם בגיל מאוחר ואף מרחיק לכת ונותן בהם סימנים חיוביים בהקבלה למשוררים צעירים יותר. זה מעניין וחשוב מהסיבה הפשוטה שההנחה הרווחת היא שכל מי שמפרסם ספר שירה בגיל מבוגר יחסית (ואם הוא עושה זאת בסמוך לצאתו לגמלאות על אחת כמה וכמה), עושה זאת כדי למלא את זמנו הפנוי, והוא בחר בתחביב זה ולא בציור למשל, כי כשחיבר חמשיר בבר-מצווה של בנו קבל שבחים רבים על כשרון הכתיבה שלו. הנחה מוקדמת זאת נתמכת ומקבלת חיזוק בספרי שירה רבים הנכתבים ע"י כותבים מבוגרים, הרוויים בשירה מליצית, פשטנית ונדושה.
    כך שכותב מבוגר בניגוד לצעיר או ותיק צריך לעבור את המשוכה הזאת, שהיא לעיתים בלתי עבירה. כי כשמבקר שירה מוצף ממילא בצברי צברים של ספרי-שירה שמצפים ממנו לכתוב עליהם, כמה נוח להפעיל ראשית כל את המסננת הזו, מבלי אפילו לעיין בהם. כך שברור שהמשוררים "המבוגרים" מקופחים לעומת משוררי הברנז'ה, צעירים ואחרים שרובם הם/ן מי שכותב/ת/עורכ/ת בבמה ספרותית/תרבותית כתובה או רשתית, או מופיעים (לרוב בכישרון מרשים בהשקות/מיצגים). ואם נבחן זאת, כמעט לכל המשוררים ה"מועדפים" האלו יש במה כזו. על כך, ובלי קשר לביקורת (עליה יש לי השגות, אפילו עובדתיות, פה ושם), תבורך.

  5. מאת דוד אדלר:‏

    תיקן מי שתיקן את שם הספר. תודה לו.

  6. מאת מיכאל רייך:‏

    דוד, קראתי את בקורתו של מר גלעד ולא אהבתי אותה , וזאת בלשון המעטה. מפאת מחסור בזמן, לא אוכל לגעת בכל נקודה ונקודה שהעלה. אני קראתי את ספרך ברובו ואהבתי את שיריך. מצאתיהם כתובים היטב, חכמים, מאירים. לא אגזים אם אומר שלדעתי ספרך הוא שירה במיטבה. ברצוני לומר לך גם כי תמיד תמיד יש לקחת בחשבון שביקורת היא במידה רבה עניין של טעם אישי של המבקר. במילים פשוטות: אדם יכול לכתוב יצירה טובה בהחלט ש… מה לעשות, המבקר אינו אוהב אותה. אילן ברקוביץ, "המשורר בשטח" כתב בפייסבוק כמה מילים באשר לבקורת שנכתבה על שירתו בידי מבקר ספרותי ידוע. בתגובתי עניתי לו כך: "מבקר ספרותי חייב להיות בעל תכונות מסוימות שיהפכוהו למבקר בעל ערך אמיתי. הוא חייב להיו אובייקטיבי, בעל ידע רחב בתחומו, ולעסוק בבקורת רק לאחר שלמד מספיק דיו. ובנוסף ולא פחות חשוב: כתיבתו צריכה להיות משוללת הגדרות חותכות כ:"גרוע", מבריק" "משמים". דיעותיו שהוא משמיע או מפרסם בכתב, צריכות להיות מנומקות ומשוללות קביעה נחרצת. עליו לקחת בחשבון שהוא בעצמו עלול לטעת בגישה, בהבנה, בטעם. רצוי גם שיהיה רגיש לתחושות הכותב, עדין ומנומס. לא חנפני, משקולי כדאיות, ולא פוגעני, משקולי חיסול חשבונות. וכתבתי רק על קצה המזלג. והכי חשוב, ממש הכי חשוב: שיהיה מענטש, במובן זה שישאיר דמותו בעיניו של המשורר כמבקר רצוי שכוונתו טובה ונועדה בין השאר גם לשפר באמת את כתיבתו של המשורר, ולא רק להעניק לקוראים שירות תרבותי כזה או אחר.

  7. מאת דוד אדלר:‏

    אני מודה לך מיכאל על המחמאות על שירתי שאני מקווה שאני ראוי להן. גם אני נגעתי במעט נק' שעלו בביקורת, בעקר כתוצאה מתגובתה של רוחה שפירא על "הדירוג" של המשוררים. יש גם טעויות עובדתיות שלא התייחסתי אליהן. אני כמובן מסכים למרבית דבריך ובעקר שהמבקר צריך שיהיה "לא חנפני, משקולי כדאיות, ולא פוגעני, משקולי חיסול חשבונות". יחד עם זאת אני בעד ביקורת עניינית המצביעה גם על חולשות. אחרת הביקורת אינה ממש ביקורת. יובל אכן מדגיש את הצד הביקורתי-שלילי , אך הוא עושה זאת גם בביקורתו על משוררים מוערכים (גם בעיני) ובעלי שם כמו ליאור שטרנברג. נראה שהוא מאמין בדרך זו וכל עוד הוא ענייני, ואיני חש שזה אינו כך, לי אישית אין בעיה עם זה. ברור שזו דעתו שלו וכך למשל שיר "מה הם דברים" שהוא הצביע עליו כ"חלש" נבחר (לא שלחתי) להכלל בכתב עת מאוד יוקרתי ומרשים. כמה הוא טוב – אני עצמי איני בטוח. מבחינה עובדתית השיר "מה הם דברים היפים לו לאדם? / דם, חמצן, לב/ אולי כאב? // מה הם הדברים הנאים לו לאדם? אישה נאה המביאה לו מרפסת? מרפסת המביאה לו רוח?/ רוח המביאה לו זיכרונות שתמיד הם נוגים/ אפילו הטובים?". (שהבאתי אותו במלואו וללא שיבוש כמו במאמר) "הלומד" לדברי יובל "אולי יותר מדי מהמשורר הפופולרי בימינו יצחק לאור", נכתב לפני שלאור כתב ופרסם שירים. איני יודע, אולי הוא הסיק זאת מפרסום שיריי בגיליונות "מטעם" וב"מטעם שירה". איני מסתיר את מקורות השפעתי (הסמויים) ועליהם נכתב בראיון בלינק http://readbooks.co.il/david-adler-2012/ אך לאור אינו נמצא ביניהם כלל.

  8. מאת דוד אדלר:‏

    אגב, אמנם תקנתי שיבוש אחד בשיר "מה הם דברים" אך לא תקנתי השיבוש בבית השני. גם שם צריך להיות: "מה הם דברים" במקום "מה הם הדברים". זה מלמד שכולנו (גם המבקרים) בני אדם ויכולים לטעות ולא רק בהעתקה, אלא גם בשיפוט.

    במקביל לדיון כאן התקיים אתמול בלילה בפייס בוק דיון קדחתני על ביקורת זו ומאפייני ביקורת רצויים בכלל http://www.facebook.com/adlerdavi בדיון השתתפו המשוררים דניאל עוז, גיורא פישר, מיכאל רייך ואיציק שחר. מהדברים הרבים והמחכימים שנאמרו שם, הסתבר שבנושא ביקורת יש לפחות שתי "מפלגות". אביא רק דברים נוספים של מיכאל רייך, כדי להבהיר נק' חשובה בתשובתי לו: "דוד, נטלתי בידי שוב את ספרך: "סקיצות…" והתמקדתי בשירך הקצר: "מה הם דברים". אם המבקר המלומד מצא להגדיר שיר זה כ"חלש", איני יודע מהו שיר "חזק"? בהכירי את עבודתך המקצועית ממנה התפרנסת שנים רבות, השיר הזה מסתדר לי נפלא, ולא זו בלבד, הוא מרגש וטומן בחובו, מבחינתי, המון דברים ואסוציאציות, כמו ששיר טוב צריך לעשות". תשובתי שם: "כבר ציינתי בעבר שהתרשמות הקוראים משירים שונים היא בעלת שונות כה נרחבת שהיא מפתיעה אותי כל פעם מחדש".
    וכדי לסגור מעגל מקרי ומעניין, ממש הבוקר קבלתי הודעה במייל ששיר זה "החלש" או "החזק" (הלואי וידעתי) נבחר לאיזה אירוע (כמובן לא כתב העת שציינתי למעלה והפעם כן שלחתי שני שירים אחד מומלץ יותר ("בעונות המעבר") ושני מומלץ פחות ("מה הם דברים") ונבחר דווקא המומלץ פחות, הלוא הוא השיר המדובר. הנה הגורל העיוור המביט בנו באלף עיניים הופיע שוב, בפעם השלישית או יותר..

  9. מאת יובל גלעד:‏

    שלום דוד ומיכאל
    לדוד – אין כאן כל עניין של טעם אישי, ובתגובתך האחרונה הפרכת את יכולת העמידה בביקורת שהציגו תגובותיך הקודמות.
    יש דבר כזה קורא מיומן, ויש פחות מיומן, ואני מזמין אותך לקרוא את ביקורותיו של הקורא המיומן ביותר של שירה עברית שאני מכיר, מר עמוס אלדהייט, שספר המאגד את ביקורותיו עומד לצאת בחודש הקרוב.
    למיכאל – אהבתי חלק משיריך שפורסמו בבלוג של רן יגיל,חלקם פחות. אבל מתגובתך ברור לחלוטין שאין לך מושג מהי ביקורת, מה חשיבותה, ומי מוסמך לכך ומי לא.
    המצב בשדה השירה הישראלי הינו כזה: כל דאלים גבר. כמובן שזה מאוד דמוקרטי, כל אחד יכול לפתוח בלוג ולהתחנף למי שצריך ואפילו לזכות בפרסים, כמעט כל אחד ליתר דיוק, אבל לכל זה ולאיכות השירה אין דבר וחצי דבר. בסופו של דבר הספרים נשארים, בעליבותם בדרך כלל.
    משוררים הם יצורים רגישים בכלל ורגישים למילים בפרט, מה שהופך את מלאכת מבקר השירה לקשה עד בלתי אפשרית. ולראייה שלושת המבקרים אותם הגדרתי ברשימתי בבלוג זה, "תרבות הצפיחית בדבש". השאלה היא מה קורה למי שבאמת כותב טוב ואין לו כישורי יחסי ציבור, ונמחץ תחת גל מחמאות חסרות כיסוי לאחרים. זאת בעיה רצינית ביותר, שאף גרמה מורת רוח (מוגזמת ולא לחלוטין מוצדקת) לידידי ז"ל שי אריה מזרחי, שבגללה התחלתי להעלות שם רשימות ביקורת, שנפסקו עקב מותו הטראגי.
    ובכל אופן – בני זוג החיים זה עם זה מבקרים אחד את השני אחרת אי אפשר יהיה לחיות יחד, עיתונות מבקרת פעולות ממשלה, וכו וכו, ורק כשזה מגיע לאמנות – כל אחד נבון ויודע את התורה כולה, ובכלל – פתאום לא רוצים ביקורת. והמבקרים שלא מתחנפים – וראו מקרה הקיצון של אמנון נבות – משלמים מחיר יקר, בנוגע לספרות שהם עצמם כותבים. אבל ביקורת תהיה, גם אם מעט, ובקושי, כי כבר אין לה במות שיקבלו אותה.

  10. מאת חני:‏

    חלק מהישירים של דויד מצוינים בעיני, חלק טובים וחלק פחות, ככה זה בספר שירים שמאגד שירים רבים, יש ענין של טעם אישי ושל קשר של המחבר לשיר מסוים ולפעמים שורה או שתיים בשיר פחות טוב בעיני עושה לי את זה וזה מספיק, אין לזה קשר לגיל, וכמו שלא מדרגים את כותבי השירה בני השלושים ארבעים אין לדרג לדעתי את כותבי השירה בני חמישים, שישים ושמונים לאומנות כמו לנפש אין גיל.
    גם אני אהבתי מאוד את השירים העוסקים בירושלים.

  11. מאת דוד אדלר:‏

    ליובל שלום
    הפתעת אותי כהוגן בתגובתך האחרונה, עד שהחילותי לחשוב שאנו עושים שימוש במערכות לוגיות שונות בתכלית ("הפרכה" וכו'). אתחיל מנק' ההסכמה: "יש דבר כזה קורא מיומן, ויש פחות מיומן" – כמובן, וכך גם כמובן לגבי מבקרים. אך עדיין גם בין מבקרים מיומנים מאוד יש חילוקי דעות באשר למשוררים, קל וחומר, לגבי שירים ספציפיים, הנובעים מסיבות ענייניות וכנות ולא אינטרסנטיות. וממה נובעים הבדלים אלה, אם לא מ"טעם אישי" שונה (שכולל השקפה מה היא שירה טובה, בהסתמך על ניסיון ועוד ועוד). אולי לא הבנתי נכון: האם אצלך זה שונה? – הדברים מוחלטים ואין לערער אחריהם.
    אבהיר שוב בקורתך לגיטימית לחלוטין ואף יותר מכך, את חלקה אני אף מקבל. אך בקורתך, כמו של מבקר מיומן ומנוסה אחר נובעת מ"טעם אישי" כפי שהוגדר למעלה (השקפה וכו'). אתה יכול, כמוני עצמי (למעט לגבי שיריי שלי), להיות סמוך ובטוח ש"טעמך האישי" הוא נכון וטוב, אך עדיין זה "טעמך האישי". השונות הנרחבת בתגובות, לא רק אצל הדיוטות, אלא גם אצל מיומנים ומומחים, שכאמור, מפתיעה אותי כל פעם מחדש, מוכיחה זאת.

    • מאת יובל:‏

      דוד שלום. אין ספק שהטעם האישי משחק תפקיד, אבל תפקידו של מבקר לנסות, כידוע, לנטרל את הטעם הזה ככל הניתן. זה בלתי אפשרי, אבל צריך לנסות. אני, למשל, רחוק מאוד מעולמה של זלדה, אבל מעריך את שירתה. אני מת על לואי פרדינן סלין, ומאוד לא אוהב את פרוסט, אבל מכיר בגאונותו, בעיקר בתחביר של המשפטים. ויש דוגמאות עכשוויות רבות שאוכל להביא, אבל זה לא יהיה לעניין, כי לא טוב לזרוק שמות כך סתם.
      בכל מקרה, מומלץ לכל משורר ומשוררת לנסות "לאהוב" או לפחות לקרוא גם עולמות שונים משלהם כמזרח ממערב, כי זה מחזק את יכולתם.

      • מאת דוד אדלר:‏

        ליובל

        יש כאן, כך נראה בעיה של טרמינולוגיה. דבר אחד זה לפי ה"סגנון" האהוב או המועדף עליך וברור לי שגם אם יש סגנון או סגנונות כאלה אתה מנסה להמנע (אם ניתן) מלפסול סגנונות אחרים בעלי איכות. לא לחינם כתבתי בסוגריים "(שכולל השקפה מה היא שירה טובה, בהסתמך על ניסיון ועוד ועוד)" כדי לחדד את הטרימינולוגיה. אני הרי לא שאלתי אותך ואתה לא התייחסת ל"סגנון" האהוב עליך בשירה, אלא להשקפתך השירית על איכות השיר.

        • מאת יובל:‏

          אולי זה טרמינולוגיה. בכל מקרה, חשוב שתהיה ביקורת, שלילית או חיובית, העיקר שמנומקת. לכן דירוגים שונים כמו שחטאתי בהם פה הם לא לעניין, דירוג כלשהו ומיון כלשהו ומפה כלשהי בראשו של המבקר – כן צריכה להיות.
          ויש גם העדפות אסתטיות, לא אישיות. אני, כמבקר, חושב למשל, שנעשתה מעין "שגיאה" היסטורית בהצלחת משוררים ומשוררות לכל אורך שנות המדינה ועוד לפניה.
          משוררים רגישים, נפלאים, מיומנים ונצחיים כאסתר ראב ודוד שמעונוביץ' כמעט נמחקו מהזיכרון הקולקטיבי, בעוד מאמרים ממשיכים להתפרסם על גולדברג ואלתרמן, שהיו נפלאים כמובן, אבל הקורא הישראלי בחר בהם תוך התעלמות משירת הנוף העדינה של שני המוזכרים, ושל ממשיכיהם, במידה רבה, כמו עודד פלד או סבינה מסג, שלא זוכים למרכזיות הראויה להם.זה נוגע גם לעניין המוסיקליות והעדפת החרוז בתקופת כתב העת "כתובים" ולאחריו.
          האם זאת העדפה פואטית "אישית" או תיזה ביקורתית? שני הדברים יחד,
          וקשה להפריד.

  12. מאת דוד אדלר:‏

    לחני
    תודה. למרות שזה נדוש ולא יתקבל בשום פנים כשורה בשיר, גם לפי "טעמי האישי", אני בכ"ז אומר: "כל מילה בסלע". שבת שלום

  13. מאת מיכאל רייך:‏

    ליובל,
    שמחת אותי מאד שאהבת לפחות חלק משיריי שפרסם רן יגיל. גם זה משהו. המשפט שכתבת:
    "מתגובתך ברור לחלוטין שאין לך מושג מהי בקורת" וגו', העלה על פני חיוך הכרחי. רק מילה קטנה אחת הייתה חסרה לי בדבריך והיא "לי". או במשפט שלם: "מתגובתך ברור לי חלוטין… אתה רואה, יובל, כך צריך לדייק. כאן אסיים. שבת שלום.

    • מאת יובל:‏

      גם הגבתי בפוסט שיריך, תחת השם י.ג., אם זכור לי נכון. בכל מקרה, אם אתה רוצה אשמח לקרוא ספר שירה משלך, וגם אחרים מוזמנים לשלוח למר אלי אשד בתקווה שיעביר לי, או לבקש ממנו את המייל שלי.

  14. מאת דוד אדלר:‏

    עם קריאת מאמרך רשמתי לעצמי עניין עובדתי נוסף, לא נורא חשוב, אבל בכ"ז מהותי, שרציתי להעיר לגביו. "זכרנו את האנשים/ זכרנו את המקומות/ ואת הזמן לא זכרנו/ וגם הוא אותנו לא זכר/ וחלף לו". אינו שיר, כפי שהנחת, אלא מעין מוטו (אולי יש לזה שם אחר – כי אלה שורותיי שלי) לשער "שעון החול" (זאת ציינתי גם כשהובא ע"י ענת חנה לזרע בפייס). זו אינה אשמתך. למרות שעבודת העימוד, הניקוד וכו' של הספר מול "גופנה" היו מופתיים, וללא רבב ואפילו מהנים מבחינתי, ייתכן ששורות המוטו האלה היו צריכות להופיע בתחתית העמוד כדי להדגיש זאת (עובדת היותם היחידים בספר ללא כותרת, לא היה בה כנראה די). הנה, כמו במכונית חדשה שנשרטה לראשונה, נמצא פגם חיצוני-לא-תוכני ראשון בספר ואפשר להיות רגועים לגבי ההמשך, אם תמָצא אי פעם טעות באיזה מפיק או צ'ופציק אחר.

  15. מאת יובל:‏

    תודה דוד. בסך הכול תגובתך לגבי ביקורת, שהיא כמובן לא מדע מדויק, מעודדת,
    ושורות שנראות לאחד פחות נראות לאחר. לו רק ביקורת בכללה, גם לא כזו שמתפעלת בלבד,
    כמו שמופיעות כיום בדרך כלל, היתה מתקבלת על ידי משוררינו ומשוררותינו ברוח טובה יותר
    וברצון ללמוד, אז חופש הביטוי היה יוצא נשכר, וכך כך הכותבים.
    גם אני משורר, וכולנו באופן טבעי, כתוצאה מהעיסוק האינטנסיבי בשפה, חושבים ששירתו היא יפה
    רובה ככולה. ולא היא, כמובן. יש צורך ברגישות טוטאלית בזמן כתיבת השירה והעבודה עליה,
    קצת פחות בקבלת הביקורת. רצינות טוטאלית בזמן הכתיבה, קצת הומור ופרופורציות בקבלת הביקורת.
    מה לעשות, רובנו לא ג'וייס ושייקספיר, וגם לא זלדה ועמיחי, ולא משנה כמה יחמיאו או לא יחמיאו לנו.

    • מאת דוד אדלר:‏

      בהחלט. הייתי מודע ואני עדיין מודע לכך שבספרי שירים יותר טובים ופחות טובים ואולי גם שירים עוד פחות טובים. האמת היא שהיו שירים שהססתי לגביהם והם היו "על הסף". אך דווקא הקוראים המנוסים (שמותיהם רשומים בפתח הספר) וגם אחרים שאת דעתם החשבתי סברו שהשירים האלה ראויים לעבור את הסף לא פחות משירים אחרים. היו גם שיקולים אחרים כמו באשר לשירים הפוליטיים (אותם לא הזכרת) ושירי "חטאת נעורים" (כנ"ל). אך חשוב לי לציין שגם לפני פרסום הספר, אך ממש ביתר שאת אחריו, הופתעתי כל פעם מחדש, לא רק שיש שונות ביחס לשירים המועדפים (ועודדתי את קוני הספר לציין המועדפים ביותר והגרועים ביותר בעיניהם) אלא ממידת השונות הנרחבת. נכון שלא כולם מיומנים (כמוך למשל) אך גם אצל המיומנים, והאמן לי היו רבים כאלה,הייתה שונות מפתיעה. כך, בשל מידת שונות זו, בסופו של דבר, אני די שלם עם החלטתי להכליל בספר את מה שהכללתי ואם תאזין לראיון עם קובי אייל (לינק באתר ההוצאה בסוף) תוכל למצוא שם דברים ברוח זו.

  16. מאת יובל:‏

    ועוד דבר אחרון להבהרה, בקשר לצירופים "זכרנו את המקומות" וכו', או "מה הם הדברים היפים לו לאדם",
    אין חוקים בשירה, כידוע, אבל בעיקרון ההכללות הגדולות מסוכנות לשיר, מילים כמו "הזמן" "האדם" וכו',
    שכן הקיום מורכב מפרטים, והפלגות סיום שכאלה, וזה נכון גם לפרוזה, אפקטיביות רק אחרי סיטואציה
    קונקרטית, צירוף קונקרטי, תיאורי. עמיחי היה מאסטר בזה. פנחס שדה נטה להכללות הגדולות האלה
    באינטנסיביות מרובה, לא לטובתו, במקרים רבים.

  17. מאת דירוגית תפלה:‏

    שעמום תפל וחסר חשיבות
    העיקר שהמבקר (מקןם 30502 בדראפט המבקרים)
    מוסמך החוג לתורת הספרות -.וואי אני גומרת.
    למי יש כוח לקרוא את כל השטויות הפומפוזיות הללו

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*