עידן התיעוד האובססיבי -על ההורות :עמיחי שלו

הסופר והעורך עמיחי שלו מהרהר על המשמעויות העכשוויות והעתידניות  של התיעוד בעידן הוירטואלי.

עידן התיעוד האובססיבי :על ההורות

מאת עמיחי שלו

. "האנשים אינם מביטים עוד זה בזה, לשם כך יש מוסדות.הם אינם נוגעים עוד זה בזה, לשם כך יש תרפיית מגע. הם אינם הולכים עוד, הם עושים ג'וגינג. בכל מקום ממחזרים את הכישורים האבודים, או את הגוף האבוד, או את החברתיות האבודה, או את הטעם האבוד של המזון. ממציאים מחדש את המחסור, את הסגפנות, את הטבעיות הפראית שדעכה: אוכל טבעי, מזון בריאות, יוגה".

בודריאר

התיעוד האובססיבי, הלא מרפה, גורם לכל ההיסטוריה והתרבות והמידע האנושי להיות תמיד נגישים, היכנשהו, אם במחשב הפרטי או באינטרנט. הורים מגיעים למסיבת חנוכה בגן (בתור הורים בוודאי נוכחתם לדעת שכל אירוע "תרבותי" הוא אירוע בו בעיקר נשלפות מצלמות, להק של מצלמות מתנפל מכל עבר, ובקושי רואים את ההצגה עצמה, אלא בעיקר את ההורים המצלמים), הם לא יושבים ומוחאים כפיים, הם לא מתפעלים מילדיהם, זאת אומרת הם עושים זאת, אבל רק דרך המצלמה. הם חווים ומתעדים. זו התייחסות אחרת לגמרי, כי הם חווים ומתעדים סוג של התרחשות תהליכית, ולא חפץ דומם, או אפילו מקטע נוף, שם הם יכולים לחוות אותו בדרך ממשית לכאורתית, לשוטט בו מעט, להתרשם ממנו, להרגיש שראוי לתעדו, ואז לשלוף את המצלמה. אבל כאן הידיעה כבר מונחת מראש, תהיה פה התרחשות, וכדי שהיא לא תחמוק, חובה לחוות אותה דרך המצלמה, היא זו שתכתיב את חגיגת חנוכה, לא הילדים, לא החגיגה עצמה, אלא המצלמה.

למעשה, היא פלישה של טלוויזיוניות אל החיים עצמם, כי הרי הטלוויזיה היא סובייקטיבית, היא מגיעה לזירת התרחשות עתידית כלשהי, ומכתיבה את אופי ההתרחשות, וכך גם בגן ילדים המצלמה מכתיבה את ההתרחשות. "תצלמי אותי רוקד איתו בסדר?" "רגע מאמי תשיר עוד פעם כדי שאימא תצלם". אנו כבר לא מותירים פיסה של ממשי, כי הכל צריך להיות מוקלט ומתועד, כך, אנו למעשה דור ללא נוסטלגיה. כי הנוסטלגיה מבעיתה, מפחידה, הוצאה מהקשרה המקורי, היא משהו מכובס. רגע בו אביך נוסע במכונית ולפתע מגיח שיר משנות השישים אותו לא שמע משנות השישים, התחושה הזו, ההפתעה, היא תיכף הופכת לבר מינן. הכל קיים באינטרנט במילא, הכל קיים בקופסה הזו, אם אלו שירים לכאורה בעלי ערך נוסטלגי, אם אלו אנשים בעלי ערך נוסטלגי, הרי הרשת היא כמו דפי זהב של הקוסמוס, אפשר למצוא שם כמעט כל אדם, וכמובן אם זה בהווה עצמו, המוקלט, המתויק. ההורים בעוד זמן זה או אחר ירצו להיזכר במסיבת חנוכה – סביר להניח שלא ממש ירצו מכיוון שהם מתעדים את כל מסיבות החנוכה של כל הילדים וגם מסיבות סוף שנה וכל אירוע אחר, כי הכל נראה בעצם אותו אירוע אחד ארוך על פני ציר זמן מתעתע -  והם יחוו אותה לא כפי שנחוותה על ידם, אלא כפי שנחוותה על ידי המצלמה, כי כך הם חוו זאת בפועל. איזה רגש יעורר בהם לצפות באירוע לכאורתי שהוא לא לגמרי ממשי, אלא בוים על ידם, ככל הנראה כמו לצפות במבדה טלוויזיוני, במן איזה לולאת ריאליטי,

סלבוי ז'יז'ק כתב "מה שאנו רואים על המרקע הן דמויות בדויות המשחקות את עצמן", ועוד כתב: "החוויה האולטימטיבית והמגדירה של המאה ה-20 היתה ההתנסות הישירה בממשי, בניגוד גמור לחוויית המציאות החברתית היומיומית – הממשי בצורתו האלימה והקיצונית ביותר בתור מחיר שיש לשלמו תמורת קילוף השכבות המתעתעות של המציאות". והאם כבר לא נלקחת ההחלטה מראש? האם אנו לא ננכח רק באירועים שראוי לתעדן, וחיינו הם אירועים שראויים לתיעוד, למרות שאינם כאלה? החיים הם אירועים חצי מבוימים שאין שום סיבה עקרונית חזקה לתעד אותם, אם כי תיעוד שלהם מוצדק בעיניים הסובייקטיביות, הרי זו מסיבת חנוכה של הילד, איך נוכל להסתכל על עצמנו בראי אם לא יהיה תיעוד? ואם חלילה המצלמה לא נטענה, ויש איזו קטסטרופה, נבקש מחברתו המבוימת (חברות של הורים היא חברות תועלתנית נטולת כל חברות, למעשה, בתור הורה אתה פוגש אנשים לכאורה מסוגך לכל אורך המסגרות של ילדייך, וכשהילד עובר מסגרת, כך גם אתה עובר להורים אחרים, והאחרים נשארים מאחור, מסתובבים במרחב הממשי, לחלקם כבר אין צורך לומר שלום, כי רק פרצופם מוכר מאיזה חלום, שמם ובעיקר איך קוראים לילד או לילדה ומאיזו מסגרת אתה מכיר אותם – לא ממש רלבנטי, כך גם הילדים, מדחס של מסגרות וקשרים).

דא עקא, לא על הורות עסקינן, כי אם מציאות, או לפחות מה שנותר ממנה. כי גם מסיבת החנוכה עצמה, הממשית, היא מן נפיחה פרה היסטורית טקסית שחוזרת על עצמה כמעט במדויק מאז אתה עצמך נאלצת ללבוש קרטון, להחזיק נר ולשיר מעוז צור. היא בעצם נועדה עבורך, עבור ההורים, כמן מיצג נוסטלגיה חי.

 הנה תראה איך הזמן עובר ובכל זאת יש משהו משתייר, הנה תתחבר שוב אל הילד הזה שבתוכך (ניחא, למה להתחבר אליו? הרי כל חיי אני מנסה דווקא להתנתק ממנו), הנה מה שאתה בעצם מבקש בלי להיות מודע לכך, אך באותה נשימה גם בורח ממנו באמצעות המיסוך האלקטרוני,זה כמו להריץ סרט של עצמך במסיבת חנוכה, אלא רק משופר (ותודה לאל גם בלי ללבוש קרטון נצמד), כי הרי ילדך הוא תמיד שיפור של עצמך, אחרת לא היית נוטל חלק בקרנבל העצוב אקסטטי של ההורות, כי הרגשת שהגעת לקצה ההתפתחות, כי צריך להעביר את הלפיד, כי צריך לשכפל, לשעתק, לשדרג, אבל האמת כי שנטיעת ילד בעולם הזה הוא תקיעת טריז כנגד הבדידות הנוראה האפלה, והרי יצרת אדם שגם אם ישנא אותך בכל נפשו (וסביר להניח שזה יקרה במשך תקופה זו או אחרת), הרי הקשר הזה, הקרבה הזו, גם אם היא רחוקה, יש בה משהו שכבר לא תשיג. אתה עובר מסגרות אחרי מסגרות, כמו הילדים למעשה, איבדת את היכולת לפתח קשרים חברתיים ממשיים, הכל מבוסס על תועלתנות מודעת ובלתי מודעת, אם כי כן נוצרת זעיר פה זעיר שם איזו כימיה, אותה אתה מנסה לשמר באמצעות דרכי תעבורה חברתיות כמו האינטרנט בעיקר. לפגישות בשר ודם מתלווה כבר תחושה משונה, כבדה, עמומה, חייבים להדליק טלוויזיה, כמו עוד אדם שנושם, כמו משהו שמתעד או מתועד, כי אם לא נעשה זאת תשרור לרגע שתיקה, והיא זו שתסמל את קריעתו של הקשר החברתי, לא רק במציאות הממשית המעיקה והמלחיצה, אלא יהיו לה גרורות גם למציאות של האינטרנט) תמיד יהא קרוב אליך במובן מסוים, למעשה יצרת סוג של קשר שכבר אינו קיים, כי לא משנה כמה קשרייך הדוקים אל משפחתך הגרעינית, הם כבר הדוקים פחות, לבטח גם קרובים מדרגה שנייה וצפונה, אבל כפי שהורייך יצרו אותך, וגם אם אינך מדבר איתם אלא אחת לשבועיים (וזה הקצב שקבעת אם כי כל אחד וקצבו), עצם נוכחותך עבורם היא משמעותית, מעין תחושה, או סימולציה של תחושה, אם כי ממשיותה חזקה כמו התחושה עצמה, שהם לא לבד לגמרי בעולם לא משנה מה יקרה, שאי שם במרחב מתקיימת ישות הקשורה אליהם. אז אולי חלק מהתיאוריות מדברות על כך שזו חלק מהמטען הגנטי שלנו לייצר דור המשך, כמו החיות, אוכל (פרנסה), ביטחון (ביטחון) ורבייה (המשכיות), וייתכן כמובן שזה נכון במידה מסוימת, אך הורות היא קודם כל טריז כנגד הבדידות. ואתה מביט על ילדך, על המשודרג, המשופר, נר החנוכה שלך, ורואה איך הוא חווה ילדות שלא יהיה בה כל נוסטלגיה, אפילו לא מצלמתית. כי נוסטלגיה גדלה בעיקר על חורבות הספונטניות וחוסר התיחום.

נוסטלגיה גדלה מקרבות גוגואים, מהליכה למגרש השכונתי, ממכות שאתה חוטף או מחטיף, מילדות שהיא ממשית ברובה, אם כי הטלוויזיה החלה לחדור אליה, אם כי בצורה מוגבלת. החוויות שהילד חווה רובן חוויות וירטואליות, כי גם המציאות הבית-ספרית היא וירטואלית במידת מה, הכל מבוקר, מתוחם, מצולם, מתועד, ובית הספר מתבכיין כלפי חוץ על כך שאנו חיים בדור בו ההורים פולשים אליו, אך הוא עושה כל מאמץ שזה יקרה, כדי שיהיה על מה להתבכיין כנגד אפסותו.

ילדך בעוד אי אילו שנים, כשירצה להסתכל על החוויות המכוננות של הילדות שלו, יסתכל בעיקר על חוויות וירטואליות, סביר להניח כי לא יזכור איך הוא עצמו שר נר לי דקיק, אלא איך הוא שר נר לי דקיק מבעד למצלמה, וכמובן הוא כבר לא יורד לרחוב הממשי, להתחספס, לחוות, אלא הכל מבוקר, אין משחקי כדורגל נגד ערסים, אלא חוגים, אין מרחב פרוע, אלא פארק עם מכשירים, אין ללכת לשוטט, אלא ללכת לראות טלוויזיה או מחשב אצל חבר, דואט חירש אילם של וירטואליזציה.

 הוא ידוג דגי נוסטלגיה מתוך מאגר מידע, וידוג מידע מאותו המאגר עצמו. זה לא עניין של מינון או כמותיות צריכת הוירטואליות, אלא עניין של חשיבות. הוא מייחס יותר חשיבות תודעתית רגשית למה שקורה בעולם הוירטואלי, למה שקורה בתוך המתווכים האלקטרונים, מאשר בחיים הממשיים, זה גורם לו לשמוח, לבכות, זה מטריד את מחשבותיו. כמו כן, מה שנחווה על ידו כממשי אינו אלא מבוים ממשי על ידי הוריו, כי הרי המצב המותנה, ברירת המחדל שלו היא וירטואלית. כל חוויה ממשית שהוא לכאורה חווה אנו מביימים לו אותה: אם זה הליכה לגינה לשחק, או פגישה עם חבר, או כמה מגוחך הליכה לקולנוע (אירוע ממשי שכולו אי ממשות), ואנו עושים זאת מתוך אימה מפני יתר וירטואליזציה, לכן גם מה שהוא ממשי הוא לא ממשי, הוא מבוים. כמובן, ייתכן שבין הרגעים בבית הספר הוא כן חווה אי אילו רגעים חברתיים ממשיים, אפילו של מצוקה בעקבות חוויה ממשית, אבל מהרגע שהוא יוצא מכותלי המוסד, הוא מבוים לחלוטין. וכל מה שקורה בממשי כמעט שווה ערך לעוד תכנית טלוויזיה לא מעניינת במיוחד, לכן השינוי המהותי בכל הדור הזה, הוא שינוי תודעתי, לפחות במובן של הילד המשופר, המשודרג. והוא יכול לחיות בתוך העולם הוירטואלי רק שעה ביום, זה לא עקרוני, עדיין לשעה זו תהא יותר חשיבות, וכמובן לא מדובר בכל נרות החנוכה האנושיים, אבל מדובר באופן כמותי ביותר ילדים בכל דור, כפי שבכל דור פחות קוראים וקונים עיתונים, וערב אחד הוא לקח את המצלמה האלקטרונית, ובמקום לתעד את החיים עצמם, כפי שהורים עושים, הוא תיעד את מה שניבט אליו ממסך הטלוויזיה. לדידו, היה זה משמעותי יותר מכל מה שקורה בעולם הממשי, ומדי פעם הוא מביט בהקלטה זו בחיבה, כמעט בנוסטלגיה.

 אין זה תיעוד מלנכולי שכולו מרה שחורה, מן הולך ופוחת הדור, ודור שאין בו נוסטלגיה הוא דור שאין בו עבר ומי שלא יהיה לו עבר וכיוצא בזה. ברם, מחשבה אחת עולה בקרבי, בהיותי איש כותב ומתעד המתיימר לייצר אמנות כלשהי, דהיינו אמנות הפרוזה והבדיה, שהיא כשלעצמה סוג של תיעוד של מציאות ממשית, גם אם בדויה, זאת אומרת הכתיבה באה להעביר אל הדף, אל מצלמת המילים הזו, את הממשי, לשכלל אותו, לשדרג אותו, לשפר אותו, לעשות בו מניפולציות. אם אני מתאר סצנת אהבה, אני כמובן מתבסס על הדמיון, אבל גם על פיסות שנחוו או דומיינו מהמציאות הממשית עצמה.

לא בכדי עלתה בי התשוקה לכתוב סיפור קצר שמתרחש בעצרת של הרב מאיר כהנא, כי לדידי הייתי בסוג של  עצרת שכזאת אי אז בשנות השמונים (אגב, ככל שעובר הזמן מתברר כ חלק ממה שחשבתי שהוא אמת וזיכרונות וסוג של נוסטלגיה, אינו אלא בדיה. כשפתחתי שיחה עם אבי ב"אתה זוכר כשגנבו לך את האוטו?" הוא מיד שאל: "שוב אתה לוקח סמים, מעולם לא גנבו לי אוטו", ואחי צידד בו, והתברר שבמשך כמה עשורים הסתובבתי עם זיכרון לכאורה ממשי על משהו שמעולם לא קרה, דבר שגרם לי לתהות על גורלם של שאר זיכרונותיי), זאת אומרת המציאות, והדמיון מבוסס המציאות, הוא זה שמכונן את הבדיה שמתרחשת על הטקסט.

אבל ילדי זה כשיבוא לכתוב את הבדיות שלו בעתיד, ייאלץ לכתוב בדיות המתבססות על מציאות וירטואלית, אלו יהיו החומרים המשמעותיים של חייו ושל זיכרונותיו (האמיתיים והבדויים), ואיך יראה הטקסט שלו, והעולם הרגשי שלו, זו לא תהא שכבה של מיסוך שדרכה הוא יראה את הדברים, כי הרי גם הזמן עצמו הוא סוג של מיסוך, אלא משהו מהותי מאוד ישתנה, אפשר לדמיין אותו כותב סצנת אהבה שכולה חיוורון רפה (אם כי זו דווקא דוגמה לא טובה, כי לא ברור עוד איך הוא יחווה את סצנת האהבה הראשונה או הבאות אחריה, ואם בצורה וירטואלית או בכל זאת ממשית), וכשהמנחה לכתיבה ישלח אותו במסגרת התרגיל לכתוב על זיכרון ילדות, או טראומת ילדות (אם חלילה באמת לא תהא בחייו טראומה ממשית, סביר להניח כי טראומה כזו תהא סיום העונה של סדרת אנימה כזו או אחרת, ובעצם זה דווקא מעניין להיכנס לתוך תיאור חוויה רגשית של אדם, אפילו אם היא נכתבת מפרספקטיבה של זמן או של אדם מבוגר, מה זה אומר שהעונה של הסדרה שלך נגמרה, מה זה אומר שהדמות על מסך המחשב שלך פגעה בכך – אילו חוויות רגשיות זה יוצר? כך תיראה הספרות של החצי השני של המאה ה-21?) וכמובן לכתוב ולשכתב אותו מחדש עם מניפולציות, הוא יחפש זיכרון שכזה, ומלבד אי אילו תכניות טלוויזיה משמעותיות, ינסה לחפור בתוך תעלות מוחו, וכשלא ימצא שם משהו משמעותי, אולי יפנה להוריו, והנה אביו ישלוף את הקובץ מהמחשב, ויראה לו את עצמו בתור נר חנוכה במסיבת יום הולדת בגן

 המציאות היא כמו בבושקה של סימולציות שלא נגמרות.

 

 

 

אודות אלי אשד

סופר, מרצה ובלש תרבות. פרסם את הספרים "מטרזן ועד זבנג" - סיפורה של הספרות הפופולארית הישראלית" ( "בבל" 2003) ו"הגולם -סיפורו של קומיקס ישראלי" עם אורי פינק ( "מודן" 2003). פרסם מאמרים רבים בעיתונות, בכתבי עת וברשת בנושאי ספרות ותרבות פופולארית, מדע בדיוני, קומיקס ועוד.
הפוסט הזה פורסם בתאריך תקשורת עם התגים , , . קישור קבוע.

2 תגובות על עידן התיעוד האובססיבי -על ההורות :עמיחי שלו

  1. מאת אלי אשד:‏

    עינת אמיתי כותבת בפייסבוק :
    דווקא מושג התיעוד העצמי החל בעולם עוד הרבה לפני העידן הדיגיטלי. היומן והתיעוד של ילדים כמו בבית היתומים של קורצ'אק החלו כפעילות מודעת כבר לפני מאתיים ומאה שנים – היומן הח לפני כמאתיים שנים לתפוס מעמד מכובד ותיעוד עצמי של מחנכים החל לפני כמאה שנים. הצילום הוא מימד נוסף – אולי אפילו חסר במידת מה כי הוא מתעד רק את הצד הפיזי ולא את הצד הרגשי. פעם נמציא צורת תיעוד שקופה יותר שניתן יהיה לתעד בה שוב רגש ומחשבה כמו ביומן. תיעוד צילומי הוא בגדר נסיגה. ובקיצור – נוסטלגיה היא משהו אחר.

  2. מאת יובל גלעד:‏

    רשימה יפה וחתרנית, כנגד האתוס הגדול של ימינו, הפרה הקדושה של המשפחה. התיעוד האובססיבי
    מאפיין באמת תרבות של מחיקה ושכחה. אבל מעבר לשינוי האלקטרוני מעצב התודעות, ישנה השתוללות
    של נרקיסיזם חסר גבולות, של אני מצטלם בלי הרף ומעלה עצמו לפייסבוק ועכשיו גם אינטגרם,
    כל אדם הוא מרכז היקום. הסופר הגדול יותם ראובני כתב תיאור נהדר של עולם התיעוד העצמי
    ב"פשר המעשים" שלו, בפרק "אדיוס לאס מאנינס" שהוא מעין נפנוף פרידה לאמנות בעידן בו
    לאנשים אין עניין יותר במראה שמציבה מולם האמנות, אלא רק בצילום של עצמם מצלמים
    יצירת מופת במוזיאון.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*