יובל גלעד הוא משורר ומבקר שירה שביקורות שירה שלו יתפרסמו מכאן ואילך ב”יקום תרבות “.הנה ניתוחו את מצב ביקורת השירה בישראל.

הופיע בגירסה שונה בגליון החדש של כתב העת “עמדה”.

תרבות הצפיחית בדבש – על ביקורת השירה 2012

מאת יובל גלעד

יובל גלעד.צילם קשת שובל

אין ביקורת שירה בישראל 2012, כמו שאין כמעט ביקורת פרוזה, שכן השיח הספרותי כמעט נכחד, ומה שנותר ממנו הינו ענף חולה של תרבות הצריכה מחד, ותרבות החנופה ויחסי הציבור מאידך.

קשה להיות משורר או משוררת – מעט קוראים בדרך כלל, פרט למקרים יוצאי דופן, במרבית המקרים על הכותבים לשלם על הוצאת ספריהם, מאבק על תהודה מינימלית וכו’. לשם כך קם “מאבק המשוררים” שכותב שורות אלו מאמין בצדקתו ואף תרם כמה רשימות לנושא. אבל מצב השירה מעולם לא היה מזהיר מבחינת הרייטינג, וזה לא מנע מהתרבות לבקר את שירתה, גם השירה העברית, בכתבי עת ובעיתונות היומית. לא עוד. בשנים האחרונות רווחת אך ורק “ביקורת” מהללת המכתירה משוררים ומשוררות בכל שני וחמישי, במקרים רבים בלי כל כיסוי אמנותי או עם כיסוי קלוש, וכל זאת כדי שנוכל להרגיש מרוצים ושבעים, גאים בעצמנו.

מה צריך בכלל ביקורת? זאת שאלה החוזרת שוב ושוב בכל פעם. הרי מה שיפה יפה, למה לא לעודד? החיים לא מספיק קשים? וכו’. ובכן, רובנו חיים עם בני אדם, במשפחה או בצורה אחרת, ביחסי עבודה וכו’. האם עלה על דעתו של מישהו לא לבקר את זולתו? האם עלה על דעתו של מישהו בדמוקרטיה לא לבקר את השלטון? נכון, אנחנו בעידן הפוסטמודרני, אבל כותב שורות אלה עדיין סבור, בתמימות מודרניסטית אולי, שאדם בעל כישרון ביקורת שגם צבר מאות ואלפי שעות קריאה ופיתח מבט על על הנעשה בספרות בכלל ובספרות העברית בפרט, מסוגל ואף נדרש לבקר ולקבוע.

הביקורת חיונית בראש ובראשונה למשוררים ולמשוררות, שיוכלו לדעת איזה יופי גילו, מה כיוונם, ואיזה כשלים יש בשירתם שניתן אולי לתקן. אבל ביקורת השירה של היום איננה אלא יחסי ציבור טפשיים, מחופשים לביקורת, ואף אין להם כמעט אפקט: כאשר הקוראים הסבירים של הרשימות בעיתונות, שרובם אינם מתעניינים בשירה ממילא, קוראים כל שבוע על גאון או גאונה חדשים, הם מתעייפים, מאבדים את היכולת להקשיב, ולא קונים כלום. רק “כל כתבי” גורי או זך וכו’.

בנוסף לכשל של ההלל חסר הכיסוי, ישנה בעיה מובנית נוספת: קריאת שירה וביקורתיה כאילו היו סיפור, פרוזה. הו, המשורר  הפלוני אוהב את הבת שלו נורא, אוהב גם את אשתו אבל בוגד בה, שונא את הכיבוש או חושף את חד מיניותו. אין רע בנרטיב בשירה, אבל שירה איננה נרטיב, היא עשייה מורכבת במילים לזורך הזרה והתבוננות מחדש בקיום, אם בכלל יש לה איזשהו תפקיד. ומעל לכל – שירה היא אפשרות לחופש, כפי שבא לידי ביטוי בשירת וולך, אבידן, ויזלטיר וגדולי שירת שנות השישים שלנו, חופש שהשירה הצעירה הבורגנית ורודפת הפרסים והפרסום שלנו אינה לוקחת לעצמה, ברובה, לצערי.

שלושה “מבקרים” מרכזיים פעילים בעיתונות על בסיס שבועי או דו שבועי, אבל שלושתם מועלים בתפקידם – מהללים עד בלי קץ כל משורר/משוררת בוסריים או ותיקים גם כאשר כתיבתם מצויה על גבול הגרפומניה, וזאת בחסות רוח התקופה בה העידוד והחנופה הם הבונטון, או מתעלמים מכל כותב שקשה מדי עבור המבקרים האוהבים שירה מתקתקה ונשפכת לגרון כסירופ מייפל. מדובר במבקרי השירה של העיתונים “הארץ” ו”ידיעות אחרונות”. חשוב להבין, מחמאות נפלאות לכל ספר שירה שיוצא אינן מחמאות אלא איפוס ניהיליסטי, פינוק מטמטם, זלזול במוסד הביקורת. 

השלישייה.

אילן ברקוביץ’

 

ראשון בחבורה הינו אילן ברקוביץ’, הממהר להכתיר מדי שבוע משורר/משוררת צעירים/ צעירות חדשים/ חדשות באותה מהירות בה אמריקניות עושות בוטוקס, והדימוי איננו מקרי – הערצת הנעורים המהולה לבוז לכל מה ש”ישן” (ובשירה כמובן מה שחדש הוא הכי מעודכן…) גורמת למבקר הנ”ל ליצור עבור קוראיו בליל מטשטש מוח של עילויים צעירים, ובהאלהתם ליצור נזק קריטי לפרחי השירה שכבר מרגישים שכבשו את האולימפוס של “מוסף התרבות וספרות” של “הארץ”.

טורו נקרא “משורר בשטח” על משקל העידכונים מהשטח של כתבי חדשות, אבל מה לעשות שהשטח היחיד שניתן לסקר הינו השקות מלוקקות של ספרי שירה חמודים וחנפניים כמו כותביהם, המתחנפים ל”מבקר” הנ”ל כדי לזכות באיזכור ובהלל בטור הנודע.

אין רע בטור על שירה צעירה, אבל יש רע ביחצ”נות של מי שאינו מסוגל לקרוא שירים שאינם זהים או דומים לשירתו הנרקיסיסטית הוא, שירה ביתית, שירת פנאי של משפחה, אהבה ופרחים. כמובן שחנופה לנרקיס-מבקר זה תוכל להביא לתוצאות חיוביות גם אם שירתכם איננה דמוית זו של ה”מבקר”. כאמור, קוראי המוסף לא יבדילו לעולם בין חגית גרוסמן לשירה סתיו או מי שלא יהיה (האחת משוררת מוכשרת עם בעיות, השנייה משוררת נרטיבית חסרת מקוריות, והמבין יבין).  אף קורא סביר שאיננו מצוי בתחום איננו יכול לקרוא, לקנות ולהתעמק כל שבוע במשורר דגול חדש. אבל העניין כאן איננו בשירה, אלא ב”תרבות”, כלומר: אני אספר לכם על “שירה צעירה” ואתם תהללו אותי, המבקר, שאני מהלל דבר כה יפה ו”רוחני”. לא תצטרכו לקרוא כלום, גם לא לקנות כלום, רק לעלעל בשני הדפים הגדולים בימי שישי. אני אוהב אתכם, המשוררים יאהבו אותי, אתם תאהבו את עצמכם, והכול בקלות, כמו מוסיקת מעליות בקניון.

המשוררים והמשוררות הצעירים והצעירות למדו את הטריק: אין טעם לבזבז זמן בהעמקה וקריאה וגיבוש פואטיקה ייחודית המוציאה חדש מתוך ישן. מספיק לשבור שורות עם סיפורים אישיים ולרוץ לשלל הבמות המתנאות בשירה ישראלית צעירה, הפרסים המוענקים על בסיס קרבה וחנופה למפריסי הפרסים, וכמובן, פסטיבלי המשוררים המתקיימים תחת כל עץ רענן בישראל הקטנה שלנו, ממטולה עד הנגב.

ואל תבלבל אותנו עם פרט קטן ושולי, שלא מטולה, לא הנגב, ואפילו לא גמל תועה ובודד לא חודרים לשירת הדור הצעיר. הוא לא פה, הוא אוניברסאלי, ככה אמרו לו להיות. ישנם חריגים פה ושם, אבל ככלל – אהבה ושברונה, גולדברג ואלתרמן רק בלי החריזה, בדרך כלל, פרט למשוררי “הו” האנאכרוניסטיים בריבוע, ושירת מגזרים מקופחים – מזרחיים, לסביות, דור שלישי לכל מיני פרעות וכו’. ישנו יופי פה ושם, העברית שפה שקמה לתחייה ורוחשת אמת ודיוק לכשעצמה, ובעיקר אחרי תחייתה המחודשת, ישנו כישרון של דור מופרט לסיפוריו האישיים, אבל יש מעט ספרים שלמים ובשלים.  

זהו עידן של משוררי הפייסבוק. מהם משוררי פייסבוק? אלה משוררים שמקדישים יותר זמן ליחסי ציבור מאשר לקריאה וכתיבת שירה. הם יושבים על המחשב כמו שאקדמאים במדעי הרוח של ימינו יושבים על סיכומי מאמרים באנגלית במקום ללמוד שפות, ו”מקדמים” את עצמם בעולם הפוליטי ביצתי של השירה העברית. מה מקבלים בתמורה לזחילה על הגחון וחנפנות אינסופית למבקרים מסוגו של ברקוביץ’ הלז? כלום, למרבה הצער. תמונה בעיתון, כוכבי ריאליטי לדקה. הקוראים לא זוכרים מי הומלך אתמול או לפני שבוע, וקונים, ממילא, רק כרכי כל כתבי של חיים גורי או דליה רביקוביץ’, הנראים נהדר ליד המיטה הזוגית. אנחנו בעידן הצרכנות, לא לשכוח, ולמה לקנות קובץ של שישים עמוד בשבעים ש”ח אם אפשר לקנות משורר קאנוני, שלוש מאות עמוד, בשמונים ש”ח לערך?

אבל משוררי הפייסבוק, תחת מנהיגותו של הברקוביץ’, הסוס הטרויאני של שונא הספרות העברית ציפר, לא נכנעים. הם ירוצו לכל בימה אפשרית ובלתי אפשרית, בחסות אסתטית או פוליטית, ויקריאו בגרון ניחר את שירי אהבתם העצמית. הם ילקקו למי שצריך, יקבלו את פרס ראש הממשלה ופרס ביאליק ועמיחי ומה שעוד נותנים מפריסי הפרסים, ויקראו תיגר על הנצח הספרותי גם יחד. מה לעשות שגורל רובנו, המשוררים, הוא אחד: היפלטות לקופסאות חמישה שקלים מחוץ לחנות ספרים יד שניה, במקרה הטוב, והשלכה של עותקים מוקדשים לפח האשפה, במקרה הפחות טוב.

 

ארז שוויצר

מבקר שני הפעיל על בסיס שבועי במוסף הספרות השני של “הארץ” – מוסף “ספרים” – הינו ארז שוויצר. ניכר בכתיבתו ששוויצר אוהב שירה, ואינו מונע על ידי אגו יהיר. אבל כל קשר בינו לבין ביקורת, ותחת הקטגוריה הזאת מתפרסות רשימותיו, הוא מקרי בלבד. גם אצלו כל ספר חדש הוא על גבול הנפלא, הנהדר, המרגש והרגיש, וניתן להזדהות במידה מסוימת עם גישתו – החיים קשים המה, במיוחד בארץ, משוררים נאלצים לשלם על הוצאת ספריהם, ואין חשק לקטול אותם מעל במה ציבורית פופולרית. אבל מה לעשות שביקורת היא תפקידו של המבקר? אפשר לציין אספקטים חיוביים בספר לצד בעיותיו, אפשר להקל מעט עם ספרי ביכורים, אפשר לציין הישגי עבר של משוררים ותיקים, אבל מכאן ועד לצפיחית בדבש חסרת המשמעות של השבחים והאהבה המתמדת שנשפכים כאן על כל משורר/ת שמייחצ”נים עצמם מספיק המרחק גדול.

אלי הירש

ואחרון חביב, מבקר השירה של מוסף הספרות של “ידיעות אחרונות”, מר אלי הירש, הרציני יחסית מבין השלושה, אבל גם הוא “מכור” ל”סיפורים” שמייצרים ספרי השירה, וקורא אותם כמו עיתון, מה “אומר”המשורר על יחסי משפחה, על פוליטיקה, על שירה, ולא כשירה העשויה ממילים, מצירופי מילים טובים יותר או פחות. זהו מבקר, בדומה למבקר ברקוביץ’, שמרכז הרשימה הנה הוא עצמו: הנה אני, טוב הלב והאנין, מהלל משורר פלוני או משוררת אלמונית או פחות אלמונית, כדי לאושש את אהבתי העצמית ואת האהבה שיעניקו לי המשוררים בתמורה לרזצניה המהללת. פה ושם נשזרים דברי ביקורת קלים, ולעיתים אף אבחנה נאה נדירה, אבל ככלל רוח של יהירות ובורגנות אינסופית שורים על הרשימות.

ובכך “ביקורת” השירה הופכת לנגזרת של תרבות הצריכה, של ספרות עברית שנמכרה לתרבות המבצעים של רשתות הספרים, כפי שחזה עוד בסוף שנות השמונים אמנון נבות בביקורותיו ומאמריו על הספרות העברית. אבל למה לה לשירה להתמכר ליחצ”נות המתמדת הזאת? האם קונים יותר ספרי שירה? מבקרי השירה הפכו ליחצ”נים של כלום, הם משדלים קוראים לקנות אבל הקוראים משתינים על הביקורות ועל מדף השירה הנידח בחנויות הקניונים, וכך יוצא רק האגו של ה”מבקר” ושל ה”משורר” מרווח, ואגו איננו עניין לזלזל בו, שכן כגודל מיעוט הקוראים גודל האגו.

הדברים קשים, וכותב הרשימה ודאי יואשם ב”מניעים אישיים” לכתיבת הדברים, בתוקף היותו משורר בעצמו. אבל קריאת הרשימות תוכיח את הדברים אחד לאחד, למרבה הצער, וחמור מכך: מאחר והרשימות ה”ביקורתיות” עוסקות בעיקר במשוררים בעלי מרפקים משובחים, הרי קולות של משוררים ומשוררות טובים וטובות אבל חסרי כישורי יחסי ציבור, הכישרון העיקרי הנדרש כיום מכותבי שירה, מוחרש ונאלם. כיף לפרגן, כיף לאהוב, כיף להיות מתוק ואוהב, ומקבלים על כך גם פרסים. אבל המציאות, מה לעשות, לא כל כך ורדרדה. 

 

 

14 תגובות

  1. אני מסכים שהיח”צ משתלט על התחום, אבל צריך לזכור שתחום השירה מפוצץ בתבן ויש בו רק מעט קש, וצריך לכתוב טור שבועי. בתחום כל כך עדין ללא הרבה קוראים אין באמת טעם בביקורות שליליות. הקורא הממוצע כבר נותן אותן לעצמו. גם אין טעם לסמוך על העיתונים. בלוגים כמו כאוס או העריכה פה של דניאל עוז משרתים את התחום הרבה יותר כי הם מאירים על מה שיפה וטוב, גם אם הרבה פעמים אני לא מסכים עם טעמם, ללא שיקולים של זמן וללא שיקולי יח”צ, בלי עודף מלל שיסביר למה זה טוב

  2. לי נראה שיש הרבה יותר משוררים ממבקרים ודווקא יש צורך במבקרים שידונו ביצירות שירה ופרוזה ויראו מה טוב ומה לא או מה מעניין ומה לא.זה עדיף על פני השתיקה המוחלטת שבה נתקלים רוב המשוררים או מכל השבחים שאותם הם מקבלים מחברים ובני משפחה שמעודדים אותם לרוב מבלי שהם אף טרחו לקרוא את השירה.

  3. אורנה ריבלין כותבת בפייסבוק:
    שלום ליובל גלעד , רשימתך מתארת מצב עגום ביותר , תוצאת תרבות אינסטנט ופיסבוק : הכל ,כאן ועכשיו ומהר אכל ושתה כי מחר נמות והרי , מי יתעמק בביקורת “חופרת” ? ?? לעניות דעתי, תרומה משמעותית להתהוות מצב זה , תרם גם המחקר הספרותי הנכחי אשר נזהר…מל”הכניס ראש ,אומץ ותובנות למיטה חולה ” של הכתיבה העכשווית כי אולי : מרוב דובים לא רואים אפילו עץ אחד לרפואה ? ואולי מפני מגדל השן אשר “לא רואה ממטר ולא סופר ומלבד בודדים ומקורבים ביותר , טובים יותר או טובים פחות …. עם זאת , ראוי לציין באומץ כי השירה תמיד היתה ביצה טובענית ונרקסיסטית של אינטרסים , תן וקח בינות לחומות בצורות משהו…. ובכל זאת , אני רואה תקווה כלשהי, הנה הדברים נפתחים ,נפקחים לאורך ולרוחב ואוליי בכל זאת הדיון יפרה את כולנו ?
    ועוד משהו , אני חושבת בכנות שבעידן טכנולוגי ,עתי ר שתות אינטרנטיות ופייסבוק , חל פיחות אדיר במעמדו\ה של מבקר\ת ספרות בכלל ושירה בפרט כשומר סף ….. הכל פתוח והרשות נתונה ….. מצפה לתגובתך ואולי גם לדיון פורה של כל הנוגעים בדבר ….

  4. שלום לך יובל
    לא אומר מילה למרות הסחף הגדול של ההכללות
    שבהם נקטת
    ועכשיו מכיוון שהרמת להנחתה גבוהה מאד
    בוא תנסה להצדיק זאת בסדרה של ביקורות
    גם אם יש לי לפעמים טענות לאילן ברקוביץ אני חושב שהוא נכס
    ואם הוא לא היה אז צריך היה להמציא אותו
    אני חושב שביקורותיו אמיתיות ונובעות מתוך ליבו ידיעותיו וכישרונו
    וגם אם אתה והוא לא תמיד מסתדרים כול אחד מכם ותרומתו
    אך אל תשכח שמה שאתה כותב על אחרים יכולים הם לכתוב עליך
    כי האמירות שלך מאד כלליות
    ולגבי משוררי הפייס מוטב תתערב יותר בפייס ותמצא שם כישרונות רבים
    וגם מפרגני אמת כדוגמת ענת חנה לזרע שקונה את ספרי המשוררים שהיא אוהבת וכותבת עליהם מתוך מבטה כקוראת
    יש הכרויות מעניינות כמו בערב השקה לעבריתון שם הפכו מספר רב של הכרויות פייס להיכרויות פנים אל פנים
    וזה נפלא
    מקווה לראותך בקרוב
    לשוחח מעט על העניין

  5. אין שום משמעות ל”ביקורות” שירה כשמהללים כל דבר, ובעיקר כשהן נכתבות על ידי אנשים
    שלא יודעים לקרוא שירה אלא רק “סיפורים”, וסיפורים מקומם בקולנוע, בפרוזה, שירה היא הרגע,
    קרובה יותר לציור.
    לאורנה ולדוד – הדברים אכן יגובו ברשימות ביקורת כאן ובאתר “כאוס” של שא”מ.
    מה שקורה, כמו שציין אלי, שהיחידים ששירה עוד מעניינת אותם היא המשוררים עצמם,
    והם מתעניינים בעיקר ב”קריירה” הלא קיימת שלהם, אולי פרט לאיזה פרס ראש ממשלה או מה.
    השירה הפכה להיות אשליה, בועה, כמו הנדל”ן בשעתו. יש שירה טובה נסתרת, יש שירה טובה
    פחות נסתרת, אבל ככלל המצב לא מזהיר, בניגוד למה שמבקרי השירה מנסים לצייר.
    ביקורת אמורה לשפר את הכתיבה. אני כותב עכשיו מסה על השירה ה”צעירה” של בני דורי,
    ארבעים פלוס מינוס, ונתקל בתופעהמוזרה: משוררים ומשוררות שהתחילו טוב, וכשהגיעו השבחים
    חסרי הגבול, התאהבו בעצמם, החלו לוותר לעצמם, ולשחרר שירים וספרים חלושים ונפוחים.

    הכוח בשדה הספרותי קיבל היום צורה מוזרה, צורת שלטון חנופה: אנחנו המבקרים נחניף לכם
    המשוררים והמשוררות (רק הידועים מביניכם, או המייחצ”נים) ואתם תתרפסו אלינו. לי נמאס מזה,
    כי זה בועה אחת גדולה של שקר. זה לא מועיל למשוררים ולמשוררות, פרט לאיזה נרקיסיזם
    שגם הוא גורם למצב רוח טוב רק ליום אחד או מה, לא מועיל לקהל צרכני השירה שנעלם
    כי אינו יכיל להכיל את שפע הגאונים, ובוודאי לא מועיל לתרבות ולביקורת.

    ולדרור – אתה מסכים שיחסי הציבור השתלטו – וזה נכון, זה המדד היחיד לכשרונו של הכותב כיום.
    זאת, לכשעצמה, סיבה מספיק טובה להתנגד.

  6. זו רק חצי צרה. הבעיה המרכזית היא משבר האמון החריף, בין קהל הקוראים לבין ה”סצנה” הזו. אני מניח שקוראי התגובה הזו קוראים שירה. שאלו את עצמכם: מתי בפעם האחרונה פתחתם ספר שירה ישראלי, חדש, מתוך תקווה של ממש?
    אתם מבינים את התשובה. מי אשם? המבקרים, מין הסתם, כל מי שמחלק פרסים בכזו קלות. ויותר מכל, המשוררים עצמם.

    • תודה עומר. ה”סצנה”, ה”בועה” הזאת מבוססת על שקר אחד גדול – השירה הצעירה היא נהדרת, נפלאה, מדהימה. אבל אי אפשר לרמות את כל האנשים כל הזמן: יש בה כישרונות, גדולים אפילו, אבל אין כמעט ספרים טובים של ממש, אלא רק שירים יפים פה ושם. אין הרבה קוראי שירה, אף פעם לא היו, אבל אלה שישנם לא פראיירים: והם לא קונים את הספרים, אלא אם כן המשורר רודף אחריהם עם הספר, בפייסבוק או בהשקה או בפסטיבל, מזיל ריר ומתחנן לקוראים. וקהל הפסטיבלים הוא קהל שנהנה למחוא כפיים ולהרגיש תרבותי, הוא איננו בהכרח קהל קוראי שירה.
      אני לא חושב שמשוררים ומשוררות צריכים להתחנן לקוראים. שירה היא מדיום אליטיסטי מטבעו, יש צורך להביא אותה לקוראים באינטרנט וכו’, אבל לא ל ה ת ח נ ף כל הזמן לקוראים ולמבקרים. הפכו את כולנו, המשוררים והמשוררות, לרכיכות, לעבדי פייסבוק ויחסי ציבור, במקום שנשב ונקרא ונכתוב, ונעסוק, מ ע ט, בהפצת השירים.

  7. אני פונה בזה למבקרים כאן מבקרי שירה ומבקרים “רגילים”. אתם מוזמנים לשלוח לעורך השירה שלנו דניאל עוז או אלינו לאתר שיר-ים של יוצרים אחרים שפורסמ-ו בחמש עשר וחמש עשרה השנים האחרונות בכתב עת או בספר ואתם חושבים שהו-ם ממש משיכמו-ם ומעלה.
    או לפחות טובים מאוד ומן הראוי שגם אנשים אחרים ידעו על השיר-ים ולא רק אתם.
    אני מודיע בזה שנשמח לפרסם כאן שירים שהם משכמם ומעלה ולא זכו לתשומת הלב הראויה לה כאשר פורסמו.

  8. ודרך אגב מאבק המשוררים הוא אחד הדברים היותר בעייתיים. אין דבר שמזיק יותר לשירה בישראל מהפינוק המוגזם שהיא סופגת מהממסד הישראלי.

    • כאן אני לא מסכים. הפינוק אכן גרוע, אבל מדובר רק על פסטיבלים למיניהם, לא על כסף ממשי. כמעט כל המשוררים, חוץ מלקקי הישבן הטובים ביותר (ופה ושם יש ביניהם גם כותבים טובים) נאלצים לשלם על הוצאת ספרם. זה לא אסון, גם למי שאין כסף, הסכומים אינם בשמיים (אלא אם רוצים הוצאה יוקרתית וכו’), אבל ישנם גם משוררים ומשוררות בכירים ביותר, מעולים, ותיקים, שנאלצים לשלם, (לא אנקוב בשמות מחמת צנעת הפרט) וזה יריקה בפרצוף.

      המאבק מעט בלתי ממוקד, אבל צריך לעבור “חוק שירה” כמו “חוק הקולנוע” שיאפשר הוצאת ספרי שירה לא במימון המחבר, יאפשר הוצאה מחדש של ספרי שירה שאזלו, וכו’. יש גם צורך במענקי תמיכה לכותבים טובים שנקלעו לצרה כלכלית. לדעתי.

  9. שלום יובל
    הצבעת על מספר חוליים בשטח השירה וביקורת השירה. אבל נדמה לי שנסחפת.
    לא ברור לי על מה התגוללת? על שלושה טורים המוגבלים ל 500 מילה?
    מהכרותי המרוחקת והמצומצמת את השטח, “זיהיתי” שגם שלושת המבקרים שמנית הקימו להם אויבים, בדמות כמה משוררים שלא ממש משתגעים על מה שאותם מבקרים כתבו עליהם.
    לא זכור לי שהמליכו בשנים האחרונות מלכים ולא קשרו כתרים גם לא הצביעו פה אחד על יורשי עצר.
    אם זוכרים שיוצאים בישראל מדי שנה כ350 ספרי שירה חדשים (רובם בהוצאות פרטיות), ברור שהמבקרים יבחרו לכתוב על ספרים שמוצאים חן בעיניהם, ומכאן הנימה “החיובית” ברוב הביקורות שהם כותבים.
    שנה טובה
    גיורא

  10. שנה טובה גם לך, גיורא.
    בקשר לדברים: אולי הגזמתי, אבל אני לא בטוח. אתה לא רוצה לדעת מה אני מסוגל לעשות מחמש מאות מילה, אז אל תגיד לי שחמש מאות מילה זאת הבעיה. יחסי הציבור זאת הבעיה. הנה לך כמה שמות, והסליחה עם המוזכרים אם לא רצו להיזכר, כל אחד מהשלושה מעניין לא פחות ואולי יותר מהמשוררים הצעירים המיוחצ”נים, שאותם אני קורא לאחרונה ורשימות עליהן יופיעו: ניקולא אורבך, משורר צעיר ומרצה, שספרו “ערבי ישראלי” יצא לפני זמן מה, דבי סער, משוררת מוכשרת מאוד שהוציאה ספר אחד, היה אמור לצאת שני, ואין, כנראה מטעמים כלכליים, וטניה הדר, משוררת דתית אמונית טובה לא פ חות ואולי יותר מהאמוניים המיוחצ”נים.
    מה זה אומר? זאת רשימה מקרית. אבל זה אומר שיחסי הציבור הפכו להיות עיסוקו המרכזי של המשורר (שאל נא את עצמך, בתור משורר ואדם כנה, כמה זמן אתה מבלה בפייסבוק בגלישה רכילותית וכמה זמן אתה מקדיש לקריאת שירה – התשובה, במקרים רבים, תהיה למרבה הצער, לטובת הפייסבוק). ובכן, הפייסבוק אמור להביא את המשורר משוררת לנצח, אם רק יצליח לגעת באחד משלושת ה”מבקרים” ירום הודם והם יכתבו וכו’.
    משוררים ומשוררות גם חוששים להגיב כאן, פן יבולע להם, אני בטוח. מי יודע, אולי יום אחד יוציאו ספר ואחד משלושת האלפים (ארז, אילן, אלי) יהיו עדיין בעמדת הכוח.
    בקיצור – צריך מידתיות, ואין אותה בביקורת. מהללים (וכל כך התרגלת להלל של הרשימות גיורא, שאינך שם לב אפילו) ובכך גורמים לכותבים להרגיש נפלאים, שזה לא רק לכשעצמו, אבל התוצאה לא מאחרת להגיע – בדמות ספר שאחריו, חלש, בלי ביקורת עצמית, כל רפרוף על הדף – מודפס בלי עריכה.
    וכך יוצא, כפי שמסתבר לי לאחרונה, שכל הגל של השירה הצעירה המוכשרת, כביכול, הינו במידה רבה בועה. ישנו דור שלם שהוחמץ במידה רבה (שלמה אביו ויחיאל חזק, שני משוררים נפלאים, עולים על דעתי) בגלל האובססיה למשוררים צעירים, לנעורים, כמו לבוטוקס בפנים.
    בקורת משורש ב.ק.ר : ביקור אצל הספר, אבל גם בקרה.

  11. ליובל
    אתה צודק בקשר אלי. (כלומר: פייסבוק, רכילות וקריאת שירה).
    אני לא עיוור, ורואה את הדרך הפתטתית או מכמירת לב (תלוי בנקודת המבט) שבה מנסים מספר משוררים למשוך אליהם את תשומת הלב, ולזכות במילת התייחסות ב”שוק” מוצף בספרי שירה.
    עדיין, אני חושב שגישתך לשלושת האלפים לא נכונה.
    אני מתאר לעצמי מה אתה מסוגל לעשות בחמש מאות מילה, אללה ירחמו. אבל נשאלת השאלה: מה היא מטרת הטורים האלה בעיתון? האם הם מסוגלים מבחינת רוחב היריעה לפרוש עולם מלא, או אולי הם אמורים ליצור סוג של מתאבן, למי שאינו בבראנג’ה ,ואולי אולי בעקבות הרשימה קורא מגזין סוף השבוע של העיתון, ינסה לדפדף בספר בחנות הספרים.
    מעניין לבדוק את אותם ספרים או אנתולוגיות שסקרו שלושת האלפים בשנים האחרונות ולראות האם הסקירות באו בעקבות עבודת יחצ”נות, או אולי בגלל עניין אמיתי שהיה בהם.
    להתראות
    גיורא

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

13 + אחד =