עדי תשרי הלכה וצפתה בסרט “לופר “סרט מדע בדיוני העוסק בפרדוקסים של מסעות בזמן.והנה התרשמותה על הסרט ועל הדרך שבו מוצגות בו נשים בעתיד:

 נשים בעולם של “לופר”.

ג’ו הוא מחסל במאפיה כאשר כל התפקיד שלו היא לעמוד לבדו בשדה עם הנשק ולחכות לקורבן שיופיע על יריעת פלסטיק בשעה קבועה. לקורבן יש שק על הראש, ידיים קשורות וחבילה של מטילי כסף מודבק לגב, מה שנקרא “טיפ למי שיחסל אותי”. אם זה נשמע לכם כמו עבודה חלומית, תחשבו שוב. ג’ו יחסל וירוויח להנאתו עד שתגיעה הודעת הפיטורים היצירתית שלו; המחוסל האחרון שלו יהיה הוא עצמו, כיף?

ג’ו נקרא בעגה המקצועית “לופר”, שזה בתרגום חופשי, “מחסל אנשים מהעתיד”. העולם של ג’ו הוא עולמנו בעוד 30 שנה כאשר המסע בזמן כבר הומצא אבל הוא לא חוקי ועל כן היחידים שמשתמשים בו הם המאפיה. ג’ו חיי את החיים הטובים שכוללים הרבה סמים, זונות ומסיבות, כאשר את רוב הכסף שלו הוא חוסך כדי לנסוע בפנסיה שלו לצרפת.

הכול משתנה כאשר הלופר שלו בורח. לג’ו המבוגר ממנו ב30 שנה יש תכניות אחרות בנוגע לעתיד ועל כן כאשר אנשי המאפיה תופסים אותו, הוא מוכן לבואם ומצליח להתחמק מהחיסול. ג’ו המבוגר (ברוס וויליס) רוצה להרוג את “איש הגשם”, ראש מאפיה עתידי שמחסל ערים שלמות לגמרי לבדו. לא איכפת לו שכרגע “איש הגשם” הוא רק ילד בן 4, הוא מחפש אחריו ולא יעצור עד שהוא ירצח אותו.

לעומת זאת, ג’ו הצעיר רק רוצה לרצוח את הגרסא המבוגרת של עצמו והוא יעשה הכול כדי שאותו זקן מהעתיד לא יפריע לו להמשיך בתוכניות שלו. בינתיים, המאפיה רודפת אחרי שניהם.  

הבמאי והתסריטאי של הסרט, ריאן ג’ונסון, מצליח להפתיע בעלילה מקורית אשר שזורה בטיפוסים ייחודיים וחדורי מטרה. פירס גנון, הילד שמשחק לצד הגיבור, מבצע את אחד התפקידים היפים שראיתי בדמויות של ילדים. עם זאת, הדמויות הנשיות בסרט הן שטוחות ביותר כאשר כאינדיבידואלים אין להן כלל חשיבות. מוזר איך בסרט עתידני אין מקום לחשיבה וצמיחה עצמאית של נשים, להיפך אפילו, לנשים יש בחירה בין שתי האופציות המסורתיות: אם או זונה, כאשר שתי האופציות משרתות את הגברים.

אימו של הילד היא היחידה שמחזיקה בנשק, אבל היא אפילו לא מסוגלת לפגוע בהומלסים שמגיעים למפתן דלתה דרך השדות בכדי להגן על עצמה ועל בנה. המרב שהיא מסוגלת לעשות זה לפצוע אותם. העוצמה והכוח שיש בה באים לידי ביטוי אך ורק בכוחו של הילד והיא נשארת במקומה מאחור, בתפקידה השירותי כאם.

כל הדמויות הגבריות הראשיות בסרט בין אם זה ג’ו הצעיר, ג’ו המבוגר או הילד נפגעו בצורה כזו או אחרת על ידי הנשים בחייהם. המסר של הסרט בסופו של דבר מדגיש שאכזריות ורוע בעולם יכול לנבוע רק ממקום אחד וזו הנטישה של האישה את מקומה “הטבעי”.  תפקיד האב לא מוזכר כלל במהלך הסרט, כמו גם דמות נשית חזקה שעומדת בפני עצמה.

ראו גם

הטריילר של “לופר “

 

 

 

 

 

5 תגובות

  1. אני מוכרח להודות שאני לא מוצא טעם בביקורת מהמין הזה, לא כי אין בה אמיתות אלא להיפך, כי היא בעיקר בנאלית. לופר הוא שובר-קופות מאמצע הדרך של הקולנוע ההוליוודי, כלומר הוא בסך הכל דוגמה אחת מבין רבבות. הסקסיזם של הוליווד הוא לא חדש, הוא ליווה אותה מתחילת דרכה. מלבד תקופה קצרה מסוף שנות השישים עד סוף שנות השבעים, שהתאפיינה בתופעה שחלק מכנים אותה “הוליווד החדשה” ולצידה פריחה של קולנוע עצמאי, בכל תולדות הוליווד קשה מאד למצוא דמות אשה כתובה כמו שצריך. זה בוודאי נכון בסרטי אקשן-מד”ב שוברי-קופות של עשרים השנים האחרונות. נשים בקולנוע הן כמעט תמיד “Love interest” – איזשהו פרס שהגיבור שואף לזכות בו – או “Femme Fatale”, או עוד משהו מתוך מאגר מצומצם ביותר של ארכיטיפים ובכל המקרים תפקידן משני. וזה לא שגברים נקיים מסטריאוטיפיזציה בהוליווד, כמובן. גם גברים בד”כ זה או “הגיבור” או “הנבל” או “הפחדן” או “הזה שעוזר ואז מת כשכבר לא צריכים אותו” ובכל מקרה מוגבלים מאד מבחינת טווח האפשרויות הריאלי של אופי וצורות חיים. אבל בדמויות נשים כמובן שהמצב גרוע מזה, סרטים רבים כלל לא עוברים את מבחן בכדל (Bechdel) שהוא עוד מתון ומתירני.

    ההמלצה שלי לצופי קולנוע היא להמנע מזבל הוליוודי וללכת לראות סרטים אירופיים ו/או ישנים (כי גם אירופה מידרדרת לאחרונה).

  2. כדאי לציין שבהוליבוד דווקא יש סטראוטיפ של אישה מסוג אחר “היפה המחסלת ” ,אישה טובת מראה בעלת כישורי על שמחסלת במהלך הסרט כך וכך מאות או אלפי אנשים מבלי שתסרוקתתה תצרך לעבור שינוי.
    כך למשל בסרטי “להרוג את ביל ” של טרנטינו וסרטי “האוייב בפנים ” בכיכובה של מילה יובוביץ’ בתפקיד לוחמת על בעולם שורץ זומבים ועוד אלפי חיקויים מסוג זה.לדעתי יש כאן איזה שהוא שינוי הוליוודי לכיוון הפמיניסטי של העצמת האישה.

    • לא נראה לי שבסרטים ההוליוודיים ה”מתקדמים” יש משום העצמת האישה, אם היא עדיין נשארת בגדר “כוסית”. ועוד הערה: הביקורת שכאן היא פחות ביקורת, ויותר סקירה תמציתית, והטענה על העדר דמויות נשים “מועצמות” בסרט לא נבנית בצורה שיטתית ביותר.

  3. השאלה היא כמובן מה הולכים לראות בסרט אקשן.
    כבר נאמר שהנשים הכביכול-חזקות הן פשוט שוורצנגר עם שדיים.
    כמו הגיבור הגברי שמחסל כל מה שמסביבו הודות לעליונותו הפיזית (לא השכלית!) כך גם הגיבורה שיש לה יכולות-על פיזיות. במקרה הטוב הגיבורה מראה “רגשות” כלומר מזילה דמעה על מישהו (אולטרה-ויולט למשל), מה שאצל הגבר לא בא בכלל בחשבון.
    אבל מי הולך לסרט אקשן כדי לראות דמויות עמוקות?
    אם בכלל אז בסרטי המדב לפחות יש לפעמים רעיונות מענינים. משהו שאפשר לחשוב עליו מעבר לסרט. לדוגמא המטריקס, הראשון כמובן לא ההמשכים שהדבר היחיד הטוב שאפשר להגיד על השלישי שהוא טוב יותר מהשני. בסרטי אקשן “רגילים” כמו סדרת מת לחיות למשל, אפילו את זה אין. אנשים הולכים כדי לראות…אקשן. אנשים קופצים, מרביצים, פיצוצים, מכוניות עפות באוויר, דברים כאלו.

    • המטריקס (הראשון כמובן) בהחלט השאיר אותי עם משהו לחשוב עליו: “למה לעזאזל אני מבזבז את הזמן שלי על סרטים כל כך מטומטמים?”

      ולשאלתך: אני הולך לסרט אקשן כדי לראות אקשן, למערבון כדי לראות את המערב הפרוע, לקומדיה כדי לצחוק, לסרט אימה כדי לפחד, לסרט רומנטי כדי להתמוגג וכו’. אבל אם התסריט לא אמין (למשל אם הדמויות פלקטיות) אז אף אחד מהדברים האלה לא קורה. למשל, לענייננו, בסרטים כמו “מטריקס” ו”לופר” אין שום אקשן מבחינתי, כי דמויות קופצות באוויר ויורות ורודפות אחת אחרי השניה זה לא אקשן. אחרת הייתי הולך לצפות במשחקים של ילדים בארגזי חול. פאקשן זה כשבני אדם אמיתיים נמצאים בסיטואציות אמיתיות של עימות, חיפזון, מתח ופעולה. לכן למשל אם אני רואה את “הקשר הצרפתי” של וויליאם פרידקין, אני רואה אקשן (מכוניות עפות והכל). לעומת זאת אם אני רואה סרט מפגר עם המון פיצוצים, או נניח את “קיל ביל” שהוזכר כאן קודם, אני מפהק ונרדם.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

1 × שלוש =