האש שעל הקיר :מחאה חברתית אלימה בישראל ?

  1.  
  2. א
  3. הסופר  אריה קרישק פירסם לאחרונה רומן עתידני בשם  " קח גפרור בוער", רומן 'אפל' המתאר תסריט קודר ואימתני של מרי אזרחי אלים  בישראל. תסריט שאמנם לא התגשם במחאה החברתית בישראל של שנת 2011 .

"" ישראל מתקדמת בצעדי ענק אל סִיפו של כאוס חברתי. מחד, נופי השֹובע של וילות ברוכות נדל"ן, בנקים זללניים, טייקונים ולהקות הליווי שלהם (הכוללות פוליטיקאים למיניהם), הילולה מתמשכת של כל מי שיש להם. ומאידך, מחיקתו של מעמד הביניים והתפוררותן הבלתי נמנעת של שכבות המצוקה (שכר עלוב , מחירי דיור אסטרונומיים, חינוך למיוחסים, מערכת בריאות קורסת), עד שקבוצת מיואשים מחליטה לנקוט צעד שבעקבותיו דבר לא יהיה כמקודם".

 הספר מתאר את קורותיו של עיתונאי שמוצא את עצמו מעורב עם קבוצת מחאה חברתית שפותחות בפעולות טרור אלימות כנגד הממסד על מנת למשוך לעצמה ולטענותיה תשומת לב. מעין "פנתרים שחורים " מודרניים ואלימים יותר. הספר מסתיים בשיא המתח  לאחר ביצוע פעולת טירור.מה יעלה בגורלה של המחאה החברתית האלימה ?

קרישק מספר:

הרומן נכתב לפני שני עקב בעיות/משפט עם המו"ל המיועד – עוכב ותסס במגירה.

ה"חיזוי" היה קיים עוד קודם,הרבה קודם, ונגזר מתנועותיי בשטח(אני מרבה בנסיעות בארץ)וחשיפה,מקרוב, למצוקות ו – ביבים.

אני יותר מ-"חושש" – שהיאוש והאלימות ילכו וייגברו,בצד נסיונות מניפולטיביים(עם רו"המ כזה ,הרי הכל אפשרי..) של 'הפרד ומשול' בקרב קודקודי מאה ומנגד שימוש בטרור משטרתי.הספרות העברית אינה יכולה לעמוד מהצד ולהתעסק בספיקת-כפיים או באנליזות אקדמיות ושאר פינוקים.

מגוייסות היא לא רק צוו-השעה. היא,לשיטתי, צוו-כל-הימים.

בהיבט הכלכלי,הרי הסופרים,ובעצם גם המו"לים,אף הם בקרב הציבור הנעשק.

התרבות העברית לא רק מתדרדרת אלא נמצאת בסכנה של ממש!

ומי שלא מבין זאת הוא או יען או…אידיוט.

בימים אלו כאשר אלו העיתונאים של עיתונים כמו "מעריב " ו"הארץ "  שמוצאים את עצמם בחזית הנפגעים כתוצאה משינויים כלכליים ופיטורים המוניים ,הספר מקבל מיידיות שאולי אף לא הייתה לו בעת כתיבתו בידי קרישק איש מעריב בעברו. .קרישק כדאי לזכור חזה כבר בעבר את המחתרת היהודית בסרט שיצר בשם "קשר הדבש" ואת ר צח הנשיא סאדאת בספר בשם "עושה ש/לום "  ואת פריצת האינטי פדה.לדבריו הספר נכתב עוד לפני חמש שנים.

"יותר מידי נחמדים "

 כעת לכאורה הוא חוזה ומתאר  את התפרצויות המחאה החברתית של שנת 2011.  כאשר הזדעזעה  ישראל כתוצאה ממחאה חברתית ענקית שהחלה בשדרות ריטשילד בתל אביב התפשטה לכל המדינה ולהפגנות ענק ואז התכנסה לתוך עצמה בסיכסוכי כוח ואגו ( מי ינהל? מי ינהיג ? ) .ונעלמה בחור שחור של חוסר עניין ציבורי.

כל מה שנשאר היה לכתוב לתנועת המחאה  את ההספדים שהופיעו מאז בספר של העיתונאי אשר שכטר בשם "רוטשילד :כרוניקה של מחאה " ( ספריית הפועלים 2012)  ובסרט "חברים "  של אחד ממארגני האירועים הבמאי  רגב קונטס.

צפיה בסרט (באולם הריק מכל אדם בבית ציוני אמריקה שבו אני וחברתי דינה היינו הצופים היחידים בסרט שנינו  חשנו שאנו מבינים בדיוק על מה קונטס מדבר כשהוא דן ללא הרף בתחושת הבדידות הקיומית שלו  והנתק שלו מהחברה )  מלמדת משהו על אחת הסיבות מדוע  ההפגנות היו כישלון גדול כל כך. הבמאי בסרט מתעניין בעיקר ובראש ובראשונה  ומעל לכל בעצמו ,ולאחר מכן ( והרבה פחות)  בבני משפחתו וכמעט שכלל לא בכל האנשים שניהלו עימו את ההפגנות רובם ככולם בלתי מוכרים לו לפני המחאה  ,עם היוצא מהכלל של דפני ליף שלה כתב את הנאומים.  אפילו את עצם קיומה של  חברתו שהשתתפה עימו בפעילויות המחאה  הוא לא טרח כלל לאזכר בסרט.

יש מקום לשער שההתמקדות האובססיבית הזאת ב"אני ואני ואני "  של לפחות כמה מהמנהיגים היא אחת הסיבות לכישלון הגדול. הפעילים בשטח מי שלא היו מן הסתם חשו היטב בהתמקדות של "הנהגה " או אחדים ממנה בעצמם.

בסופו  של חשבון ,המחאה החברתית שהתרחשה ב-2011 לא הייתה ההתפרצות  החברתית האלימה שאותה חזה וחוזה קרישק.זאת הייתה מחאה "צימחונית " ביחס של מפגינים מנומסים,בוגרי אקדמיית  פייסבוק לאיך צריך להתנהג  ולהיראות בתקשורת ,לא כזאת שבאמת זיעזעה את אמות הסיפים. ניתן לטעון בפרפרזה על דבריה של  ראש הממשלה לשעבר גולדה מאיר על "הפנתרים השחורים " שהמוחים "היו יותר מידי נחמדים".

נראה שבספרו קרישק אינו מנסה כלל להזהיר מפני אלא לעודד את האלימות .הוא מעוניין במחאה חברתית אלימה מהסוג שמתואר בספרו כיחידה שיכולה להיות אפקטיבית להצלת מעמד הביניים הקורס . אם זה מה שאכן עומד להיות ימים יגידו .בכל אופן זה לא יקרה לפני שהמצב הכלכלי בישראל יחמיר בהרבה,ורק בהנחה שהמצב הביטחוני ימשיך להיות שקט פחות או יותר דבר שאינו סביר.בכל אופן עם עיתונאי מעריב  נניח יתחילו בפעולות של שריפת בניינים ופעולות אלימות אחרות  כנגד  אנשי עסקים שעשקו אותם וגנבו את כספי הפנסיה שלהם ,יש כל סיבה לחשוב שקרישק יהיה הראשון למחוא להם כפיים ואולי אף יכתוב מדריך למחאה    אלימה וכל דבר אחר  שאפשר יהיה לעשות כדי ללבות את האש.

צילום חגי אהרון

 ראו גם

 

ראיון עם קרישק

קרישק מקריא מהספר

פרקים מהספר

עוד פרקים

 קרישק על ספרי מחאה

משימות הריגול של אריה קרישק

פרק מ"רוטשילד :כרוניקה של מחאה

דינה מרקון על מהפכה שמחה

 

אודות אלי אשד

סופר, מרצה ובלש תרבות. פרסם את הספרים "מטרזן ועד זבנג" - סיפורה של הספרות הפופולארית הישראלית" ( "בבל" 2003) ו"הגולם -סיפורו של קומיקס ישראלי" עם אורי פינק ( "מודן" 2003). פרסם מאמרים רבים בעיתונות, בכתבי עת וברשת בנושאי ספרות ותרבות פופולארית, מדע בדיוני, קומיקס ועוד.
הפוסט הזה פורסם בתאריך חזון ופוליטיקה, סופרים, פרוזה, תקשורת עם התגים , . קישור קבוע.

20 תגובות על האש שעל הקיר :מחאה חברתית אלימה בישראל ?

  1. מאת מאירה ברגר:‏

    השיעורים הקשים של הקייץ האחרון לא נלמדו. לקחים טרם הופקו. הספר הזה,של סופר לא מהליגה הלאומית,מצייר את הדברים בקדרות ובאופן מרשים.

  2. מאת טלי:‏

    טוב שהזכרת את הנושא ואת הספר.
    לגבי הנושא – הוא נוגע בעצבים חשופים רבים למשל מהות הדמוקרטיה או מנגנוניה המעוותים – משום שברור הרי לכולם שהרוב סובל ומיעוט משתמש במשאבים רבים ללא שום פרופורציה ולטעמי המוסרי גם שלא בצדק. שכחו כאן את כבוד האדם, שנרמס, תרתי משמע, כי אנשים חיים בבריאות לקויה, במתחים עצומים, בחוסר חירות בגלל צרכים קיומיים, בזמן – שאפשר היה להנהיג הכל אחרת, בתבונה ובהתחשבות.
    ולכן, מכיוון שבאופן לגיטימי לא נוצר שינוי אמיתי (למרות עבודה של ועדת טרכטנברג), באמת עולה השאלה של מאבק אלים.
    וחבל. מנהיגים חכמים אמיתיים, מנהיגים- לא שרדנים פוליטיים, לא מובילים את אזרחיהם למצב של נקיטה באלימות. הם מבינים את הצרכים מבעוד מועד ונותנים להם מענה.
    לצערי בישראל אין מנהיגות ואין פרסונה שהיא גם מוכשרת, גם נקיית כפיים, גם מובילה לדרך חברתית צודקת, גם בעלת עמדה בטחוונית מדינית שלא מובילה את ישראל לבידול או גורמת לשחיקה במעמדה הדמוקרטי או היהודי.
    וזה נחוץ מאד כי השינוי הנדרש הוא שינוי מערכות ולא שינוי קוסמטי מינורי.
    לגבי הספר, הוא ספר מעניין וכתוב היטב ואכן ראוי לחשיפה.
    נהנתי בעיקר מהמונולוג של אליס, קשה להגיד נהנתי, כי יותר כאבתי את ההתפקחות שלה.
    הספר מדבר בשפה רגילה ללא מליצות, בשפת החיים. עושה רושם שהוא מבין אותם. וזה חבל, שמי שמבין חושב שרק כך – בדרך קח גפרור בוער – יתבצע שינוי.

  3. מאת רמי שייוביץ:‏

    נשבר מסופרים ושרנים שמנסים להפחי….

  4. מאת איתן בן-יקר:‏

    אלי אש מאשים את קרישק(רק פוליטית,אני מבין) בהסתה וליבוי להבות. כל מי שיודע הסטוריה,מסורל וע לנין,יודע כמה נכונה התחזית של קרישק.

  5. מאת שמוליק ריינהולץ:‏

    זה שהספר של קרישק מרשים זה דבר אחד, אבל התיזה שלו – וכן,אלי אשד צודק גם המסוכנות – היא מאד בעייתית,בלשון המעטה. בכלל,הסברה שסופר או אינטלקטואל מיטיב לראות או לחזות הופרכה כבר עלידי ההיסטוריה.

  6. מאת נועה לביב:‏

    אם רוצים דיון ספרותי אז בהחלט תופסת איכות הספר,כשרונו של הכותב. אבל אם רואים בו רק "מסר" או פלטפורמה פוליטית – אז זה בעצם דיון על אלימות בפוליטיקה ואפשר גם -פוליטיקה אלימה. על אזרחים,למשל.
    אני מצאתי את הספר מרתק ואפילו מרגש וכיבדתי את האינטגריטי של המחבר -וזה שבינתיים הכאילו-תחזית שלו לא מתאמתת לא אומר דבר. ימים ואנשים יגידו.

  7. מאת משה סבו:‏

    הספר לא משהו כמו המחאה וכל המלחמות העלובות של מורדים בגרוש. עד שלא יהיה פה אומץ אמיתי שום גפרור לא יעזור!!!!!!

  8. מאת אלי אשד:‏

    לא נעים להגיד .אבל כל ההודעות כאן נראות כאילו יצאו מעט אחת .אני ממליץ שהמגיבים יענסקו בניתוח פרטני יותר של הסוגיות שמועלות במאמר ובספר ולא יעסקו בקריאות ביניים לא מעניינות.

  9. מאת מתי כספי:‏

    החיבור בין הרומן של קרישק למחקר של שכטר נכון ומדוייק. אף שיאמרו המלומדים כי הליך,בודאי הליך הסטורי,נבחן בהשפעות האורך-גל שלו וכי דברים יחלחלו וייעשו את שלהם,אני מרשה לעצמי לפקפק באפקטיביות של המחאה הגדולה(שכידוע כבר את מספריה/מימדיה ניפחה,לפחות כלשהו,התקשורת). קרישק לוקח את העניין הזה קדימה (וניתן לאבחן אותו או כ-סנסציוניסט,מלהיט דרמות, או אולי כ"וישפול-סינקר") ומיותר להוותכח עד כמה זה אפשרי. הרי גם על רצח ראש ממשלה היו דיונים על איך והייתכנות וכיו"ב ועובדה שזה קרה ועובדה שישראל היא כבר לא אותה ישראל מאז. היו לנו,אגב,רומנים הרבה יותר אפוקליפטיים משל קרישק,דוגמת "הדרך לעין חרוד" של עמוס קינן(סופר שגם הוא לא נהנה מתשומת-לב והערכת המבקרים). עובדה היא גם כי כל ראשי המחאה של קייץ11 מחזרים-מחוזרים כעת עלידי מטות מפלגות,לקראת בחירות.
    שכטר יודע להצביע על כמה מסיבות הכשלון והפיכחון, וטוב עושה שאינו מציע פתרונות.
    אינני יודע אם קרישק מציע פתרונות, אבל הוא בודאי פסימי למדי.

  10. מאת ניבה כהנוב:‏

    אם נתבונן במה שקרה לסופרי המחאה בארה"ב,למשל, אני מתכוונת במיוחד לאלה של שנות השלושים והארבעים של המאה שעברה – אנשים כמו סטיינבק,הרברט גולד,הנרי רות,טראוון,נתנאל ווסט,ריצ'רד רייט ואחרים – נגלה שגם הם האמינו שבלי מאבק אמיתי,קרי – התנקשות אלימה, דבר לא ישתנה. והם צדקו! זה מאד מדכא וגם מפחיד אבל בלי בריקדות נשאר רק לקטר או להתחבא במרתפים. נכון שכיום,בעידן הקפיט-טכנולוגי האדם הקטן הופך יותר ויותר לאביזר צרכני ושמכתבי הסופרים החברתיים עושים בעיקר עבודות דוקורט או סרטי תעודה(זה נכון,אגב,גם על הסיסקטיז הרועמים וסופרי הביט) -אבל אי אפשר לקחת מהם כמה הישגים ושינויים חברתיים,אפילו -פה ושם מימשליים.
    קראתי את ספרו של קרישק ולמרות אי אילו בעיות הוא בהחלט חד וחזק בסוגיות המרכזיות.
    הלוואי וכוחות המחאה,המתקוממים למיניהם – ולא כמס-שפתיים!!! – היו ממוקדים ונחושים.
    אולי עוד נזכה לראות איזה שינו בארץ הזו למרות שאני סקפטית.

  11. מאת ברוך הרביש:‏

    הדילמה עתיקת-יומין היא. מחד,הצורך בדמוקרטיה,דחיית האלימות כמוצא, מאידך,כשל המערכת הדמוקרטית. בישראל אכן מתרחש כשל דמוקרטי מזה כעשור לפחות,ואין כאן בכלל שאלה של ימין או שמאל. דומה כי המדינה התנשלה מרצון מערכיה היקרים ביותר,אלה שהביאונו עד הלום, ובחרה בהתמסרות כנעתנית לעגלי זהב ושוורי מלחמה. וכמה זה נהיה עוד יותר גרוע כשאין בכלל אופוזיציה ואם יש היא מתכתשת בינה לבין עצמה. מר אשד תוקף את מחבר הספר על משהו דמוי הסתה ונראה גם ,למרות גילו,כציניקן לא-קטן. מה יש לו להציע??!! לפחות יש לנו עוד איזה כמה סופרים ועיתונאים שמתעקשים להצביע על אמיתויות וכתובות על הקיר.

  12. מאת אילנה הרוש:‏

    הבעייה בספר המעניין של קרישק היא שעוד הפעם הזעם האמיתי והאקטיביות הם נחלת המזרחי הדפוק. שוב השחורים האלה… וזה בעצם די מוזר,כי מה שחסר בעיקר בהפגנת הקייץ,שגודל הציפיות כן גודל האכזבה ממנה, הוא את השכבה-שכבות האלה,האנשים מעדות המזרח,פנתרים למינהם ועוד. אלה היו מיעוט מאד מובדל בכל העסק הזה.וחבל.
    אני לא בטוחה שאפילו פיגוע חברתי,כמו בספר, יעורר מאבק עיקש ומנצח. הוא בעיקר ישחק לידי השלטונות,והמשטרות שלהן,להגביר אכיפה,בילוש ודיכוי.

  13. מאת נתן הופמן:‏

    בפאראפראזה על משפט מפורסם של קלאוזוויץ אז גם אלימות זה דבר רציני מדי להשאירו בידי….אתרים או מוספים לספרות.

  14. מאת שמרית ניסני:‏

    קרה משהו בהיסטוריה הגולה שלא הושג בכוח ? התשובה למרבה הצער היא שלילית. ברור שאלימות היא דבר קשה עם תוצאות איומות אבל לפעמים אי אפשר בלעדיה. גירוש המנט,האינתיפאות, הן רק שתי וגמאות מקומיות ומאלפות.
    העניין הוא איך לשלוט באלימות ולכוון אותה. אש – אבל אש מבוקרת. ואת זה קשה מא לחזות ולעשות.
    מבחינה ספרותית הרומן של קרישק די מרשים אבל אני חושבת שהוא דווקא עושה הנחות ומעגל פינות.
    ולידיעת בלשי התרבות באתר קדמו לו איציק בן-נר,קינן, ועוד כמה דוגמאות טובות יותר.
    עכשיו,עם ממשלת ימין חזקה-חזקה, נראה מתי חזון כזה או אחר יתממש ומי ישלם את המחיר.

  15. מאת עמליה:‏

    נו,עכשיו אחרי שבנימין הגדול-קטן ואביגדור הנאור חברו ביחד וישראל הולכת להיות עוד יותר חזקה=חזקה=חזקה, איפה תגידו לי איפה – הגפרור ????????

  16. מאת מרדכי אבן-חן:‏

    כמי שקרא כמה מעבודותיו הקודמות של קרישק אני יכול להעיד שהספר הזה מלא בחוזקותיו ובחולשותיו. מצד אחד הוא יודע ליצור מתח,דמויות אמינות ודיאלוגים טובים, אבל מצד שני יש כאן נארטיב מבולגן-משהו וחוסר פוקוס במסר. נכון שהשימוש בנואריזם הוא מאד מתאים ואין לי בעייה עם הפוליטיקה של המחבר – אבל נושא כמו פיגוע חברתי,מהפכה עממית, צריך כנראה אורך-נשימה הרבה יותר גדול,או סופר יותר מוצלח.

  17. מאת עמנואל ברכה:‏

    מעניין לקרוא ברומן הזה של קרישק,על רקע עמוד ענן ואולי עוד כמה איסטרטגיות מזהירות מבית היוצר של חמל-ביבי-ברק-ליברמן. המחבר צפה פיגוע חברתי והנה,ראה זה פלא, מופיע משהו אחר לגמרי…
    בלי כל קשר לאיכויות המרשימות של הרומן לי זה מזכיר את האמירה המפורסמת של קיסינג'ר שיבשראל אין בכלל מדיניות חוץ, רק מדינות פנים.

  18. מאת עדי שנער:‏

    היסטוריונים וחוקרים,דוגמת-אולי-אלי אשד, ייכתבו יום אחד על התקופה הזו בישראל, בה עושה רושם שהמון דברים מגיעים לסיומם(לא רק הקריירה של דליה איציק…). הנושא החברתי הוא ללא ספק המפץ הגדול הבא,בין יגיע בצורה בה הרומן של קרישק מציג זאת, או בין באיזו קומינה פוליטית של כוחות אינטרסים שיודעים לזהות ולהטות(לא -אלדד יניב….).
    הסיפור העצוב של ההיסטוריה הוא שקידמה מושגת בדרך כלל בדם, אבל התוצאות לעיתים גרועות ממה שקדם להן.
    קשה קשה להיות הקוף העירום.

  19. מאת נעמה הלוי:‏

    בלי כל קשר לאיכויות(הקיימות/הנעדרות) של הספר הזה, נראה כעת שאכן היה כח אמיתי למחאה החברתית, מבלי שגלשה לאלימות. אפילו שהיום כבר גלוי וידוע שחד"ש(דב חנין) הוא שהתניע ותידלק אותה היא סחפה את מרבית צעירי העם הזה.
    היאוש,הספקנות והציניות לא הם שידם על העליונה. אנשים רבים,מכל המחנות, הוכיחו שהם רוצים שינוי ומעורבות.
    ישראל רוצה להשתנות ויש לקוות שזה יתבטא גם בתרבות,בספרות, לאחר שניחם די עגומות של התקרנפות ופחד.

  20. מאת אמיתי גרוס:‏

    בעקבות הסקירה במדור הזה,והמלצות חברים,הלכתי ורכשתי את הספר של קרישק – ודי התאכזבתי,לצערי. כמי שמכיר כמה ספרים שלו ממש טובים כמו "אין נפגעים לכוחותינו" או "קבורה בירושלים" ציפיתי למשהו חזק וחריף והנה קבלתי רומן די מבולבל,עם יותר מדי זוויות ראייה,וכל מיני מסרים פסבדו-אנרכיסטיים שנראים בעיקר – אנאכרוניסטים. קרישק יודע לכתוב,יש פה ושם סצינות טובות,אבל בספר הזה נראה לי שלא צלחה דרכו.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*