ענת חנה לזרע על "תולדות העתיד" של שחר-מריו מרדכי

"תולדות העתיד" מאת שחר-מריו מרדכי יצא בתש"ע, 2010, בהוצאת אבן חושן. שלושה משירי המשורר פורסמו כאן לפני שבוע. הספר בן מאה ושמונים עמודים ומהווה לדעת עורך מדור זה מפגן כוח פיוטי, משופע תכנים וסגנונות, מרובד לשונית ומגוון טונאלית מן ההומור ועד לפאתוס. במאמר שלפניכם, ענת חנה לזרע ממליצה ומעשירה אותנו בתובנותיה על מספר משירי הספר הבולטים בעיניה.  – ד"ע

.

איזהו עשיר? – השמח בחלקו (פרקי אבות, ד', א').
כך קבעו חז"ל כי עושרו של אדם הוא למעשה אושרו.

'תולדות העתיד' הוא ספר שירה עשיר ומרהיב בשפתו, סגנונותיו ורעיונותיו. כותבו, שחר-מריו מרדכי, חותם את שירו 'על ראש יאושי' (עמ' 105– 104) באופן הבא:

יֵשׁ בִּי שִׂמְחָה.
וְאַהֲבָה אַחַת גְּדוֹלָה אֲנִי הֵיטֵב זוֹכֵר.
שְׁמַע, אֲנִי שָׂמֵחַ בְּחֶלְקִי;
רַק עָצוּב
בְּחֶלְקִי הָאַחֵר

תפיסת הזמן עוברת בספר כחוט השני. עליה נסמך המשורר בטויית עולם ומלואו ובהשלטתו בו סדר ושיטה, על אף הרושם החזק של חופש ורבגוניות שמעוררת ומותירה שירתו.

חורבן בית שני אשר נחווה כחזרה על חורבן בית ראשון חולל סוג של מהפך מבחינת תפיסת הזמן. בניסיון להבין את סדרת האירועים, נרקמה בקרב חז"ל המחשבה הפרדיגמאטית [נסמך על מאמרו של יעקב ניוזנר שתורגם ע"י פרופ' מאיר גרובר, 'מחשבה פרדיגמאטית ומחשבה היסטורית: המקרה של מחשבת חז"ל' - הערת המחברת]. זו באה לשמש כחלופה למחשבה המחזורית (מזרח קדום) והמחשבה ההיסטורית (מקרא), ששלטו עד אז. הפרדיגמאטית היא מחשבה תבניתית, שיטתית, נצחית, הניצבת מעל לזמן. שאיפתה לשמור את שלושת הזמנים – עבר, הווה ועתיד – במסגרת אחת, ולנתח את קורות ההווה לאור העבר על מנת לסמן בקווים את תולדות העתיד לבוא (תולדות עם ישראל). באמצעותה ניתן לייצר סדר חברתי שבכוחו להעצים את יכולת ההתמודדות עם ואל מול כל אירוע וחוויה, לרבות הכאוטיים.

המשורר מנסה לפענח את אירועי ההווה בהתבססו על העבר תוך שהוא יוצק בם משמעות. בנוסף, הוא מצביע על העתיד. העתיד נקבע מראש כך שלמעשה מגולם הוא בהווה. מרדכי עושה זאת בשני מישורים – האישי והחברתי, תוך שהוא מקיים וחושף שיח דינמי ביניהם.

שני שירי הספר, הראשון והאחרון, מתכתבים ביניהם רעיונית. שניהם מבודדים ומופרדים משער. שניהם גם מופיעים בעמודים שאינם ממוספרים. עובדות אלה תואמות מבחינה צורנית וחזותית את תוכנם ואת תפיסת הזמן הפרדיגמאטית הנצחית, המשתקפת בשניים כמו גם בספר כולו. השיר הראשון הפותח את הספר הוא שיר אישי המתאר תפיסת המשורר את ילדותו, עברו, כאבו האישי הראשוני, בדידותו. השיר, ביחס ליתר הספר, בודד כמו המשורר. ה'ארוע' – משתה הבדידות, ה'פשע' של ההורים, הפצע של המשורר, מתברר ויתבהר, אינו חד פעמי, הוא יחזור בעתיד בלבוש אחר (בשיר האחרון ובכלל). העתיד הוא ההווה. ההווה מתמשך לנצח.

על פי הטענה הפרדיגמאטית, מה שקרה בראשית הדברים הוא שיקרה באחריתם. עם זאת ובניגוד לטענה המחזורית, 'חורבן' לא יִשָּׁנֶה עד אין קץ. אחזור לשיר הנועל את הספר, בהמשך.

זירת הפצע

שָׁנִים אֲנִי עוֹקֵב אַחַר
שְׁתִיקָתִי. עַכְשָׁו אֲנִי מוּכָן לְדַבֵּר.
אַבָּאִמָּא – מִלּוֹתַי הָרִאשׁוֹנוֹת; אֲבָל
אַבָּא לֹא כָּרָה לִי אָזְנוֹ, וְאִמָּא כָּרְתָה
עֲנָפִים וּבְרִיתוֹת שֶׁהִתְקַשֵּׁיתִי לְהַתִּיר. רָאוּ
שֶׁאֲנִי יֶלֶד אָהוּב, אַךְ
גַּם אֶת מִשְׁתֵּה הַבְּדִידוּת הָיָה קָשֶׁה לְהַסְתִּיר.

וּבַלֵּילוֹת – מַעֲשֵׂי כְּשָׁפִים: בְּשָׂפָה חֲדָשָׁה מֵעֵבֶר
לִמְצוּלוֹת עַתִּיקוֹת דִּבַּרְתִּי עִם הַצַּד הַשֵּׁנִי שֶׁל הַשָּׁמַיִם.
הַיָּם כָּרַע-רָבַץ, וְכָל חַיּוֹת הַיַּעַר לֹא יָכְלוּ לִי.
הָיִיתִי רוֹכֵב עַל גַּב נָמֵר.
אַבָּא לֹא קָרָא לִי
סִפּוּר, אִמָּא קָרְאָה לִי
לְהִשָּׁמֵר.

בְּבֵית הַסֵּפֶר קָרָה סִפּוּר מוֹתוֹ שֶׁל
הַדִּבּוּר הַפְּנִימִי. הַכֹּל כְּאִלּוּ נִרְגַּע לִפְנֵי שֶׁסָּעַר;
תָּמִיד עָמַד לִבְעֹר דְּבַר-מָה, וְלֹא בָּעַר.
הָיְתָה לִי נַעֲרָה שֶׁאָהֲבָה אוֹתִי מְאֹד,
וְהָיָה לִי סוֹד,     שֶׁ
הִתְקַשֵּׁיתִי לְפַעַנְחוֹ.
הָיִיתִי מְקַלֵּל עַד אֶפֶס כֹּחוֹ.

בְּחִפּוּשׂ אַחַר הַצַּד הַשֵּׁנִי שֶׁל הַשָּׁמַיִם
הָיִיתִי מְפַתֶּה אֲדָמָה. מִבַּעַד לְכָל חַלּוֹן הִבַּטְתִּי
פְּנִימָה; מְבֹעָת אוּלַי מִלְמַלְתִּי אַבָּאִמָּא.
מוּל הַמַּרְאָה הִשְׁתּוֹקַקְתִּי לִשְׁלֹף אֶקְדָּח
וְתָח…תָּח…תָּח. לְנַקֵּב! לְנַקֵּב.
כָּל תְּנוּעָה חֲשׁוּדָה הָיְתָה עוֹלָה לִי
בְּחַיַּי. וְהָיִיתִי שׁוֹכֵב

הַרְבֵּה בְּלִי אַהֲבָה. בְּשָׁפְכִי
שִׂיחִי וְגוּפִי, הַנֶּפֶשׁ לֹא נִרְטְבָה. אַחֲרֵי אֶלֶף אֲנָשִׁים
וְשֹׁד מִקְדָּשִׁים אֲנִי הָאָהוּב
הַבּוֹדֵד בְּיוֹתֵר בָּעוֹלָם.
לַוִּדּוּי הַזֶּה לֹא הָיָה תַּרְגּוּם לְמִלִּים. עַכְשָׁו
אֲנִי מוּכָן לְדַבֵּר. מוּזָר שֶׁאֲנִי מִתְעוֹרֵר
בַּבֹּקֶר, וְלֹא רוֹצֶה לָמוּת. פַּעַם לֹא יָדַעְתִּי שֶׁיֵּשׁ אֶפְשָׁרוּת

לְהַפְצִיעַ שַׁחַר.

מתוך השער הראשון 'תוכנית בריחה', עמ' 25:

נצח

וַאֲנִי הוֹלֵךְ אֶל
הַנֶּצַח, שֶׁטֶּרֶם
הָפַךְ לִי פָּנָיו

הספר משופע בשירים ארוכים. עולה השאלה האם שיר בן שמונה מילים יכול לשקף נצח. הסתירה בין אורכו לבין שמו ותוכנו מאירה עיניים, ולכן התשובה היא כן. יש לו לשיר, גם לנצח, את כל הזמן שבעולם ואין בו צורך להאריך בדברים.

העולם הזה, על פי חז"ל, משול לפרוזדור, ואילו העולם הבא לטרקלין ובו מתקיימים חיי נצח. המשורר 'הולך' (פועֶל בזמן הווה), נע בפרוזדור אל היעד והיעד איננו מקום, היעד הוא זמן. הנצח הוא זמן אינסופי, בלתי-מוגבל או על-זמני. כל עוד מתקיימת תנועה, מתקיים וחי המשורר. כל עוד לא הופך לו הנצח פניו, כל עוד סטאטי הנצח, נמשכת תנועת המשורר, נמשכים חייו. עם תזוזת הנצח ולו הקטנה ביותר, כהפניית פניו, כהפניית עורפו, תחדל תנועת המשורר ויהפוך האחרון סטאטי בעצמו. השיר מכיל את שלושת הזמנים: עבר (הָפַךְ), הווה (הוֹלֵךְ) ועתיד (שֶׁטֶּרֶם) באפן מיוחד שאינו מובן מאליו. גם הנצח מכיל את שלושת הזמנים ולמעשה מתייחס לכולם כאל הווה מתמשך. הפילוסוף היווני אריסטו טען כי חומר, תנועה וזמן מתקיימים באופן נצחי. השיר מכיל חומר (וַאֲנִי), תנועה (הוֹלֵךְ) וזמן (הַנֶּצַח).

בסדרת החיבורים 'וידויים' של התיאולוג הנוצרי אוגוסטינוס, א, י, 13 נכתב:

"אנחנו חיים רק בהווה, אבל להווה הזה יש כמה ממדים: ההווה של הדברים שחלפו, ההווה של הדברים שבהווה וההווה של הדברים העתידים להיות. שנותיך הן יום אחד, ויום זה אינו הופך להיות מחר בדיוק כמו שהוא אינו בא אחרי איזה אתמול. ההיום שלך הוא הנצח"

מתוך השער השני 'חלומות תרשיש', עמ' 30:

והִגדת

בְּכָל דּוֹר
וָדוֹר
חַיָּב
אָדָם
לִרְאוֹת
אֶת עַצְמוֹ
כְּאִלּוּ
הוּא
לֹא יָצָא
מִגֶּרְמַנְיָה

"בכל דור ודור חיב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". הטקסט כמו גם ההגדה של פסח כולה, מעיד על עתיקוּת האומה וזיקתה הנצחית לארץ ולעצמה. המשורר מעניק לטקסט הקדום נופך לאומי מעידן מאוחר יותר ויוצק בו פרשנות חדשה, שונה ובה בעת דומה. יותר מכך, הוא מהדק את הטקסט אל עצמו (או את עצמו אל הטקסט) כצאצא לניצולי שואה. סוף השיר מתריס, מתקומם (כְּאִלּוּ הוּא לֹא יָצָא מִגֶּרְמַנְיָה). בשירו 'על מלאכת התִּרגום' (עמ' 14-16) מתייחס המשורר באופן ספקני אף ציני למלאכת התרגום של העוולה מגרמנית לעברית, למעשה, מטרגדיה קולקטיבית של אומה ובעיקר מכאב וטראומה פרטיים של בני אדם, להיסטוריה, ל'מַעֲשִׂיּוֹת', להגדה.

השיר 'והגדת' מבקש מאדם, למען הדיוק מאב, לנצח לזכור, בכל דור ודור, לנצח להגיד לבנו על היציאה מעבדות בגרמניה לחירות בישראל כאילו (כאילו = כ, אם, לו) לא יצא הוא מגרמניה, כלומר גם אם אין הוא ניצול שואה בעצמו. ניתן לפרש את המלה כְּאִלּוּ כסלנג עכשווי (הומור של שפה), או אז להבין כי צירוף המלים 'כאילו לא' הוא סרקאסטי, ומשמעותו למעשה 'כאילו כן'.

מתוך השער הרביעי 'פַּנְגיאָה', עמ' 83:

יַעֲקֹב,

כְּשֶׁתַּחְזֹר, תִּמְצָא אֶת הַמַּפְתֵּחַ בַּמָּקוֹם הַקָּבוּעַ;
בַּמִּטְבָּח יְקַדֵּם אֶת פָּנֶיךָ נָזִיד. אֲדִישִׁים
יְחַכּוּ לְךָ הַדּוּדָאִים בַּסָּלוֹן, נְטוּלֵי כֹּחַ כִּשּׁוּף.
בְּצַד הַמִּטָּה תְּגַלֶּה אֶת סְפָרֶיךָ מֻטָּלִים כְּפִי שֶׁעָזַבְתָּ אוֹתָם
(גַּם הַחֶשְׁבּוֹנוֹת)
וּבַמִּטָּה תִּרְאֶה אוֹתִי -
שׁוֹכֶבֶת עַל הַצַּד, בִּרְכַּי מְקֻפָּלוֹת, יָדַי עַל חָזִי,
עֵינַי רַכּוֹת. בּוֹהָה אוֹ לֹא, כְּבָר זְמַן רַב כָּכָה נוֹחַ לִי
הַכִּשָּׁלוֹן.
וַיְהִי בַּבֹּקֶר, וְהִנֵּה אֲנִי -

לֵאָה.

השיר כתוב כמכתב שהשאירה אשה לבעלה או לבן זוגה (שם השיר הוא שם הנמען) והוא כולל הנחיותיה לגבי מיקומם של דברים שסביר או לא כי יבקש עם שובו הביתה מהעבודה: מפתח (אם כך המכתב הושאר מחוץ לבית), נזיד, דודאים, ספרים, חשבונות, היא עצמה. השיר מתייחס לסיפור המקראי לפיו עבד יעקב שבע שנים בעבור רחל בתו הצעירה של לבן, אותה אהב, אלא שחרף ההבטחה, קיבל במרמה את בתו הבכורה לאה, בשיתוף פעולה מצדה. בשיאה של הפרשה, בעת גילוי מעשה הרמייה, מופיע הפסוק: "וַיְהִי בַבֹּקֶר וְהִנֵּה הִוא לֵאָה וַיֹּאמֶר אֶל לָבָן מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי הֲלֹא בְרָחֵל עָבַדְתִּי עִמָּךְ וְלָמָּה רִמִּיתָנִי"? (בראשית כ"ה). בפרשה לא נתקיים דיאלוג בין יעקב ולאה, ואולי זו הסיבה לכך שהשיר נכתב כמכתב ולא כדיאלוג מדובר. בסיפור המקראי, נזיד עדשים היה התבשיל שהכין יעקב כאשר חזר עשו (אחיו) מן השדה רעב לנזיד "הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה", מוכן אף למכור תמורתו את הבכורה. דודאים היו הפרחים הנאים או הפירות העסיסיים שבאמצעותם "קנתה" לאה יחסיה המיניים עם יעקב כששב מן השדה (יוחסו להם סגולות רפואיות כחיזוק תאוות המשגל).

בשיר, הנזיד הוא רק נזיד, לא מוזכרת המלה עדשים, וכמו כן לא מוזכר צבעו האדום. הצבע האדום מסמל בין היתר אהבה ותשוקה ולכן אי-אזכורו מסמל ומדגיש את העדרן. בשיר אדישים הדודאים ונטולי כח כישוף. אין הם מפתים, אין הם מעוררים מינית. במשחק לשוני, התואר 'אדישים' הדומה במצלול מחליף את 'עדשים', ומשוייך לדודאים ולא לנזיד. בצד המיטה מוטלים הספרים כפי שעזבם, לא הוחזרו למקומם, והדבר מרמז על אי תפקודה ועל לאוּתה של לאה. היא עצמה מוטלת כמו הספרים, כאבן שאין לה הופכין, שוכבת כבתנוחת עובּר, קפואה, סטאטית, עיניה רכות, מלאות אהבה, אך גם ריקות ממבע, ריקות מרוח כשהיא בוהה, כפי הנראה מצפה לשובו. היא בכשלונה, בכשלון אהבתה. יש כאן ביטול עצמי של לאה. כשלונה נח לה. כאילו אין לה חיים או קיום מלבד לחכות לו. לאה היתה אשתו הפחות נאהבת של יעקב, יחסית לרחל שאותה קיבל לאשה לאחר שהקריב למענה שבע שנות עבודה נוספות.

אגב, אחד הדגמים במחשבה הפרדיגמאטית נשען על מעשי שלושת האבות אברהם, יצחק ויעקב. חייהם מייצגים את תולדותיו של עם ישראל ומעשיהם מתארים גם את גורלו בעתיד.

מתוך השער החמישי 'גוף זָכָר וְזֵכֶר גוף', עמ' 125:

אני זוכר

אֲנִי זוֹכֵר שֶׁאָכַלְנוּ בְּשַׂר בָּקָר עִם תַּעֲרֹבֶת שֶׁל
חֶמְאָה וְשֶׁמֶן זַיִת, שֶׁתֻּבַּל בְּמִיץ לִימוֹן. אֲנִי
זוֹכֵר שֶׁשָּׁתִיתִי עִם זֶה יֵין מֶרְלוֹ שֶׁל גַּמְלָא.
הַבָּשָׂר הָיָה שָׁחוּם אַךְ שָׁמַר עַל רַכּוּתוֹ.
אֲנִי זוֹכֵר שֶׁגַּם אֲנִי.
פְּרוּסוֹת דַּקּוֹת שֶׁל פִּלְפֵּל חָרִיף הוֹסִיפוּ חֲרִיפוּת נְעִימָה.
אֲנִי זוֹכֵר שֶׁגַּם אַתְּ.
אֲנִי זוֹכֵר שֶׁסִּיַּמְנוּ בְּאֶסְפְּרֶסוֹ, בְּהֶבֶל פֶּה בְּנִיחוֹחַ
טִירָמִיסוּ וּשְׂפָתַיִם בְּטַעַם אִינְגְלִישׁ קֵייק.

אֲנִי לֹא זוֹכֵר כַּמָּה זְמַן עָבַר עַד שֶׁהִשְׁתַּפַּלְנוּ
מִשְּׁנֵי מוֹרְדוֹתֶיהָ שֶׁל כִּכַּר דִיזְנְגוֹף
אֶל שְׁנֵי עֲבָרָיו שֶׁל הָרְחוֹב וּפָנִינוּ
בִּפְרִישְׁמַן לִשְׁנֵי קְצוֹתֶיהָ שֶׁל הָעִיר.

במבט לאחור, זוכר המשורר כל פרט בארוחה הזוגית, תיאורו אותה טבול בקורטוב רומנטי-ארוטי הגון. המשורר, כמו הבשר, שחום היה ושמר על רכותו. האהובה, כמו פרוסות הפלפל הדקות, הוסיפה חריפות נעימה. רגעים בלתי-נשכחים בעוצמתם. רעבים היו השניים, למזון כמו גם לאהבה, לתשוקה, לעצמם. למעשה מסמלת הארוחה את האהבה שחלקו. מן הפרידה זוכר הוא רק פרטים גאוגרפיים, מתאר הוא אך את הסביבה, אין הוא זוכר כל דבר אחר. אין הוא זוכר כמה זמן עבר עד שגלשו והתדרדרו משיאה, מפסגתה של האהבה, של התשוקה. הוא והיא כבר אינם קיימים אלא רק תנועתם לשני קצוות מרוחקים. פרידתם העלימה אותם פיזית ורוחנית. המעבר מתיאור בשרני, עסיסי, פיזי ומפורט לדיווח חיצוני ויבש עושה את שלו.

שיר נוסף מתוך השער החמישי 'גוף זָכָר וְזֵכֶר גוף', עמ' 147:

ואז שִׁכחה

בְּאֵיזֶה רֶגַע חָדַלְתָּ לִהְיוֹת
לִי?
בְּאֵיזֶה רֶגַע אֶחְדַּל לְבַקֶּשְׁךָ?
אֶלֶף תְּפִלּוֹת וּתְחִנָּה עוֹיְנוֹת לִי
וַעֲדַיִן
אֵינִי חָדֵל לִרְעֹב לְאַהֲבָתְךָ.

כָּל כָּךְ הַרְבֵּה דְּבָרִים אֲנִי לֹא
יוֹדֵעַ. אֵיךְ
שׁוֹלִים אֶת הַזָּהָב הַקָּבוּר בְּלִבְּךָ.
גַּבְּךָ אֵלַי. פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי.
וְאֵינִי חָדֵל לִרְעֹב לְאַהֲבָתְךָ.

לוּ רַק יָכֹלְתִּי לְהָאִיץ אֶת סִבּוּבֵי כַּדּוּר
הָאָרֶץ. לִגְמֹר עִם זֶה מַהֵר. וְאָז שִׁכְחָה.

ברגע נסתיימה האהבה מבחינת מושאה, לעד נמשכת מבחינת המשורר. המשורר מבצע אידיאליזציה של האהוב, של האהבה. אין בו כעס, אין בו טינה. לבו של האהוב זהב בעיניו גם כשהוא מפנה לו את גבו וממנו פניו. אך הזהב קבור ואין הוא יודע הגישה אליו. האהבה מתה בקרבו של האהוב, נקברה, לנצח אבדה. מבקש המשורר ברגע אחד לחדול לבקשו מה שיאפשר לנצח לשכוח. סוף השיר הוא הבעת משאלה לסובב כדור הארץ על צירו מהר יותר, לגלגל היממה מהר יותר, שיחלוף הזמן, שיסתיימו החיים, מהר. לגמור עם זה, עם הכאב, עם האהבה שבו, עם החיים. השיכחה היא המוות. כל עוד יחיה המשורר, ירעב לאהבה הזו. ישכח אותה אך במותו.

השיר הנועל את הספר מתכתב עם השיר הראשון, וכמוהו מבודד ומופרד משער:

עייף

" וְשַׁבְתִּי אֲנִי וָאֶרְאֶה אֶת-כָּל-הָעֲשֻׁקִים אֲשֶׁר נַעֲשִׂים תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ;
וְהִנֵּה דִּמְעַת הָעֲשֻׁקִים וְאֵין לָהֶם מְנַחֵם".

(קהלת ד 1)

הוּא מְבַקֵּשׁ לָדַעַת עַל מִי אֶפְשָׁר לִסְמֹךְ.
בְּעֶצֶם הוּא לֹא רוֹצֶה לִשְׁמֹעַ.
אֵינוֹ יָכוֹל לִשְׂמֹחַ.
הוּא עָיֵף.

הוּא מְבַקֵּשׁ לָדַעַת: אֵיךְ חַיִּים אֲנָשִׁים עִם מַעֲשֵׂיהֶם?
עִם דִּמְעַת הָעֲשׁוּקִים, עִם הָאָשָׁם וְעִם שִׁמְשָׁם
שֶׁבּוֹעֶרֶת עַל רֹאשָׁם.

בְּאֵיזֶה שִׁכְנוּעַ עַצְמִי הֵם מְבַטְּלִים אֶת חֵטְא הַגֶּזֶל
וּמַעֲנִיקִים לְעַצְמָם חֲנִינָה, וְאֵיךְ
כָּל הָעִנְיָן הַזֶּה מִזְדַּמְזֵם מֵהֶם כְּמוֹ זְבוּב הַמְּסֻלָּק
בִּתְנוּעָה שַׁאֲנַנָּה

הוּא עָיֵף.

בעוד השיר הראשון אישי-פרטי ומתייחס לעוול שנגרם למשורר בילדותו, הרי שהשיר האחרון חברתי-קולקטיבי ומתייחס לעוולות חברתיות. הוא מסתמך על פסוק מספר קוהלת בו מתאר שלמה עושק, כאב וחוסר נחמה. על אף שמצוין בפסוק "וְאֵין לָהֶם מְנַחֵם" למדים חז"ל כי יש נחמה, קרי מיד עושקיהם אין מנחם, אך לעומקו של עניין, יש מנחם מידו של הקב"ה. השיר מלין על עושק, על גרימת עוולות, על מתן חנינה עצמית שלא בצדק, על ניקלוּת. גיבור השיר ('הוא') יכול להיות שלמה כהמשך לפסוק המצוטט הנאמר בגוף ראשון, או המשורר המדבר על עצמו בגוף שלישי, ואולי האל המנחם כהמשך לפירוש חז"ל. בכל מקרה, 'הוא' אינו יכול לשמוח, 'הוא' עייף פיזית ונפשית. אפשר לפרש את העייפות כחוסר יכולת זמנית להתמודד או לנחם, כי עייפות עשויה כמובן לחלוף, או כעייפות 'כרונית' המתהווה לנוכח חוסר הצדק, העוולות, האנשים העושקים, והיא לאו דווקא מונעת התמודדות ומתן נחמה לעשוקים. אולי כעייפות דווקא בשל המאמץ המושקע בהתמודדות או במתן נחמה.

מסקנת קהלת: "מַה-שֶּׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה; וְאֵין כָּל-חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" (קהלת א' 9).

אין חדש בטבע ובטבע האדם, העבר משמש מפתח לעתיד, הכל ידוע מראש. על פניו, זוהי מסקנה פסימית, יחד עם זאת היא אופטימית ומתייחסת להתחדשות כאל אין-סופיות. צריך רק ללמוד את העבר, לנתח את קורות ההווה לאור העבר, לסמן את תולדות העתיד.

הספר מרתק ביופיו ובעושרו.

ענת חנה לזרע

ענת חנה לזרע היא תושבת השרון, ילידת 1964. היא לומדת מדעי הרוח והחברה באוניברסיטה הפתוחה, ומפרסמת שירים וביקורות מעל במות שונות. ב"יקום תרבות" עלו בעבר ארבעה משיריה, ומאמרה על "עיר ובהלות", ספרו השני של אלי אליהו.

"תולדות העתיד" באתר ההוצאה.

אודות דניאל עוז

עורך מדור השירה של יקום תרבות לשעבר. תושב תל אביב. בשנות ה-00 הוביל את הלהקה הכלית "המפתחות לצוללת". ספר שיריו "חיי החול" יצא בהוצאת "כתר", 2010. הפואמה "שיירי אהבה" יצאה בהוצאת "אבן חושן", 2013.
הפוסט הזה פורסם בתאריך שירה עם התגים , , , . קישור קבוע.

5 תגובות על ענת חנה לזרע על "תולדות העתיד" של שחר-מריו מרדכי

  1. מאת ברבי דוד:‏

    כבר אמרתי אושרו של משורר שמילותיו פוגשות עיניה של ענת
    לצד ביקורות המבקרים הספרותיים המלומדים
    נחוצה מאד ביקורת של קוראת מלומדה
    ענת חנה לזרע חודרת לעומק הספר וחושפת את הסיבות למה אנחנו צריכים לקרוא
    היא מעבירה את אהבתה אלינו ועל כך מגיע לה הידד
    היא עושה זאת בפייס והנה עכשיו גם ביקום תרבות

    ואז שִׁכחה

    בְּאֵיזֶה רֶגַע חָדַלְתָּ לִהְיוֹת
    לִי?
    בְּאֵיזֶה רֶגַע אֶחְדַּל לְבַקֶּשְׁךָ?
    אֶלֶף תְּפִלּוֹת וּתְחִנָּה עוֹיְנוֹת לִי
    וַעֲדַיִן
    אֵינִי חָדֵל לִרְעֹב לְאַהֲבָתְךָ.

    כָּל כָּךְ הַרְבֵּה דְּבָרִים אֲנִי לֹא
    יוֹדֵעַ. אֵיךְ
    שׁוֹלִים אֶת הַזָּהָב הַקָּבוּר בְּלִבְּךָ.
    גַּבְּךָ אֵלַי. פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי.
    וְאֵינִי חָדֵל לִרְעֹב לְאַהֲבָתְךָ.

    לוּ רַק יָכֹלְתִּי לְהָאִיץ אֶת סִבּוּבֵי כַּדּוּר
    הָאָרֶץ. לִגְמֹר עִם זֶה מַהֵר. וְאָז שִׁכְחָה.

    שיר נפלא
    למרות שהמשורר ודאי יודע שברוב המקרים
    האהבה החזקה מסתיימת ואז בא הרוגע
    למרות זאת זה נראה כנצח
    בנוסף יש מקרים בהם האהבה נקטעת באיבה
    ואז היא יכולה להתקיים עד הנצח באמת
    תודה לך ענת
    משוררת מוכשרת וגם קוראת מוכשרת שזו תופעה שלא קיימת אצל מרבית המשוררים

  2. מאת אורי הלוי:‏

    ביקורת רהוטה ומאירת עיניים לשירים מופלאים.

  3. מאת גיא פרל:‏

    רשימה נהדרת! אני מאוד אוהב את היציאות והכניסות, מן ואל הטקסט, כדי לבקר במחוזות אחרים. זה ממקם את הספר במארג רחב של משמעות ומרחיב את הקריאה. כאן זה עובד נהדר – זו רשימה המכבדת את הספר, ומאירה את צפונותיו. וגם אני מצטרף לדברי דוד – ענת היא משוררת נפלאה.

  4. מאת שרגא רזניק:‏

    ענת, כתבת רשימה עמוקה ויפה המשלבת רגישות לטקסט,כושר ניתוח ולמדנות. והכל מתוך שאר רוח המשאיר גם מקום לשתיקות שבין השורות והמילים. הביקורת שלך מעוררת סקרנות ורצון לקרוא ולהתעמק ב"תולדות העתיד". הפנית זרקור עדין אך ממוקד אל שחר מרדכי -יוצר מקורי מאד,מוכשר מאד ,אמן השפה . שחר מרדכי בורא סולמות מתוך מילים ותווים שהיו שם תמיד. הקורא עולה ויורד בסולמות הללו ומוצא בהם נתיבים חדשים ומפתיעים אל מלכויות הזמן ואל עולמו שלו.

  5. מאת אפרת ישראלי:‏

    ענת את בצניעותך קוראת לדברי הגותך על המשורר שחר-מריו מרדכי "רשימה", אך זו למעשה יצירה בפני עצמה המשלימה את יצירתו שלו (שהארת והערת אותה בעדינות וביושרה אינטלקטואלית). נהניתי לקרוא את השירה עצמה ואותך גם כן!

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*