הופיע ב”דיוקן מקור ראשון ” גליון 793 19.10.2012,  תחת השם “כשהנאצים עמדו בדלת “

ביום פרסום מאמר זה -3 בנובמבר  לפני שבעים שנה בדיוק  הוכרע קרב אל אלמיין השלישי  במדבר מצרים בין הבריטים והנאצים בניצחון הבריטים. ובכך הוכרע גורלו של המזרח התיכון.

והרבה הרבה  יותר מכך.

אבל מה היה קורה אילו הנאצים בפיקוד רומל היו מנצחים ? וממשיכים ממצרים לכבוש את ארץ ישראל ? במה היה הישוב העברי נאלץ לבחור אז  בכדורי רעל או כדורי רובה? כניסה אל בין חומות הגטו, או התבצרות בבונקרים תוך ניהול מלחמת חורמה?  האם המדרונות התלולים והחורש הטבעי שסביב חיפה היו יכולים להציל את החלום הציוני ואת הישוב היהודי מהשמדה במקרה כזה ? מנהיגי היישוב העברי נדרשו להכרעות קשות כאשר כוחותיו של רומל התקרבו לארץ ישראל, ועד היום חלוקים ההיסטוריונים בשאלה מה הוחלט שם, והאם באמת התקיימה תוכנית ‘מצדה של הכרמל’. בשאלה אחת אין מחלוקת: אלמלא הובס רומל באל-עלמיין, בדיוק לפני שבעים שנה, הגרמנים היו פותחים במבצע להשמדת יהודי הארץ.

בכתבה זאת נעסוק בתוכניות של כל הצדדים לקראת אפשרות זאת ובאפשרויות של מה היה עלול לקרות במציאות  כתוצאה מכיבוש נאצי של פלסטינה. .

האווירה בארץ ישראל בקיץ 1942 הייתה של קיץ אחרון, דמדומיו של החלום הציוני, אולי גם של העם היהודי. במדבר העצום שצפון אפריקה שעטו כוחותיו של הפילדמרשל הנאצי ארווין רומל, מטאטאים מדרכם את הבריטים ומתקדמים מניצחון לניצחון. חץ התנועה שלהם הצביע ישירות לעבר ארץ ישראל, על חצי מיליון יהודיה. השמועות על גורלם של יהודי אירופה, ידעו יושבי הארץ, עלולות להפוך למציאות מזרח-תיכונית.

היו גם מי שציפו בכיליון עיניים להגעתו של רומל.

ערביי ארץ ישראל הריעו בזמן הקרבות להיטלר, שאותו כינו “אבו-עלי” – מילה נרדפת לגבורה ולכושר מנהיגות. “הייל רומל” הפכה לברכת שלום נפוצה, ובערים שונות בסוריה ובלבנון הופיע הגרפיטי “היטלר הוא יורשו של עלי” (אחיינו-יורשו של מוחמד לפי השיעה). בין היתר סופר על בית דפוס שבו נתלו זו לצד זו תמונות של עלי, האימאם הראשון בשיעה, ושל הפיהרר. כל מי שנכנס למקום הבין את הקשר בין שתי התמונות.

ואז לפתע הוסר האיום. הפילדמרשל הבריטי ברנרד מונטגומרי הביס את רומל בקרב באל-עלמיין, והמצביא הנאצי שנחשב לבלתי מנוצח נסוג מוכה ומושפל, מותיר מאחוריו עשרות אלפי גופות של חייליו פזורות בחולות המדבר.

קטע מסיפור קומיקס על קרב אל עלמיין .צייר פרנק בלאמי 1962

היישוב היהודי נשם לרווחה. התוכניות המפורטות שהוכנו לקראת יום הפלישה של הנאצים – החל מהשתלטות על נשק בריטי, המשך בהתבצרות בכרמל וניהול מלחמת גרילה, וכלה במעשי התאבדות כדי לא ליפול בידי האויב – נגנזו. כה חד היה המעבר מאווירת יום הדין להקלת השחרור, שבחלוף השנים כבר החלו להתווכח האם באמת חשש היישוב היהודי לגורלו, ומה פשרם של קווי הביצורים והמחסות הפזורים בהרי הכרמל.

שועל המדבר

“נגיע אל הנילוס, נפנה ימינה ונכבוש את הכול” (רומל לקצין עמית, 1940)

ב-23 באוקטובר ימלאו 70 שנה לקרב אל-עלמיין, שבו בלם מונטוגמרי את גייסותיו של רומל, וחסם סופית את ההתקדמות הגרמנית לעבר פלשתינה. הספרות הצבאית העולמית הרבתה להתייחס אל המערכה הזו כמין דו-קרב של אבירים מימי הביניים, “מלחמה ללא שנאה”, כשם ספר זיכרונותיו של רומל שנכתב בעת המלחמה. אך הגנרל הנאצי, שהיה גיבור נערץ בעיני הגרמנים ויריב מכובד ומוכשר בעיני הבריטים, היה גם סיוט הבלהות של יהודי ארץ ישראל.

לראשונה פגש רומל את היטלר ב-1934, ועד מהרה נוצר ביניהם קשר הדוק. במיוחד התרשם מנהיג התנועה הנאצית מספרו של רומל ‘חיל הרגלים תוקף’, המבוסס על ניסיונו הצבאי במלחמת העולם הראשונה (הספר תורגם גם לעברית, בהוצאת ‘מערכות’ הצה”לית, מתוך תפיסה שיש חשיבות בלימוד תובנותיו הצבאיות של רומל. זהו אחד הספרים הבודדים של קצינים נאצים שתורגמו לעברית). לאחר עלייתו לשלטון פעל היטלר לקידומו של הקצין הלא קונבנציונלי, וב-1940 כבר פיקד רומל על דיוויזיית השריון השביעית, שנטלה חלק בכיבוש צרפת. המהירות שבה שעטו כוחותיו על פני צרפת, מלוקסמבורג עד שרבור, זיכו אותם בכינוי “דיוויזיית הרפאים”. אף אחד מהצדדים באירופה לא היה מורגל עד אז במלחמת בזק מהסוג שניהל רומל, והאגדה סביבו החלה להתרקם.

בשלב מאוחר יותר במלחמה, כאשר היטלר חיפש מפקד מוכשר שיציל את החזית האיטלקית הממוטטת בצפון אפריקה, היה רומל בחירה טבעית. דהרתו של המצביא המוכשר במדבריות אכן הייתה מסע ניצחון כמעט בלתי פוסק. במקום להסתפק כמתוכנן בסיוע לצבאו של מוסוליני לכבוש את צפון אפריקה, הביס רומל בעצמו את הכוחות הבריטיים והדף אותם כמעט עד הנילוס. הוא הפתיע אותם בקירנאיקה (עד לאחרונה חלק מלוב), כפה עליהם נסיגה מהירה עד הגבול המצרי-לובי, ובמשך שנה שלמה עמד מול שריון בריטי שנהנה מעדיפות במספר החיילים ובחימושם. בדיעבד התברר שגם תוכניות הקרב של רומל היו חשופות הודות לשבירת הצופן הגרמני ה’אניגמה’, ולמרות כל זאת הוא הצליח לצאת שוב ושוב כשידו על העליונה.

מבצעיו של רומל הפכו לאגדתיים כמעט, והתקשורת הנאצית של גבלס בנתה סביבו מיתוס של מפקד מושלם, בלתי מנוצח. רומל, שידע בעצמו לנצל היטב את כלי התקשורת, הפך לאישיות המפורסמת והאהודה ביותר בגרמניה אחרי היטלר עצמו, ואף החל לקבל מכתבי מעריצים. גם הבריטים ראו בו יצור כמעט על-אנושי, בשם יכולתו לשטות בהם, להיעלם ולהופיע בכל פעם מכיוון אחר, בלתי צפוי. הם היו אלה שהעניקו לו את הכינוי “שועל המדבר”, שהפך ב-1951 גם לשם סרט הוליוודי על חייו (בכיכובו של ג’יימס מייסון).

אפשר לסכם את תפיסת עולמו של רומל במילים “זוהי מולדתי ויהי מה “. דהיינו הוא היה מוכן  לשרת את מדינתו ללא בעיה למרות שזאת הייתה משטר של רוע. בשלב מסויים הוא הפטיר ש”אם הייתה לנו פצצת אטום חושבני שהיה צורך להמשיך במלחמה“. עם זאת נכון הוא שהוא עצמו לא פעל בפועל על פי תפיסה זאת ופעל לסילוקו של היטלר מהשילטון..

בשיא הצלחתו הגיע רומל עד לעיירה אל-עלמיין שבצפון מצרים, מרחק 150 ק”מ בלבד מאלכסנדריה. אל-עלמיין הייתה קו ההגנה האחרון של הבריטים לפני תעלת סואץ, וכנראה גם לפני ארץ ישראל. לארמייה השמינית הבריטית נותרו רק כשבעים טנקים כדי למנוע בעזרתם את נפילתה של מצרים לידי הנאצים. ב-29 ביוני 1942, כשהצבא הגרמני היה בשיא תנופתו, הבריטים כבר הסיגו חלקים של המפקדה העליונה של המזרח התיכון ממצרים לארץ ישראל. בקהיר שרפו אנשיהם כמות גדולה של מסמכים סודיים, כדי שלא ייפלו לידי האויב. הצי הבריטי נטש את בסיסיו באלכסנדריה, ואוניותיו התפזרו בין פורט-סעיד, ביירות וחיפה. אילו נפלה גם אל-עלמיין, ייתכן שצבא הממלכה היה נאלץ לסגת ממצרים ומארץ ישראל להודו.

אך כשניסה רומל לפרוץ לאלכסנדריה עצמה, בלם אותו הגנרל מונטגומרי בעלם-חליפה, ובאוקטובר 1942 הביס הצבא הבריטי את רומל ואת בעלי בריתו האיטלקים בקרב נוסף באל-עלמיין, קרב שממנו כבר לא הייתה לנאצים בצפון אפריקה תקומה. “עד אל-עלמיין לא היו לנו ניצחונות”, אמר וינסטון צ’רצ’יל, “מאל-עלמיין לא היו לנו תבוסות”.

מונטי איש אל עלמיין

באל עלמיין הובס רומל בידי  ברנרד מונטגומרי  הידוע בכינויו “מונטי ” גנרל אנגלי כריזמטי הרבה פחות  שניתן להגדיר אותו היום כ”התגלמות המרובעות ” ,שנודע בדקדקנותו ובירידתו לפרטים ושימת הדגש שלו על אימונים בלתי פוסקים ועל שמירת הכושר הגופני של חייליו.

מתחילה לא היה מונגטגומרי אמור להיות באל –עלמין ,אלא לפקד על הארמיה הראשונה ,שהתכוננה לפלוש לצפון אפריקה .לתפקיד המפקד החדש במדבר המערבי בחר צ’רצ’יל ראש ממשלת בריטניה קצין אחר בשם גוט. אך במזל רע שלא יאמן ממש ביום שבו נבחר לתפקיד הופל מטוסו של גוט בדרך לקהיר. את מקומו תפס מונטי .ומיד עם בואו למדבר החל לחקות את רומל שהפך להיות עבורו מודל צבאי ואישי  ביצירת אגדות סביבו ולהפגין נוכחות ,והתפרסם מאוד בכומתה השחורה שסמלי שתי יחידות מוצמדים לצידה השמאלי.

מונטגומרי שלימים קיבל את הכינוי “מונטגומרי איש אל –עלמיין ” היה אדם נמוך קומה אינטלקטואל קטן מאוד.  הוא הקפיד לתלות את תמונתו של “שועל המדבר “בקרון הפיקוד שלו כדי לשאוב ממנו השראה ו”לנחש את צעדיו של האוייב “.ובכך גילה הצלחה גדולה .( אם כי רק לאחר עשרות שנים התברר שחלק משמעותי מההצלחה הזאת היה תוצאה של הפיצוח הבריטי של מכונת הצופן הגרמנית “אניגמה “).

.הוא הואשם שבסופו של דבר גבר על רומל בעיקר שצבאו היה גדול הרבה יותר צבאו המותש של רומל. אבל העובדה היא שהוא ניצח. וניתץ לתמיד . את המיתוס של רומל כגרמני הבלתי מנוצח ואת המיתוס של הצבא הגרמני כבלתי מנוצח. כתוצאה הפך “מונטי לבריטי המפורסם ביותר בעולם לאחר  ראש ממשלת בריטניה  צ’רצ’יל בלבד והאפיל על כל עמיתיו המפקדים הבריטיים האחרים.

קרב אל -עלמיין היה ללא ספק בעל  חשיבות מכרעת מבחינת התדמית של הנלחמים בו .מונטגומרי יצא בו ממנו כגנרל הבריטי המרכזי והלוחם האנגלי המפורסם ביותר  אם גם השנוי ביותר במחלוקת  של המאה העשרים . על חייו התחברו ביוגרפיות רבות חיוביות וגם שליליות כפי שאירע עם צ’רצ’יל והוא אחד הבריטים היחידים במאה העשרים  לצד וינסטון צ’רצ’יל וכובש האברסט אדמונד הילארי שעל חייהם התפרסם אלבום קומיקס בשנות החמישים.

מצד שני יצא שמו לשימצה בגלל לשונו המושחזת  והלא מרוסנת שלא חסה על ידידים ובעלי ברית מהצבא הבריטי והאמריקנים והקימה לו שונאים רבים מבין עמיתיו ומפקדים שונים בריטים ואמריקנים  .( כך למשל אמר למשה דיין בעת שנפגש עימו ב1966 על מי שהיה מפקדו הנערץ של דיין אורד וינגייט “היה בלתי מאוזן.בארץ ישראל ,בעת שהייתי מפקד נהג כאילו היה הוא המפקד. ..הדבר הטוב האחד שעשה ויינגייט בחייו היה התרסקותו במטוס “) . הערות רבות מסוג זה הפכו את מונטגומרי לאדם שנוא על עמיתיו ובהם המפקד האמריקני העליון איזנאהואר.  .

גם לאחר התבוסה באל עלמיין  הצליח רומל לחלץ את עיקר כוחותיו  אך הם נאלצו  לסגת כמעט 300ם קילומטר עד לוב ותוניסיה וקורפוס אפריקה הגרמני נחל לבסוף תבוסה קשה מדיי הכוחות המשולבים הבריטיים והאמריקנים בתוניסיה ב-1943.

אך עד אוקטובר 1942 לא היה זה ברור כלל וכלל שרומל הולך להפסיד.

תוכניתו של רומל

עד אותו קרב מכריע, רומל היה זה ששרטט תוכניות באשר למהלכיו לאחר שיביס את הבריטים באל-עלמיין. ב-19 במרץ 1942 ביקר המצביא ב’מאורת הזאב’ של היטלר, והציג תוכנית גרנדיוזית: להגיע לתעלת סואץ, לעבור דרך פלשתינה ומדבריות סוריה אל נהרות הפרת והחידקל בעיראק, ולהמשיך דרך פרס אל הרי קווקז. שם יתאחד צבאו עם הכוחות הגרמניים שיגיעו ממזרח, ויחד הם ישתלטו על שדות הנפט של ברית המועצות.תוכנית שהיטלר תמך בה .עם כי לא מספיק כדי שישלח לרומל מספיק חיילים עבור ביצועה.

גם אם רומל היה מסתפק בכיבוש קהיר, הדבר היה פותח בפני הנאצים ארבע דרכי פעולה אפשריות: כיבוש שדות הנפט הכמעט לא-מוגנים של עיראק ואיראן, ואף ערב הסעודית; סילוק חיל הים הבריטי מנמל אלכסנדריה, בסיסו הראשי בים התיכון; סגירת תעלת סואץ והדרך להודו בפני ספינות בעלות הברית; ואפשרות לתקוף את הודו מצפון-מערב, בעת שהיפנים איימו עליה מצפון-מזרח. בנוסף לכל אלה, השתלטות גרמנית על המזרח התיכון הייתה שוללת מבריטניה את אספקת הדלק שלה. גם לו הייתה בריטניה ממשיכה להילחם מבסיסיה בקנדה, בהודו ובאוסטרליה, תוך שהיא מסתמכת על דלק אמריקני, כל איום בריטי על אגפה הדרומי של גרמניה היה נעלם באחת. למרות כל היתרונות הללו, היטלר בחר להקדיש את עיקר כוחו למלחמה המקבילה בסובייטים, ולא לשלוח לרומל את כמות החיילים שביקש. המדיניות שלו הייתה ‘רוסיה תחילה’, ואפריקה והמזרח התיכון יכלו מבחינתו לחכות.

בימי ההמתנה הדרוכים של קיץ 42′, הבריטים כבר התכוננו לאפשרות נסיגה משטחי הארץ, אולם לא התכוונו להשאיר אחריהם חלל ריק. הם אימנו את ההגנה והפלמ”ח, בין היתר מתוך הנחה שסכנה נשקפת גם מצדם של המוני ערבים מוסתים שיסתערו על בתי היהודים. הצבא הגרמני, כך העריכו, ייתן לערבים לעשות כאוות נפשם במשך תקופה מסוימת, ואז ישליט סוג של סדר, עד שישלים את הקמתה של מכונת השמדה נוסח זו שפעלה באירופה.

באותם ימים היו משפחות יהודיות שכבר הצטיידו בגלולות רעל, ליום שבו ישתלטו הגרמנים על הארץ. אחרים תכננו להשתמש בכלי נשקם כדי להרוג בגרמנים, ולשמור למשפחתם ולעצמם את הכדורים האחרונים. השמועות שנפוצו אז, ואולי היו נכונות, סיפרו שלצבא הגרמני מתלוות יחידות של הגסטאפו ובדיהן רשימות של שמות היהודים אשר עזבו את הרייך – ואלה יהיו הראשונים למות.

אולם רוב היהודים לא התכוונו להתאבד, והיו נחושים בדעתם לגבות מחיר יקר תמורת חייהם. בכינוס של מדריכי ‘הנוער העולה’ ב-1940 אמר יצחק טבנקין: “מבית הקברות אמנם אין מפלט אף לא לאחד, אולם חולניות זאת שבשיתוק מראש מזיקה ומקטינה את כוח החיים, מחישה את שלטון המוות, וחולנית היא גם האמונה בכוחו הפטאלי של הנאציזם”.

תוכנית הפינוי

בקרב מנהיגי היישוב החלו גם מחשבות על פינוי חלקים גדולים של האוכלוסייה היהודית אל מעבר לים, במעין גרסה מזרח-תיכונית ל’נס של דנקירק’, שבו פונו מאות אלפי חיילים בריטים וצרפתים מצפון-צרפת. הפעם דובר על העברת נשים וילדים באוניות בריטיות לקפריסין, למזרח אפריקה ואפילו להודו. תוכנית אחרת, שהציע יצחק בן-צבי, הייתה פנייה לממשלת ארה”ב על מנת שזו תקצה ספינות לפינוי האוכלוסייה היהודית. ברל כצנלסון הציע לתבוע מבעלות הברית כי יפנו מהארץ לפחות את הנשים והילדים כולם.

במציאות, מבצע בסדר גודל כזה היה בגדר בלתי אפשרי, מה גם שהבריטים במוצהר לא התכוונו להקצות לכך את המשאבים הנדרשים. במאי 1941 קבעו משרד המושבות ומשרד המלחמה בלונדון את עקרונות הפינוי למקרה שארץ ישראל תהיה קרובה לכיבוש נאצי. נקבע שרק אזרחים בריטים יפונו, ואילו יהודים (וערבים) שאינם כאלה ייאלצו להישאר במקומם – הן בגלל הקושי לפנות חצי מיליון איש, והן כדי למנוע זרימת פליטים העלולה לשבש את נסיגת הצבא הבריטי עצמו. עם זאת, וכיוצא מן הכלל, היה משרד המושבות מוכן לסייע בפינוי כ-300 איש מקרב המנהיגות הפוליטית של היישוב היהודי, וכן מנהיגים מתונים בקהילה הערבית; אלה האחרונים היו צפויים להירצח בידי המופתי חאג’ אמין אל-חוסייני ואנשיו, אם הגרמנים יפלשו לארץ.

התוכנית הוצגה בפני ראש ממשלת בריטניה וינסטון צ’רציל, ושתיקתו פורשה במשרד המושבות כהסכמה. מי שניסה לשנות את התוכנית הזו היה הנציב העליון הרולד מק’מייקל, שחרף עוינותו הגלויה כלפי היהודים התריע כי גורלם תחת שלטון נאצי יהיה מר בהרבה מזה של אזרחים בריטים – אך הערותיו לא זכו לתגובה.

עם ללא מקלט

עם חידוש הקרבות במדבר המערבי, ביוני 1942, גיבשה מועצת המלחמה במזרח התיכון תוכנית פינוי נוספת, שאושרה בחודש אוגוסט בידי הקבינט הבריטי. הפעם דובר על פינוי כללי של אזרחים בריטים מכל המזרח התיכון, מפרס ועד מצרים. הממשלה הארץ-ישראלית כבר החלה בהכנת מחסני מזון, מים ודלק לאורך הנתיב המדברי לבצרה, לשימושם של המתפנים. הנסיגה הייתה אמורה להתבצע תוך הפעלת מדיניות ‘אדמה חרוכה’ שתהרוס כל תשתית, מלבד מקורות מים ומצבורי מזון. הבריטים לקחו בחשבון שהיהודים עלולים להתעלם מההוראה להישאר במקומם, ולנסות לצאת בנתיב המיועד לנסיגת הבריטים. כדי למנוע תרחיש כזה, שישבש את התנועה ויגביר את מהומת הנסיגה, הוכנו תוכניות להשמדת כלי תחבורה אזרחיים או החרמתם בעוד מועד. עוד חששו הבריטים כי היהודים יתנגדו למדיניות האדמה החרוכה, וינסו להפריע לפינוי הצבא או להשתלט על ציוד צבאי בריטי. לפיכך נקבע שמְבצעי מדיניות הפינוי ילוו בכוחות אבטחה גדולים וחמושים.

בראשית יולי 1942 הודיע מק’מייקל לחברי הוועד הלאומי בן-צבי ואברהם קצנלסון, כי בלונדון הוחלט לפנות את הכוחות הבריטיים מהמזרח התיכון במקרה שאלכסנדריה תיפול בידי רומל. במסגרת המבצע ביקשו הבריטים למצוא ארצות מקלט לאזרחים בריטים בארץ ישראל שלא היו בתפקיד – 5,100 נפש, רובם נשים וילדים. כשבעים אחוז מהם, כך התברר, היו יהודים. למרבה המבוכה, מדינות החסות של בריטניה הודיעו שלא יכניסו לתחומן יהודים, ולא משנה מה אזרחותם. כתוצאה מכך נגנזה לחלוטין תוכנית הפינוי של היהודים בעלי האזרחות הבריטית. ייתכן שארה”ב הייתה מוכנה להעניק מקלט למספר כזה או אחר של יהודים, אך כידוע האמריקנים סירבו לקלוט פליטים יהודים מאירופה, ואין סיבה לחשוב שהיו נוהגים בצורה שונה לגבי אחיהם מארץ ישראל. יצחק טבנקין, שככל הנראה קיבל מידע על סירובן של המדינות השונות לסייע בהצלת יהודים, אמר בישיבה של מועצת הקיבוץ המאוחד בעין-חרוד (5 ביולי 1942): “לנו, ליהודים, אין ברירה של נסיגה. יש מי שאומר כי עדיין צריך להציל את הנשים ואת הילדים. אין לאן להצילם, ואין צדק בדרישה הזאת (…) במה עדיפים אישה וילד יהודי שעוזבים את ארצם ובורחים למען החיים, על פני יהודי ורשה ולודז’?

אין תקווה לפינוי“, המשיך טבנקין. “אין צבא שיכול להוציא עשרות אלפים נשים וילדים ולהעבירם למקומות בטוחים. הצבא (הבריטי) לא עשה כדבר הזה בכל הארצות. מדוע הוא חייב לעושת זאת איתנו? איך אפשר לדרוש זאת ממנו? כמה חרפה יש בדרישה הזאת? הן אנו בני ברית וחייבים ללכת עם הצבא יחד למלחמה, ואיך נדרוש פתאום שהוא יציל את נשותינו וילדינו?” (‘נוכח איום הפלישה הגרמנית לארץ ישראל בשנים 1940-1942 – מקורות ועדויות’ ליקט אורי ברנר, עמ’ 132)

התוכנית האיטלקית.

נומינאלית לפחות ארץ ישראל כמו מצרים היו אמורים להיות חלק’ מהאימפריה האיטלקית “הרומאית החדשה ” של מוסוליני שלעזרת צבאו  באו הכוחות של רומל. לא ידוע מה היו תוכניותיו המפורטות של מוסוליני לארץ ישראל אם וכאשר זו תיפול בידיו ובידי בעלי בריתו. ידוע שבפגישה עם המופתי הירושלמי באוקטובר 1941 הוא הודיע למופתי כי הוא מתייחס בחיוב לתביעות הערבים ונכון לסייע להם כמיטב יכולתו “מבחינה פוליטית ורוחנית ועל ידי מתן נשק בידיהם”. אשר ליהודים אמר מוסוליני למופתי הללו “אין להם שום סיבה היסטורית או גזעית או אחרת להקים מדינה בפלשטינה .והוא מוסוליני “אנטי ציוני וותיק “רואה ביהודים ,מרגלים סוכנים ותועמלנים בריטים ” “הם אוייבינו “סיכם הדוצ’ה את השיחה.

לאחר מכן שלח שר החוץ האיטלקי צ’יאנו מכתב למופתי שבו אישר את מחויבותה של איטליה למאבק בציונות.

עם זאת ללא קשר לדברי הדוצ’ה  ומכתבו של צ’יאנו סביר להניח שאם היו האיטלקים נכנסים לארץ ישראל יחד עם הנאצים יחסם ליהודים היה מתון הרבה יותר מזה של הנאצים כפי שהיה בארצות צפון אפריקה שם התייחסו ליהודים כמעט בהומניות והגנו עליהם בכמה מקרים מפני הגרמנים. כמובן שהשליטה בארץ לא הייתה מועברת כלל אליהם  אלא נשארת בידי הגרמנים.

“הגאוליטירים” השליטים הנאציים  של ארץ ישראל במקרה של כיבוש רומל נועדו להיות אנשי הטמפלרים  כת הגרמנית שהתיישבה בארץ ישראל  במאה ה-19 ואנשיה הפכו לנאצים מובהקים .קורנליוס שוואץ מיפו שהיה מראשוני המצטרפים למפלגה הנאצית בארץ ב1933 והפך לנציגו האישי של סגן  הפיהר רודולף הס שנמלט מהארץ  לגרמנייה סמוך לפרוץ המלחמה נועד להיות הגאליטייר של ארץ ישראל כאשר זו תיכבש.  הוא נודע כמי שהפעיל לחץ על מתישבים גרמנים בשרונה לא למכור את אדמותיהם יהודים ובזמנו שרונה הפכה לאיזור עויין שבו וממנו התקיימו תצפיות מאיימות על שכונת מונטיפיורי השכנה.

.ולדויג בוכהעלטר הירושלמי מונה לגאולייטר של עיר הקודש כאשר זו תיכבש בידי הנאצים

.במציאות ההיסטורית הטמפלרים הוחזקו במחנה שבויים בריטי ולאחר המלחמה גורשו מהארץ שבה תיכננו לשלוט ושאת תושביה שאפו להשמיד  לאוסטרליה.

תוכנית ההשמדה  הנאצית בפלסטינה.

היום אנו יודעים שלא הייתה שום אפשרות של הקמת  גטאות  בארץ כפי שסברו כמה ממנהיגי הישוב שיקרה.

הנאצים תיכננו השמדה המונית של היהודים בארץ ישראל מיד  כאשר תיכבש.

באוקטובר 1941 אמר היטלר להימלר והיידריך “”טוב שהפחד מפני השמועה שאנחנו מחסלים את היהודים ילך לפנינו… הנסיון להקים מדינת יהודים יכשל”.

אם היה רומל משתלט על ארץ ישראל אין כל סיבה לחשוב שהוא היה נוקף אצבע לטובת היהודים שם ,מה גם שהוא לא התכוון כלל להישאר שם זמן רב אלא התכוון להמשיך במסע הכיבושים שלו עד לקווקז.הוא היה משאיר אותם בידי נציגי האס אס של הימלר.  ככל הנראה אם כי רומל אולי לא היה משתתף בהשמדה ישירות בוודאי לא היה עומד בדרכם של המשמידים מגרמניה אם הדבר היה כופה עליו להתמודד עם היטלר והימלר.

. לשם ביצוע השמדת יהודי ארץ ישראל  הוקמה יחידה מיוחדת בראשות הקולונל וולטר ראוף, אחד האחראים המרכזיים לרצח ההמוני של היהודים באירופה ומי שסייע בפיתוח משאיות הגז שבהן הומתו מאות אלפי אנשים. בפקודות שקיבל עם צאתו לצפון אפריקה ניתן לו אישור לבצע “פעולות נדרשות כנגד אוכלוסייה אזרחית” – בדיוק אותו נוסח ששימש מאז אביב 1941 כבסיס לרצח ההמוני של יהודים.

היחידה של ראוף כללה שבעה אנשי אס-אס ועוד כמה קצינים ולוחמים. לשם ביצוע פעולות ההשמדה בארץ ישראל הם התבקשו לגייס משתפי פעולה פלשתינים, כפי שנעזרו בליטאים ובלטבים במזרח אירופה. על פי התוכנית היה ראוף אמור לפעול תחילה במצרים ולאחר מכן בארץ ישראל, אלא שתבוסתו של רומל באל-עלמיין שיבשה את כל התוכניות. עם זאת הקבוצה הצליחה לגרום נזק רב בתוניסיה, שם שהו כוחותיו של רומל זמן מה. ראוף רדף את הקהילה היהודית שם, ודאג לשעבד את אנשיה, לשלוח אותם לעבודות פרך שונות בבניית ביצורים, ולהחרים מהם חפצי ערך. במשך חמישה חודשים היו יהודי תוניסיה נתונים לשלטון טרור בלתי פוסק, אך בשל ההתנגדות של האיטלקים וקרבתם המאיימת של כוחות בעלות הברית, גם בתוניסיה לא הצליח ראוף לבצע את הרציחות ההמוניות שתכנן.

רומל אגב בניגוד לטענות שהושמעו לאחר המלחמה כלל לא התנגד לקיומה של יחידה זאת בצבאו . הוא או אחד הקצינים במפקדתו אישרו את קיומה ואת פעילויותיה ב20 ליולי 1942.

תוכנית “המבצר האחרון “

בקרב ההנהגה היהודית התגבשו באותה עת כמה תוכניות שונות להתמודדות עם הנאצים, ולא ניתן להצביע על תוכנית אחת שהפכה למוסכמת על הכול. עם זאת, הנחת העבודה המקובלת בקרב רוב המנהיגים הייתה שבסופו של דבר הנאצים ישאפו להשמדת כלל היישוב היהודי. רק מעטים סברו שאפשר יהיה להסתדר עם הפולשים, שבוודאי יזדקקו לכוח עבודה מקומי. הללו הזהירו מפני פעילות פרטיזנית, שתמיט כיליון על היישוב כולו. בדיון שקיימה הנהלת הוועד הלאומי ב-29 ביוני 1942 הביע מנהיג ‘הפועל המזרחי’ משה שפירא התנגדות ללחימה פעילה. “אילו היו אומרים לנו כי פלישה לארץ ישראל פירושה השמדת כל הישוב”, אמר שפירא, “הרי אז עומדת השאלה של קידוש השם ו’תמות נפשי עם פלשתים’. אבל אם יש אפשרות שנייה של חיי גטו בארץ ישראל, הרי נשארת התקווה, אם כי התקווה קלושה, שנעבור את הזמן בקורבנות, בקורבנות גדולים, אבל תהיה עוד שארית הפליטה אשר תהווה את הבסיס לבניין מחודש לאחר שוב הבריטים לארץ” (מתוך ‘נוכח איום הפלישה הגרמנית לארץ ישראל בשנים 1940-1942 – מקורות ועדויות, עמ’ 104).

זו, כאמור, הייתה דעת המיעוט. הנהגת היישוב העדיפה לפתח תוכניות של מגננה פעילה, על בסיס יחידות הפלמ”ח, שהוקמו במאי 1941 כדי להיאבק בנאצים ובעלי בריתם הערבים. השיטה שאליה שאפו הייתה “התגוננות משהה” – מכות תוקפניות קצרות שיונחתו על הכובש, ואחר כך מבצעים יזומים בהיקף רחב יותר. הפלמ”ח אמור היה להוביל פעולות גרילה נועזות של חוליות קטנות, עצמאיות אך נתונות תחת פיקוד מרכזי, שיתקפו עמדות מבודדות ויחידות קטנות, כמו משמר קדמי של רוכבי אופנוע או צנחנים. שטח הפעולה העיקרי נועד להיות דרכי התחבורה של האויב, אמצעי הובלה, מחסני נשק ותחמושת ושדות תעופה.

למעשה, את הבסיס הראשוני לתוכניות ההתגוננות היהודית הניחו הבריטים. הם סברו שאת מצעד הניצחון של רומל אפשר יהיה להאט בשלושה אזורים, שאוכלוסייתם נאמנה לדמוקרטיות: הר הדרוזים בסוריה, לבנון וארץ ישראל. גם אם ישתלטו הגרמנים על אזורים אלה, כך הניחו, ניתן להשאיר בהם יחידות שיעסקו בהתנגדות לכובש, בריגול, בחבלה ובמלחמת הטרדה מתמדת, שתשבש את אחיזתו בשטח ותכשיר את הקרקע לשובם של הבריטים.

כצעד לקראת פלישה גרמנית אפשרית התבקשה הסוכנות היהודית להקים תחנות שידור קטנות, שישמשו את שירותי הריגול לאחר בוא הכובש החדש. מי שהופקד על המשימה היה משה דיין, מפקד ‘פלוגה ב” של הפלמ”ח, שזה עתה יצא מבית החולים עם רטייה על עינו. על פי תוכניתו של דיין, תחנות שידור היו אמורות לקום בדרום, בשומרון, בבית-שאן ובאזור חיפה, כשכל אחת מהן מאוישת בשלושה-ארבע אנשי צוות, שחלקם יעסקו באיסוף מידע וחלקם בהעברתו בשידור. במקביל ארגנו הבריטים רשת ביון דומה, שתנוהל בידי שוטרים מאנשיהם בלבד. הרשת ה’יהודית’ התקיימה עד חודש מרץ 1943, אז סגרו אותה הבריטים מכיוון שברור היה שהנאצים כבר לא יפלשו לארץ.

אסטרטגיית ההגנה של הבריטים על פלשתינה גובשה בתחילת 1942. ‘המבצר האחרון בארץ ישראל’ הייתה תוכנית צבאית רחבת היקף, שכללה הקמת עמדות ירי ובונקרים, תעלות קשר, מתקני שלישות ומנהלה ומתחמי ארטילריה. מגמתה הייתה לחסום את כל הדרכים המחברות בין עמקי הצפון ומישור החוף, כמו ואדי מילק וואדי ערה. מבחינת הקרקע התבססה התוכנית על רכס הכרמל והגבעות מדרום לו, עד לגלבוע ועד הרי מזרח השומרון השולטים על הדרכים מבקעת הירדן לשכם. באפריל 42′ רוב המערכים המבוצרים כבר נמדדו ושולטו. עמדות הנשק הכבד סומנו, המוקשים הונחו והשטח גודר. בהר הכרמל הוכנה קבוצה של מתחמים, שהמבוצר ביותר שבהם היה זה שבמסעף נשר. השרפה הגדולה שפרצה בכרמל בסוף שנות ה-80 וכילתה שטחי יער וחורש נרחבים, חשפה את הביצורים שבנו הבריטים במקום, עם תעלות קשר, בונקרים, עמדות ירי ותצפית, עמדות מרגמה ונשק נ”מ ומבנים מסוגים שונים לשימושם של חיילים.

לפי התרחיש שצפו הבריטים, כוח הפלישה הגרמני יורכב משש דיביזיות – שתיים משוריינות וארבע ממוכנות, שינועו במהירות אחרי כוחות הברית הנסוגים. הבריטים העריכו שלהם עצמם יידרש זמן כדי להתארגן במערכים שהוכנו באזור ההר. על פי תוכניתם, שישה צוותי קרב גדודיים חדשים ורעננים, שלא השתתפו במערכה בסוריה, ישמשו בינתיים כמסך מאבטח ויפעלו כנגד הגרמנים בפשיטות, מארבים, חסימות, חבלות וקרבות השהיה שונים. צוותי הקבע האלו יפעלו במרחב המשתרע מעמק בית-שאן במזרח עד עכו במערב.

הבריטים לא העריכו את היישוב העברי כגורם חשוב במערך הצבאי הלוחם נגד הנאצים. מבחינתם, היתרונות שניתן להפיק מגיוס נרחב של היהודים לא היו שווים את התסבוכות הפוליטיות הצפויות עקב כך מול הערבים. באוגוסט 42′ הם הודיעו שליישוב יינתנו אמצעים להגן על עצמו כנגד הגרמנים, וזאת בשתי דרכים – הקמת רגימנט ארץ-ישראלי, וחימוש משטרות היישובים היהודיים. בשטח, הבטחות אלו לא מומשו בגלל התנגדות המטה הצבאי הבריטי, שחשש כי הנשק שיימסר ליהודים לא יוחזר לאחר נסיגת הגרמנים.

מצדה שעל הר הכרמל

תכנית הכרמל, תכנית הצפון

מפה מודרנית של איזור “תוכנית הצפון “

אך גם בלי הגיבוי הבריטי, היישוב העברי לא התכוון לשבת בחוסר מעש. התוכנית המרכזית של ארגון ההגנה למקרה של פלישה נאצית-איטלקית במקביל למרד ערבי הייתה ‘תוכנית הצפון’, שכונתה גם ‘מצדה שעל הכרמל’ או ‘תוכנית טוברוק’, על שם עמידת הגבורה של החיילים הבריטים בצפון אפריקה כנגד רומל. הרעיון היה להקים מאחז מבוצר על הכרמל, ולנהל משם מאבק פרטיזני. התוכנית הייתה נפרדת ממקבילתה הבריטית, אם כי מתכנניה בהחלט לקחו בחשבון את הביצורים שהקימו הבריטים על הכרמל, והתכוונו להשתמש בהם בבוא יום פקודה.

במסגרת ‘מצדה שעל הכרמל’ היו אמורים אנשי ההגנה להעביר לאזור חיפה לוחמים ומספר רב ככל הניתן של אזרחים, ולהילחם בפולשים ובבעלי בריתם עד לאדם האחרון. מצדה של המאה ה-20 הייתה אמורה להשתרע מהים במערב, להקיף את ואדי מילק, בת-שלמה שפיה וזיכרון-יעקב, להמשיך במזרח לכפר-חסידים ועד מורד שפרעם, ולהיסגר בצפון דרך מורדות הכרמל המזרחי, נשר ויגור. ישראל גלילי, מראשי ההגנה, קבע כי “ניתן לבצר חבל ארץ, נאמר חיפה צפונה, אשר בו יתרכזו כל לוחמי ישראל, חברינו שבחיל הנוטרים וחברינו אשר בהגנה העצמית, בתוכנית משותפת עם מפקדת הצבא, בסיוע מן האוויר ומן הים ובסיוע ארטילרי, בו יעמדו עד תום במטרה להחזיק מעמד או ליפול בקרב”.

הצפון נבחר מאחר שמדובר בשטח הררי, שבו ניתן להסתיר יחידות לוחמות ולעכב התקדמות של צבא. בדרום, לעומת זאת, כל דרך חסומה ניתנת לתיקון בנקל או לעקיפה. את הפרטים עיבד האדריכל יוחנן רטנר, שהיה ראש המפקדה הארצית הראשון של ה’הגנה’, יחד עם מייסד הפלמ”ח יצחק שדה. התוכנית התבססה על 36 גדודים, שיקימו בכרמל, בעמק זבולון, בעמק יזרעאל ובחלק מהגלבוע ביצורים חזקים שיכולים לעמוד כנגד ארטילריה. תקוותם של אנשי ההגנה הייתה שהכוחות הגרמניים שייכנסו בשערי הארץ, ובוודאי האיטלקיים, לא יהיו בהכרח ברמה הגבוהה ביותר, והם יגיעו לכאן עייפים ומותשים ממסע ארוך במדבר, כשמאחוריהם קווי אספקה ארוכים ופגיעים, וללא בתי מלאכה של ממש לתיקון כלי רכב משוריינים וציוד אחר. במצב דברים כזה, סיכוייהם של הלוחמים מהיישוב לעמוד מול הכוח הפולש ולהסב לו נזקים כבדים לא היו גרועים כלל. מה גם שניסיון המלחמה – למשל בסטלינגרד – הראה שאזור זרוע בנייני בטון מתאים להגנה עיקשת גם נגד כוחות הנהנים מציוד חדיש.

עוד נערכו תוכניות להשתלטות בכוח על מחסני נשק של הצבא הבריטי הנסוג, ובכלל זה תותחים, תותחי נ”מ, תחמושת ומוקשים. התוכנית הביאה בחשבון כי אלפי חיילים ארץ-ישראלים ששירתו בצבא הבריטי יצטרפו, על רכבם וציודם, אל המגנים בכרמל, ולא ימשיכו בנסיגה אל מעבר לגבולות הארץ. אנשי ההגנה תכננו גם את דרכי הנסיעה של חיילים יהודים ממדינות אחרות אל ארץ ישראל, שכן הדרכים העיקריות יהיו בוודאי מלאות בכוחות הנסוגים. הם אף באו בדברים עם יהודים ששירתו ביחידות שריון דרום-אפריקניות, והללו אכן הודיעו כי יצטרפו ללוחמים הארץ-ישראלים.

התוכנית הלכה וקרמה עור וגידים. נערכו כבר הכנות לפיצוץ גשרים ודרכי מעבר כדי להקשות על התקדמות הגרמנים והאיטלקים. בכפר תל-אל-כביר הוקמה המפקדה הראשית של ‘מצדה שעל הכרמל’, והוגדרו מחסנים ומערות שבהם ייאגרו מזון ומים עבור האוכלוסייה. במקביל גובשה תוכנית-אב נוספת, לאפשרות של ריכוז יישוב יהודי בדרום, בגבעות מול שדה התעופה של תל-נוף. גם כאן היו תוכניות לחסימת כבישים ופיצוץ גשרים, אך איש לא חשב שבאזור הפתוח הזה אפשר יהיה באמת לעמוד מול הפולש; הכוונה הייתה לנסות לבלום את התקדמותו לזמן מסוים, ולנהל את הקרב המכריע בכרמל.

הייתה או לא הייתה תוכנית הצפון ?

למרבה הצער, מסמכי התוכניות המפורטות לא נשתמרו. הם הושמדו ב-1946 בפקודת יוסף אבידר – מראשי ההגנה ולימים אלוף בצה”ל – שלא ראה צורך להמשיך לשמור עליהם. לימים הביא הדבר לכך שהיסטוריונים יטילו ספק בעצם קיומה של התוכנית

. “מדובר באגדה שנועדה לצרכים פולמוסיים, נגד גיוס חברי פלמ”ח לבריגדה הבריטית בסתיו 1944“, קובע פרופ’ יואב גלבר. “כתבתי על כך בשני הכרכים הראשונים של ספרי על תולדות ההתנדבות – בראשון התייחסתי למה שהיה באמת ב-1942, ובשני כתבתי על שורשי המיתוס שצמח ב-1944. אחרי כל התגובות והירידות עליי, כתבתי ספרון בשם “מצדה” — ההגנה על ארץ-ישראל במלחמת-העולם השנייה, (הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, רמת-גן תש”ן (1990)”  שבו הבאתי תעודות המוכיחות זאת, ומאז יותר ויותר מסכימים בלית ברירה עם דבריי.

“יום לפני שהופיע הספרון הזה פגשתי במקרה את החזאי אורי בץ, והוא סיפר לי שמצא בבוידעם של אבא שלו, שהיה קצין ההנדסה של ההגנה, את ‘המפות של תוכנית הכרמל’, כדבריו. בץ שאל אם הן מעניינות אותי, ואתה יכול לתאר לעצמך את הרגשתי. התייצבתי אצלו בירושלים, והוא הראה לי גליל מפות של הכרמל עם כל מיני סימונים לא ברורים בכחול שמסמלים את כוחותינו וסימונים אדומים לאויב. בדיקת המקרא של המפות הראתה לי שכולן הודפסו ב-1943, ולא יכולות להיות קשורות בצורה כלשהי לתוכנית הכרמל. מיד נרגעתי”.

ובכל זאת, ניתן היה לצפות שהיישוב היהודי ייערך בדרך כלשהי ללחימה, כשרומל עומד בשערי הארץ.

: אלי : מה לדעתך היו תוכניותיו של רומל  מחד והפיקוד הגרמני העליון מאידך לגבי ארץ ישראל ?

גלבר :”לא היה מצב של איום פלישה בקיץ 1942. הסכנה האמיתית נשקפה באביב 1941, לפני הפלישה הגרמנית לרוסיה ואחרי נפילת יוון וכרתים, עם הצרפתים ששולטים בסוריה והמהפכה הפרו-נאצית בעיראק. ב-1942 היה שבוע של פאניקה עד שבלמו את רומל בקרב הראשון (מתוך שלושה) של אל-עלמיין, ואז הפאניקה נרגעה. גם לרומל עצמו לא היו שום תוכניות לגבי ארץ ישראל. הוא הגיע לאל-עלמיין עם כמה עשרות טנקים ובלי דלק. כעבור חודש, אחרי שצבר כוח, ניסה לפרוץ את הקו הבריטי ונכשל, ומאז היה במגננה”.

אלי : מה בעצם הביא אותך לפקפק בקיומה של תוכנית הצפון?

גלבר :”העדויות עליה סותרות זו את זו מבחינת ייעודה, ומתייחסות לתקופה שבה רומל עוד עמד באמצע הדרך בין בנגזי לטריפולי ואיש לא ראה אותו מגיע לכאן. האיום שהבריטים ראו היה פלישה גרמנית מצפון במקרה של התמוטטות הצבא האדום, והאיום שההגנה ראתה הייתה התפרצות מחודשת של המרד הערבי. אני לא חושב שיש כאן מחלוקת בין היסטוריונים – לפחות לא בין אלה שבקיאים בחומר”.

למרות ההצהרה הזו, דעתו של גלבר שנויה מאוד במחלוקת בעולם המחקר. ספרו של שאול דגן ‘תוכנית הצפון’ (:חיפה   מוסה דאג: היערכות ארגון ה”הגנה” מול סכנת לישתם של כוחות גרמניה הנאצית לארץ-ישראל.  הוצאת משרד הביטחון, 1994), שנחשב למילה האחרונה בחקר הנושא, מפריך אותה באופן יסודי.

ההיסטוריון הצבאי ד”ר אורי מילשטיין דוחה את טענותיו של גלבר  מכול וכול.

מילשטיין : “יש טוענים ש’תוכנית מצדה’ לא הייתה ולא נבראה, אלא הומצאה אחרי המלחמה כדי להצדיק את חוסר המעש של ארגון ההגנה ושל הפלמ”ח. לדעתם, הפלמ”ח השתמט מלהילחם כנגד גרמניה הנאצית, שעה שרבים מבני היישוב התנדבו לצבא הבריטי ולחמו בחזיתות השונות לרבות באל-עלמיין. טיעון זה מבוסס על כך שלא נמצא מסמך המפרט את התוכנית. אני טוען נגד רוב ההיסטוריונים האוניברסיטאיים שכאשר הם מסתמכים בעיקר על מסמכים, הם מפיקים היסטוריה מיתולוגית. כך למשל אצל אניטה שפירא אין זכר לטבח שביצעו אנשי הגדוד השלישי של הפלמ”ח בכפר עין-זיתון במהלך מבצע יפתח. אמנם אין מסמך שמעיד על הטבח, אבל יש הרבה זיכרונות ועדויות, וההתעלמות מהם מעמידה בספק את איכותם של המחקרים על התקופה. אני לעומת זאת מתאמץ להשיג כמה שיותר מסמכים, אך גם מראיין את אישי התקופה אפילו שנים רבות אחר כך. על ‘תוכנית מצדה’ שמעתי מאנשים רבים, לרבות מישראל גלילי שהיה ממפקדי ההגנה, יגאל אלון שהיה סגן מפקד הפלמ”ח, ואורי ברנר שבתור אחד המפקדים בארגון היה אמור להשתלב בתוכנית. וכפי שאמר פעם ראש הסי-איי איי: אם שלושה שקרנים אומרים באופן בלתי תלוי את אותו הדבר, סימן שזאת האמת”.

תוכנית “ירושלים ” של האצ”ל

כרזה של אירגון האצ”ל משנת 1942

באצ”ל הכירו היטב את דיוני ‘ההגנה’ בנושא ההכנות לפלישה נאצית. ‘תוכנית הצפון’ אף הודלפה לארגון המתחרה, והדבר עורר מבוכה פנימית עצומה בהגנה. שני מפקדים הועמדו למשפט פנימי שנמשך שנה, ובסופו נמצאו אשמים בהתנהגות שאינה הולמת וננזפו.

לאצ”ל, שכלל אז בערך 4,000 חברים (לעומת כ-30 אלף של ההגנה), הייתה תוכנית משלו למקרה של פלישה נאצית. כמעשה של ייאוש התכוון הארגון לכבוש את העיר העתיקה בירושלים, לרכז שם אלף לוחמים שיבואו מכל הארץ, ולנהל מתוך החומות את הקרב האחרון. למבצע הזה יהיה גם פן סמלי היסטורי: הלוחמים יכריזו על כינון מדינה עברית והחלת ריבונות יהודית על הר הבית – ואזי יגנו על העיר העתיקה עד לאחרון שבהם.

לאצ”ל לא היו שום אשליות. ההנחה הייתה שזה יהיה קרב אבוד, וכי הנאצים ישמידו את היישוב היהודי בירושלים ועמו את כל המקומות הקדושים ליהדות. עם זאת, היו מי שקיוו כי ניתן יהיה להחזיק מעמד בתוך החומות אפילו חודשים. צפיפות הבתים, הם העריכו, עשויה למנוע מהגרמנים להכניס לרובע היהודי כוחות משוריינים. עוד דובר על שימוש במקומות הקדושים לנצרות ולאסלאם, כמו מסגד אל-אקצה, כנסיית הקבר ואתרים אחרים כבסיסי לחימה, מתוך הנחה שמנהיגים נוצרים ומוסלמים יפעילו לחץ על הנאצים שלא להפגיז את האתרים הללו. ייתכן, חשבו באצ”ל, שזה יהיה המפתח להאטת הקרבות עד שבעלות הברית יפרצו מחדש לארץ ישראל.

אמנם  לאיש לא היה ספק שהנאצים  אם זה יהיה תלוי רק בהם אכן ישמידו בסופו של דבר  גם את  הרובע היהודי וגם  את  כל המקומות הקדושים ליהדות לנצרות ואולי אף לאיסלאם  בעת המאבק.  השאלה הגדולה  הייתה כמה זמן זה יקח להם.

הנחת היסוד  של ראשי האצ”ל הייתה שייתכן סיכוי   שהחשש  בעל הבסיס המוצק ביותר   מהחרבתם המוחלטת והסופית  והבלתי נמנעת  של  כל  המקומות הקדושים לנצרות ולאיסלאם   באיזור ירושלים אולי יביא ללחץ מספיק חזק מצד הכנסיות הנוצריות  ואולי אף מנהיגים מוסלמיים בעלי השפעה על הנאצים  ( כמו המופתי המוסלמי של ירושלים חאג’ אמין אל חוסייני שספק אם יתלהב מהחרבת אל אקצא בידי הנאצים ..)  שאולי יביא להאטת הקרבות עד שבעלות הברית יפרצו מחדש לארץ ישראל.

בירושלים הוקם כבר מטה מיוחד, שהחל לאגור נשק, מזון, תרופות, מכלי מים וגם סיגריות. בסניפי אצ”ל ברחבי הארץ הוחל בגיוס אנשים מתאימים וציוד. בבית הכנסת ‘החורבה’ הוטמנו מתחת לארון הקודש כלי נשק ותחמושת, לשימוש בעת מתקפת הגרמנים על המקום. הסליק התגלה רק ב-2010, בעת ביצוע עבודות השחזור בחורבה; התברר כי בימי מלחמת העצמאות לא היה דבר קיומו ידוע למגני ירושלים, ולכן לא פתחו אותו.

תוכנית המקובלים

והיה עוד ניסיון לעצור את רומל, בדרך שונה לחלוטין, בטרם יפגע ביישוב היהודי. כמה מהמקובלים של ארץ ישראל – בהם האדמו”ר מהוסייטין ורבי שלמה מזוהיל – התכנסו וטיכסו עצה כיצד לפעול בעת כזאת. בעקבות פגישתם פתחו הרבנים במגוון פעילויות קבליות. חבורה אחת יצאה להתבודד בהרים, חבורה שנייה ישנה במערות שבמדבריות, והיו מי שנסעו להשתטח על קברו של ‘אור החיים’, רבי חיים בן עטר, השוכן בהר הזיתים. סופר שאותיות השם המפורש זהרו על הקבר באור מיוחד, ואז ידעו המקובלים שתפילתם התקבלה.

בקבר רחל בבית-לחם התכנסו כ-150 איש שהתפללו לביטול הגזרה, ובמקביל התקיימו תעניות ועצרות תפילה בכותל המערבי ובבתי כנסת שונים. מסופר כי המקובל רבי יהודה פתיה (סבה של חוקרת הקבלה חביבה פדיה), שחיבר תפילה מיוחדת, ביצע הקפות וצומות יחד עם מקובלים אחרים, וכולם בכו כשבידיהם צלחות לאיסוף הדמעות. הרב פתיה שתה את הדמעות, התעלף, ואז הופיעה פתאום דמותה של רחל אמנו והכריזה שהפלישה תיעצר. את סדרי התפילה פרסם הרב כחוברת מיוחדת בשם ‘מחברת אסירי התקווה’. הסופר חיים באר מספר שפתיה גם עלה על מטוס, טס סביב ארץ ישראל, ובנקודות מסוימות שחט תרנגול בהתאם לטקס קדום שמטרתו להפוך גבולות לבלתי חדירים.

פניה שלום, רעייתו של חוקר הקבלה גרשום שלום, סיפרה שבאותם ימים הגיעה אל בעלה משלחת מיוחדת של מקובלים, שביקשו כי ילמד אותם כיצד להפעיל כוחות שיחסלו את היטלר. החוקר אמר להם שאסור לעורר כוחות כאלה. לדברי פניה, הם בכל זאת ניסו; לאחר שסגנו של היטלר רודולף הס נחת באנגליה ונשבה, העיר בעלה שהם גם כמעט הצליחו. תפילות למען מטרה דומה קיימו רבי משה בידרמן מלעלוב והמקובלים רבי שמעון צבי הורוביץ ומשה סקרובון. בשנות המלחמה הם ערכו טקסי החרמה ותקיעה בשופרות תוך הזכרת שמותיהם של גנרלים נאצים בכירים שונים ושמות אמותיהם. לימים נטען שכל אלו שננקבו בשמות אכן מתו בקרבות.

תוכניתם של הערבים

לאיום שנשקף ליהודי ארץ ישראל מצד הגרמנים נלווה איום נוסף, קודר לא פחות. בדיון שקיים הוועד הפועל של ההסתדרות באפריל 1941 אמר יצחק טבנקין: “אמנם הסכנה הכי גדולה היא היטלר שיבוא וישמיד אותנו, אבל קודם כול, כנגד זה לא יעזור לנו שום דבר. אבל עדיה ולפניה עומדת לנו הסכנה הממשית, והיא הערבית (…) אני חושב שלא לשלטונות הגרמניים נופקר, לערבים יפקירו אותנו עוד בטרם תהיה פלישה”.

חששותיו של טבנקין היו מעוגנים היטב במציאות. הדיווחים שקיבלו הגרמנים סיפרו כי המוני ערבים מחכים בארץ ישראל בקוצר רוח  ובציפיה לפלישתם.

מה היו עושים הערבים אם רומל היה מנצח באל עלמיין ופולש לארץ ישראל ?

ערביי ארץ ישראל הריעו בזמן הקרבות להיטלר שאותו כינו “אבו עלי “מילה נרדפת לגבורה וכושר מנהיגות.של איש חייל מנצח או חאג’ נומור ( הנמר ). . כינוי זה גם לא היה מסכן אותם עם השליט הבריטי. שלא במפתיע שהערבים כמו הבריטים החלו לייחס לרומל כוחות על טבעיים של ממש כאילו הוא יותר מגנרל גרמני ממוצע.הערבים האמינו ששום כוח לא ימנע מאבו עלי לחדור לפלסטינה.ביוני 1942 הייתה סכנה אמיתית שערבים בעיראק סוריה ופלסטינה יפתחו במרד כנגד הבריטים .בפלסטינה הוקמה הועדה האנטי אנגלית תנועת לחימה פלסטינאית מידועת היטב על המצב הצבאי של הבריטים ועלה מבנה שלהם שחיכתה לרגע הנכון כדי למרוד בהם? הערבים יצאו להפגנות ביוני בלבנון ובסוריה כנראה גם כתוצאה של כסף של סוכני הציר ששילמו למשל לנשים לצאת להפגין כנגד הבריטים..

עדות להלך הרוחות אפשר למצוא בכך שבקיץ 42′, חרף המצב החמור בחזית המצרית-לובית, נשארו חלקים מהגיס הביטי בארץ ישראל כדי להגן על היהודים מפני מתקפות ערביות. זאת ועוד: במקביל להתקדמות של רומל מזרחה, ערקו משורות הצבא הבריטי לא פחות מ-8,000 חיילים ערבים, מהם 7,000 מארץ ישראל. הללו נטלו את נשקם וירדו למחתרת כדי להצטרף לחילו של רומל לאחר שיפלוש לאזור..

כאשר התקרב רומל לארץ ישראל, הפכה התמיכה הערבית בו גלויה מתמיד. ביולי 1942 נאלצו הבריטים לפרוק את החימוש מיחידות מצריות שלכאורה סרו למרותם, אך למעשה היו פרו-נאציות וברור היה כי בבוא הרגע יפנו את נשקן כנגד השלטון הבריטי.

ביוני 42′ נערכו בלבנון ובסוריה הפגנות אנטי-בריטיות, שככל הנראה חלק ממשתתפיהן קיבלו תשלום מסוכני מדינות הציר. לבריטים היה ברור כי קיימת סכנה מוחשית שערבים בעיראק, בסוריה ובפלשתינה יפתחו במרד כנגדם. כאן בארץ הוקמה למשל ‘הוועדה האנטי-אנגלית’ – תנועה פלשתינית שעקבה מקרוב אחר כוחות הצבא של הבריטים, וחיכתה לרגע הנכון כדי לפתוח במרד. הרגע הזה, ידעו כולם, יגיע ברגע שרומל יתקרב לארץ ישראל, אז תופעל העוצמה הערבית גם כנגד היהודים. למשטרה הבריטית זרם מידע מודיעיני על נשק שנאגר בכפרים ערביים לקראת כניסתו של רומל.היה ברור שהערבים מתכוננים למרידה כללית כנגד בריטניה  ברגע שרומל יתקרב לארץ ישראל. אין כל ספק שהעוצמה הערבית הייתה מופעלת כנגד היהודים ברגע שהמרד היה מתחיל בדומה  למה שעשו הלאומנים בליטא ולטביה כנגד היהודים עם הכיבוש הנאצי של ארצותיהם.

אנואר סאדאת וסוכני רומל 

בשלב הראשון רומל קיוה שכיבושיו במצרים  יביאו למהומות של המצרם כנגד הבריטים שיביאו לנפילת שלטונם במצרים..

הגרמנים כבר התכוננו לכיבוש מצרים שהדוצ’ה  האיטלקי ראה בה את אחוזתו הפרטית והורה לנהוג ידידות במצרים.   .

הוכנו עלונים שבהם הודיע רומל שהוא בא לשחרר את המצרים מעול הבריטים.  בדרגים הבכירים הוחלט שאפשר יהיה להשאיר את מלך מצרים פארוק על כסאו .לגרמנים לא הייתה כל בעיה עימו במיוחד מאחר שאחותו הייתה קיסרית פרס. אך הוחלט שיהיה צורך לסלק את ממשלתו של פארוק. הוחלט שמערכת המנהלית במצרים תישאר על כנה . צעדי ענישה ומשמעת על כל פעולה כנגד גרמניה ינקטו אחר כך.

הנאצים העבירו בתחנת הרדיו שלהם ששידרה בערבית קריאות לתושבי מצרים לקום נגד היהודים הזוממים נגדם, ולהרוג את כולם.

לרבים מהמצרים הייתה נוכחותו של רומל ארצם רצויה חלק מהאוכלוסייה במצרים תמכו במעצמות הציר מתוך תקווה שהן יסלקו את הבריטים ממצרים בבעיטה תכף ומיד.המלך פארוק עצמו נטה לתמוך במעצמות הציר בניגוד למפלגת הואפאד שתמכה בבריטים.

במצרים היו מצרים רבים שתמכו בכל לב בפלישה הגרמנית בהם היה קצין מצרי בשם אנואר סאדאת שהיה חבר אז בקבוצת קצינים שאפתניים ומרדניים שבראשה עמד קצין צעיר אחר בשם גמאל נאצר.  לימים הוא סיפר בזיכרונותיו:שבאותה תקופה  הוא העריץ את הנאצים ואת “מכונת המלחמה הגרמנית המנצחת ” הוא קיווה שהם יביאו לסילוק הבריטים שנואי נפשו ששלטו אז במצרים. .

אנואר סאדאת סיפר בזיכרונותיו על תמיכתו הנלהבת בגרמנים  הפולשים וניסיונותיו ליצור עימם קשרים ניסיונות שלא צלחו. הוא סיפר שיצר קשר בשמחה  עם שני סוכנים נאציים לבושים מדים בריטיים שנשלחו בידי רומל כדי לקבוע מרכז ביון בקהיר. הם נשאו על גופם רבע מליון דולר בשטרי כסף בריטים מזוייפים שהודפסו על ידי הגרמנים כמון כן היה חבוי במכוניתם משדר רדיו רב עוצמה.סאדאת אסף עבורם מידע מודיעני ( שאת ערכו קשה להאריך מדבריו ) הם היו אמורים לשדר את המידע הזה אל מפקדתו של רומל כדי להכשיר את הקרקע להשתלטות צבאית גרמנית על מצרים.  אולם הללו ,סיפר סאדאת הסתבכו בטיפשותם עם רקדנית מצרית  שהייתה בו זמנית פילגשם של קצין בריטי וכתב אמריקני  המידע התברר כלל לא היגיע אל רומל ואת הכסף הרב שהופקד בידם הם ביזבזו על חיי הוללות שתייה ושתי גברות יהודיות מפוקפקות .י ואז הוסר הלוט מעל זהותם האמיתית והם נלכדו בידי המודיעין הבריטי . הדבר הביא למאסרו של קצין מצרי צעיר שהיה מעורב בפרשה אולם איש לא ייחס קשר לעצורים עם סאדאת. לדברי סאדאת היה זה רק וינסטון צ’רצ’יל שעבר בקהיר באוגוסט 1942 וביקש להיפגש עם העצירים הנאצים באוזניו של ראש ממשלת בריטניה פתחו העצירים את לשונם וסאדאת נאסר הועמד למשפט צבאי הואשם בחתירה נגד ביטחון המדינה בעת מלחמה ”  ונשלח למחנה מאסר.

אמנם ההיסטוריונים כיום מטילים ספקות באמינות פרטי הסיפור של סאדאת  ויש הרואים בו פרי דמיון מפותח אולם נראה שהוא לכל הפחות משקף רגשות של תמיכה במעצמות הציר שאכן היו נפוצים במצרים בעת הפלישה של רומל.

סאדאת בכל אופן בעת תקופת שלטונו הקים באל עלמיין מוזיאון מיוחד שהקדיש לקרב ולרומל הנערץ עליו ובעת ביקור בגרמניה ביקש באופן מיוחד להיפגש עם בנו של רומל ולדון עימו על חיי  הגנראל הנערץ.

תוכניתו של המופתי הירושלמי

המופתי הירושלמי נפגש עם אדולף היטלר לדיון על מה לעשות עם יהודי ארץ ישראל .

אחת השאלות החשובות שעלו באותם ימים הייתה מה יעשה המופתי לשעבר של ירושלים חאג’ אל-אמין אל-חוסייני. בשנות ה-20 וה-30 עמד אל-חוסייני בראש המאבק הערבי כנגד היהודים, הסית כנגדם והיה אחראי באופן ישיר לפרעות ואחר כך למרד הערבי. בראשית שנות ה-40 נמלט לגרמניה, והפך לעוזרו הערבי הראשי של הפיהרר. בפגישתם של השניים ב-28 בנובמבר 1941 הצהיר אל-חוסייני כי היטלר נהנה מאהדתו ומתמיכתו של העולם הערבי כולו, וכי הערבים ישמחו לעמוד לצדו במאבק כנגד האויב היהודי והאויב הבריטי – לא רק באמצעות מעשי חבלה אלא גם בהקמת לגיון ערבי שיילחם יחד עם הנאצים. המופתי ביקש מהיטלר לתמוך במאמצי הערבים לקבל עצמאות בסוריה ובארץ ישראל, ובן שיחו הכריז שהוא כמובן מתנגד למדינת לאום יהודית בפלשתינה, שרק תהיה מרכז לאינטרסים היהודיים ההרסניים. הוא הבטיח לאל-חוסייני שבמהרה יגיע הצבא הגרמני לקצה הדרומי של הקווקז, ואז יזכו הערבים בחירות. המטרה היחידה של גרמניה באזור, כך אמר, תהיה “השמדה של היהודים החיים באזורים ערביים תחת הגנת הבריטים”, דהיינו היישוב בפלשתינה והקהילות היהודיות בארצות השכנות.

על פי הדיווחים מאותם ימים, המופתי היה מרוצה מאוד למשמע הדברים, והחל ללחוץ על היטלר ובכירי הנאצים לפרסם הצהרה ברורה שאותה יוכל להפיץ בקרב עמיתיו במזרח התיכון. אלא שהגרמנים, כדי לא להרגיז את בעלי בריתם הצרפתים של וישי ואת הטורקים ששמרו על ניטראליות במלחמה, העדיפו לא להיות ספציפיים מדי באשר לעצמאות הערבית (הצהרה כזאת פורסמה לבסוף בנובמבר 1944, כשאף חייל נאצי כבר לא היה על אדמת מזרח התיכון). המופתי, מכל מקום, לא היה זקוק להצהרה כזו כדי לפתוח במסע תעמולה של הפצת שנאה כנגד היהודים במזרח התיכון. הוא הציג אותם כאויבים הראשונים במעלה של הערבים ושל האסלאם, וכמי שקוללו לנצח בידי הקוראן ויש להשמידם.

כאשר כבש רומל ביוני 1942 את מבצר טוברוק, היה זה בעיני המופתי האות לעבור שלב אחד הלאה. בשידורי רדיו מברלין הוא קרא לערבים להצטרף לנאצים ולצאת לג’יהאד כנגד ארצות המערב והיהודים. אל-חוסייני הציע לנאצים כי הוא עצמו ייסע למצרים כשתיכבש, ויפיץ שם תעמולה שמטרתה להשיג שיתוף פעולה מצד הערבים. כמו כן הציג תוכניות לתמיכה מרחוק בפעולות גרילה בארצות הערביות ובפלשתינה, כדי להטריד את הכוחות הבריטיים ללא הפסק לקראת הפלישה הגדולה. בין המלצותיו: “הריסה של רחובות, גשרים ודרכי תקשורת כדי לעורר מרידות בפנים הארץ, והקמה של יחידות צבאיות ערביות רגילות, שיילחמו כתף אל כתף עם גדודיהן של מדינות הציר. היחידות הללו ישפיעו לטובה על המורל בארצות הערביות, וימשכו אליהן את המתנדבים הערבים בצבא הבריטי. כל זאת כהכנה למרידות ולשיבוש פעולת האויב בעיראק, בסוריה ובפלשתינה”.

. בארץ נפוצו שמועות שלמופתי יש  תוכנית להקים בעמק דותן משרפות נוסח אושוויץ  אליהן היו צריכים  להיות מובלים יהודי ארץ ישראל ושאר ארצות המזרח הקרוב וכן יהודי צפון אפריקה. בהחלט ייתכן שלמופתי אכן היו מחשבות רציניות בכיוון זה בהתאם למה שראה אצל ידידיו בגרמניה הימלר ואייכמן.

אבל אם היו לו מחשבות כאלו הוא נאלץ לוותר עליהן.ידוע לנו בכל אופן  המופתי פתח ב-1944  במסע תעמולה מטעם הרייך של הפצת שנאה כנגד היהודים במזרח התיכון והצגתם כאויביים הראשונים במעלה של הערבים ושל האיסלאם שיש להשמידם. ושקוללו לנצח בידי הקוראן. הוא הישווה אותם בנאום ב1943 לחרקים נושאי מחלות .והיו לוט קשרים אדוקים עם המבצע הראשי של הפיתרון הסופי אייכמן. ידוע שבעקבות שיחותיו עם המופתי ולאחר ששמע על ההערצה להיטלר אצל הערבים הינריך הימלר ראש האס  אס הורה במאי 1943 לחפש בשיטתיות קוראן אחרי קטעים שיוכלו להראות שהוא מנבא על היטלר כמי שיבוא להשלים את עבודתו של הנביא מוחמד. אך נציגי האס אס רק יכלו להודיע אחרי חודשים של עבודה שהם לא מצאו שום דבר בעניין. המנהיג הנאצי ארנסט קלטונרונר בכל אופן טען בנאום מ1943 שהיטלר זהה עםהמהדי של הקוראן שיופיע בקץ כל הזמנים להביא צדק.

הימלר עצמו נאלץ  להודות לעומת זאת שאי אפשר לטעון שהיטלר  הוא הנביא מוחמד שקם לתחייה או המהדי אבל  קבע שאפשר להציגו כאיסא (ישו ) שבקוראן שבקץ הימים ישמיד את המלך היהודי הדאג’דג’אל.

אין חסינות מפני גרילה

הפנטזיות הערביות והחששות היהודיים נמוגו כאמור באוקטובר 42′, עם תבוסתו של רומל באל-עלמיין. “לכאורה הניצחון בסטלינגרד היה חשוב ומכריע הרבה יותר”, אומר מילשטיין. “הנזק שנגרם לגרמנים באל-עלמיין היה צנוע יחסית – בין 30 ל-35 אלף הרוגים, לעומת כ-100 אלף חיילי מדינות הציר שנהרגו בסטלינגרד ועוד 120 אלף שנלקחו כשבויים ורובם מתו בשבי. אבל הקרב באל-עלמיין גם פגע בתדמיתו של רומל כגיבור, והחליש מאוד את מעמדה של איטליה. מוסוליני הפך כעת למשרתו הנרצע של היטלר, חסר יכולת החלטה משלו.

אלי :האם לדעתך בהנחה שרומל היה  פולש לארץ ישראל לכוחות היהודיים ארץ היו סיכויים לעמוד כנגדו ?

ד”ר אורי מילשטיין   :

רומל הוכה במערכת אל-עלמיין משום שנגמר לו האוויר. לצבא הגרמני, שבאותו זמן הלך והסתבך בברית המועצות, היה כמעט בלתי אפשרי לשלוח לו תגבורת. מכאן שאף אם היה רומל מכה את מונטגומרי במדבר המערבי ומגיע בסופו של דבר לארץ ישראל, כושר הפעולה שלו היה חלש. במצב כזה אפשר היה לעמוד מולו, להתישו, ובסופו של דבר להכותו בעזרת כוחות שלכאורה נחותים ממנו בהרבה. הצבא הגרמני, כמו רוב הצבאות בעבר ובהווה, לא היה בנוי להילחם בכוחות גרילה. על נפוליאון אמרו שהוא הפסיד את הקיסרות לא ברוסיה אלא על ידי הגרילה בספרד. ליהודים היה סיכוי להקיז את דמם של כוחות רומל, בדיוק כמו שחזבאללה הקיז את דמו של צה”ל והבריח אותו מדרום לבנון.

“ואשר לרומל עצמו: הוא היה אמנם מפקד שריון מוכשר, אך כמפקד חזית הוא נכשל בבלימת כוחות בעלות הברית במבצע ‘אוברלורד’, הנחיתה בחופי נורמנדי ב-1944. אותם דברים אמורים, עם כל השוני בנסיבות, לגבי הגנרלים האמריקנים שהצליחו במערכה הצבאית נגד סדאם חוסיין בעיראק, ואחר כך ברחו משם בבושת פנים. גם זה אומר לנו שלתוכנית מצדה היה סיכוי להצליח, ואפשר שרומל היה נבלם לא באל-עלמיין אלא למרגלות הכרמל“.

עד כאן אורי מילשטיין.

אילו היו הנאצים פולשים לפלסטינה

ואולי זה היה מאוחר מדי? האם ייתכן שבפרק הזמן עד לעצירתם, היו הגרמנים מספיקים להשמיד חלק ניכר מיהודי הארץ?

יחידות האייזנצגרופן אמנם כבר היו מוכנות להתחיל בחיסול יהודים בארץ ישראל, ומן הסתם היו משמידות מאות ואולי אלפים בערים, אולם ההצלחות שלהן באירופה נבעו מכך שליהודים לא היה כוח מגן משלהם, וזאת לא בעיה להשמיד אזרחים לא חמושים. לעומת זאת בארץ, קשה לראות כיצד הן היו מצליחות מעבר לנקודה מסוימת בלי שיחידות המגן היהודיות, שמנו אלפי בני אדם, היו מוזעקות לעמוד על נפשו של היישוב. יש להניח שהיה מתחיל מבצע נקמת דם מטעם היהודים, וכי מעשי הטבח היו רק מחשלים את רצונם להילחם. מרבית ניצחונותיהם של הגרמנים עד אז היו כנגד אויב סדיר, שהיה לו הרבה מה להפסיד; לא כך מול יהודי ארץ ישראל, שלא היה להם דבר להפסיד, ולכן היו מתגלים כאויב נורא שהנאצים עוד לא נתקלו בשכמותו. ארץ ישראל הייתה עשויה להפוך לסטלינגרד שנייה, וחלום הבלהות של היהודים היה הופך לחלום בלהות עבור הנאצים.

מפלישתו של רומל למזרח התיכון,  יצא לפחות דבר אחד טוב: בנסיבות הללו אפשרו הבריטים את הקמת הפלמ”ח, שנועד לבצע משימות מודיעין וחבלה בעומק שטח האויב. וכך, בלי שהתכוונו ובלי שרצו בכך, תרמו הנאצים תרומה מכרעת ליצירתו של הגוף היהודי הלוחם היעיל ביותר במלחמת העצמאות.

ביבליוגרפיה

מי באמת עצר את רומל :חיים באר מספר על ניסיונות המקובלים לעצור את רומל

תוכנית הגנוסייד של רומל

אילו רומל היה מנצח

אילו רומל היה פולש

אילו רומל חי

הספר פלסטינה הנאצית

סודותיו של שועל המדבר

תום שגב על אילו באו הנאצים

מאתיים ימי חרדה בויקיפדיה

נספח : ביבליוגרפיה

ספרים  בעברית על המערכה נגד רומל באפריקה

הערה : על מלחמתו של רומל באפריקה פורסמו הרבה  יותר ספרים   של ניתוחים צבאיים וזכרונות בעברית מאשר לגבי כל שלב אחר במלחמת העולם השנייה ומסיבות ברורות.בגלל קרבת האירועים אלינו.גם בצה”ל עסקו ועוסקים  מזה שנים רבות בדיונים מפורטים ביותר במכללות הצבאיות במלחמתו של רומל בבעיותיה  ובהשלכותיה יותר מאשר לגבי כל מבצע צבאי  אחר מההיסטוריה העולמית.שכן מאבקו של רומל כנגד אוייב מספרי עדיף במדבר נראה כרלבנטי בהחלט להתנסות הישראלית במלחמות המדבר כנגד המצרים.

ספרים על ברנרד מונטגמורי

ברנרד לו מונטגומרי     זכרונות פילדמרשל מונטגומרי /  עברית יעקב גולדמן    (תל אביב) :   מערכות,   (תשי”ט 1959

אדוארד קליפטון  ג’מס, מיריק     הייתי כפילו של מונטי /    עברית יעקב גולדמן  תל אביב :   יסוד,   תשי”ט.1959

סיפורו המופלא של איש שנבחר להטעות את הגרמנים בשל דמיונו היוצא דופן לגנרל מונטגומרי שנלחם ברומל במדבריות אפריקה

אדוני המלחמה / ערך – מייקל קארבר ; [תירגם מאנגלית – יוסף כרוסט]   מערכות, 1985

קובץ ביוגרפיות של מצביאים מן המאה ה-20  כולל מונטוגמרי ורומל

בזל הנרי  לידל-הרט,    הצד השני של הגבעה :   שיחות עם גנרלים גרמנים עברית גבי פלג  /    תל-אביב :

מערכות,   תשמ”ו 1986.

ארוין רומל חיל הרגלים תוקף :   תרגום ספורו של רומל… על נסיונותיו כקצין רגלים במלחמת העולם הראשונה    תל אביב :   מערכות,   תשיד 1953 מהדורה ב’ 1990.

אילן עמית     לקחים מרשימות פלדמרשל ארווין רומל /    חיפה :   רפא”ל, מחצ”ב

(17),   תשמ”ב, 1981 (הדפסת 1987)

וולף  הקמן,    רומל באפריקה /  תרגום סמדר ויוסי מילוא   תל-אביב :   מערכות,   תשמ”ז 1987

צ’רלס מסנג’ר, ,    רומל :   עלייתו ונפילתו של טקטיקן מבריק /עברית אריה חשביה     בן-שמן :   מודן,   [תש”ע] 2010.

הישוב העברי בעת מלחמת רומל

חביב  כנען   מאתיים ימי חרדה :   ארץ-ישראל מול צבא רומל /    תל-אביב :   מול-ארט,   [1974].

תקציר : ארץ ישראל מול צבא רומל. מצבו של היישוב, חיי היום-יום ועוד. תיאור מרתק יוצא מן הכלל של עיתונאי הארץ ושוטר עברי לשעבר.

אורי  ברנר   איום הפלישה הגרמנית לארץ ישראל בשנות 1940-1942 /  עריכה: אריה פליאקוב סדרת מחברות מחקר ; ד’   אפעל :   יד טבנקין,   1981.

מהדורה שנייה ומורחבת : נוכח איום הפלישה הגרמנית לארץ ישראל :   בשנים 1940-1942.    אפעל :   יד טכנקין,   1984.

יגאל כרמון     מופתי ירושלים, חאג’ אמין אל-חסיני וגרמניה הנאצית בתקופת מלחמת העולם השנייה /  עבודת גמר לתואר שני בחוג ללמו המזרח התכון והאסל והמדרשה ללמודים מתקדמים   . האוניברסיטה העברית   ירושלים :   [הוצאת המחבר],   תשמ”ח 1987

יואב גלבר “מצדה” — ההגנה על ארץ-ישראל במלחמת-העולם השנייה, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, רמת-גן תש”ן (1990

שאול דגן תוכנית הצפון :   חיפה  מוסה דאג: היערכות ארגון ה”הגנה” מול סכנת פלישתם של כוחות גרמניה הנאצית לארץ-ישראל. תל-אביב :   משרד הבטחון – ההוצאה לאור,   1994.

ג’ני, לבל 1927-    חג’ אמין וברלין /    תל-אביב :   [חמו”ל],   תשנ”ו 1996

ולדימיר  פניקוב, ,  צבאו הפרטי של פופסקי / תרגמו: עמי שמיר, ב. פכאי  [תל-אביב] :   מערכות,   תשי”ד 1954

, הווארד  קיפנברגר    בריגדיר הרגלים /  [עברית: מנחם אבירם אברמוביץ>. אברמוביץ>.    תל-אביב :   מערכות,   תשיז  1956 מהדורה חדשה 1987  /   עמודים 376

זכרונות איש יחידה ניו זילנדית במאבק נגד רומל.בריגדיר הרגלים גנרל-מיור סר הווארד קיפנברגר סוקר את הצד האנושי של חיל הרגלים באימונים ובמלחמה,   המערכות בלוב, הברגידה החמישית במדבר המערבי וסוריה, העמידה באל עלמיין, המרדף, עלמיין, מדיננה, הקץ באפריקה, איטליה, כרתים, יוון, קרבות, קאסינו

/וירג’יניה קואלס  מפקד הרפאים :סיפורו של דוד סטירלינג ו”שירות-האויר-המיוחד”; [תרגם: יעקב גולדמן]. מערכות”, תשי”ט 1958 . מהדורה חדשה 2002.

על הספר

סיריל   ג’ולי,  קחו אנשים אלה (מלחמת מונטי-רומל)I / עברית עמרם לבטוב    תל-אביב :   מערכות, 1958.מהדורה שנייה 1976.

סיפורו של חייל במלחמת השיריון רומל-מונטגומרי במדבר, תיאור מלא ומפורט של מהלכי הקרבות.

גורדון  לנדסבורו,     הקומנדו אל טוברוק /  עברית יעקב גולדמן    תל אביב :   מערכות,   תשי”ט  1959.

גנראל פרידריך . וילהלם . פון  מלנתין,     קרבות שריון /   תורגם מאנגלית ע”י ז. אשכולות   [תל-אביב] :   מערכות,   תש”ך 1960
תקציר :  ספר המביא את נקודת המבט הנאצית על הקרבות.המחבר, פ.ו.מלנתין היה קצין מטה בעל נסיון עשיר בעוצבות השריון הגרמניות במסעי המלחמה בצפון אפריקה ובמרחבי אירופה. בספר מובאים תיאורי קרבות השריון הידועים ביותר באירופה ובצפון אפריקה. כולל הקרב על סטאלינגרד.

רוברט גרנט  קריספ   מצח נחושה / עברית אריה חשביה   [תל אביב] :   מערכות,   תשכ”א 1961

זכרונותיו של לוחם שריון במדבר.

, יוהן אפלר    הייתי מרגלו של רומל :   פרשת ריגול אמת /  עברית אוריאל מירון   [תל אביב] :   דשא,   1962.

רומל שולח מרגל לקהיר נגד הביון הבריטי.פרשיה אמיתית.

מיכל קרבר טוברוק :   לחמה במדבר המערבי.  תרגם שלמה גונן   תל-אביב :   “מערכות”,   תשכו.1966

, ססיל ארנסט לוקס פיליפס ,     אל-עלמין / עברית אריה חשביה    סדרת קלע   תל-אביב :   מערכות 1967 .

קית קסטלין דוגלס , 1920-1944    מעלמין לזם-זם / עברית יוסף עוזיאל    תל-אביב :   מערכות,   1972 תשלג

יגאל שפי ההונאה במערכות המדבר המערבי /    בימת “מערכות” לעיונים צבאיים  תל אביב :   מערכות – צבא הגנה לישראל,   1987

שפר, יהודה    הונאה אופרטיבית במערכת אל-עלמיין, אוק’ – נוב’ 1942 /בהדרכת יגאל שפי

י   אוניברסיטת תל-אביב, הפקולטה למדעי החברה ע”ש גרשון גורדון, התכנית ללימודי בטחון   [תל-אביב] :

[חמו”ל],   2002

סטיבן בנגי    אל עלמיין /  הקדמה מאת מאיר פעיל  עברית רחל אהרוני    [בני ברק] :   הקיבוץ המאוחד,   2005

 

דייוויד פישר    קוסם המלחמה :   האיש שכישף ניצחון במדבר /   מאנגלית גרשון גירון  אור יהודה :   כנרת, זמורה-ביתן,   2009.

סיפורו של קוסם שביצע מבצעי הטעיה כנגד כוחותיו של רומל.

עפר ריחני , 1959-    קרבות המפנה במלחמת העולם השניה /    תל-אביב :   קינ,   [תשע”א] 2011.
כולל תיאור מפורט של קרב  אל -עלמיין

קלאוס-מיכאל.מלמן  ןמרטין קופרס    “חיסול הבית הלאומי-היהודי בארץ-ישראל” :

האיינזצקומנדו של ארמיית השריון אפריקה 1942.. יד ושם, לה,1 (תשסז) 97-122

Klaus-Michael Mallmann (Author), Martin Cuppers (Author), Krista Smith (Translator)

Nazi Palestine: The Plans for the Extermination of the Jews in Palestine Enigma Books 2010

ספרות יפה על רומל ומונטוגמרי

ג’ון  ברופי,     הסמל הנצחי /  עברית שולמית טלמור    תל אביב :   מ’ מזרחי,   [1964].

פיטר ראב    טוברוק :   <המחלקה הגרמנית במדבר המערבי>  עברית שרגא גפני  מועדון הרומן המובחר/    תל אביב :   עמיחי,   [1967

קן פולט שם הצופן רבקה / עברית שמעון פניני     תל אביב :   מודן,   1984

סיפור ריגול בתקופת מלחמת העולם השנייה המתרחש על רקע אירועים אמיתיים בקהיר

אוליביה מנינג תהפוכות מלחמה:עץ הסכנה /  תרגום : נורית לוינסון   גבעתיים :   מסדה,   1988

חלקה הראשון של הטרילוגיה משל הלבאנט אך זהו רומן מרתק העומד בפני עצמו. סדרת הספרים הפכה לסדרת טלוויזיה ידועה בשם ‘תהפוכות המלחמה’.
הארייט וגאי פרינגל הם זרים שהגיעו לקהיר  ועכשיו הם לא יכולים לברוח. רומל וצבאו מתקרבים לעיר במהירות, שמועות על הקזת דם משני הצדדים. בעיר עצמה, מרגלים של בנות הברית נגד מרגלים של שירות הביון הגרמני, חיילים ארצישראליים, מזימות של ערבים מקומיים והיחסים בין בני הזוג מסתבכים והולכים. רומנטיקה הירואית במיטבה

לן דייטון   עיר הזהב /   עברית – מילכה ליננברג  תל אביב :   שלגי,   1993.

מלחמת העולם השניה, אפריקה-מצרים. לבנות הברית ברור שישנו מרגל לטובת הגרמנים בתוך צבאם. הקזת הדם רק מתחילה… ספר מתח בלתי-ארגיל של אחד מהגדוןלים ביותר בספרי הריגול וגם היסטוריון צבאי ידוע. נכתבו מספר ספרים טובים על המרגל- בידי סופרים מעולים כקן פולט (שם הצפון רבקה)אבל ספר זה הוא יוצא הדופן שבכולם.  ספר זה מביא את הצד הישראלי שלפני קום המדינה-והכנות ההנהגה להקמת המדינה וכבר אתה מבין ש’המוסד’ מתחיל להתארגן לשלביו הראשונים.

, סטיבן  פרספילד   להרוג את רומל /  מאנגלית: נעה בן-פורת   תל-אביב :   אריה ניר,   תשס”ט 2009.

יחידת קומנדו בריטית יוצאת לחסל את רומל.

9 תגובות

  1. שתי שאלות חשובות עולות בכתבה:

    א. האם ארגון ההגנה תכנן להלחם בצבא הנאצי אם הוא ישתלט על ארץ ישראל.
    ב. האם היה ליישוב היהודי סיכוי לעמוד מול רומל והקורפוס שלו.

    אשר לשאלה הראשונה יש חוקרים הנותנים תשובה שלילית כי לא נמצאו מסמכים בנושא. אני סבור כי זאת הפרכה שגויה כי לא לכל אירוע יש מסמכים ואפילו אם יש הם לא זמינים. עדויות עומק חשובות להבנת אירוע היסטורי יותר ממסמכים.

    אשר לשאלה השניה: כל מערכת נמצאת בתהליכי קריסה וסופה לקרוס. זה הטעם שלעולם אסור להתיאש כי תמיד יש אפשרות שהאיום יקרוס מול ההתנגדות שלנו. לאור העובדה שהתנופה של גרמניה הנאצית נבלמה ב-1942, והקורפוס של רומל היה בתהליכי קריסה, שהיתה מחמירה אף יותר אם היה מתגבר על מונטגומרי, אני סבור שהאפשרות שהיישוב היהודי יבלום את רומל לא היתה אפסית.

  2. דיון מעניין סביב מאמר זה מתקיים בפורום על דיונים צבאיים של אורי מילשטיין וקבוצת חברים מומחים להיסטוריה צבאית.
    כאן
    https://groups.google.com/forum/?hl=iw&fromgroups#!forum/civil-forum

    בנושא הדיון :אילו פלשו הנאצים לארץ ישראל
    בין השאר הפנו שם לראיון עם יוחנן רטנר ממפקדי “ההגנה ” על תוכנית הצפון.
    שאותו אפשר למצוא כאן :
    בימים שצבא היטלר עמד בשערי הארץ :יוחנן רטנר על אירגבון ההגנה למקרה פלישת הגרמנים
    http://jpress.org.il/Default/Scripting/ArticleWin.asp?From=Archive&Skin=TAUHe&BaseHref=DAV/1966/02/20&EntityId=Ar00400&ViewMode=HTML

  3. בכתבה הוזכר שבן גוריון תמך בתכנית פינוי הארץ במידה והצבא הגרמני יגיע לגבולות ארץ ישראל . לטעמי מי שכותב סקופ כזה חייב להביא מקור עליו הוא מסתמך ורצוי שיהיה מקור ארכיוני של נאום כלשהוא של האיש המדבר על כך שכן העניין נראה לי סתם קשקוש בלתי מבוסס .

  4. זה לא מאמר אקדמאי .זה מאמר עיתונאי .אני כן הבאתי ברשימה את שמות הספרים שהסתמכתי עליהם ויש לחפש בעצמך אחרי המקור הספציפי שאני מבטיח לך שהיה. אבל היום כבר לא אחפש אותו שוב.
    המקורות שעליך להסתכל בהם הם :
    אורי ברנר איום הפלישה הגרמנית לארץ ישראל בשנות 1940-1942 / עריכה: אריה פליאקוב סדרת מחברות מחקר ; ד’ אפעל : יד טבנקין, 1981.

    מהדורה שנייה ומורחבת : נוכח איום הפלישה הגרמנית לארץ ישראל : בשנים 1940-1942. אפעל : יד טכנקין, 1984.

    יואב גלבר “מצדה” — ההגנה על ארץ-ישראל במלחמת-העולם השנייה, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, רמת-גן תש”ן (
    ושם תמצא.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

7 + ten =