סיפור קצר ליום השבת / "אנטארטיקה" של אודי וילנר

הוא יודע שזה אסור. הוא כבר שמע על כמה וכמה אנשים שנדפקו להם החיים לגמרי, מדבר כזה בדיוק. אחד לא התאושש עד היום מהשהות הארוכה בחדר צר וטחוב. "טוב אז… רק לרגע קטנטן וזהו" הוא משכנע את עצמו. "רגעון כזה" כמו הזמן שממתינים על מפתן דלת לסיבוב של מפתח, או כמו הזמן שלוקח לדג שנשך קרס להבין שלמים האלה הוא כבר לא חוזר. רגעון כזה ופיניטו ויוכל ללכת לישון הלילה סוף כל סוף כמו בן אדם.

אבל אסור הוא נזכר, וזה יכול להיגמר מאוד לא נעים. ("מאוד לא נעים" הייתה אומרת לו כשהיה מלטף את הבטן שלו לפני השינה ומוציא מהפופיק שלו ביסודיות מגוחכת את מאורעות היום החולף). אבל מה אפשר לעשות? זה לא בדיוק נשלט הדבר הזה. במיוחד בלילה זה מחמיר אצלו או ביום כשהאוטו נוסע ליד הים. זה השלב הסנטימנטלי הוא חושב לעצמו וסוחט את הגז. מד המהירות מזנק למאה ושלושים קמ"ש, והאורות של הלילה נמרחים בצדודית המראה. הוא לא טיפש, וגם הרבה יותר זהיר ממה שאתם חושבים אותו. לא שהעלה בדעתו לדמיין משהו ויזואלי, צל של תמונה חס ושלום. בסך הכל חשב על רגעון אחד מן הרגש בדיוק איך שהיה. תמיד התפאר שהוא יכול לצלם רגשות באיכות גבוהה מאוד. לגבי הפיתוח לא העז להתחייב על תופעות בלתי רצוניות כמו עיניים אדומות, משחקי אור וצל, וכמובן דברים שדהו מחמת השנים. עד היום, פעם בחודש בקביעות, הוא מנסה ללא הצלחה מיוחדת, לשכפל שוב את התמונה של הפעם הראשונה שדהר באופניים בירידה הגדולה בלי להחזיק ידיים.

כעת הגיע השעה לעבור לשלב הלוגי לפני שיהיה מאוחר מדי. זה בלתי נמנע. גם ככה יכול להיות ששהה יותר מדי זמן בשלב הסנטימנטלי ומשם הדרך לאבדון היא חלקלקה. עליו לעשות בליץ מהיר, הבזק אחד, חישוב יחידאי קר ומנוכר. הוא נחרץ בדעתו לאתר את מקום מושבה של האמת. האמת האובייקטיבית כמובן. הסובייקט והאובייקט אינם יכולים לדור בכפיפה אחת והוא כבר יודע את זה בערך מגיל שעמד על דעתו. מתי הייתה הפעם הראשונה שעשה עמידת ידיים? שלוש עשרה? אולי ארבע עשרה? אל תתפסו אותי בגילאים. השלב הלוגי דורש אבזור מיוחד, מעצם השם שלו המשווה לו חשיבות יוונית שכזאת. (בכל זאת עלינו לכבד אלפי אנשים הלומדים באוקספורד קורס בשם "מבוא ללוגיקה של אריסטו ואפלטון"). נסו לדמיין אותו, עוטה על הפנים משקפי מגן של רתכים מהסוג הטוב ביותר (כאלה שמייצרים בגרמניה בחברה בעלת שם עולמי, והם מהסוג שאף פעם לא מתכלה), השרוולים הארוכים צמודים מעט לזרועותיו הבשרניות וזה מרגיש לו לחוץ קצת. מפתיע אבל דווקא הכפפות הגסות נוחות לו, עוטפות שתי כפות ידיים שמנמנות שהיו נוגעות בפעם. (בה פעם). ניצוצות משלב הרגש מתחילים להתעופף באוויר לכל עבר ואיבר, משוועות למגע עם הגוף החשוף, להבקיע ערך, לצלוח דרך, לתקוע ניב, ולבשר בבשר. אבל הוא בשלו, לא שועה ולא רואה נחוש כנחש להקיש את הנקודה. חבל שבגלל משקפי המגן אתם לא יכולים לראות את המוטיבציה רושפת ומתנשפת על שלל פניו. זולגת עם טיפות הזיעה הגדולות אשר במצחו, אל תוך עיניו הגדולות, עושה בתחנת השינוע מטמורפוזה והופכת לדמעות כשיסוד המלח נשמר בקפידה. בסוף השלב הלוגי כבר כולם עייפים ותמיד ישנה מסקנה מנוסחת ובהירה, כזאת כמו בחשבונית של הסוּפר:

2 ביצים גודל M – הוא חייב להיות חזק. בסוף הוא גבר. 1 תחינה גולמית עם שום – נוסטלגיה היא כלום. 1 כותש – זה יכול להיגמר מאוד לא נעים. (מבצעים) מרכך כביסה- חייבים בבית.

לשלב הלוגי יש שתי בעיות מובנות בעלות מובהקות מאוד גבוהה. הראשונה היא אימננטית (מרכך) ותמיד תופיע בשלב המבצעים כשיכולת העמידות נסדקת. והשנייה קשורה יותר למידת הנשכחות של הדבר, הוכח סטטיסטית שרוב החשבוניות נשארות בקופה. וגם אם התמזל מזלה של אחת מהן להישכח בשקית ולחדור לבית, סופה שתישאר כלואה שם עד הורדת הזבל הבאה .

השלב הבא הוא די ברור, זאת אומרת לא הרגשתם את המעבר, אנחנו פשוט שם. כמו הרגע שבו הגלגלים של מטוס נוחת נוגעים בקרקע ואתה פשוט יודע שעזבת את המקום שממנו באת. הם יפים לכם ביחד. זה לא ממש מטעמים של אסתטיקה, גם לא בדיוק הלוק המודרני. שניהם די שמנמנים. ובינינו אם נפסיק עם הפוליטיקלי קורקט המתחסד הזה, הם אפילו שמנים! ואתם יודעים את זה טוב מאוד. היא קצת יותר גבוהה ממנו וזה מאוד מציק לכם בעין. אם היא הייתה רזה הייתם מוותרים לה. אבל עם כל זה אתם רוצים להתמכר אליהם. משהו בפנים שלהם תופס אתכם. יש איזה הרמוניה מעניינת בגודל הזה של הפנים. דבר חדש שעוד שלא הכרתם. האף הרחב והפה הצוחק יוצרים איזה פער לא מוסבר בין העיניים. אתם אפילו מתקשים לכתוב זוג עיניים בשורה הקודמת, כי כל עין היא אישיו בפני עצמה. העפעפיים כבדות, אבל משהו באיטיות הזאת של הריסים הנסגרים והנפתחים שובה לכם את הלב. אתם כבר לא בטוחים בכלל אם הרשתית של העין היא בצבע חוּם והחוֺם הזה נובע משמה או שמא הנעימות הזאת שמתחילה לקונן אצלכם בעורקים מגיעה דווקא מהאישון השחור. סליחה שאני מתערב לרגע ואולי בכלל לא שמתם לב, אבל זו בכלל הקשתית שאחראית על צבע העין וזה בדוק בויקיפדיה. המשכילים שביניכם וקבוצת המיעוט המתעסקת ברפואה ובפרה רפואה נעלבו עכשיו כי הם דווקא שמו לב ומשהו מן החשיבות העצמית שלהם דווקא שמח לראות אותי נופל לרגע, אבל דרושה פה הבלגה עדינה מצדי ומצידם בכדי לא לקלקל את הרגשת הטוב שהחלה צומחת בכולנו. התמכרתם לזוג הגדול הזה וכיאה למתמכר הקלאסי, אתם אפילו לא יודעים לשים את האצבע מתי זה קרה, ואיך זה קרה כל כך מהר. הם פשוט מזכירים לכם משהו מהטבע ואתם לא זוכרים מה. זה מתחיל באות ד' אולי באות פ'. נזכרים?

היא יושבת על הספה הגדולה, בשעת ערב מאוחרת ובוהה במרקע. טוב לה שהוא לידה, היחיד שהיא מרגישה לידו יחידה, בנוח עם כולה אפילו עם הבטן הזאת שהולכת איתה לכל מקום כבר כמה שנים רעות. הוא יושב לידה, מרגיש ביטחון. ביטחון כזה של אחרי מאה שנים של חוסר ביטחון. הוא אוהב את הדירה הזאת ואותה הוא אוהב יותר. עברו לגור ביחד בדירת שתי חדרים קטנה לפני כשנה. הייתה שולחת לו SMS : "מתי אתה חוזר למאורה?" מחזיר לה: "בקרוב מאוד דובה שלי". אוהבים ככה לשבת "אחד על יד השני", זהירות על היד הייתה אומרת לו אתה לא נעשה קל עם השנים ושניהם חושפים ניבי שיניים לבנות מתפוצצים מצחוק בלי לדעת על מה. אז אולי עדיף בשביל לא להכאיב לאף אחד שנכתוב: "אוהבים ככה לשבת אחד עם השני". הם משעינים ראשים גדולים אחורה, היא מספרת לו מה עבר בה היום. הוא מספר לה מה יעבור בו מחר. "הלב שלי גדול" הוא נוהם לה. "הלב שלה גם" אתם עונים לו. "אני אוהבת אותך" היא מגרגרת לו. "אני לא יכול לחיות בלעדיך" אתם לוחשים לה. "לכו למיטה בבקשה" אנחנו מבקשים מהם כולנו בנימוס כנה, ועוד מסתכלים אחריהם בסקרנות. עוקבים במבט נוסטלגי אחר זוג הדובים הזה, המתרומם אט אט מעל הספה בגדלות מתמזגת, כאילו היו לגוף אחד. יד נאחזת ביד כבדת גורל, ארבע כפות רגלים משתרגות במין מגושמות שהשלימה עם עצמה, עד כדי היתרחנות מופלאה. הנה! הצצה נדירה! הם עוד משתהים לרגע דמומים על מפתן החדר, חשוכים, מתכבדים, חובקים את הכול בינם ובתוכם. היא מניחה את ראשה בצווארו והוא עוטף אותה.

אחרי שלב הנוסטלגיה נותר רק לליריקה לסיים את סיפורנו. יש משהו מרשים בלסיים סיפור בשיר, נותן לכולנו תחושה דוסטייבסקית שכזאת למרות שהוא כתב בעיקר פרוזה. אני פונה כעת פנייה נרגשת אל קבוצת המקווים. אותם אלו שרחש ליבם דבר טוב. איזו תפילה חרישית, צקון דק: "הלואי שהפיסקה הקודמת תהווה את חטיבת הסיום". גם אתם, אם לרגע תחשבו בהיגיון ותתנו דעתכם בדבר בפעם השנייה, סופכם להודות בטעותכם. הליריקה לא בדיוק נפרדת מהשלב הקודם, יש בה משהו נועז המצליח לגלם אינסוף נוסטלגיה במספר שורות מאוד מאופק. חוץ מזה הוא כבר כתב אותו אז, ובדה אותו עכשיו מלבו. אולי זו בכלל הייתה היא שבדתה אותו מחייה והוא פשוט נכתב לו. מעולם לא החשיב את עצמו למשורר גם לא התעניין באמצעים פואטיים אולי ביום מן הימים כשיפתחו הארכיונים ימצא, שפעם כשהיה בגילופין דיבר על מבנה של בית. בכל אופן אם נגזר עליו לכתוב שיר הוא כבר בטוח בעצמו שיש בו את היכולת. שהרי ידוע לכל הפרדוקס העמוק שהוכרע עד לא מזמן, בדבר אי יכולתו של האל לברוא אבן שהוא אינו מסוגל להרים. פעם שמע ממשורר רציני טיפ של אלופים על כך שטוב להתבונן בלבן הריק שבתוך הדף כדי לעורר את ההשראה ורק לאחר מכן להתחיל לכתוב:

לבן ריק

האיש הגדול אוהב

את האישה הגדולה.

כמו באנטרקטיקה,

דב ודובה.

בלי תחכום

דקויות אין,

מגושם כל כך

יפה…

המממ! המממ!

נושק לה

בגדלות.

הררר! הררר!

לוחש בערפה

בנהימה.

גופו חובק עולם,

כפות ידיו

חופנות פניה

אף ארוך.

והיא

שיקעה ראשה בכתפו,

עצמה עפעפיים בוטחות,

והחלה נמה את

שנת החורף

"עצור בצד ושים ידים על ההגה" קול עמום אבל תקיף בוקע מתוך רמקול. הוא מביט במראה האחורית ומזהה את האורות הכחולים מרצדים אליו. "זה הסוף", הוא חושב לעצמו ועוצר בשולים, בטח לזרו אותו מאחורה והוא אפילו לא שם לב. שתי שוטרים חמושים יוצאים החוצה ומכוונים לעברו את נשקם. ממרחק ביטחון אחד צועק אליו: "ידיים על ההגה חתיכת חרא, תראה לי שאתה לא חמוש". הם מתקרבים אל חלון הנהג. "כמה זמן אתה נוסע ככה?" שואל השני. "דקה" הוא עונה מגומגם. "דקה תגיד לשופט" מסתכל השוטר במכשיר שבידו, ומחייך חיוך סדיסטי. "יש לנו דקה וחצי של סחר והפצה בחומר נוסטלגי קשה, חצי דקה של צריכה לירית לשימוש פרטי, צא החוצה ידיים למעלה" הם אוזקים אותו בגדול, מכופפים בראשו בכניסה לניידת. קור הלילה ניתז עליו מהחלון, מבלבל בנחיריו, מזכיר לו שתמיד אהבתם את החורף.

אודות ד״ר ניסים כץ

מבקר ספרות וכותב טורי דעה בוואלה ובגרוזלם פוסט בין השנים 2007 ל-2009. מרצה לתקשורת, בתחומי ההתמחות : מדיה ושינוי חברתי, מדיה ומיעוטים.
הפוסט הזה פורסם בתאריך פרוזה. קישור קבוע.

4 תגובות על סיפור קצר ליום השבת / "אנטארטיקה" של אודי וילנר

  1. מאת א:‏

    אין דובים באנטארקטיקה.

  2. מאת יסכה מ:‏

    הדילמה באיזון בין מחשבה ורגש, קבלה עצמית, פתיחות הלב והרגש כלפי הקיום והיקום, הסביבה והסובבים אותנו כזרזים להתפתחות עצמית, גישור על פערים במערכות יחסים, במשפחה, והמסר החבוי בתוכן, זיהוי נקודת ציר הכוח והתנועה הפנימיים ..יישר כוח על כתיבתך המעוררת למחשבה..

  3. מאת טלי:‏

    מקסים!!!!

  4. מאת אליאורה אוליאל:‏

    אודי, יקר!
    הלבן שעל הדף שלך מתכתב עכשיו עם הלבן שנמצא מולי – על המסך.
    אנטארטיקה של הדובים לא מחכה לנו,
    אבל זו המטאפורית נוכחת בחיינו, בדיוק כפי שכתבת – עם כל הדילמות והקונפליקטים הפנימיים.
    אהבתי את הסיפור שלך. יש בו חכמה שאיננה מתחכמת ורגישות במידה הנכונה.
    היה לי "רגעון" של הנאה ואני מצפה לקרוא סיפורים נוספים משלך.
    אליאורה אוליאל

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*