“צילה של ה”אשה הפראית” עדיין אורב מאחורינו, בימינו ובלילותינו, ולא משנה היכן אנו, אין ספק שהצל הדוהר בעקבותינו הולך על ארבע”( ד”ר קלריסה פינקולה אסטס מתוך “רצות עם זאבים”)

1

בטון (מתוך קצרצרים מהעיר הגדולה)

פתחה את החלון להכניס את האור הביתה. מי שהלביש את העיר הזאת שלמת בטון ומלט, שכח איך להפשיט אותה. היא לעולם לא תדע אהבה, מחשבה רעה חצתה את מוחה . היום זה יום ההולדת שלה. ביג דיל. על השולחן אין זכר לפרח או מכתב, רק בנייד הסלולרי שלה “מזל טוב” בתפוצת נטו לילידי אותו היום מהספר השכונתי, מחדר הכושר ומהמעדנייה- טוב לב מסביר פנים וקר. השנה החליטו בני המשפחה לחגוג ימי הולדת באופן מקורי – פיקניק משותף לשלושה שנולדו סמוכים זה לזה . היא תביא בורקס ושתייה, הסבא -את שנותיו והנכדה -את נעוריה. נו שיהיה. יש נחמה גם בימי הולדת חרישיים שקולם אינו נשמע- הם הופכים אותך לבת בלי גיל, וגם בלי שמחה. שוב חוצה קול רע את מוחה.

היא לא תִּפנה עכשיו לאלוהים שלה שמאחורי הברוש כמו בשיר ההוא של אלברשטין. לפעמים צריך לקחת את החסד בכוח לא סתם לחכות לו כמו פוסטמה. חשבה ועשתה. לקחה את מפתחות המכונית ודהרה אל הקניון אל חוג ריקודי בטן.

2

חיבה מיוחדת רחשה לריקודי הבטן עוד מילדות. היא זוכרת את החפלות המשפחתיות ,כשכל הדודות שלה התכנסו בחדר אחד, משמניהן נשפכים על כרי משי. מישהי הייתה שולחת יד אל הדרבוקה ,האחרת הייתה פוצחת בשיר, ידיים חוגרות מותניים בצעיפים מרשרשים, והריקוד היה מזדחל מאליו כמו נחש מהרצפה עד לשמיים.

“כל אחת צריכה איזה עָגָ’גִי’יָה קטנה בבטן שלה במדבר הזה” הייתה אימא שלה אומרת “עג’ג’יה זה סופת חול ,יא בינתי, שמתחילה בטבור ונגמרת אפוא שנגמרת למטה , למעלה, איך שתרצי ומי שיש לה מזל – לא נגמרת”

אני עוד אוציא מהבטון הזה את המיץ, היא חושבת ומדהירה את המכונית לחניון .היא שונאת חניונים. האוויר הדחוס שם חנק את נשימתה ומנהרות הבטון האפורות סגרו עליה מכל צד .העדיפה תמיד לחנות באוויר הפתוח, אבל הפעם לא נכנעה לפחדיה. היא תוציא לבטון הזה את המיץ. מותר לה. זה היומולדת שלה. חניון מספר אחד היה תפוס רק החניה לנכים פנויה. חניון מספר שניים גם הוא תפוס. מה יש לאנשים היום. המכונית שלה טיפסה מחניון לחניון עד שנגלה מולה חניון מספר חמש ריק וחגיגי. קירותיו הבהבו אליה באפור קודרים ונוקשים ,אבל היא לא וויתרה יש לה היום יום הולדת. הוציאה מתיקה מטפחת גדילים אדומה שזורה במטבעות זהובות מקרקשות,

דחפה קלטת לתוך הטייפ ונתנה למוסיקה לדהור. ערבסקות קטנות טיפסו על מתניה ופיתלו אותן מצד אל צד , מדליקות בטבור שלה מדורה. עיגולים- עיגולים של אש עשתה שם העג’ג’יה הממזרתה הזאת. ממש כמו שאימא שלה אמרה.

3

בואי, סועד, בואי , מפתים אותה קירות הבטון, בואי. איך ידעו את השם האמיתי שלה, השם שאף אחד לא מכיר. השם של הילדה מכיתה דל”ת בבית הספר היסודי, זאת שהמורה בדקה לה את התחתונים בחדר הקטן ,כשבכיתה עלה ריח חמוץ של שתן, והיא יצאה משם צוחקת כאילו לא קרה כלום. המורה לא ידעה בכלל שלא היו לה תחתונים…

בואי, סועד, בואי, לואטים הקירות בלהבה כתומה מרצדת ,ואום כולתום מסלסלת רבעי טונים על גופה. מַבְּרוּק עלֵיכּי היא אומרת להּ , מברוק .

גם הדודות שלה מצטרפות עכשיו לריקוד, והרצפה מתחת רגליהן -קטיפה רכה.

לכל אחת צריכה להיות עגָ’ג’ייָה קטנה אחת בבטן, סועד, לכל אחת -הקירות רושמים באש .בואי ,סועד, בואי, והיא באה מטופפת יחפה על הריצפה, ידיה מפריחות קשתות של אור רכות אל התקרה, והצמידים של אמה מנגנים לה קונצ’רטו בסי מאז’ור בראש. מנגנים מנגנים, לא מרפים.

מי שיעבור עכשיו ליד חניון מספר חמש יוכל לשמוע את הבטון שר.

32 תגובות

  1. כל כך יפה הסיפור. כל חייה של הדמות משורטטים בסיפור הקצר, שנכתב כנראה לפני שנים רבות מאד (קסטות באוטו?). לכאורה הסיפור נגמר ב”ריקוד החיים”, אבל אני לא הייתי מתפלא אם הגיבורה ,לאחר תום הריקוד תפגוש את הבטון שבכביש, שבע קומות מתחת.

  2. תודה גיורא לתגובתך לא נכתב מזמן רק האוטו ישן:) או שהראש של הכותבת פועל עדין על אהבתי את “ריקוד החיים” וככה זה פעם רוקדים אותם מעל הבלטה ופעם מתחתיה

  3. העבר חמוץ , יום ההולדת בהווה עגום , ובכל זאת הנשמה סוערת, צבעונית וחושנית
    סיפור מלא עג’ג’יה ומיץ !

  4. סיפור נפלא. לא יכולתי שלא להיזכר באימי זיכרה לברכה, שרוחה הצעירה והחופשייה הייתה פורצת בשמחות כשרקדה לפנינו ואנחנו היינו נבוכים ואומרים לה להפסיק. אני מצטער כל כך שעזבה אותנו לפני שהחכמנו דעת והבנו שהבושה שלנו הייתה ולו רק יכלתי הייתי מאושר לראות אותה שוב רוקדת ריקודי בטן לצלילי מוזיקה ערבית, כאותה דמות בסיפורך החם והנוגע ללב…

    • תודה, יוסי, לתגובתך המרגשת אכן לו החכמנו להבין ולהעריך לפעמים חבל לי ,שאי אפשר לחיות את החיים מהסוף להתחלה כשאנו כבר חכמים ומלאי תובנות

  5. חנה הי,
    יפה מאוד הדרך בה אנו מובלים להבין כיצד גם הבטון “נדבק” בשמחת ההוויה המתפרצת. (וכמאמר ר’ אהרון מקרלין – הריקוד כתפילה הוא, וגדול כוחו שהוא מצליח לרומם אותנו טפח אחד מעל פני הקרקע.)
    והשילוב בין שפת היומיום ובענייני היומיום (“פוסטמה”) לבין השפה הספרותית העשירה (“חסד”) מצליח (כריקוד…) להשאירנו על הקרקע ובה בעת לרומם אותנו.
    סיפור מענג ספרותית שלוכד אותנו בעג’ג’ייה (ורק שלא תיגמר לנו).
    שבוע טוב — צדוק

    • תודה צדוק לקריאתך הקשובה אכן הריקוד כתפילה והוא מצליח לרומם אותנו מעלה ושלא תגמר לנו העג’גייה בבטן גם כשמעונן

    • כן, זורבה היווני ,אהבתי אותו ואת תפיסת עולמו ,נורית, חכמת חיים משולבת באהבת החיים. תודה לקריאתך

  6. חנה שלום!
    זוהי הפעם הראשונה שאני קוראת אותך, כלומר משלך ועלייך, בעקבות תגובותייך הרבות לשיריי, ובעיקר זו האחרונה לשירי “פותרת חלומות”, ב”בננות”.
    אני מוצאת בסיפורך, עולם עישיר ומלא רגש ורגישות למילים ולנפש. תהיתי איך מתחבר ה”בטון” הקר לנפשה הסוערת של סועד, כאשר היא דוהרת אל הקניון בדרכה אל חוג ריקודי בטן.
    אפשר לחוש איך המוסיקה של הסיפור הופכת רצפה ל”קטיפה רכה” ואיך קירות הבטון “רושמים באש” כאשר “ערבסקות קטנות טיפסו על מתניה”..
    אגב, צירוף מקרי,אך מעניין, הדמיון בין ה”בטון” ל”בטן”, ואכן -“הבטון שר”. תודה.
    רוחה

    • תודה רוחה,שמחה שסוף סוף קראת משלי מוזמנת לקרוא עוד, יפה קריאתך בקצרצר שלי ,החכמה הגדולה ביותר היא להוציא ריקוד ושמחה מבטון חיינו, לא תמיד אנחנו מצליחים אבל לפעמים ,אנו מתעלים מעל הווית החיים המשמימה משהו ,אהבתי את משחק המילים שמצאת בין בטון לבטן ,אף שלא חשבתי על כך מלכתחילה ,זה יפה מאוד בדיעבד.

    • תודה ,ריקה יקרה ,על קריאתך הריקוד והניגון הם כלים שיכול האדם לסגל לעצמו כדי להיות בשמחה ,משימה לא קלה בכלל ,אבל לא בלתי מושגת

  7. אוהבת את הסיפור וממליצה בחום על הרומן “לאורה” של טואג של העגָ’ג’ייָה מרקידה את הנשמה.

  8. תודה רקפת יקרה, על קריאת ועל שאת זוכרת לספרי “לאורה” את חסד נעוריו- חסדה של העג’גיה המרקידה את הנשמה

  9. גם אני שמעתי את הבטון שר. יופי של סיפור, חנה. תמיד נעים לפגוש שוב בעג’ג’יה הזכורה לטוב מ’לאורה’.

  10. הניחוחות העולים מן הסיפור לקחו אותי בהינף קולמוס להרמונות מפוארים, למשתאות ברומי העתיקה, לחתונות רבות משתתפים, סועדים ומחוללים והנחיתה אותי ביד רכה על במות רקדניות הבטן, השופעות של פעם, הדקיקות של היום שלכולן מכנה משותף, הקצב. הריתמוס הזה המתחיל מכפות הרגליים מזדחל במעלה השוקיים, דוחף דרכו ומפלס נתיבו במעלה הירך, הישבן הרוטט, הבטן המקרקשת ומגיע עדי שדיים מלאים ובשלים, המנתרים כאחוזי עוועים. אני הייתי שם. למדתי שנה ריקודי בטן ולמרות שלא התחברתי לשירה המתבכיינת ומאנפפת, כן התלטפתי על ידי תנועותי שהקצינו את נשיותי. חנה עושה זאת בסיפור קצר וממצה. היא בהחלט הגיעה אלי. ואליכם?

  11. חנה יקרה,
    אני קוראת עכשיו ספר שכתבה אשה שהיא Stone Butch. סטון בוץ’ הוא כינוי לנשים לסביות המתלבשות ונראות כמו בני המגדר האחר, ואשר ביחסי קרבה ומין הן מעניקות בלבד ואסור לגעת בהן. בוודאי שמקור האבן בחוויות מכאיבות מאוד. והנה הבאת אל ספי את מחול הבטון, חי וחושני, ואת סופת המדבר שבבטן, העג’ג’ייה, שרק הגיית שמה נותנת תחושה של מגע. תודה.
    באחד מסיפורי שבכתובים נשים מחוללות. אם אמצא – אביא, כ-Artistic response לסיפור היפה שלך.

    • היי שוש, כמה מענינת ומרתקת קריאתך אכן לאבן יש קונוטציות של פצע, והחכמה היא ,חכמת הלב כמובן, להוציא מהאבן הזאת את “המיץ” ולנקז את הפצע באמצעות שמחה אמיתית הפורצת מתוך הלב בתפילת הניגון או הריקוד.תודה לתגובתך ,שוש יקרה

  12. איזה יופי. לחגוג לעצמך ועם עצמך. כי לצפות מהחוץ זה לוותר ולתת לאחר לנהל אותך, ושמחה עצמית גורמת לקירות בטון לרקוד.כרגיל ,חנה, כתיבתך מדויקת ומרנינת לב.

    • מירי לפעמים ,אם אין אני לי מי לי ,ואם לא קרה לי באמת אז אמציא לי-תחי הפנטזיה ,מלכת הממלכה
      תודה יקירה לקריאתך ,שמחה שאהבת

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

שבע עשרה − שש =