יואל משה סלומון ,,עם עמיתיו  מייסדי פתח תקווה,  גוטמן ,ושטמפפר  ביחד עם הרופא היווני מאזאראקי. ציור קיר על פי הבלדה על יואל משה סלומון של יורם טהר לב במנהרה בכביש המוביל מבני ברק לפתח תקווה.   ציור קיר מאת אבי בליטשטיין.

ויכוחי דת הם לכאורה דבר שנעלם לאחר ימי הביניים ,אבל הם חוזרים בעוצמה רבה בראשית המאה ה-21. חוקר תולדות פתח תקווה ,זלמן חיימוב מראה שהם היו נפוצים גם בימיה הראשונים של אם המושבות פתח תקוה ומשתתף ראשי בהם היה יואל משה סלומון ממייסדי המושבה הזכור כיום הן הודות לבלדה של יורם טהר לב וכאחד מאבות אחת המשפחות הגדולות במדינת ישראל. .

 

ויכוחי דת  בראשית ההתיישבות  בפתח תקווה:סיפור מימיה הראשונים של פתח תקווה 

מאת זלמן חיימוב

חופר בהיסטוריה של פתח תקווה

זלמן חיימוב – יליד פתח-תקוה. חבר קיבוץ ולוחם בצנחנים בעברו פנסיונר של התעשייה האווירית  מדריך סיורים מתנדב בארכיון פתח תקווה וחוקר ההיסטוריה שלה. .

 

מבוסס על ספר היובל תרע”ט של פתח-תקוה.    

 בנין יהודיה.

פתח תקוה הישנה

 נטישת המושבה פתח תקווה    עקב ה”קדחת” המחלה שתקפה את המתיישבים , שנת השמיטה שמנעה מהם להוציא מהאדמה יבולים , ובעיקר הפאניקה שיצרו משפחות המתיישבים בירושלים שחששו מתיאורי המחלות  ב”פתח תקווה” . החזירה את המייסדים של פתח תקווה  לרעיונם הראשוני. למצוא מקום מגורים נפרד מהשטחים החקלאיים. ובעיקר: חשוב מאוד  שיהיה בקרבת כפר ערבי חי, נושם ובריא  שתושביו אינם חולים. מה שמעיד על מקום  נקי ממחלות, וראוי למגורי אדם. (הוריו של סלומון נפטרו בירושלים ממגפה, ואחד ממטרות היציאה מירושלים הייתה בריאות)

 הבחירה הסופית  נעשתה בין הכפר סלמה, לבין יהודיה.

המייסדים הצליחו לאחר מאמצים וחיפושים רבים, (בעיקר עקב סירובם העיקש של הערבים שנבע בעיקר משנאת היהודים וכן מתוך תקוה שהמתיישבים יאלצו לנטוש את אדמותיהם, ואלו יחזרו שוב ליד הפלחים) לרכוש חלקת כרם בסמוך לכפר הערבי יהודיה. ובה החלו לבנות במהירות את בתיהם, אליהם הצטרפו בעת  זו  כ- שלושים משפחות ה “ביאליסטוקים” שהצטרפו אל מייסדי המושבה ואל חלק ממשפחות “הירקונים” הקבוצה שהתיישבה ליד נחל הירקון  שביקשו להמשיך בעבודה החקלאית..

סיפור זה  מדגיש את חשיבותה של “המעטפת” האנושית   כל אותם קבוצות ובני משפחות שנתנהו  את התמיכה החיצונית למתיישבי המושבה הראשונים,  בהתנהלותם מול השלטונות, סביר להניח שללא “מעטפת” תומכת  זאת, הייתה פתח-תקווה  “אם המושבות ” הופכת לעוד אפיזודה חולפת בסיפור ההתיישבות  בארץ ישראל.

המתיישבים העמלים לבדם, התקשו  להתגבר על  מורא השלטון, על  הפיכת המערכת המשפטית למקור לגריפת כספי שוחד, ובאמצעותה לפגוע ולהפחיד את מתנגדי השלטון (וכן את העבריינים) בקנסות כספיים שימוטטו  אותם מבחינה כלכלית. כך נהגו השלטונות בערביי הארץ  כדי להרתיעם ולהפכם לעבדים נרצעים של השלטון.  השיטה של הטלת קנסות כספיים גבוהים, על הפלחים הקטנים, תרמה ואילצה את הפלחים הקטנים למכור את חלקותיהם, לידי המשפחות שביכולתם היה ל”שחד” את אנשי השלטון, וכן לשלם מיסים. ה”מעטפת” שהפעילו סלומון, פינס וגוטמן,  בפרשת יהודיה.

יכולת זאת של “המעטפת “לפעול ולהפעיל מוצאת את ביטויה ביכולתו של סלומון ליצור קשרים עם  כוחות ציבוריים ופוליטיים ,מהם חששו השלטונות העותמאניים , כמו: הקונסוליות,במיוחד הקונסול הגרמני שהיה בקי בטיפול ב”פחות” עקב שמירתו על האינטרסים של הציבור ה”טמפלרי” “פינס וקרן מונטיפיורי”, “הרצברג ויהודי גרמניה”, “הרתיס ספפרד”(Haretis Spaffard) וכד’ , הידיעה את מי יש לשחד ובכמה, כל אלו החזיקו את המושבה על פני המים הסוערים עד לבואו של הנדיב. שלקח את כל המשימות הללו על עצמו.

    הטרגדיה של המייסדים  סלומון, גוטמן, ופינס,  בסיפור יהודיה היא שניצחונם את המערכת התורכית היה עבורם ניצחון פירוס.  את תמיכת מרבית משפחות המתיישבים (בעיקר “הביאליסטוקים” שהרגישו עצמם מרומים) הם הפסידו, המאבק על מקום מגורים נפרד ומרוחק  משדות הקרקע החקלאיות, מרחק שמקשה על עיבוד חלקותיהם. העלויות הגבוהות שנגבו עקב הבנייה בשני מקומות שונים ,  הזמן הארוך והיקר בו משפחותיהם התגוררו בתנאים קשים ביפו,חוסר היכולת לבנות בנייני אבן גם לאחר המשפט, והסתפקות בבתי עץ,  ובמיוחד הצלחת מאבקו של פרומקין  בהנהלה הוותיקה. (פרומקין היה הראשון שנטש את יהודיה והקים את אחוזת לחמן על קרקע פ”ת). וההוכחה שניתן לחיות בשטחי  המגורים של היישוב הישן ללא חשש מקדחת. הביאו למעשה לשקיעת כוחם של המייסדים ולהחלפת ההנהלה בדור חדש של מנהיגים.

מייסדי פ”ת  מצאו את עצמם בסבך בלתי פוסק של מאבקים שונים ומתישים :  נאבקים לשיפור תנאי חייה של האוכלוסייה היהודית בא”י. ובעיקר בירושלים. נלחמים להצלת  האומה, שואפים לתקנה, נאבקים  בטבע האדם היהודי ומתחילים לעסוק בעבודת הקרקע, שואפים לגאול את קרקעות הארץ הקדושה,  מתמודדים עם עוולות  הממשל התורכי, נאבקים בשכניהם הערבים, ולהשלמת התמונה נותר עדיין המאבק  החשוב ביותר, הוא המאבק הדתי. עם חידוש ההתיישבות בארץ, והחזרת “העטרה ליושנה” חייבת היהדות לחזור אל מקומה הטבעי כדת המובילה את שאר הדתות המונותיאיסטיות, שהשפילו ופגעו בה בגלות, כאן בארץ הקודש  עם חידוש הברית האלוהית, תחודש גם העליונות של הדת היהודית, על הדתות ששאפו לדרוס אותה ולהחליפה.

 את ייצוג היהדות  במאבק הזה הטילו עורכי הספר על איש חבורת המייסדים יואל משה סלומון,  המוכשר לניהול ויכוח דתי כזה ובעיקר לזכות בו. הויכוח משתלב במעשה בנין בתי המגורים ביהודיה באישורים ובכזבים.

 

חלק ב’

 פרשת בנין יהודיה ונפתולי רעוף- פחה עם המייסדים. מבוסס על ספר היובל של פ”ת (תרע”ט) (עמ’ רכ”ז)  (תרמ”ב- תרמ”ג)

יואל משה סלומון

הקושאן על אדמות יהודיה נרשם על שמות  גוטמן וסלומון ( מקום אחר כתוב על שמות סלומון ופינס (עמ’ קע”ג).הסיבה: גוטמן הינו נתין אוסטרי, וסלומון נתין גרמני (פרוסיה), המייסדים ידעו שחובה לקבל תמיכה והגנה מהקונסוליות החזקות בא”י,  בביצוע מהלכי רכישה ובניה.  האדמה שנרכשה ביהודיה הייתה אדמת “מירי” (קרקע בבעלות המדינה)  המבקש לבנות עליה חייב לקבל אישור ראשוני מהפחה המחוזי. לעובר על החוק ניתן קנס כספי, שהנו כפול מעלות הרישיון לבניית בית רגיל. מייסדי המושבה ערכו “סיעור מוחות” לבחינת המהלך  הרצוי להם, (לדעתם אישור בנייה מהפחה, שונא היהודים לא יקבלו, ובקשת האישור תביא להצבה קבועה של חיילים במקום, למניעת הבניה).

ומנגד שיקום  המושבה מחייב פעולה מהירה (חלקות הקרקע לבניה ביהודיה, נמכרו כבר ע”י קופלמן ל”ביאליסטוקים”). לכן הם העדיפו  בניה ללא רישיון, ותשלום הקנס שיוטל עליהם כשתתגלה הבנייה.

בעיית המתיישבים  נדונה במקביל  בחוג  שתדלני הקרקע בירושלים, אחד מהם הציע למייסדים פתרון משלו, והתנאי להצלחתו, הוא, שכתב הבקשה של המבקשים לבנות, יופנה אל עיריית ירושלים. ונוסחו יהיה “החתומים מטה מבקשים רשיון לבנית בתים על נחלתם ביהודיה”(עמ’ רכ”ח).  (בירושלים קיימת חלקת-קרקע (שכונה עירונית) בשם “יהודיה” ליד קבר שמעון הצדיק).

 המייסדים קיבלו את ההצעה בחפץ לב,  השתדלן עמד בהבטחתו והשיג רישיון בנייה חתום, מה שהקל על הבנאים להסכים לבצע את העבודה, גם  הם אוימו ע”י הממשל, והיו צפויים לקנס ולמשפט, אם יסכימו לבנות עבור היהודים, מבלי שאלה יציגו להם רישיון בניה.

המייסדים ידעו שזמנם אוזל, ולכן החליטו לבנות את הבניינים במהירות ע”י מספר קבוצות של פועלי בנין. אך הצפוי התממש במהרה, ובשלטון בו מרבית האוכלוסייה עסקה  בהלשנה, אלו על אלו  הופיעה לפני סיום הבנייה פלוגת שוטרים מיפו. עצרה, את כל המעורבים בבניה. ופתחה להם תיק במשטרת יפו, לאחר פתיחת התיק, זרזו המייסדים את קצב הבנייה עבדו יומם ולילה. בנית חלק מהמבנים הסתיימה והמתיישבים נכנסו להתגורר בבתים.

 במקביל פעלו “תחנות החוק” הטורקי וכל המעורבים הוזמנו למשפט ביפו באשמה של בנייה לא חוקית. המתיישבים טענו שהאדמה היא אדמת “מולק” שאינה מחייבת קבלת רישיון בנייה מאת הפחה.  הפחה מצדו הפעיל מכבש לחצים על שופטי יפו ופסק דינם היה: להרוס את הבתים, ובנוסף אין אפשרות לנתבעים לערער על תוצאות המשפט. הוצאות המשפט חלות על הנתבעים, והם ישלמו גם את עלויות פעולות ההריסה. כמובן שהשלטון קבע ביהודיה, את משכנה של קבוצת שוטרים תורכית שתפקח על איסור הבנייה. סלומון וגוטמן הכינו מראש את הקונסולים, הקונסול הגרמני ד”ר רייץ. נפגש מיד עם הפחה, ותבע ממנו לא לפגוע בדיירים הגרמנים, אשר נמצאים תחת חסותו. ובמיוחד זעם על מניעת יכולת הערעור מהנתבעים, הקונסול  איים על הפחה בשפיכות דמים לכשייוודע הדבר ל”וזרת ביסמרק” הפחה נרתע מהאיומים, והתיר לנפגעים מפסק הדין, את אפשרות הגשת  הערעור.

סלומון, פינס והרצברג התייעצו בירושלים בשאלה כיצד עליהם לפעול, ראשית שלחו מיזכר לקונסול הגרמני בירושלים, ובנוסף לשגריר הגרמני בקושטא, על האירועים, בתיאום עם הקונסול “רייץ”, החליטו להגיש את הערעור לבית הדין בירושלים, בקרבת מגוריו של הקונסול, כנראה ששופטי ירושלים היו רכים, מוכרים, ונוחים יותר.

 קודם לתחילת המשפט, הפעיל הפחה לחצים על עורכי הדין בירושלים, שלא יקחו על עצמם את ייצוג  היהודים, לכן נאלצו העותרים לשכור שרותי עו”ד יקר (נוצרי) מדמשק, בנוסף “האריכו” השופטים את משך המשפט כדי להקשות כלכלית על העוטרים בהאמרת הוצאות המשפט.  כמו-כן  ביקשו השופטים לבקר במקום הבנייה. את עלות הביקור נאלצו העותרים לממן מכספם. כולל שרותי ההסעה והשהיה באכסניה. [השופטים והפחה לא ידעו שאת הוצאות המשפט, מימן פינס מכספי תרומות מחו”ל, מקרן מונטיפיורי, מחובבי-ציון  וכן מכספי הרב הילדסהיימר מברלין],

הוכוח הבין דתי

בהגיעם סוף, סוף  ליהודיה, הוזמנו השופטים לארוחה כיד המלך על-יד  התושבים, ואזי החלו “מסבירי פנים” לתושבים.

סלומון החליט לנצל מומנט זה, וציין בפני השופטים את האבסורד שבהחלטת שופטי יפו. ואף הרחיב ואמר: בכל ארצות העולם, משתדלות הממשלות לעודד התיישבות, הן אפילו מעניקות קרקעות חינם וגם הלוואות כספיות נוחות לבני נכר, שבאים ליישב ארצות אלה.  ומטרתם לפתח את ארצותיהם , ליישב אותם בציבור תרבותי.  ומדוע ממשלתכם אינה נוהגת כך, ורוצה להרוס מקום יישוב מפותח זה (יהודיה),

 ואחד השופטים ענה לסלומון : ” הן איש משכיל ופקח אתה, חוג’ה מוסה, ועליך לדעת, כי רבות סבלה ממשלתנו במלחמתה עם אויביה שעמדו עליה לקחת את הארץ מידה וכי רב הדם אשר שפכנו במשך דורות עד אשר נצלנו את אויבינו אלה. והנה בבואכם עתה אלינו אל הארץ הזאת, שיש לכם תביעה ישנה עליה, משנות אלפים, האמנם יש להאשים אותה, על האמצעים שהיא משתמשת בהם בכדי לחסום בפניכם את הדרך אליה ? ואולם יותר מאשר על הממשלה העותומנית עליכם להתרעם על העתונות שלכם בחו”ל, ששם הם מבליטים בפומבי את כוונתכם ומגמתכם ואת כל דבר קטן או גדול שאתם אומרים לעשות.. ודעו לכם, כי הממשלה העליונה פקחה את עיניה על התנועה הזאת ….וכבר העמידה בעיר הבירה מתורגמנים לתרגם כל דבר הנכתב על ידכם….ואשר לממשלות האחרות ואל השתדלותן להכניס את ארצותיהן מהגרים חדשים, הלא גם ממשלתנו אינה נופלת מהן, שכן גם היא מכניסה אל ארצה, את המהגרים הצ’רקסים מהמושלימים, בעזבם את רוסיה ובולגריה וסרביה, והממאנים לשאת עליהם עול שלטונם של הנוצרים, ולהם נתנו מאת הממשלה שטחי קרקעות חנם בכל ארצות האשלם, וגם פה בפלישתינא, וגם סכום כסף נתן להם בהלואות בכדי לישבם בתוכנו, מה שאי אפשר לעשות כן לכם… וטעם הדבר הרי תבין…. אין אדם מחויב להכניס אורח אל ביתו, אם זה חשוד בעיניו,” (עמ’ רל”ד רל”ה).

כנים, כנים הדברים ! ענו אחריו כל בני החבורה המושלימים, ואחד מהם הוסיף ואמר: כיון שכבר גלינו לפניכם אמתות הדבר וקרענו את המסוה מעל המשפט להעירכם מצד הזה, עלי רק להוסיף כי לא טוב תעשו בלכתכם ארחות עקלקלות, ועלי להזכיר לפניכם בזה את  דברי אחד מזקני הקאדים..בירושלים לפני כמה שנים, אותו הקאדי הזקן שמע,  בעברו פעם באחד הלילות לפני מסגד עומר, קול בכי עולה מהכותל המערבי : מה הקול הזה ? שאל בתמהון,   זה קול יהודים הצועקים אל אללא על חורבן בית מקדשם. השיבו לו. תמה הקאדי ואמר: הרי במילים אחדות יוכלו להושע בקראם את הפסוק “אין אלקים מבלעדי אללה ומחמד הוא שליחו”, ובזה הלא יכלו להיות שוב אדוני המקדש הזה היקר להם כל כך ?”( עמ’ רל”ה).

..” אכן תמוה הדבר ? הוסיף הקאדי ואמר : היתכן שהיהודים קוראים את אללא לעזרה ואינם שמים לב לתקן דרכיהם אליו ?   הלא הוא אשר כבש מכבר הימים לפני מאמיניו ארצות רבות ומדינות שונות ובהם נמנים גם מדינות יהודים, עד אשר באו בצל אמונתו. ואלה אחיהם הבוגדים, שלא חפצו לעזוב דתם. ולא הטו אוזן אל מאמר הנביא ואל התראתו בשם אלקים,  מה היתה אחריתם ? הם כולם נפלו לפי חרב, ומדוע לא הצילם אללא ? אין זאת כי אם מאס אללא בהם ובתורתם, וגם את ארצם ואת בית מקדשם מלפנים מסר לידינו, בהיותנו מאמיניו האמתים ועם סגולתו, ואם באמת חביבה להם, ליהודים, הארץ הזאת, ובית- מקדשם קדוש בעיניהם גם היום, יכשירו נא את עצמם… והכל ישיגו אצלנו.”(עמ’ רל“ה).

כאן לא יכול היה סלומון להבליג, והתערב בדיון הדתי במתינוות.(שהרי אין זה מן החוכמה  לפגוע בכבודם של השופטים). והתחיל בסתירת הנימוק שניצחונות במערכה צבאית, קובעים את טיבה, איכותה, צדקת דרכה ואהבת האל את מאמיניה, של הדת המנצחת.  ואומר סלומון:  מופלאני מאד, -כי קאדי זקן או שופטים שכמותכם יהיו סוברים כי מה שעלתה בימים הקדמונים בידי הכליפים להעביר את אחינו היהודים על דתם בכח הזרוע – זהו הוכחה נאמנה מאת ה’ על אמתות דתם,  בשעה שהעובדות בימינו מוכיחות את ההפך, כי הכופרים הם –  הם המנצחים .. הלא זוכרים אתם. אדונים נכבדים, כי לפני שנים אחדות יצא הקיסר הרוסי למלחמה עליכם, אז הוציא  כרוז  לעמו מאמיני הנוצרי ואמר: “הנה אדוני אלקים פקד עלי ללחום את הכופרים התורכים”.  ולעומתו הוציא השולטן עבד אל חמיד כרוז למאמיני האיסלם, כי אללא צוה עליו ללחום מלחמת ה’ נגד הנוצרים הרוסים הכופרים ולהכניעם תחת ידי המאמינים, והמלחמה החלה.. ומשני הצדדים יחד נפלו חללים למאות אלפים” (עמ’ רל”ה רל”ו).

כאן מגיע סלומון לנקודת  ההכרעה ואומר:  “ועתה היכול תוכלו לאמור כי אמנם דבר ה’ היה אל שניהם להוציא כרוזים כאלה ? כי על הנוצרים יצוה אלקים :  לכו והשמידו את המושלימים, כי המה הכופרים, ואל המושלימים יאמר: הנוצרים המה הכופרים, קומו והרגו אותם לפי חרב ?  או אם ראינו  אחרי כן שהרוסים נצחו את התורכים, האמנם עלינו להודות על סמך זה, כי באמת צדקו המנצחים הרוסים, וכי נעשה אלמות והיד החזקה  והנצחון הוכחה היא לאמיתות הדת, חלילה !,,” (עמ’ רל”ו).

האם ? שואל סלומון: וכשם שלא יתכן להאמין, כי הארי הוא רצוי וחשוב לפני אלקים מהכבש התמים, יען לארי נתנה גבורה יתירה, ובפגשו את הכבש התמים הרי הוא טורפו ואוכלו, כן גם אי אפשר להוכיח על כל מעשה נצחון הבא ע”י רצח, כי יד אלקים היתה בזה, והוא הדין גם בנוגע לדתות, כל דת המשפעת ביותר לטובה  על מאמיניה להדריכם בדרך הישרה, להרחיקם מהעבירות שבין אדם לחברו, מגניבה ומרציחה והמסגלת להם מדות ישרות, הרי זה מעיד על טובה ויתרונה, וכי היא הדת הנבחרת והרצויה באמת לפני אלקים שבשמים, ואתם, שופטים נכבדים,  היושבים על מדין ואשר לפניכם  יובא יום, יום כל המשפטים אשר בארץ, דברי העשוקים והעושקים, הנרצחים והרוצחים, הגידו : האם הובא לפניכם פעם איש יהודי נאשם בעוון רצח בכל המחוז הזה ? כמדומה לי שלא ימצא אף אחוז אחד ממאה, וכל זה פרי תורת משה הוא, לפי המאמר השגור והמקובל אצלכם עוד מדורות הראשונים כי: ” אחר איל דוניה אל יהוד” –  אחרית העולם הוא היהודי..” (עמ’ רל”ו). 

משסיים סלומון את הויכוח, במשפטים מנצחים אלה. הגיע תור ההשפלה של הדת הנוצרית, אותה מייצג בויכוח הנוכחי  העו”ד הנוצרי מסוריה. העו”ד  ששמח  על אזכור ניצחון הנוצרים הרוסים על צבאות תורכיה, מטה את הויכוח לאפיק שלדעתו יביא לאמונתו את הניצחון,

 היות וכפי שלמדתי בתנ”ך, הרי המשיח יתגלה בעולם לא בתור איש מלחמה ושופך דמים, אלא בתור איש השלום, אשר רוח אלהים בו, והוכיח לעמים רבים ולגויים עצומים בצדק ובמישור. ואף קנה רצוץ לא ישבר ופשתה כהה לא יכבנה. ואולם אם כך הדבר, מדוע לא יאמינו היהודים בהמשיח הנוצרי ? שבתכונתו, באורח חייו ובמסירות נפשו למות הריהו מתאים בדיוק לכל המתואר בהתנ”ך ?  (עמ’ רל”ו).

 וממשיך הנוצרי ואומר: “אמנם יודע אנכי, כי  היהודים חולקים על הנוצרים ומטילים ספק בהאותות והמופתים  שהראה המשיח בזמנו, ואולם איך יתכן הדבר, שהיהודים יתנגדו אל תורת עצמם, תורת משה, האומרת בפירוש, שבכל  ענין של ספקות  ומחלוקת הסיעות בדברים הנוגעים אל הדת,  הדין הוא אחרי רבים להטות – והחוק הזה   שורר בכל העולם כלו.  והוא הבסיס בכל  המשפטים שבעולם גם לכל הדתות, ואם כן, הרי גם בדבר הזה עליהם לשים אל לב ולראות : כמה עולה מספרם של היהודים בכל העולם נגד מספרם של הנוצרים המאמינים להמשיח. באותותיו ובמופתיו ? היתכן, איפוא, שיהודי אחד יתנגד נגד אלף נוצרים ? ויעשה על ידי כך את תורתו  פלסתר ?

 

בנקודה   זו חוזר סלומון לויכוח, ובארסנל תשובותיו מצויה התשובה שמרבית המתווכחים היהודים, בתקופת ימי הביניים השתמשו בה.  מה משמעותם של ימות המשיח ביהדות, “..שהמשיח לא היה ולא נברא אלא משל היה, וזה רק מעשי ידי השליחים עצמם, הם יצרו אותו, הם דנו אותו, הם תלו אותו, והם הם שהחיו אותו !… הרי זה על התקופה של ימות המשיח,..הנביאים כשנבאו על המשיח, היתה עיקר כונתם לתעודתו של המשיח לתקון העולם, שיבא על ידו, והנה כל אשר קרא פעם אחת בתנ”ך על היעודים המשיחיים לא קשה לו להוכיח, עד כמה רחוק הוא העולם הנוכחי מאותם היעודים הנזכרים בקשר עם ימות המשיח.” (עמ’ רל”ז)

” המשיח האמיתי מתואר בתנ”ך כסמל איש השלום, המבשר שלום  בעולם, שלום לכל האנושיות, שלום לכל הברואים ושלום לכל הטבע,…”וגר זאב עם כבש, ונמר עם גדי ירבץ . ועגל וכפיר ומריא יחדיו ונער קטן נוהג בם ופרה ודב תרענה יחדיו ”   ועוד:  “וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות ולא ישלח גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה” ..”.

ומסיים סלומון ואומר האם ימינו אלה, שהנם עלובים, ושחורים.  הם ימות המשיח, הרי  מצב כל העולם במשך אלף ושמונה מאות השנים האחרונות מאז הופעת המשיח… “כמה עלובים, כמה שחורים הם ימות המשיח כאלה, הרי כל העולם מן הקצה שוד וחמס מלא, הרג ורצח,…ורבה דמעת העשוקים, ואין להם מנחם. הרי כל אירופא כלה דומה כיום לחבית מלאה אבק שרפה – שבהריחה רק ריח גפרית, והייתה ללהבת אש , שרק נחלי דם יכבוה, הכזה הוא המשיח ! והלב הדואב שואל וחוזר ושואל: איה הוא איש השלום שיבשר שלום בעולם ? איה, איה, הוא הרופא הנאמן שירפא את נגעי בני-האדם ? היכן הוא הגואל ? אימתי יבא, למען שים קץ למרחץ הדמים העולמי ולהנחיל מנוחה ואשר לאדם ע”י חיי עבודה ויצירה, כל אחד בפנתו אשר חלק לו אלהים על האדמה הזו.”(עמ’ רל”ז).  הויכוח מסתיים בניצחונו הגדול של סלומון, וברמז הבולט למטרת הפגישה, תנו לנו לחיות בארץ, אשר הוריש לנו האלוהים. הפגישה מסתיימת. השופטים חוזרים לירושלים, המייסדים  וחבר תומכיהם שבים  לנסות להפעיל את השפעותיהם על השופטים באמצעות “מכירים”.

אחד מאלו הנו  מייסד חברת האמריקנים בירושלים “הרתיס ספפרד” Haretis Spaffard.  בדבריו עם אנשי החבורה טען שהנו מקורב לפחה, נמצא אתו ביחסי ידידות, בנו של הפחה לומד אנגלית בבית ספרו,והוא ינסה לבטל את הגזירה. ולאחר הפגישה היזומה עם הפחה, נפגש ספפרד עם החבורה וסיפר להם על מעשה פגישתו עם הפחה. ” ואמרתי לו, מכיר אנכי היטב את היהודים, ואני יכול להעיד ולאמר שבכל מקום בואם הם מעשירים את הארץ בכשרון מעשיהם וחריצותם.

    אז הפסיקני הפחה..ואמר: אכן, זו היא  הסבה שגרמה לי להתנגד להם,…כי ברבות הימים יהיו המה כובשי הארץ בחריצותם ובמרצם הכביר. המה יעלו מעלה והמושלימים ירדו מטה מטה  ועד שאתה, אדוני ספפרד, מתפלא עלי ועל המשפט שחרצתי, הרי אני שבעתים מתפלא עליך, שבתור נוצרי ואדם מלומד, אין אתה רואה ומבין מה יעלה לארץ הזאת ע”י כניסתם של היהודים. ומה יגיד על זה כל העולם הנוצרי ?

   אני העמדתי את הפחה על טעותו והסברתי לו, כי אני בתור נוצרי וכן שאר נוצרים מלומדים, מביטים אנו בעין יפה על התנועה הזאת ועל התקדמות היהודים במקום הזה. אני הוכחתי לו,  כי אמנם זה דבר אלקים, הוא אשר דבר ביד עבדיו הנביאים הקדמונים מלפני אלפים וחמש מאות שנים באמרם : כי באחרית הימים שוב ישובו היהודים אל ארץ אבותיהם, והתנחלו על אדמתם ושבו להיות עם בני אל חי. ואולם הפחה הפסיקני בקריאה: חלילה ! לא יקום ולא יהיה כדבר הזה, כי אחרת דבר על העם הזה, הנביא מחמד באמרו :  “אלהים עזבם לנצח” אז שבתי ועניתי לו : דע לך, אדוני הפחה, כי מחמד אינו נחשב אצל הנוצרים לנביא, שכן מאמינים אנחנו רק לדברי הנביאים הראשונים, ואלה אף דבר אחד מדבריהם לא ישוב ריקם, והכל בא יבוא. והיהודים הללו, שאתה משתדל לנשלם מעל אדמתם ולהרחיקם מן הארץ כהיום הזה, הם, הם יהיו אדוני הארץ הזאת, כי המה יבנוה.  ואני הוספתי: אלמלא הייתי אני במקומך מושל הארץ, כי אז הייתי משפיע על השולטן עבד- אל- חמיד להביט על שאיפת היהודים לחזור אל ארצם בעין טובה, לפתוח לפניהם שערי הארץ לרוחה ולעשות להם כל ההנחות, כי על ידי זה יצליח גם השולטן במלכותו ושמו יזכר לברכה כל הימים.  אולם אם לא תעשו כן, ותתנגדו לדברי הנביאים והצק תציקו ליהודים —  והיתה אחריתכם כאחרית כל הבוגדים בד’. וכל המכות הגדולות, שהכה ה’ את פרעה מלך מצרים מלפנים, יכה גם אתכם, עד אשר הארץ הזאת תקרע מידכם ביד חזקה ובמלחמת תנופה. והמלך אשר יכבוש אותה מידכם יהיה מלך חכם-לב ועדין רוח והוא ישיב גזילת  העם הזה מימים קדמונים,  למען קנות לו שם עולם וזכרון נצח,.ומסיים ספפרד ואומר “ואליכם אני אומר: חזקו והתחזקו ואלהי ציון יעזרכם, כדבר ה’ ע”י נביאיכם : ואת ריביך אנכי אריב, ואת בניך הושיע”(עמ’ רל”ח רל”ט).

    פסק הדין נדחה מפעם לפעם, הפחה רמז באמצעות אנשי חצרו, שהוא מעוניין להיפגש עם העוטרים. כהכנה לפגישה  למדו המייסדים את אופן פגישותיו של הפחה עם  אנשי ציבור יהודיים, וידעו שהוא יבקשם לקבל אזרחות עותומאנית . ולכך התכוננו היטב. ואף הכינו תשובות לכל התפתחות שתהיה.  ואכן נקבעה פגישה, אליה הגיעו גוטמן וסלומון בשם המתיישבים העוטרים.   בהגיעם לפגישה, צווה הפחה לכבדם כיד המלך ועם תחילת שיחתם שאלם ..” האם יש ביניהם אחד המדבר ערבית,   השיב סלומון, כן, אדוני הפחה, אני המדבר ערבית. הפחה: טוב מאד…מכבד אני תמיד את אלה המדברים בשפת המדינה והמתקרבים אל תושבי הארץ…סוף סוף כבר באתם לידי הכרה לפנות ישר אלי, ולא ללכת בדרכים עקלקלות – כונתי אל הקונסולים. (עמ’ רל”ט). הפחה מבקש  שיציגו לו את העניין וסלומון מספר לפחה את כל פרטי ההתרחשויות, כולל הפסק דין שנגזר עליהם שאין דוגמתו בכל ספרי החוקים של הממשלה. וטוען סלומון, שלדעתו המניע למעשה הנו שנאה דתית. וזה אינו מתאים לחוקה העותומנית הנאורה, בה שורר משפט צדק, וחוקה אחת בלי הבדל דת וגזע.(לטענתם- ערביי יהודיה בונים באופן חופשי על אדמתם שהיא אדמת “מולק” ובהם השלטון לא פוגע).  ואילו השופט היפואי טוען שזו אדמת “מירי”. ובניה עליה מחייבת אישור מיוחד של הפחה המחוזי. ולכן אנו מקווים שהפחה הנאור יצווה לתקן את המעוות.  הפחה מאשר את דברי סלומון בדבר החוקה ללא אפליה השוררת בתורקיה והיא כוללת גם את יהודי תורקיה.”  אולם פה עליכם לדעת, כי במדה שהיהודים מודדים להממשלה, כך הממשלה מוכרחת למדוד להם. ..הנה הממשלה פתחה ספר ההתאזרחות…שכל החפץ יוכל להתאזרח…וחשב חשבנו, שהיהודים הם יהיו הראשונים בזה, ולבסוף מתברר, כי רק חלק מהם נתאזרחו. האין זה מעיד על אי נאמנותם אל הממשלה ? ….מדוע לא תתאזרחו ?

כאן שולף סלומון את התשובה המוכנה “אדוני הפחה  הנאור תולה את מאונם של היהודים להתעתמן ביחסם האי נאמן אל הממשלה הרוממה, בעוד שבאמת הסבה האמתית לכך הם תושבי הארץ, שרובם הם מחוסרי תרבות, ואילולי זאת היו היהודים מתעתמנים זה כבר, וראיה לדבר, שכל יהודי המהגר אל אחת ממדינות תורקיה האירופית במטרה להתישב שם או בבואו לאנגליה או לאמריקה, הרי הוא מיד מתאזרח שם, הערבים כאן אינם מאפשרים ליהודים להתפרנס אצלם ונהפוך הוא, הערבים מתפרנסים מן היהודים *)….ולא די בזה שהערבים אינם מכירים ליהודים טובה על כך, אלא גם ממררים את חייהם. החלק היהודי האירופי שקיבל את האזרחות והתרבות העותומאנית .הוא החלק היושב תמיד בקרן זוית וכל הימים הוא עוסק בתפלה ולמוד ואינו נמצא כלל בשוקים וברחובות, ודבר אין לו עם כל העולם סביבו,…ואולם החלק הפעיל המתפרנס מיגיע כפו או ממסחרו, …הוא תמיד נמצא בהתנגשות עם הערבי, שבמקום אמירת “סלם עליכום” ( שלום עליכם) לבן דתו הערבי הרי הוא פוגש את היהודי בסטירת לחי או באגרוף רשע, או בזריקת אבן על ראשו ולפעמים הוא בא עליו גם  בעלילות שוא ושקר ומעמיד עליו עדות שהיהודי קלל אותו ואת דתו…שאלמלא הקונסולים לא היו יכולים היהודים להמצא כאן אף יום אחד… כלום מבקשים אנו זכויות נוספות על אלה של יתר בני הדתות והגזעים שבתורקיה, הלא רק צדק אנחנו דורשים, משפט אנו מבקשים, שלא לקפח מאתנו הזכויות שמהן נהנים הכל רק זולתנו. אכן יש מקום לצעוק.” (עמ’ רמ”ב רמ”א ר”מ)

לסיום, נותרה לסלומון ולגוטמן, עוד משימה חשובה. “נודע” להם שה”קאדי” ראש השופטים הוא תורכי שמינויו אינו כפי שממונים השופטים הערבים המקומיים ע”י הפחה. אלא ע”י “שיך אסלאם” בעיר קושטא, הוא אינו מפחד מהפחה ואינו חייב לו.  “אז שלחו לו סלומון וגוטמן דורן (מעשי מאפה וממתקים) כנהוג במדינות תורכיה, שאין אדם מתקבל לראיון את אחד השרים הנכבדים אלא אם כן הוא שולח לו דורן תחלה – ואחרי קבלת הדורן נתקבלו לראיון אצלו. אז פתח סלומון ואמר לו:  – הנה שמענו אומרים עליך, כי איש ישר אתה, על כן הננו פונים אליך בבקשה כי תתפלל אל אלוהים בעדנו, כי נתונים אנו בצרה גדולה בקום הממשלה עלינו לדכא אותנו על ידי פסק-דין שהוציאו השופטים היפואים עלינו להחריב את בתינו”…  וביקשו את עזרתו. נראה היה להם אדם כלבבם, ולפני צאתם אמר : “רק לאלהים פתרונים כי הוא גדול על הכל, לכו לשלום, נוכח אלוהים דרככם.” (עמ’ רמ”ג).  המשפט נערך לאחר מס’ שבועות, השופט הראשי ה”קאדי” מצא שפסק הדין היפואי פסול. מאחר והוא מתבסס על סעיף שאינו מופיע ב “מגלה”. למחרת הגיעה טלגרמה אל הקאדי הזקן מקושטא, כי הורד ממשרתו, עליו לעזוב את ירושלים ולצאת לעיר הבירה. השופטים הערבים כנראה תודרכו בלילה, ולפני צאת ה”קאדי” ניצלו את היותם רוב וכתבו שוב פסק דין המאשר את פסק הדין היפואי. אך השופט התורכי ניצל את זכותו ורשם הערה בפסק הדין בה קבע את דעתו.”שאמנם הוא התנגד לזה על יסוד סעיף פלוני.. ורק יתר השופטים פסקו כך”.. המייסדים הגישו ערעור נוסף, וכתבו את כל דבר המשפט לקונסול הגרמני ולשגריר הגרמני. הם ציינו בראש גלי את דברי ה”קאדי”. “וכעבור מספר חודשים הודיע הקונסול לסלומון  כי יצא הפסק דין לזכותם.” **)

(** על פי יומנו של ט’ סלומון).

*) בהכנה שעשו לקראת הפגישה נודע להם שהפחה הזה היה גם שונא מוחלט את הערבים ובעטיו נפקדו חיי הרבה מגדוליהם, ששנאו את התורקים האירופים.

 ראו גם :

אלי אשד:בבוקר לח בשנת תרל”ח :המאבק על “הבלדה של יואל משה סלומון “

נספח  :ספרים על תולדות פתח תקווה הישנה

ספר היובל : למלאת חמשים שנה ליסוד פתח-תקוה תרל”ח-תרפ”ח / אסף את החומר:י. יערי (פולסקין) הכשירו לדפוס:מ. חריזמן. — תל-אביב : ועדת ספר היובל שעל יד המועצה המקומית, תרפ”ט 1929.
אברהם סלומון פתח תקוה / תל אביב : אמנות, תרצ”ט 1939

זכרונות ר’ זרח ברנט / ספרו על ידו. סדרו והובאו לדפוס על ידי יהודא הלוי שחטר, ירושלים : דפוס “מוריה”, תרפ”ט, 1929.
יהודה ראב (בן-עזר) נרשם בידי בנימין בן עזר ראב התלם הראשון : זכרונות 1862-1930 מבוא מאת ג’ קרסל ואחרית דבר מאת אהוד בן עזר ירושלים : הספריה הציונית, ההסתדרות הציונית, מהדורה ראשונה 1956. מהדורה שנייה 1988 תשמ”ח

יעקב חורגין זרח ברנט / ) תל-אביב : ספרית ראשונים כרך א, חוברת ט, תש”ג 1943
אברהם מרדכי חריזמן גבורת ראשונים : תולדות יסוד פתח תקוה ומיסדיה. ירושלים : המחלקה לעניני הנוער, המדור הדתי של ההסתדרות הציונית, תש”ו.1946.
ראשית : למלאת שבעים שנה לפתח-תקוה (תרל”ח-תש”ח) / לוקט ונערך בידי אלעזר טרופה פתח תקוה : (דפוס אחדות), תש”ח (1948

, אליעזר טרופה יסודות לתולדות פתח-תקוה / פתח תקוה : אלעזר טרופה, תש”ט 1949

 אם המושבות פתח תקוה : תרל”ח – תשי”ג 1878 – 1953 / דברי פתיחה – ד. בן-גוריון ; שבעים וחמש שנות חיים – ג. קרסל  הוצאת עירית פתח תקוה ,1953

גצל אליקים קרסל אם המושבות בעשור למדינת ישראל : (תרל”ח-תשי”ח, 1878-1958) פתח תקוה : עירית פתח תקוה, תשי”ח
:

פתח תקוה : אם המושבות ועיר בישראל : פרקים בתולדות המושבה והעיר לנוער ולתלמידים תרל”ח-תשכ”ד, 1963-1878 / ליקט ועיבד מן המקורות יצחק סבר <סברדליק> ; ערך והוציא לאור י. צ. שרגל פתח-תקוה : עירית פתח תקוה, (תשכ”ד).

חוברת קתדרה 9. תשרי, תשל”ט * אוקטובר 1978 ערכו: יהושע קניאל, יעקב שביט מוקדשת לתולדות פתח תקווה.
רמי יזרעאל “לביקורת ההיסטוריוגרפיה של שנותיה הראשונות של פתח תקוה ” בתוך חוברת קתדרה 9 אוקטובר 1978 וגם  בתוך אבני דרך בידיעת הארץ / ירושלים : אריאל, 2004

אריה חשביה אם ועיר : 120 השנים הראשונות / פתח תקוה : עירית פתח תקוה, תשנ”ח 1998

יוסף לנג לפתח תקוה   זכרון-יעקב :   איתי בחור,   2012., תקציר : הספר “לפתח תקוה” מכיל אחד־עשר מאמרים, שעוסקים באירועים, תופעות, מוסדות, ארגונים ואנשים, שפעלו ויצרו בפתח־תקוה במשך שנים ארוכות ועיצבו במעשיהם את דמותה הייחודית. ייחוד זה ראשיתו במייסדי פתח־תקוה, עולים ויוצאי היישוב הישן בירושלים, והמשכו, עד עצם הימים האלה, בשרשרת הדורות של ותיקים וחדשים, המושפעים ממנהגי ירושלים  קובץ המאמרים ערוך בשלושה שערים ובהם י”א מאמרים ובאחריתו ביבליוגרפיה מוערת: א. השער לתולדות פתח־תקוה – ובו נכללים המאמרים: “ספרים ויובלות: פתח־תקוה מתמודדת עם עברה”, “גלגולי הארכיון לתולדות פתח־תקוה”, “יוזמה או מזימה: טיוטת מכתב מיואל־משה סלומון מירושלים אל עובדיה (אמיל) לחמן בברלין בדבר קניית ‘נחלת צבי’ בפתח־תקוה”, “התיישבות הירקונים – ניסיון שהכזיב”. ב. שער החינוך – הכולל שלושה מאמרים: “פרק סוער בתולדות החינוך בפתח־תקוה תרס”ד-תרס”ט, 1909-1904”, “‘מלחמת השפות’ בפתח־תקוה: המאבק בין ‘העזרתים-המתייוונים’ לבין ה’ציוניסטים'” ו”בית הספר ‘החקלאי’ של ד”ר פיקהולץ בפתח־תקוה 1925-1912″. ג. שער התרבות – נכללים בו ארבעה מאמרים: “הספריות בפתח־תקוה כאספקלריה חברתית ותרבותית”, “איך נפלו גיבורים: הנצחת חללי מאורעות תרפ”א בפתח־תקוה”, “צומתי מאבק על הלשון העברית”, “מעשה בדגל: ביקורו של החכם באשי, חיים נחום אפנדי, בפתח תקוה”.

תולדות עין גנים היום שכונה בפתח תקווה :

מרדכי חריזמן, עין גנים, ספרית א”י של הקק”ל, “אמנות”, תל אביב, 1930

עדה אמיכל ייבין, עין גנים: סיפורו של מושב הפועלים הראשון, ירושלים: יד יצחק בן צבי (מתוך סדרת ראשונים), תשס”ו 2005

 

זיוה  מנדלר בעקבות אנשי בראשית. /; [עריכה: אמנון קוה; איורים: שוש סטטיה]. —    תל-אביב : קינג, 2007., על מייסדי מושבת עין גנים ” בפתח תקווה.

ספרות יפה על ראשיתה של פתח תקווה
יגאל בן נתן הפרש מן המדבר,איורים אורה איתן / תל-אביב : עם עובד, [תשל”ה

אהוד בן עזר אוצר הבאר הראשונה /, צייר דני קרמן — : שוקן, (תשמ”ב 1982) ספר ראשון בסדרת אבבטן וקפטין יוקי .

אהוד בן עזר “בעקבות יהודי  המדבר ” הוצאת שוקן (1983

אהוד בן עזר פרשים על הירקון /  ; [צייר דני קרמן, סדרת נועזים הוצאת יוסף שרברק ,1989 .

תמר -בורנשטיין לזר .מג’יק הקוסם מהמחשב ::הראי המכושף .  איורים סולופ דני ספרים .2001.

שני סיפורים “הראי המכושף ” ו”מלכת השממיות ” המסופרים בידי הילד מהמחשב מג’יק ובידי קופיקו על ימיה הראשונים של פתח תקווה.  .

משה יהלום “תקווה בפתח ” בספר “מסע ההרפתקאות במנהרת הזמן . איורים משה יהלום ,הוצאת דור 2003. ילדים ופרופסור חוזרים בזמן לעשרה אירועים מכריעים בתולדות הישוב כולל המפגש של סלומון ושני עמיתיו גוטמן ושטמפר  עם מזאראקי .

 סקירה כללית על ספרות יפה על פתח תקווה

נורית גוברין ” פתח תקוה זירת- ההתרחשות” בתוך ‘כתיבת הארץ. ארצות וערים על מפת הספרות העברית’: “הוצאת כרמל, תשנ”ט/1998, עמ’ 146 – 162

ראו על עוד פרשיות שנחשפו בידי זלמן חיימוב :

סיפורו של חנניה גורביץ :קרבן של תנאי העבודה הפרועים בפתח תקווה הישנה

  

 

 

8 תגובות

  1. ישר כח כל הכבוד על העבודה היסידית שנעשתה ע”י זלמן
    רק הוא בכישוריו המיוחדים ובקפדנותו הרבה יכול היה להוציא מתהום הנשייה
    את החומרים המעניינים והרלוונטיים האלה לאור
    הגיע הזמן שתושבי אם המושבות ופרנסיה ידעו נכוחה את ההיסטוריה
    הבראשיתית החשובה כל כך ושמערכת החינוך העירונית ואפילו הארצית
    יתנו לפרק חשוב זה בהיסטוריה של ההתישבות בארץ ישראל את מקומם הראוי

  2. טוב לדעת. כיצד נאלצו יהודי א”י להתמודד עם שליטי הארץ, בני הדתות האחרות. שהתייחסו ליהדות כאל דת נחותה. מה שמחזק אצלי את ההרגשה שאם לא נהיה רוב בארצנו, יחזרו ימים קשים אלו לדתנו.

  3. הסיפור מחזק את גדלות רוחו של יואל משה סלומון, וחשוב מאוד ללמוד יותר על מעשיו, ולא להסתפק בשירו של יורם טהר-לב

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

שבע עשרה − אחד =