(תמונת השיר של ביאליק מאתר “פיוט” )

זו הייתה השנה הראשונה לעבודתי כמורה. בשנה הזו הכל היה מוגזם: האופן שבו הקראתי לתלמידים את השירים והסיפורים, הדרמטיות שבה דרשתי מהם להתרכז ביצירה.

הדירה שחלקתי עם זיו, השותף, הייתה יותר מידי מלוכלכת. הכיור היה גדוש כלים שנהג להשאיר לי. שלוש זוגות הנעליים שלו טיילו מעצמן בסלון הקטנטן. הייתי עוקבת אחריהן, מנסה לתפוס את כף הרגל הדמיונית שהזיזה אותן ולהשבית אותה. חדרי נמלא במערכי שיעור שהייתי טורחת עליהם ואחר כך פוסלת. חיפשתי ביצירות כל מיני דלתות שאוכל לפתוח בכיתה ומתוכן יתפרצו סערות. זיו התלונן שאני ממלאת את הפח שלנו בניירות. אמרתי לו שלניירות לפחות אין ריח והוא גרד בראשו, כמו תוהה לאילו ריחות אני רומזת ומה מקורם. לפעמים היינו יושבים בערב במרפסת הקטנה שהשקיפה לרחוב, אוכלים סלט פירות שהכנתי ומדברים. הוא סיפר לי הרבה על אחותו שהידרדרה בנעוריהם בעקבות היכרות עם מסומם אלים. הפריע לו מאוד שכבר שנים הוריו דואגים רק לה ולא מבחינים בו. הם סומכים על כך שהוא כבר יסתדר מעצמו. זיו חשב שההתמקדות באחותו עוזרת להוריו להתעלם מבעיות משפחתיות אחרות. בשיחות הללו הייתי מספרת על ההוראה שהעסיקה אותי ללא הרף. זיו נהנה לשמוע סיפורים על חוויותיי מן המפגשים עם התלמידים. בכיתה אחת הייתה לי תחושה שאני מצליחה יותר: כשהגעתי למפתן הדלת, תמיד היה לי נדמה שהם מחכים לי. שניים שלושה תלמידים היו מלווים אותי לשולחן ושואלים מה להוציא מן התיק או מספרים לי על הספר שהם קוראים. מהר מאוד זכרתי את שמות כולם וכשפניתי אליהם בשמותיהם, עיניהם ברקו והיה לי קל לרצות אותם.

תלמיד אחד נראה סובל מנוכחותי. קראו לו מאור. כשהשיעור רק התחיל, מאור היה

מוריד את פניו לשולחן ומנסה להירדם. שינויים בקולי הקפיצו אותו מידי פעם. לרגע

היה בוחן מה אני אומרת או עושה ומיד שב לתנוחתו הקודמת. לא ניסיתי לדובב אותו או להתעמת איתו, הייתי שקועה מידי ברצון להלהיב את כלל הכיתה. הוא ישב בשורה הראשונה, בדיוק מולי, עיני נחו על גבו לא מעט והתחלתי לשים לב לכל שינוי שחל בו. הוא הסתפר, החליף חולצה. המשכתי להתייחס אליו בנפרד מהכיתה.

היועצת ניגשה אלי, יום אחד, ושאלה איך מאור מתפקד. אמרתי לה שהוא ישן בשיעור ולא מוציא אפילו ספר ועט. היא רשמה ביומנה וציינה בהדגשה שיש להזמין את אימו לשיחה. הוא מתנהג כך בכל השיעורים ובהנהלה לא החליטו מה לעשות איתו, אמרה.

באחד הימים לאחר מכן, מאור קם באמצע השיעור מכיסאו וביקש רשות לצאת מהכיתה. הוא אמר בעצב שאני מדברת חזק מידי ושיש לו סחרחורת. ראיתי שעיניו אדומות וחולצתו מוכתמת. אמרתי לו שייצא לשתות, יעשה סיבוב ויחזור. הוא לא השיב לי, יצא מהכיתה ולא חזר. בהפסקה חיפשתי מסביב, קיוויתי להיתקל בו. הוא היה נער גבוה יחסית לבני גילו, לא נבלע בקלות בתוך קבוצת ילדים. בדרך עצרו אותי מורות, התחלנו לשוחח אך לא חדלתי להתבונן, נכונה לרגע שמאור יגיע ולא אפספס אותו. אך לשווא. בסוף היום הלכתי הביתה בתחושה לא נוחה, כאילו לא מילאתי את חובותיי.

בבית מצאתי את זיו ישן בסלון, לאחר משמרת לילה. גרביו הירוקים היו מונחים על הרצפה כמו שתילים שנבטו ומיד נבלו. רציתי לספר לו על מאור, אך שנתו העמוקה החניקה אותי. מבלי להתחשב בו התחלתי להשליט סדר בבית. כל חפץ נודד שב למקומו בקול. זיו החל לזוז בספה ולהתהפך, ולבסוף פקח את עיניו והסתכל עלי. “מה יש לך”, הוא שאל.

סיפרתי לו על ההתרחשות בכיתה והוא השיב: “נמאס לו מההצגות שלך, לכן הוא עזב”. תגובתו המקניטה של זיו הכעיסה אותי, אז הזכרתי לו שעדיין לא שילם את חלקו בארנונה, והלכתי להסתגר בחדרי.

חיפשתי את רשימות התלמידים שקיבלתי בתחילת השנה, כדי לאתר

את מספר הטלפון של מאור, אך נזכרתי שהן נמצאות בתא שלי בחדר המורים. ישבתי לתכנן את נושא השיעור הבא, שירו של ביאליק: “הכניסיני תחת כנפך”. כשסיימתי לקרוא את הפרשנויות השונות על השיר חשבתי לעצמי שאם מישהו היה מבקש להיכנס תחת כנפיי ושאהיה לו אם ואחות, לא הייתי מסוגלת לעמוד בזה, כי כנפיי לא מסוגלות לסוכך ולהגן. ההבנה הזו התחדדה והתחזקה. היצירות הספרותיות חשובות לי יותר מן התלמידים ואולי הן רק כלי לשלוט ברגשותיהם ולרתק אותם אלי, כמו החלילן מהמלין.

עשיתי סדר בניירות, זרקתי שתי שקיות גדושות סיכומים ופרשתי לשינה בהרגשה שאדע מה לעשות למחרת.

בבוקר, זיו ואני שכחנו את אירועי אמש. שתינו קפה במטבח והוא הציע להקפיץ אותי לבית הספר. כשירדתי מהווספה שלו אמר: “תגידי לתלמיד שלך שדאגת לו אתמול, והגישה שלו אולי תשתנה”.

אך מאור לא הגיע לשיעור. שולחנו הריק ניצב מול עיני וחשף את כל הציורים והמילים שהנער רשם עליו בעיפרון קודר. המילה “לא” הייתה רשומה שם כמה פעמים. יכולתי ממש לראות את פיו של מאור נפתח בלי קול ואת לשונו עולה ומקישה בשיניים כדי לשלול את העולם סביב. על השולחן היה ציור של סוס שדהר בלי רגל אחת. סוס כזה היה נופל מיד והיו יורים בו, הרהרתי וחשתי מועקה.

הערתי את עצמי מהדמיונות וקראתי את השיר בקול לא בטוח. לראשונה מאז

התחלתי ללמד לא הבנתי מה אני קוראת, ומהיכן עלי להתחיל את הדיון. טיפות זיעה קרירות טיילו על צווארי ונספגו בחולצה. כשהרמתי את עיני מן הספר היה נדמה לי שהתלמידים הולכים ומיטשטשים, ומהתמונה הכללית נעלמו הפרטים הקטנים. לא יכולתי לראות כף יד מורמת, או להבדיל בין הפרצופים.

הייתה מולי כיתה שעליי להסיח את דעתה עד הצלצול. כל כך בקלות הריכוז נשבר והמשמעת מתפוגגת. אני מתאמצת להמציא רעיונות כדי שקולי ייגע בהם. השיעור הזה היה ארוך מאוד, דיברתי אבל לא הקשבתי לעצמי ולא לדברי התלמידים. חזרתי הביתה תשושה לגמרי. נכנסתי למיטה ובשניות שקעתי בשינה עמוקה ובסחרחורת חלומות. התעוררתי מחלום בו אני נכנסת לכיתה וכל העיניים מופנות אל רגליי. הרגשתי את קור הרצפה, הבטתי למטה ולחרדתי גיליתי ששכחתי לנעול נעליים ואני עומדת בגרביים בלבד. היה כבר חושך וישנתי לפחות חמש שעות. יצאתי מחדרי ומצאתי את זיו צופה במבט לחדשות בשקט כדי לא להעיר אותי. הוא הביט בי ואמר שאני חיוורת ושאל האם אני חולה. אמרתי לו שאני לא בטוחה שהעבודה מתאימה לי. “למה”, שאל. “אולי כי אני מרגישה קטנה וחסרת אונים”, השבתי.

זיו אמר לי שאני שמה את חומר הלימוד כחיץ ביני לבין התלמידים כי הוא מגן עלי מפני קרבה. הם פוחדים יותר ממך, אמר לי. הם מרגישים צורך לרצות אותך, כמו את חבריהם והוריהם וחלקם ממש סובלים מכך. אם תפנימי את זה אולי לא תפחדי לאבד שליטה. את בטח פוחדת לעשות בכיתה דברים משוגעים או לא לשלוט בלשונך באמצע השיעור.

השיחה עם זיו לא הקלה עלי, להיפך. הרגשתי שהוא איתר אצלי כפתורים אפלים, שניתן ללחוץ עליהם בכל רגע נתון. הקשבתי לו והנהנתי בראשי כדי לא להיכנס איתו לשיחה מעמיקה. גם הוא לא האריך עוד, והודיתי לו על כך בליבי. נכנסתי למטבח וראיתי את ערמת הכלים שהשאיר לי ולא כעסתי עליו. התחלתי לשטוף את

שאריות המזון. בינתיים, זיו ישב בסלון ופתר תשבץ. הנינוחות שלו הרגיעה אותי. הוא אף פעם לא צעק, לא טרק דלתות, וגם האופן שבו הוא ביצע פעולות שונות היה רך והדרגתי. ניסיתי להבין ממה אני פוחדת. אולי מהרגע שבו לא ייצא לי קול

מהפה. משכחת המילים והרצף ההגיוני ואולי לא אוכל לנווט את התלמידים לפי רצונותיי. נזכרתי שהפעם לא שכחתי לקחת את רשימות התלמידים. מצאתי את מספר הטלפון של מאור וחייגתי אליו, אך לא היה מענה. מאוחר יותר ניסיתי שוב אך לשווא. צליל החיוג המשיך לטרטר באוזני ולא הפנה אותי למענה קולי.

בבוקר מצאתי את הכיתות ריקות. נודע לי שהתלמידים יצאו לפעילות עם המחנכים. ביררתי האם מאור הגיע לפעילות ונעניתי בשלילה. הילד הזה זעק לתשומת לב ואני התעלמתי ממנו, הרהרתי. כתבתי על פתק את כתובתו של מאור, ובלי לחשוב בהיגיון יצאתי מבית הספר ועליתי על אוטובוס המוביל לביתו בדרום העיר. הנהג הסביר לי היכן לרדת וכיצד להמשיך ללכת. צעדתי על פי הוראותיו לעבר מבני פח רעועים התחומים בגדרות אלומיניום. על אחת הגדרות רוססה הכתובת: “לא ניתן שינשלו אותנו”. נכנסתי לתוך רחוב צר ומתעקל ושמתי לב שעל הבתים אין ציון כתובת ומספרי בתים. מאחת החצרות יצא אדם מבוגר וגרר פח שחור לעבר היציאה. נראיתי לו אובדת עצות והוא שאל איך אפשר לעזור לי. אמרתי לו שאני מחפשת את מרגלית ואהרון שמש. “את מתכוונת לאמא ולבן. אין שם אבא”, הודיע ומיד הסביר לי לאן להיכנס ואמר שהם שוכרים מבנה קטן באחת החצרות. לרגע, היכה בי שאני פולשת לתחום לא לי, ושזה הזמן לחזור הביתה אך השכן שכנראה לא סמך עלי שאמצא את המקום, ליווה אותי ושמר שאגיע ליעדי. אפילו כשפתחתי את השער, הוא המשיך לעמוד ולהתבונן בי.

מאור פתח לי את הדלת והביט בי במבוכה ובלבול. כשראיתי את פניו התחרטתי

שהעזתי לבוא בהפתעה. הייתי מאוד מהוססת. מאור קרא לאמו שתושיע אותו מן המבוכה. שמעתי אותם מתלחשים ולאחר מכן, גערה בו ששכח להיות מנומס, ולא הזמין אותי להיכנס. כשנכנסתי פנימה הופתעתי מכך שביתם נראה מרווח אף על פי שהיה מאוד קטן. הוא לא היה מאובזר והכל נראה כל כך נקי ומסודר. על השיש ניצבו כוסות שטופות והפוכות על מגבת, הכיור הבריק באור שבקע מן החלון הקטן שמעליו. מרגלית ניגשה לעברי כדי ללחוץ את כף ידי. אחר קיפלה את השמיכה שהייתה מונחת על הספה, והזמינה אותי לשבת לידה. התנצלתי ואמרתי שניסיתי לצלצל כמה פעמים אך לא הייתה תשובה. מרגלית השיבה שהקו מנותק כבר שבועות ואחר כך סיפרה שהיא מתאוששת מדלקת ריאות שחטפה ובקרוב תוכל לשוב לעבודתה כמטפלת. שאלתי את מאור מה שלומו, קיוויתי שהמבוכה הראשונית חלפה ושכעת ידבר איתי. מרגלית קטעה את שתיקתו ואמרה שקרה למאור דבר לא נעים והיא הייתה רוצה שמאור יספר לי בעצמו כי אולי זה יקל עליו. מאור השיב: “אמא, תספרי לה את, אם את רוצה”. היא החלה לספר שמאור במשבר ושהוא החליט לקחת חופש מבית הספר. היא לא רצתה ללחוץ עליו כי ידעה שלא ישמע בקולה והיא גם מצדיקה אותו. הוא ילד טוב והיא מאמינה שבסוף ימצא את הדרך הנכונה. לילה לפני שעזב את הכיתה, הוא יצא לבלות עם ילדים מצפון העיר. בהתחלה הוא בכלל לא רצה ללכת אך היא שכנעה אותו להיענות להזמנתם, ולהכיר ילדים השונים מחבריו הרגילים. הם התאספו אצל אחד החברים. זה התחיל נחמד, מאור נהנה להיות שם, ואז אחד מהחבורה התחיל להתגרות במאור על כך שהוא יוצא לבלות בנעליים מזויפות. כולם הצטרפו ללעג, שאלו אותו איפה קנה אותן ובכמה כסף. מאור נעלב ואמר להם שיעזבו אותו במנוחה. הוא רצה להסתלק אך הם נטפלו אליו והמשיכו לייסר אותו, הורידו לו את הנעליים בכוח, תלשו את השרוכים, קשרו אותם יחד ואמרו למאור שזה יהיה חבל התלייה שלו. הם צחקו

בקולי קולות ונהנו מהרוע שפרץ מהם. לבסוף לקחו איתם את הנעליים והשאירו

אותו יחף ברחוב.

כשמרגלית סיפרה את ההתרחשויות מאור הוריד את ראשו על ברכיו והחל לבכות. היא נצמדה אליו, חיבקה אותו ואמרה:”בן יקר שלי, אל תבכה בגללם, הם לא שווים אותך. אתה ילד נהדר”. מאור התייפח בשקט, רק הפסקות הנשימה שלו הסגירו את סערת רוחו. התקרבתי אליו והנחתי יד על ראשו. האצבעות רעדו על שערות הנער.

18 תגובות

  1. ילדים חמודים ילדים אהובים ילדים יכולים להיות כל כך איומים..
    מרגש ונוגע, יכולתי לדמיין את עצמי מול הכיתה.. גם אני עמדתי מולם..
    תודה ענת על המילים הנוגעות שלךשמאפשרות לנו להסתכל בעיניים לאדם שמולנו 

  2. ענת, הסיפור שלך כתוב בצורה כול כך יפה. החזיר אותי מעט לתקופה שלימדת אותי. להיות מורה זה בהחלט לא דבר, אבל אני בטוחה שהמציאות שונה כמעט לגמרי מהסיפור, כי בביה”ס היית נראת מאושרת. תמשיכי עם הסיפורים והישירים שאת כותבת, (אגב קראתי את הספר שלך חתכים) אני גאה להיות תלמידה לשעבר שלך!!

  3. ריגשת אותי עד מאוד. כמי שלומד כעת את מקצוע ההוראה ומתחיל לצעוד את צעדיו הראשונים בתחום קשה ולא פשוט, אני חש הזדהות עמוקה עם ההתלבטות כיצד לנהוג עם התלמידים ומהם כללי ההתנהגות בתוך הסביבה הכיתית, מהם סדרי העדיפויות בכיתה, כיצד לנהוג בילד האחר, השונה, אני מבין לחלוטין את הקושי של הסביבה להבין מה קורה לך במפגש עם התלמידים ועד כמה האינטראקציה הזו חודרת למחשבות. אני סקרן לדעת מה קרה בסופו של המפגש והיכן הילד הזה עתה ומה עלה בגורלו. בכל אופן, תודה רבה לך על הסיפור החם והאמיתי.

  4. שבת שלום לך ענת.
    ידוע לי שאת כותבת שירים וגם קראתי כמה מהם, אך לא ידעתי שאת גם כותבת פרוזה כנה ואמיתית ומרגשת.
    כל הכבוד !
    אני שולח לך כאן, בתמורה לסיפורך המרתק, שיר קצרצר, שאולי מבטא את התחושה של גיבורת-הסיפור ( אני שולח שיר כיוון שאני רק משורר, והסיפורים שפעם כתבתי – היו דידקטיים מדי, ולכן לא יספתי לכתוב פרוזה)..
    בַּ קָּ שָׁ ה / משה שפריר
    חֶמְדָּתִי הָאוֹהֶבֶת –
    אָנָא, עֲשִׂי לִי כָּל דָּבָר אַחֵר
    – אַךְ אַל תְּאַחֲרִי לָרַכֶּבת !
    רַק אֶתְמוֹל אַתְּ אָמַרְתְּ שֶׁאֲנִי לָךְ חָסֵר
    וְעַכְשָׁו אַתְּ לוֹקָה בְּעַצֶּבֶת.

  5. ענת!
    קראתי את הסעפור בנשימה אחת.
    נהדר, כתיבה אמיתית.
    ובקשר לילדים, מה המוצגים עושים להם? כמה מקלקלים אותם.
    שבת שלום
    אור

  6. ענת יקרה
    וואו , התרגשתי, איזה כנות,איזה כתיבה יפה וזורמת, סיפור כל כך מרגש, הזדהיתי כל כך עם הסיפור.

  7. שיר נפלא של המשורר הלאומי,
    שמש השראה לכתיבה נוגעת ומרגשת,
    אהבתי את כתיבתך
    שפגעה בי ברגש.
    שבוע טוב ענת

  8. ענת תודה, שיהיו עוד ועוד מורות כמוך. אהבתי את התנועה בין עולם המורה לעולם הילד. גיא

  9. מאד התרגשתי לקרוא את הסיפור שלך.נראה אמיתי ונוגע ללב. אלא שאם ננסה להתיחס אליו כאל סיפור דוקומנטרי,נגלה,כך לפחות נדמה לי,שהוא קצת לוקה עובדתית.למיטב הבנתי, היום יש מערך סיוע פסיכולוגי [לפחות הצהרתית] שאמור לסייע לילדי מצוקה,האם לכן הדבר? אבל ,למיטב ידיעתי,יש היום מערך שלם של מתנדבים,הן בתנועות הנוער,וגם ממערכת הסעד והרווחה,שתפקידם לטפל בנערי המצוקה.מכל מקום ,ובוודאי אם הסיפור הוא “דמיוני” אני מאמין ,שעוד נותרו אנשים פתוחי לב,המגישים [וניגשים] אל אותם הנערים..במיוחד,כשיש להם הורים כל כך מסורים..תודה על החוויה החברתית שהענקת לי. בהמון הערכה,דני ברזילי.

  10. ענת יקרה. הסיפור מקסים. לא יודעת אם זה אמיתי אבל כל כך משקף את בית הספר שעבדנו בו שתינו ואני כמוך בשנותי הרבות כמחנכת נתקלתי בלא מעט סיטואציות דומות וכואבות. את כותבת נפלא

  11. אריאלה יקרה, שמחתי לקרוא את תגובתך. רק מי שמכיר את המערכת הזו מתוכה יודע שדברים כאלה קורים כל הזמן, ולפעמים מי שצריך לסייע, מופיע באיחור או כלל לא מופיע

  12. ענת חמודה,

    סליחה על הפניה הזאת אבל כבר כתבתי לך פעם ש-קל לאהוב אותך.

    שמעי, את יודעת את המלאכה.
    מעבר לעובדה שהסיפור מרגש ושכולם שמו לב אליה,

    הסיפור כולו נסוב סביב מוטיב הנעל / הנעליים / הגרביים (והרגל החסרה
    כדי לצעוד בהן)
    במציאות הסיפורית, וובדמיון המספרת, המוטיב משמש
    כמוטיב המקדם את העלילה, מאפיין את השותף של המספרת
    מאפיין את הבעיה המרכזית הקושי לזוז מן התקיעות,
    והרצון ללכת הלאה.(הנעליים והגרביים מסמלות את הפחדים לאורך כל הסיפור.)
    מאפיין גם את הבעיה של מאור – המקרה שהרחיק אותו
    מבית הספר אך כשמו הסמלי הוא המאור
    לכל הסיפור וכמובן למספרת.

    כמו כן המבנה הצורני של השורות – אינני יודעת אם זה בכוונה
    או אילוץ טכני של האתר
    אך הרגשתי את הקטיעות הרגישות ואת הנשימה.

    תודה.

  13. מערכי שיעור, סדר ונקיון (“הדירה שחלקתי עם זיו, השותף, הייתה יותר מידי מלוכלכת. הכיור היה גדוש כלים שנהג להשאיר לי…”, וכן: ” עשיתי סדר בניירות, זרקתי שתי שקיות גדושות סיכומים ופרשתי לשינה בהרגשה שאדע מה לעשות למחרת” או:” נכנסתי למטבח וראיתי את ערמת הכלים שהשאיר לי ולא כעסתי עליו. התחלתי לשטוף את

    שאריות המזון”) מאפיינים את הדוברת כמי שאכן ותחילה , מבחינתי, יראה לאבד שליטה (ולא רק על תלמידיה וגם לא משום שהיא מורה בשנתה הראשונה. עפ”י ההמשך, כאשר השליטה מתפוררת מתברר, גם לה עצמה, שהמדובר גם ובעיקר בנסיון לשלוט בכאוס הפנימי שלה. ואמנם, זיו, שותפה לדירה לעומת זאת, כאנטגוניסט שלה (” זיו ישב בסלון ופתר תשבץ. הנינוחות שלו הרגיעה אותי. הוא אף פעם לא צעק, לא טרק דלתות, וגם האופן שבו הוא ביצע פעולות שונות היה רך והדרגתי”) מאוד מדגיש זאת ואף יכול לסייע ולהבהיר לה את הצורך שלה בעצם “לשחרר” (“חיפשתי ביצירות כל מיני דלתות שאוכל לפתוח בכיתה ומתוכן יתפרצו סערות”- כמה יפה). היותה בסוף הספור כן ומעיו “אם ואחות” (בלשון השיר “הכניסיני” למאור תלמידה -” התקרבתי אליו והנחתי יד על ראשו. האצבעות רעדו על שערות הנער”) מעיד על כך. זוהי ההתפתחות וההיפתחות שלה אל עצמה וכתוצאה מוכרחת, גם אליו ולמעשה אל העולם. אוהבת מאוד את הסיפור, (אולי גם בשל היותי מורה שחוותה מקרוב מאוד) את ההתבגרות וההתגברות של הדמות, כל זאת בשרטוט מרומז, רך, עדין, דרמה שקטה מהורהרת, מאופקת ועבודת מוטיב נהדרת, לא לוחצת של הגרביים/נעליים (בתנ”ך “של נעליך” במעמד הסנה או אפילו במעמד החליצה או כאחד מביטויי האבלות, ה”שבעה”- למעשה פעולה חיצונית שתכליתה גם כן שחרור מן ה”חומר”-המציאות היומיות לטובת איזושהי רוחניות אחרת, קדושה). תודה, תודות רבות לך ענת קוריאל על חוויה סיפורית כה מענגת ועל האפשרות להציץ ולראות במראה:”כך היינו”…

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

11 + 11 =