רן יגיל הוא פרוזאיקן ,מבקר ספרותי ועורך  שיש הרואים אותו כיורשם של הסופרים-עורכים  הגדולים של  הספרות העברית כמו ברנר ואשר ברש.  להלן סקירה מקיפה על יצירתו.

האמת הנידחת – על הפרוזה של רן יגיל

מאת

יובל גלעד

במסה מזהירה על הסופר והעורך הארצישראלי אשר ברש כותב הסופר והעורך רן יגיל: “כל דיון באשר ברש צריך למחוק את הרושם הראשוני שדובר בסופר זה… שאשר ברש הוא קודם כל עורך חשוב ורק אחר כך סופר ראוי…”. ברש, שהתמחה בנובלות היסטוריות, נשכח בימי השִכחה שלנו כיום, גם כמֵספר וגם כעורך כתב העת “הדים” וכמגלה כישרונות בספרות העברית.

במסה זו אתמקד בסיפורת של רן יגיל, שכמו ברש, מרבה לעסוק גם בעריכה וביקורת. פעילות ספרותית ענפה זו עלולה להשכיח את העובדה שיגיל הינו מספר עברי מהשורה הראשונה: מאז 1996, עת פירסם את קובץ הסיפורים “ארז כמעט יפה” ועד ראשית 2012, ימי כתיבת מסה זו, הופיעו שבעה קבצי סיפורים, נובלות ורומנים פרי עטו (וזאת מבלי להכליל שתי יצירות בוסר, ספר שירה ומותחן, שהופיעו קודם). יגיל הוא מעל לכל אמן הסיפור הקצר, ויכולתו באה לידי ביטוי גם בנובלות ובז’אנר הרומן.

יגיל הינו סופר ריאליסטי בבסיס כתיבתו, פרוזה מימטית ששיאיה הינם תיאורי דיוקנאות נוגעים ללב ומדויקים של אישים שונים, חשובים יותר ופחות, בהיסטוריה של הספרות והתיאטרון העבריים, או סתם אנשים מן היישוב. כמה מהדמויות שמקבלות את הבמה בספריו : המוזיקאי ז’אק ברל בנובלה “ז’אק”, מתרגם קשיש מגרמנית בנובלה “מותו של מתרגם”, לחשן נידח בתיאטרון הארצישראלי, רבי עקיבא המעונה לפני מותו, מפיק חמדן בנובלה “אני ואפסי” ובעיקר נוח שטרן, המשורר הנפלא והנשכח ברומאן “נקישות ורמזי אור” – אלה רק חלק מהדמויות הרוחשות ומקבלות תוקף, וחיות בכתיבתו.

זוהי פרוזה שייחודה בעמידה הזקופה לצד דמויות של מפסידנים ונידחים בחברה, קשי יום הזוכים לחמלה רבה בסיפוריו. אפשר לכנות זאת “חמלה יהודית”, שכן הסופר מצוי ברזי הטקסטים היהודיים לדורותיהם. אבל זוהי פרוזה היונקת רבות ממסורת הספרות העברית של ראשית המאה ה-20 (אשר ברש, עגנון, ישראל זרחי) ובו זמנית בעלת קרבה לספרות היידית של אותה תקופה, ספרות של חמלה וצחוק.

שפת הפרוזה של יגיל משלבת שפה דיבורית עם דיאלוגים רגישים לשפת הדיבור היומיומית, לצד קטעי שירה בפרוזה וזרם תודעה המבליחים מדי פעם. הומור עממי כמו זה של “הגשש החיוור” וסרטי שייקה אופיר (אביו של יגיל הינו השחקן הידוע גדי יגיל, וסבו היה שחקן תיאטרון – משה חורגל) חודר לפרוזה, שהמנעד הרגשי שלה נע על הסקאלה הרחבה שבין הומור חומל לייאוש קודר. חריפות המבקר ניכרת בכתיבתו הבליטריסטית, גם בבחירות של משימות ספרותיות המתאימות לכישרונו, כשכל יצירה מהודקת ואיננה לוקה בארכנות המאפיינת את הסיפורת העברית של סוף המאה העשרים.

זהו סופר שיכול להכפיף את כתיבתו לאילוצי הזרם המרכזי של רבי המכר בעידן המיסחור האובדני שפקד את הספרות העברית משנות השמונים של המאה ה-20, סופר שיכול לכתוב בקלות רבי מכר פיקרסקיים המנעימים את זמנו של הקורא, אבל בחר בעמידה מהצד, בכתיבה בז’אנרים של הסיפור הקצר ווהנובלה שאינם פופולריים יותר בעידן בו הצרכן רוצה “תמורה מלאה לכספו” – קרי – מאות עמודים בכל ספר.

יוצא דופן בעניין זה הינו הרומן “הרביניסט האחרון” שזכה להצלחה מסחרית מסויימת בקריית ספר שלנו, רומאן העוסק בטייס לשעבר המחליט לרצוח את רוצח ראש הממשלה יצחק רבין. אבל יגיל בחר שלא “למנף” – כפי שאומרים בימינו – את הצלחתו המסחרית היחסית של הספר ולכתוב רומאנים שיתאימו להוצאות הגדולות.

זוהי פרוזה מימטית ששמה לעצמה מטרה לשים ראי תרבותי/חברתי/אנושי מול פרצופו של הקורא, לא בהתרסה מתנשאת אלא תוך כדי הבלטת דמויות שוליים המאירות בשוליותן את הכוחנות של חברה ישראלית מיליטריסטית וקפיטליסטית. טון המספר בו נוקט המחבר הוא של מחבר תמים וצעיר למדי, ובכך כתיבתו מזכירה במעט את כתיבתו של ג’, ד. סאלינג’ר. עמדת התמימות וההיתממות המסוימת מתאימים לסיפורי התבגרות, ואכן בסיפוריו המוקדמים ב”ארז כמעט יפה” כמה כאלה, וב”סיפורי יום” (רצף של שבעה סיפורים שחלקם פורסמו בכתבי העת) מופיע בן דמותו של הסופר כאדם מתבגר ובעל משפחה הלומד לחיות את קשיי החיים ולהתבגר על אף הלחצים והרצון “להתחבא” בילדות.

חולשה מסוימת בגוף העבודה של יגיל קיימת בסיפורים הכתובים בצורת משלים קטנים, סיפורים דידקטיים שנועדו להעביר לקורא מסר פשוט ותמים על החיים בעזרת משל. בין סיפורים אלה אפשר למנות את “סנגורם של ישראל – בתל אביב” בו אדם שטוף זעם על הפריצות בתל אביב נמצא בדרכו לשרוף בית זונות, ונעצר על ידי רבי יצחק מברדיצ’ב המנסה להניאו ממעשהו, ומצליח בכך. גם בנובלה “אני ואפסי” חלקים מעט בנאליים, קטעים בהם היחסים בין אב מפיק רודף הצלחה לבתו המתבגרת המורדת נגד העולם. אין רע בכתיבה דידקטית שלה מסורת עתיקה בספרות העולם, אבל לטעמי כוחו של יגיל בעיקר בדיוקנאות מכמירי לב, המטמיעים היטב את המסרים, במידה וישנם, בתוך הסיפור ואישיות הדמויות המקבלים ממשות משל עצמן, ואינם “מייצגים” תכונת אופי כלשהי.

לצורך הדגמת אמנות הסיפור של יגיל אעסוק במסה זו בשלוש יצירות מן המיטב שלו לטעמי: הרומאן “נקישות ורמזי אור – מדינת ישראל נגד נוח שטרן”, והסיפורים “מסע עצוב אל קצה הרחוב” ו”סיפור של יום רביעי – בלונים”. שלוש יצירות אלה הנן יצירות קודרות למדי, והנימה השלטת בהן היא של דכדוך קיומי בעולם קשה ורע מיסודו. בחרתי ביצירות אלה מטעמי הזדהות אישית, תוך “הזנחת” הצד ההומוריסטי בכתיבתו, הבא לידי ביטוי ביצירות אחרות, כמו למשל בקטעי הדיאלוג המצחיקים מאוד בין נהג מונית לטייס לשעבר ב”הרביניסט האחרון”.

ראשית, למה שאני מחשיב כספרו הטוב ביותר של הסופר, הרומאן המוקדם “נקישות ורמזי אור – מדינת ישראל נגד נוח שטרן”. הספר שנדפס בהוצאת “ביתן” ב-2003, מגולל את סיפורו האמיתי ברובו של המשורר הארצישראלי הדגול נוח שטרן, משורר שהיה הראשון לתרגם לעברית במלואה את “ארץ השממה” לת. ס. אליוט בזמן אמת, משורר שכתב שירה לירית ומודרניסטית אדירה בהשפעת הספרות האנגלו-אמריקנית אבל לא זכה להצלחה בקריית ספר שלנו שהיתה תחת ההשפעה המוחצת של הספרות הרוסית והצרפתית, תחת מלכותו של אלתרמן ושאר החורזים הנוקשים. סיפור חייו הטראגי משמש את הסופר לבדיקת מצבו של אדם נידח מן החברה, בחברה ישראלית המאצ’ואיסטית הכוחנית של קיבוצים ומלחמות, ציוני חריג הרוצה לתרום לחברה המתגבשת, אבל נדחה בתוקף מוזרותו וחריגותו.

זהו רומאן יוצא דופן במבנהו, המשלב אלמנטים של מותחן משפטי, של ספר תיעודי מחקרי, של כתיבה בסגנון זרם התודעה, של סיפור “ראשומון” המסופר ממספר נקודות תצפית, ועוד. רומאן לא ארוך, 139 עמודים, שבבסיס כתיבתו מצויה אהבתו הגדולה של המחבר לספרות העברית של ראשית המאה העשרים בכלל, ולמשורר הדגול נוח שטרן בפרט. סיפור העלילה פשוט: המספר, ביבליופיל צעיר וחובב ספרות עברית, מתחקה אחרי השנים האחרונות בחייו של המשורר נוח שטרן. הוא מגלה אינפורמציה מסעירה לגבי התדרדרותו של המשורר שניסה, בשנת 1953,  להצטרף לקיבוץ, התקשה להתקבל, שהה שם בלא מעמד, עד שטשטוש תודעתי הגובל בטירוף הביאו לנסות לחנוק את ספרן הקיבוץ. כל אלה הינם אירועים היסטוריים, כמו גם כליאתו של המשורר למשך כמה שנים, כשבכלא הוא מצליח לפרסם עיתון בשם “הד הכלוא” שם הוא כותב תחת פסבדונימים שונים, עד להתאבדותו הטראגית כמה שנים אחר כך.

לפיכך אין מדובר ברומאן של השתלשלות נרטיבית מן הסוג הנפוץ, אלא ברומאן מקוטע העוקב אחרי סיפורו של שטרן בקיבוץ, אבל “קופץ” בין קטעי עדות שונים של אנשים שהכירו אותו, קצת בדומה לסרט “האזרח קיין” הידוע של אורסון וולס. הקיטוע מכיל נוסף  לעדויות גם קטעים מהמשפט שנערך לשטרן, קטעים מיומנו של משורר המתנודד בין הטירוף לשפיות ושומע קולות הקוראים לו לבצע מעשה אלימות, קולות שהם “נקישות ורמזי אור” כשם הרומאן. פרקי הספר ממוספרים כנקישות ורמזי אור לסירוגין, והקיטוע מתאים גם למצבו התודעתי של המשורר, כששיא הרומאן מגיע בסוף – רצף של כתיבת זרם תודעה של המשורר לפני ובמהלך מעשה האלימות אליו נדחף בכוח אטימות החברה והקולות שבראשו.

זהו רומן אפל, אפלולי ביותר, כמעט נעדר ההומור הנמצא בלא מעט מסיפורי יגיל. אם נידרש שוב לקולנוע, רוח של “פילם נואר” שורה על הספר. מעבר לסיפורו הנוגע ללב של המשורר שטרן, סיפורו הוא גם מטאפורה למצב הספרות העברית כיום, שישים שנה אחר כך, בסוף המאה ה-20 תחילת ה-21: כאמור, מצב של מיסחור רומאנים קלילים ובעלי עומק של דף, רבי מכר במסווה של רומאנים רציניים, כפי שהיטיב לנסח את המצב הסופר והמבקר אמנון נבות בסדרת מסות על הנושא, עוד בתחילת שנות ה-80. זוהי ספרות בלי זיכרון, בלי רצף, שממליכה סופרים לשעה וזורקת אותם למחרת, ספרות שאינה זוכרת את רצף הענקים שהחיו אותה: ברנר, עגנון, ביאליק ועוד, ואינה זוכרת את הסופרים והמשוררים שפרחו בכתבי העת שלה.

המספר, מבקר זוטר בשם דוד עמית, מוצא שלל רב אצל ה”בוקיניסט הג’ינג’י הרשע” – תיעוד המשפט של נוח שטרן. מובאים דברי הספרן הורודצקי שאותו חנק שטרן, משולבים, כאמור, בנקודות מבט שונות, כמו זה של מבקר הספרות מנחם בראון (שמו הקודם של המבקר הידוע מנחם בן, הקובע ששטרן היה “משורר של שורות” – שורות טובות בלבד), באבחנות של פסיכיאטר שבדק את שטרן, וגם בקטעים מיומניו של שטרן, המעידים על נפש מסוכסכת על גבול הטירוף:

“ליל שבת, הסתכלתי ברשימות הקודמות לזו – ונשמעה נקישה – סימן לקוראן מחדש. למקרא המילה ‘מועד’ – נקישה. 1. רוצח 2. מצוות חזון (מצוות אלוקיכם). נקישות קלות ליד ראשי – לא לישון? גם רמזי אור מוגברים. …הסבל והתחינה בעיני כול, הם יודעים, הם יודעים הכול. לזרוק אבנים ולדרוך עליי מותר? – כי אז מותר גם זה…”

זרם של תודעה מעורערת, של אדם בודד שבדידותו גוברת עליו. הנקישות להן מייחס המשורר משמעויות נסתרות של קריאה לאלימות מצידו הינן בוודאי נקישות שמגיעות מהשכנים, והדיבור המוסדר והרהוט של עדים אחרים בסיפור (הפסיכיאטר, השופט, הספרן הנחנק) מונגדים למחשבה החופשית עד טירוף של שטרן.

על אף קוצר יריעתו הרומאן הוא מכיל כמה סצנות מטלטלות: הסצנה בה חבר קיבוץ אוסף את שטרן המגיע לראשונה אל המקום, אבל מזוודה שלו נפתחת וכתביו נפוצים ברוח. או הסצנה בה חברת קיבוץ תוהה על המשורר המוזר שנהג לטייל בלילות משירותים ציבוריים לשירותים ציבוריים, פשוט כי לא היו לו שירותים צמודים. שיא הספר מגיע בסופו – זרם תודעה של שטרן הנכתב ב-1960, בהיותו מאושפז בבית חולים לחולי רוח בבת ים. לטעמי מדובר אולי בקטע החזק ביותר בסיפורת של יגיל עד כה. הקטע מסתיים בהתאבדותו של המשורר. אביא רק מעט מהקטע:

לילה. כמה דירות שכורות יכול לעבור אדם. נראה שהרבה, הרבה. הנחתי את החבל שחתכתי בחטף והגנבתי בחשאי, מתחת לכר, צמה כלואה או נחש. כמה נופים יכול אדם לראות בחייו ומה נשאר מזה? מתי זה מפסיק להעשיר ומתחיל להעיק על הנפש? נקישה. הו ליטא, ארץ של נהרות רחבים… מוטב להיצמד אל הקיר. נקישה. …החבל הוא ידיד. ידיד הוא החבל. גם כי אלך בגיא צלמוות לא ארע רע כי אתה עימדי… הכדורים שנתנו לי לא הקהו את החדות… הידיים רועדות מן הכדורים, אבל לולאה עוד יכולות ללפף. המוח אינו רופס. מה היתה השורה הזאת על הקיכלי ומי לעזאזל כתב אותה? …מי זה, נוח’לה מיין קינד? אמא עומדת כמו עץ בשלכת, עץ שטן גדול. מי זוחל לו מין הפינה? בגולת יהודים-זאבים אני נמצא… אדם צריך סוס כדי לברוח ליערות…”

(132-133)

מצד אחד קפיצות מחשבה האופייניות לכל תודעה, מצד שני תודעה מעורערת על סף כיליון. דיוקן מרגש המערבב היסטוריה תיעודית ומעט בדיון, דמיון ספרותי בפעולה, דיוקן של משורר גאוני במקום שאינו רוצה לקבלו.

Image result for ‫שישה סיפורים רן יגיל‬‎

“שישה סיפורים” הינו קובץ צנוע ומשובח שהופיע ב-2010, נדפס רק בכמה מאות עותקים, בימים בהן הוצאות הספרים אינן מעוניינות בסיפורים קצרים, כי אינם נמכרים. על העטיפה צילום שחור לבן של משה חורגל, סבו של הסופר, ואת הסיפורים מאכלסות שלל דמויות מהתיאטרון והספרות הארצישראליים. הסיפור הטוב בקובץ, לצד הסיפור הנפלא “באחד,ספר עקיבא” הכתוב כמונולוג זרם תודעה של רבי עקיבא, הינו “מסע עצוב אל קצה הרחוב”   ( שפורסם גם ב”יקום תרבות “) שגם בו, כמו ב”נקישות ורמזי אור”, עוסק הסופר בהיסטוריה של הספרות העברית, ליתר דיוק בשתי דמויות היסטוריות: הסופר הענק ש”י עגנון, והסופר והעורך אשר ברש שנזכר בפתח המסה.

זהו תיאור מפגש של חול בין שני הסופרים, בבית קפה בתל אביב של ישראל הצעירה. אבל כמו בסיפורו של שטרן, גם סיפור זה הינו מטאפורה לקיומו של הדחוי הרגיש – במקרה זה אשר ברש – בחברה הישראלית הגסה, שדווקא שמואל יוסף עגנון אינו מתקשה להשתלב בה ואף לעשות חיל. זהו סיפור נועז המציג את דמותו של עגנון, הענק, חתן פרס נובל, כאדם טוב בבסיסו אבל מעוט קשב, שאין לו סבלנות למצוקתו של ברש. יגיל מצליח “להאניש” את הדמות ההיסטורית שהטילה את צילה הגדול על הספרות העברית, ולמקום אותו בסצנה מיוזעת בתל אביב. הסיפור נפתח בתיאור מקומי של ברש:

יום שכולו אבק וחול, השמש קופחת על שלמת הבטון והמלט, אבל תל אביב עדיין קטנה – לא קטנה כמו פעם בשנות העשרה, כשהעולם נסגר עלינו מבעד לבריח הים והיינו כעיר נצורה ומלחמת העולם הראשונה החלה – אבל עדיין קטנה. תן לה כמה שנים והיא תהפוך לכרך גדול, כמו הכרכים שמעבר לים, כמו באירופה, כמו באמריקה. תפוס שרעפים אני היום, בעצם כבר כמה ימים זה כך. נו, עליי למהר לעבר הים לפגישה הזאת ב’פילץ’ עם עגנון. אני הבאתי את זה על עצמי. עם כל היות עגנון כבד, הוא תמיד דאנדי שכזה. הכול הולך לו קל. את כל הש”ס נושא על כתפיו ואת המקטרת בפיו כאילו זה כלום, עצם של תרנגולת, והוא אף פעם לא מזיע.”

תל אביב הקטנה אבל ההולכת וגדלה, ומאבדת את תמימותה. ודיוקן מפתיע של עגנון – לא הסופר החשוב והכבד המצטייר לנו מיצירותיו ומדמותו על שטרות הכסף, אלא “דאנדי” שכזה, אחד שהכול הולך לו קל, גאון, לעומת איש העמל, הסופר ברש. ברש הסופר מקנא, ברש העורך מעריץ את הכישרון וגובר על הקנאה באהבת העורך שבו. ברש מרגיש שלא במקומו בעיר המיוזעת, וצופה את הפיכתה לכרך גדול. ברש הוא ה”לוזר”, המפסידן ההיסטורי בפרספקטיבה של ימינו, עגנון המנצח, גם בתוקף כישרונו הגאוני, וגם בתוקף השיכחה שפקדה את התרבות הישראלית. יגיל משתמש היטב בידע הרב שלו בהיסטוריה של הספרות העברית על שלוחותיה השונות וכתבי העת שלה, ומטמיע זאת בסיפור, מבלי שהידע יפגע בשטף הסיפורי. יגיל, דרך ברש, מזכיר את העורך יעקוב רבינוביץ’ שחלק עם ברש את עריכת “הדים”, שאמר על ברש שהפך בסיפוריו אגדה למציאות, בעוד עגנון הפך מציאות לאגדה. בקיצור – ברש “אמיתי” מדי, אינו מייפה את המציאות, ולכן איננו פופולרי. בסצנה משעשעת מגיעה מעריצה לבקש חתימה מעגנון, והוא ממליץ לה, בהתנשאות מסוימת, לבקש חתימה גם מברש.

ברש, בזהירות, מנסה לספר לעגנון משהו חשאי: הוא רוצה לחלוק עם הסופר הגדול את ייאושו הקיומי והקונקרטי, שאין לו כל כך אפשרות לנסח בצורה בהירה. לפני זה הוא מעדכן אותו ספרותית: על רצונו לאגד את כל כתביו, על סיפור חדש שכתב (ובסיפור דמות של תלוש כמו רוב “גיבורי” יגיל). עגנון מעריך את ברש אבל הוא ממהר, אין לו סבלנות להקשיב, כפי שלמדינת ישראל הכוחנית אין סבלנות למשורריה המצויים במצוקה, להיסטוריה הספרותית שלה, היא ממהרת להצליח, לעשת כסף, לנצח במלחמות. ומרתקת הסיטואציה שבה את חוסר הקשב של ישראל הצעירה, שם יגיל דווקא על כתפיו של עגנון, הסופר הדגול. אבל לבסוף ברש מגיע ל”עניין” עצמו, הוא מסביר לעגנון למה החליט לכנס כתביו: “אבל אני מתכוון לומר שאני עושה זאת כי קיצי קרב”. עגנון מזדעזע וחושב שמדובר במחלה, אבל ברש מסביר – “אין לי רצון לחיות, פשוט ככה.” עגנון “פוטר” את ידידו בטענה שאין יהודי יכול לרצות להתאבד, שכן זה אסור מבחינת ההלכה.

אין מקום לייאוש של ברש בישראל הצעירה, ואפילו הסופר הגדול עגנון, אין לו סבלנות להקשיב. בהמשך מספר ברש על הרעיון החשוב להקים את “גנזים”, מכון שיכנס את כתבי היד של סופרים, ועגנון מתחמק מלהציע את עזרתו. יכול לומר הקורא – נו, אנקדוטה ספרותית קטנה, לא יותר. אבל לא: זוהי ישראל הצעירה שהתנערה מניצולי השואה דוברי היידיש, שגירשה את ערביי הארץ או התעלמה מהם כאילו לא היו קיימים, שנבנתה על מיתוס הישראלי החדש, הקיבוץ, הלוחם יפה הבלורית והתואר  ולא איש המילים הנחבא אל לימודיו כיהודי הנודד. וברש הוא רק עוד דחוי אחד ברשימת הדחויים הגדולה של החברה הישראלית, ועגנון, צוק איתן זה של ספרות, הוא כוחני כמו המדינה, לא מקשיב לייאוש, לרגיש שלא מוצא את מקומו, לברש של יגיל.

והסיפור מסתיים בזרם תודעה נהדר, בה פורש ברש את ייאושו שלא יכול לספר לעגנון:

“…זמנים טובים, התחלתי לפנות אל עצמי. לא טוב. ממש לא טוב. אדם צריך לדעת את הגבולות שלו. כל הכתיבה הזאת היא בעצם מעין מסע, מסע עצוב אל קצה הרחוב.לא משנה אם זה רחוב מעופש בלופטין או בבוטשאטש, או סמטה צדדית ביפו או בנוה צדק. לעזאזל, איך העז קריב לכתוב שאני סופר של נופים שקטים כשהלב נשרף במחשכים? חם כל כך היום וכמה חול באוויר, מחנק. מלצר, מלצר, סליחה… רבינוביץ.. מת. חצה את הרחוב לא רחוק מכאן, בבלפור, ואוטו זבל העיף אותו כמו שק תפוחי אדמה. אולי אז החל הייאוש הזה שלי, המדכוא הזה… קשה, קשה לנשום במדינת היהודים. מצב הספרות הזאת, שעבדנו אותה עשרות שנים, נתון בכל רע. …לא אכפת לי, ימות העולם כולו. אשב לי ככה בתוך המים ואחכה לגל. זאת לא המדינה שלי, זאת אינה הארץ שלי, לא לזה פיללתי.. אח, לו ידעתי לשחות הייתי בורח הרחק מכאן.” (68)

מונולוג מרגש של אדם נואש מחייו ומסביבתו, המזכיר את המונולוג של נוח שטרן. התחושה שארץ ישראל הקטנה הפכה להיות משהו כוחני ובלתי נסבל נוכחת גם ברומאן “הרביניסט האחרון”, אם כי שם הגיבור איננו איש ספרות אלא דווקא איש כוח – טייס לשעבר שאינו מוצא עצמו בחברה האזרחית, ומחליט להרוג את רוצחו של ראש הממשלה יצחק רבין. יצחק רבין מייצג את השמאל המפא”יניקי איבד את השלטון בשנות השבעים, וכשכבר זכה בו למעט זמן נרצח מנהיגו.

כפי ש”מאדאם בובארי זה אני” (כפי שאמר פלובר) הרי שב”מסע עצוב אל קצה הרחוב” מגיש יגיל וידוי אישי נוגע ללב של סופר ועורך שלא זכה להיות באור הזרקורים במידה הראויה לערך כתיבתו (הוא זכה אמנם בפרס ראש הממשלה ובכתבות בתקשורת), ומרגיש תלוש ולא שייך לתרבות הישראלית. ואכן, יגיל העורך והמבקר מעלה על נס לא מעט סופרים ומשוררים טובים שאינם זוכים להתקבל ולהצליח מסחרית או אפילו ביקורתית, בעידן בו יחסי הציבור והכוחנות השתלטו גם, ואולי אפילו בעיקר, על שדה הספרות.

סיפור אחרון שאעסוק בו במסה זו הינו “סיפור של יום רביעי – בלונים” שהינו אחד מתוך מחזור של שבעה סיפורים העתיד לצאת לאור. זהו רצף סיפורים על נושאים שונים, ובולטים בו שני סיפורים אישיים וידויים של יגיל על משפחתו וחייו – מצוקה של איש ספרות המתקשה להתפרנס, אב לילד עם מגבלויות. אלו סיפורים המצליחים באחת המשימות הקשות בספרות – להעביר את החיים הביוגרפיים של הסופר טרנספורמציה אמנותית, כך שיווצר מרחק הזרה שהופך את הביוגרפיה לספרות. אבל אני מבקש לעסוק דווקא בסיפור “בלונים” המציג דמות של מוציא לאור שהגיע אל סוף דרכו, שחווה ימי הצלחה אבל עכשיו מזלו התהפך והחובות מכרסמות בו. הסיפור, לפי דעתי, מתבסס חלקית על דמותו של המו”ל אשר ביתן שעימו עבד יגיל, אבל אין הדבר משנה – העיקר הסיפור המרגש.

גם כאן עומדת במרכז הסיפור דמות של תלוש, דחוי, אם כי הפעם מדובר באדם שהצליח בעברו – מוציא לאור שהיו לו רבי מכר עד שכשל מזלו. הוא מהרהר בדברי הרופא על מחלת הפרקינסון בה הוא חולה, ועל הקמילה האיטית הצפויה לו. פרץ אחרון של אנרגיה מגיע אליו כשהוא חושב על נושיו, ואיך לא יוציאו ממנו אגורה. בכיסו “סטיפה” של כסף מזומן שעימה הוא תמיד מסתובב. זהו גיבור מודרניסטי טיפוסי, מעין “כל אדם” שגרתי למדי כפי שנהגו האפוסים של זרם התודעה להעמיד במרכזם, כמו הנס קסטורפ לתומאס מאן, או פרנץ ביברקופף לאלפרד דבלין. אדם חומרני, קצת נוכל, אבל עדיין – איש ספרות וספרים שאיבד את מגע הכסף בעידן הרשתות הגדולות.

הסיפור מסתיים בהפלגה פנטסטית מרשימה, אחרי גוף עלילה ריאליסטי מימטי. אבל ראשית העלילה – הסיפור כמעט נעדר עלילה – ה”גיבור” משוטט חסר מעש בפארק הירקון (סיפורי יגיל תמיד מעוגנים היטב בזמן ובמקום) ורואה ילדים משחקים בבלונים. הגיבור אוהב בלונים, וקונה את כל הסטוק של מוכר צעיר תמורת סכום מופקע. הבלונים מהווים סמל לילדות, לצבעוניות שאבדה למוציא לאור שרק קמילה וגסיסה עומדים לפניו, והוא מבקש עוד להיאחז בילדות האבודה בעזרת קניית הבלונים. הסיפור יכל להשתלב בלא בעיה בקובץ “9 סיפורים” של סאלינג’ר, שכן יש בו לא מעט מאפיינים של הסופר האמריקני: ילדים בוגרים המהווים מעין מראה למבוגר האבוד בעולם המבוגרים האכזרי, דיאלוגים עם ילדים, ונפש נוסטלגית.

נוסטלגיה היא מאפיין מהותי ביצירת יגיל – געגוע לעבר שבו היה טוב יותר, תמים יותר,  לפני עידן המיניות הבוטה, המסחריות הדורסנית, וחוסר הקשב לחלש. המוציא לאור נזכר בימי ההצלחה שלו, בדן בן אמוץ שיחד הוציאו שלאגרים, נזכר במשפחתו ולמעשה מסכם את חייו. ואז הסיפור מגיע לסופו, וממריא – תרתי משמע. הבלונים הרבים שקנה הגיבור פשוט מרימים אותו לאוויר, במעין הפלגה פנטסטית של ייאוש שאינו יכול לסבול את העולם הזה יותר וממריא מפה:

שם לב שרגליו ניתקו מן הרצפה. כעת ריחף באוויר בגובה נמוך. אולי שני מטרים מעל הקרקע. …השמיים הפכו עכשיו מכחולים לשחורים. …נזכר במה שנותר מהסטיפה עמוק בתוך כיס הג’ינס הימני וחש צורך להיפטר גם מזה. לתת את זה למישהו, אבל לא הספיק וזה דגדג לו את הירך כעת כשהיה עולה והולך לגובה רב בצורה אלכסונית מעלה מעלה, נעלם לעבר האופק מעל הירקון המסריח, מעל כביש גני התערוכה, מעל הבניינים החדשים של כוכב הצפון שלא היו כאן בשנות השבעים ומעל תחנת הכוח של רדינג, הסיגר הזה שכל כך אהב וסימן בשבילו את גבולות הממלכה של הקיסר התל אביבי. מעניין מה קורה שם עכשיו בארץ בלוניה, חשב כשראשו בעננים.”

רקוויאם למוציא לאור חולה, רקוויאם למשורר טרוף דעת, לעורך שלא מוצא מקומו בישראל הכוחנית. שלוש דמויות נידחות מהחיים שהן רק מבחר משלל הדמויות והדיוקנאות שמצייר הסופר רן יגיל בכישרון רב בספריו. ספרי סופר שיכול לבחור לעבוד באור הזרקורים, לזכות בפרסים וכיבודים, אבל בחר בעמידת אופוזיציה של סופר נאמן לכישרונו ועורך המוצא יופי של סופרים ומשוררים נשכחים בעידן אטום וכוחני.

“נזכר במה שנותר מהסטיפה עמוק בתוך כיס הג’ינס הימני וחש כי היה צריך להיפטר גם מזה. לתת את זה למישהו, אבל לא הספיק וזה דגדג לו את הירך כעת כשהיה עולה והולך לגובה רב בצורה אלכסונית מעלה מעלה, נעלם לעבר האופק מעל הירקון המסריח, מעל כביש גני התערוכה, מעל הבניינים החדשים של כוכב הצפון שלא היו כאן בשנות השבעים ומעל תחנת הכוח של רדינג, הסיגר הזה שכל כך אהב וסימן בשבילו את גבולות הממלכה של הקיסר התל אביבי. מעניין מה קורה שם עכשיו בארץ בָּלוֹנְיָה, חשב כשראשו בעננים. “

ראו עוד על רן יגיל

רן יגיל בויקיפדיה

בלוג של רן יגיל באתר “בננות”

רן יגיל וז’ק ברל

רן יגיל ו”הרביניסט האחרון “

אלי אשד על רן יגיל והחונק מגבעת רחל

5 תגובות

  1. זיכרון אישי :היה זה רן יגיל שחשף לפני בערך בשנת 2000 את עולם הספרות התל אביבי לא כישות מתה ומוקפאת בצילומים בספרים ובסרטים אלא כמי שעדיין המשיך ( וממשיך) להתקיים בכמה בתי קפה תל אביביים שבהם דנים עדיין בזעם על הערך האמיתי או שלא של משורר זה או אחר ושל מבקר זה או אחר ובאולמות שונים של הקראות.עד כמה שאני זוכר הוא הזמין אותי למה שהוא כינה “טיש” וזה הפליא אותי שכן “טיש ” הוא כינוי למפגש בין רבי חסידי ומעריציו. כאן “הטיש ” היה מפגש של קבוצת סופרים ועורכים בעלי דעות נחרצות לגבי מצב עולם הספרות שסביבם.
    לדעתי יגיל הוא עדיין אחד המפתחות לעולם הספרות כישות חברתית קומונאלית דברנית לפעמים קשקשנית וצרחנית שלא קיימת רק ליד המחשב אלא גם במקומות מפגש שונים.

  2. תודה אלי. קראתי את רשימתך היפה על “נקישות ורמזי אור” של יגיל. לא הכרתי אותה.
    יגיל גם יצר עבורי הקשר ספרותי, ועבור רבים אחרים. הרשימה – מסה נועדה להזכיר
    את העובדה שמדובר באחד הסופרים הטובים בארץ, ולא רק בעורך.
    סופר שבין השאר, לדעתי, יכל להשתלב
    בקלות בבוקה והמבולקה של המבצעים והזניית הספרות, ובחר לדבוק בסיפורים קצרים
    ונובלות בעלות סיכוי מסחרי אפסי בתרבות של ימינו.

  3. התרגשתי מאד מכתיבתך יובל
    בשלב מסוים הבנתי שהיכרותי המוקדמת עם רן יגיל הייתה מתנה בשבילי על כך שהתחלתי לכתוב מאוחר
    ואני סופג בלי סוף מידענותו וכישרונו אוהב מאד לקרוא את סיפוריו ושמח להיות קרוב אליו
    אני מקווה שיהיה לו יותר זמן לכתוב……….
    תודה יובל וחג שמח

  4. מאמר יפה מאוד גלעד, וכתיבתו של רני יגיל אכן ראויה לתשבחות. גם אני אוהבת במיוחד את הספר על נח שטרן – מרתק, מותח, קצבי, יוצר דמות ואווירה מדויקות מאוד. הבעתי את התפעלותי ממנו גם בתגובות עליו בבלוג של רני ב’בננות’. יישר כוח לכותב ולנשוא המאמר.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

שמונה − 3 =