טבע אכזרי דובר :ספר היצורים של רחל חלפי

 

רחל חלפי היא אחת המשוררות החביבות על מגזין "יקום תרבות"שגם קיים מופע מיוחד לכבודה בשיתוף פעולה עם משוררי ימי הביניים שלמה אבן גבירול ואברהם אבן עזרא. הנה מאמר ביקורת של יובל גלעד על אחד מספריה. המיוחדים במינם העוסק כולו בעולם החי והטבע.

טבע אכזרי דובר : ספר היצורים של רחל חלפי.  

מאת יובל גלעד

"ספר היצורים"  מאת רחל חלפי, הקיבוץ המאוחד, 278 עמ', 2011

"ספר היצורים" לרחל חלפי הינו ספרה הטוב ביותר של המשוררת מאז "חומר" (1990), אחד מספרי שירי האהבה הטובים ביותר שפורסמו בעברית בעשרות השנים האחרונות. ולא מדובר בשירי אהבה במובן המוכר לנו, אישה גבר וכו', אלא שירי אהבה לפלאי הבריאה, לשלל היצורים שברא הבורא בעולם נתון לאכזריות האדם. זהו מחול מילולי חופשי עד טירוף של הזדהות עם חיות תת ימיות, החיות על האדמה והעפות באוויר, ספר של הוויה כוללת כל, של ניסיון להכיל בריאה מתוך עמדת צניעות, איפוס אגו, עמדה התבוננות מדיטטיבית.

הספר ארוג, כמו הטובים בספריה של חלפי, משירים מתקופות שונות, ליתר דיוק מ-1962 ועד ימינו. קרי: ארבעה עשורים של יצירה שירית ייחודית. אין חיה כזאת בשירה העברית… חלפי כותבת בלי הרף, כמו הר געש גועש ורוטט עד שהוא מתפרץ אחת לכמה שנים בספר המכיל שכבות גיאולוגיות מעשורים שונים, המתרקמים יחדיו ללא כל בעיה. כשאני קורא בספרים ה"גיאולוגיים" האלה, שתאריכי כתיבת השיר מופיעים בתחתיתם, אני עורך עם עצמי חידון ומנסה לנחש באיזה עשור נכתבו. כמעט תמיד אני טועה… בפתיח הספר נכתב שמרבית שירי הספר נדפסים לראשונה, ולא היא. זיהיתי לא מעט שירים מספרים קודמים של חלפי, אבל ישנם גם לא מעט שנדפסים לראשונה, ושירים נפלאים. 

תו היכר המאפיין את שירת חלפי הינו הקרבה לעולם המדעי ושאילת מונחים מעולם זה, אבל דווקא תו זה אינו שליט בספר הנ"ל (פרט לשירים המושפעים מדו"חות מחקר על חיות). מה ששולט כאן היא האהבה לחיים, לכל מה שנברא, מפשפשים, חרקים ופרעושים המשמשים את חלפי לשירי הקטנת אגו מגלומני של בני אדם על דרך ההתבוננות וההשוואה ליצורים הקטנים, ועד לשירים על המפלצת מלוך נס, ג'ירפה, פיל קרקס ועוד. נוכחות חזקה ישנם גם  ליצורים התת ימיים, הנוכחים כבר מספרה הראשון פורץ הדרך –"תת ימיים ואחרים". האם יש עוד משורר-משוררת בשירה העולמית שהקדיש כל כך הרבה ליצורים התת ימיים? מסופקני.

אפתח בשיר הנפלא והחדש (2010) "המון": "המון טבע זעיר זעיר רוחש רוחש בכול/ גומה בכל גומחה בכל פיסת ענף בכל גזע כהה/ רוחש רוחש כנימות יצורים חרקי ננס חיות יותר/ גדולות טורפות חיות קטנות בתמימות ורוע גם יחד/ בכול רוחש לוחש זע נע רועד רוחש חשמל עדין ירוק/ חשמל משלח בזרועות-צמחים-עצים בפרוות חיות/ בעין מתבוננת רואה בזנב בשן כמהה בכנף שקופה/ בפינות הבית בשולי החצר בשולי שדה יבש בשולי אדם לא חושד/ הכול נע רוחש מבקש/ על חייו". איזה רחש בחש של קיום דארוויניסטי (ולחלפי כמה שירים המתייחסים לגאון), קיום מתפרע ללא יד מכוונת פרט לבריאה הראשונית.

כמה וכמה שירים מוקדשים לאהבת עצים, כמה מהשירים היפים בספר. אלה שירי מדיטציה, שיר הירגעות מגיהינום העשייה האנושית הבלתי פוסקת, שירי זן אקזיסטנציאליסטיים: "אני  שחסר לי/ רוגע עתיק/ מוצאת עצמי רעבה אצלם/ כמו ילד שחסר לו סידן ולפתע מתחיל/ לכרסם סיד קירות// פותחת זרועות וחובקת אותם/ מצמידה את גופי טוב טוב אל/ גזעיהם העבים… ואני גולה גלים/ ממני/ אל/ אוושתם/ אל דממת האדמה/ המיניקה אותם/ ולאט   לאט/ אני/ לא אני/ ולאט/ אני יותר ויותר/ אני…". שיר של ניסיון להיפטר מהאגו ומחשבותיו המתרוצצות, שיר רליגיוזי (ויש לחלפי הרבה שירים רליגיוזיים). או השיר עלים, הנוגע מעט בקבלה, כמו כמה וכמה שירים בספר: "שמעת את הרב הצעיר מספר על האר"י הקדוש/ שידע להכיר פנימה נשמתו של/ כל יצור    וידע לתקנה// וכך היה רואה עץ ומרגיש/  הנשמה שבכל עלה ועלה/ ועוזר לנשמות האלה  שנתגלגלו לעלווה/ לתקן עצמן מיד/ לנשור/ להתעלות מגילגולן העליי/ אל מקומן שלמעלה…".

חלפי היא גם במאית קולנוע, ובשיר הבא, שגם הוא עוסק באהבת עצים, רואים את השפעת הידע הקולנועי שלה. זהו שיר חד, חותך, שיר מחאה עדין, כמו כל שירי המחאה הקיומית של חלפי שאינם מכים בראש אלא מוכיחים בעדינותם את אכזריות בני האדם: "באם, טי. וי עושים אהבה כמו מלחמה./ קאט-קאט-קאט  חותך בבשר המציאות בתת מקלע טרוף./ טירוף שברי התמונות הוא טירוף הפצצה/ מי קורא לזה אהבה… באם. טי. וי החיתוכים האלימים ממשיכים להפנט את מוחנו/ בהבהובים אפילפטיים/ ובפנה/ שם/ עומד העץ הזה/ פיקוס   שגוף גזעו עטוף בעור פילים מקומט… עומד שקט/ מכיל אין סוף עלווה אילמת…/ אחוז בחיבוקו של הדבר/ הגדול/ השקט". לא אכנס לדיון קולנועי, אבל אנחנו חיים בעולם של מסכים (טלוויזיה, מחשב, אייפד, קינדל שמינדל וכו') כלומר חיים במצב בהייה. אבל זאת בהייה אלימה, הפרעת קשב של זפזופ ערוצים, קפיצה בין אתרי אינטרנט, מחלה עירונית. משוררי הקולנוע הגדולים כמו בלה טאר ומורו אנדריי טרקובסקי ידעו שהחיתוכים בין שוט לשוט אלימים, והשוטים אצלם נמשכים דקות ארוכות, בניגוד לחלקיק שנייה באם. טי. וי. ואילו העץ עומד לו עשרות שנים, בלי תנועה, יפה וקשוב להוויה, והשינוי היחיד שיש לו, וזה מספיק בהחלט, הנו חילופי עונות.

"איך עצים נותנים בהכנעה/ שיתעללו בהם// כאן  ליד הכינרת המעוגלת/ גזע הצאלון הענקי/ נוטה כמעט על גחונו לכיוון/ המים  וסביבו בנו בין קיוסק  מין בר שוצף/ וברנשים שריריים נשענים אל הבר -/ לא אל העץ המבקש// והוא  מבקש קרבת אנוש/ ואיש לא ניגש אליו/ פשוט להשעין אליו את הגב/ להתחכך בגזעו המיטיב/ ויש בו  בעץ הגוחן  כמיהה/ לאדם הזקוק לצומח… ויש בו כמיהה לאנושי/ והא מבליג…/ והוא פושט גזעו כמו פושט צואר/ וממשיך לברך את הכול/ בכיפה ירוקה   זוהרת". נהדר. שיר אהבה פנטסטי. למה כל שירי האהבה לגבר-אישה? מה זו צרות האופקים הזאת? אולי הניכור לעולמנו, לטבע,  לעץ ליד הכינרת, מוליד רק אהבה נרקיסיסטית של גבר לאישה לגבר? להקמת משפחה שהיא מרכז היקום ועבורה מותר להרוג חיות, לכרות עצים, להרוג אפילו בני אדם? האהבה לטבע, הרליגיוזית, היא אהבה ללא פניות, ללא אינטרסים, אהבה טהורה.

שירים לא מעטים בספר הנם כאמור שירי תוכחה על הקיום האנושי האורבני האדיש לטבע. אין מדובר בשירים "אקולוגיים" המבשרים שיבה לטבע, התרסה ירוקה, אלא שירי כמיהה להיות אחד עם הטבע, שירי הזדהות עם מצוקת הטבע בעולם אנושי, מצוקה המשקפת את מצוקת הדוברת בעולם האנושי המנוכר, האכזרי, קצר הרוח.

ישנם בספר לא מעט שירים דיווחיים המתבססים על ידיעה מהעיתון, לקיחה דיווחית של אינפורמציה משדה אחד ושתילתו בשורות קצוצות כשיר. מרבית השירים הללו דווקא אינם מהחזקים בקובץ, שכן אינם מצליחים לעבור טרנספורמציה של ממש. אבל השיר "הציפורים שכחו לשיר,  ידיעה בעיתון" נוגע ללב, ומספר בפשטות על ציפורים בבריטניה ששכחו לשיר עקב הרעש בכבישים סואנים. והנה עוד שיר על האנושי המתעמר בטבע: "את עלבונך אני תובעת/ שיח קטן עניו/ מישהו הציב זרקור ירוק/ זורק עליך בוהק זול/ כאילו אין די בכלורופיל שלך/ מי החכם שראה לנכון/ לבשל אותך לילה לילה/ לשפות אותך באור יקרות חולני ירקרק/ אל מול עיניהם הטרוטות של עוברים ושבים/ לפלוש אל לילך העדין// מי זה אנס החשמל/ המדיר שינה אפלולית מתאיך/ המותשים/ מעיניך/ העצומות תמיד".

נהדר – האנשה של צמח, המון הזדהות וחמלה, ואהבה לחושך שהוא חלק מן הסדר הקיומי אותו מפר האדם בזרותו האכזרית. שיר יפה אחר מתאר יונק דבש שנכנס בטעות לדירה, סיטואציה יומיומית מוכרת ההופכת בידה של משוררת מצוינת לזהב: "נחבט נחבט/ בין זגוגית אטומה/ לוילון חונק/ יונק הדבש הקט/ מנסה להבקיע/ אל הדבש שבמרחב/ … חובט  חובט כנפיו בחלון/ …נואש/ עומד לרגע באוויר/ מרפרף/ כולו זרם חשמל/ אל מל פרח/ מעוצב באגרטל… נוגח/ שמשת חלון סרבן../ אייכה/ אייכה/ חוץ ירוק… יונק דבש זעיר אמיץ אוזר עוז/ ושוב מוטח / אל תוך סידור פרחים נפלא…". ציפור בחדר – החלון נקי נקי, שקוף, חוץ שקרי דרכו אנחנו מתבוננים, ראי אטום בו נתקעת הציפור, ואחר כך הפרח המעוצב, רמז לטבע, אבל רק רמז…

שם הספר, "ספר היצורים", מתאים, כי יש בשירי חלפי חיות, חפצים, צומח וטבע. מחזור מרגש במיוחד הינו "תשעה שירים מתוך כתב היד 'קרקס'" המעיד כנראה על כתב יד שלם המצוי אצל המשוררת. המחזור עוסק בחיות העוברות התעללות בחיי קרקס. ראשון הפיל: "לכאורה, אני פיל הקרקס. פיל הקרקס הכבד המרקד./ רק לכאורה./ אני שומר העצמות./ אני זוכר המתים. / אני היחיד הזוכר כאן. / במקום הזה – שהחיים בו הם/ הכי חיים/ המתים הם/ הכי מתים… אני   אני הפיל/ הארכיון המהלך./ אני ההיסטוריון המהלך. / אני העצב המהלך". ידוע שהפיל חיה בעלת זיכרון ארוך, וכאן היא שתולה במקום של החיים המתים, של הקרקס המקפיץ חיות, מלעיג אותן, שיא העליבות האנושית השמה ללעג ולקלס את חיותה עצמה, מלמדת ילדים השפלות מאורגנות. ישנו גם שיר מרגש על אריה ששואל האם יצליח אי פעם להימלט. ועוד שיר נפלא על דוב הקרקס: "דובי./ אחוז אימה./ זה מן הזמן שהייתי תינוק/ ואילפו אותי לצעוד זקוף על גחלים. / זה מן הזמן/ שהייתי כפות בשלשלת ברזל אל רצפת הבטון קרה/ ולא היתה לי/ הבטן החמה-פרוותית של אימי… וכולי אחוז אימה/ כאילו מרקד…". קיבינימט, המין האנושי.

השירים ב"ספר היצורים" מדברים משלל קולות של שלל חיות, המספקות הזרה, התבוננות מרוחקת המאפשרת לראות מחדש את הקיום האנושי, כמו בנובלה "חולסטומר" של טולסטוי המסופרת מנקודת המבט של סוס. הספר הינו קליידוסקופ של הזרות, התבוננויות מפתיעות. חלק מהשירים נגועים במעט פרוזאיות יתר, אריכות של דיבור ממעט מדי בצירופים לשוניים מפתיעים, תוך הסתמכות בלעדית על המקוריות המבריקה שבבסיס התמאטי-סיטואציוני של השיר. אבל אלה המיעוט במכלול.

השיר הכי "יצורי" בספר הינו זה על המפלצת מלוך נס, אותה ספק אגדה ספק מציאות על יצור לא מזוהה ענקי שנראה באגם. ושוב, אינסוף הזדהות וחמלה עם האחר, אבל לא זה של השיח הפוליטיקלי קורקרט האנושי (שכן כל אחר אנושי, מקופח ככל שיהיה, מורכב בסופו של דבר מאנשים שבסיטואציה אחרת היו נוקטים באותה אכזריות מפלה) אלא בעלי החיים – האחרים המוחלטים בעולם נרמס על ידי האנושי: "מתוך הערפל היא מגיחה/ מתוך המים היא מגיחה/ מתוך החושף היא מגיחה/ ולוקחת אותי// אני אוהבת את המפלצת מלוך נס/ והמפלצת אוהבת אותי". פתיחה כמעט של שיר ילדים, אהבה פשוטה למפלצת, אותה יצור מאיים מן הדמיון. "ממעמקים את מגיחה/ מלב האופל את מגיחה/ מתוך אגם עגום בארץ ערפילית/ את גחה/ ומתעתעת בי/ מפלצת נהדרה/ האם אבין אי פעם/ מדוע התאהבתי בך?" – כאמור, קובץ שירי אהבה.

ישנם בקובץ שירים מתוך ספרה הראשון ופורץ הדרך של חלפי, "תת ימיים ואחרים", העוסקים בעולם האמפיבי הרחוק מאיתנו, מפחיד וקסום. יש גם שירים על חיות בית, כלבים, חתולים, המאירים באי העשייה שלהם ובהיותם הוויה צלולה את העולם טרוף השקט שלנו.

אבל לא לטעות: עולם הטבע לא מתואר כעולם אידילי של "אהבת לרעך כמוך" או משהו כזה, חלפי מפנה זרקור גם לאלימות ששם, כמו בשיר "תנין טורף גנוּ": "מכונת רצח משוכללת: / בשרו קשקשי שריון פלדה/ שיניו- מאתיים פגיונות/ כל אחד  לזווית אחרת/ הכול מכוון/ מלתעות להיסגר/ במכת ברק על גנו אחד/ גנו אחד מעדר גנואים/ חוצים נהר/ וגנו אחד – /לא די במאמץ לחצות נהר חזק… הגנו עוד מתאמץ לצלוח/ חלם שהוא צולח/ עם שאר העדר, הנה מגיע/ אך/ מלתעות מכונת הרצח…". שובר לב – ולמעשה הדברים לא כל כך רחוקים מאיתנו – אנחנו חיים לנו את חיינו המוגנים בדירות המוגנות, אבל ישנו הטרור, ישנן מלחמות, ישנן מחלות שעל אף הערצתנו למדע ולרפואה עוד לא הדבירו והביאונו לחיי הנצח, וכך אקראיות הקיום זוממת עלינו תמיד, כמו הקוצר ב"חותם השביעי" לברגמן.

ועכשיו לפינת הביקורת, שארשה לעצמי לאחר השבחים: יש בעיות בספרים האחרונים של חלפי, בעיקר מאז "נוסעת סמויה" (1999) והמאסף "מקלעת השמש" (2002). נראה שקרה למשוררת הטובה ביותר בשפה העברית מה שקרה לבוב דילן בשנות השבעים המאוחרות ושנות השמונים: אבדן שליטה מסוים, אובדן עריכה. והכוונה היא לספרים "תמונה של אבא וילדה" (2004) שעסק באובדן האב, המשורר שמשון חלפי, "תמונה של אמא וילדה" שעסק באובדן האם, המשוררת מרים ברוך-חלפי, ובספר המוקדש לבן – "שירים לדניאל". אלו ספרים רבי היקף לא מנומק, ימים מלוליים כמו יומניים האוצרים בתוכם פה ושם שירים נפלאים לצד המון שירים שלא עברו כל טרנספורמציה אמנותית. ב"תמונה על אבא וילדה" הדברים עוד מתונים, הספר מונה מאה וכמה עמודים, אבל "תמונה עם אמא וילדה" מונה כבר קרוב לשלוש מאות, ורובם יומניים, כאמור, אין בהם כמעט עבודה לשונית, הזרות, סיטואציות מפתיעות, אלכימיה עם שפת המדע, חמלה מעמדת ריחוק (הדברים קרובים מדי) וכו'.

אנחנו חיים בימים בהם הוצאות לאור ממעטות להוציא ספרי שירה במימונן, שלא לדבר על העסקת עורכי שירה מקצועיים בתשלום. ולכן המשוררת, שהגיע אחרי שנים ארוכות של נידחות יחסית ואי התאמה בין השגיה הספרותיים למידת ההכרה, פרצה במידה מסוימת כל גבול בספרים אלה. היו הצדקות בספרים עצמם: הטענה שלא מדובר ממש בספרי שירה, המודעות ליומניות הדברים. אבל לטעמי, בתוך מי שרואה בחלפי משוררת בעלת שיעור קומה בינלאומי (האם מישהו מתרגם אותה? ואת "ספר היצורים" בפרט – הוא יכול לעבור טוב בתרגום) היא נדרשת ליותר עמידה על הסף, יותר סינון. אני יודע ששלושת הספרים המצוינים נגעו לליבם של רבים בתוקף עיסוקם בשכול והורות, ואף נמכרו יפה, אבל עדיין – זאת דעתי הביקורתית.

אבל, אם לחזור לספר הנהדר שלפנינו, הרי "ספר היצורים" הארוג מיצירתה הענפה שבמשך ארבעה עשורים חצבה דרך עצמאית ומקורית בשירה העברית, הרי מדובר בספר רווי חמלה ואהבה וביקורת חכמה. שירה של משוררת היודעת את אפסיות מקומנו בהוויה, ביקום, ומחפשת את הזעירות של עולם החי, את הטבעיות של הטבע, את ההווייתיות של חיי המים. אסיים בשיר קטן, עצוב, על בדידות כריש: "אני כריש כחול, צונן. / הלהט שאתם חשים במגעי עם/ בשר אנוש/ אינו אלא/ זעקה של בדידות כחולה/ המבקשת להפוך/ אדומה".

ראו עוד על רחל חלפי :

אלי אשד על הכישוף של רחל חלפי

כישפה את עצמה לדעת :רחל חלפי על המכשפות

אבן גבירול פינת אבן עזרא בכיוון רחל חלפי :מופע של "יקום תרבות " לכבוד רחל חלפי

מופע אבן גבירול בכיוון רחל חלפי " מוסרט ברשת "

  

אודות יובל גלעד

יובל גלעד - משורר ומבקר שירה, מוסמך החוג לתורת הספרות באוניברסיטת תל אביב. עבד כעורך ראשי בהוצאת "גוונים". פרסם שלושה ספרי שירה: "שירי נזיר" (גוונים, 2000),"בדידות ישראלית" (כרמל, 2004) ו-"בית קברות לשירים" (ספרי עיתון 77, 2009).
הפוסט הזה פורסם בתאריך ביקורת עם התגים . קישור קבוע.

תגובה אחת על טבע אכזרי דובר :ספר היצורים של רחל חלפי

  1. מאת דוד אדלר:‏

    קראתי בסקרנות. בחרתי הפעם להעיר בתחום המתאפיין בד"כ ברמת וודאות גדולה יותר מאשר בתחום ביקורת השירה – הלא היא האריתמטיקה. מדובר כמעט בחמשה עשורים ולא ארבעה עשורים (כפי שמצויין פעמיים) מאז 1962

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*