סקירה על :

מושב לצים: הרטוריקה של הסטירה העברית מאת גידי נבו בהוצאת מכון הקשרים בשיתוף הוצאת דביר, סדרת מסה קריטית בעריכת יגאל שוורץ.2011.

תקציר הספר :

הסָטירה”, קובע גידי נבו במבוא לספרו החדש, “היא אכן בת השטן, סוכנת כוחות העקירה והשלילה”. קביעה זו מרמזת על אחד ממקורות כוחו של המחקר שלפנינו: הצירוף הנדיר בין ההיקסמות של חוקר מהתופעה שהוא בוחן מזה, לבין יכולתו להעמיד הבחנות הזורקות אור חדש על אותה התופעה, מזה.נבו נפעם מהאופי הדמוני של הסטירה, מכלי המשחית המשוכללים והמושחזים שלה, מכוחות ההרס וההשמדה הגלומים בה, ובה בעת מתחושת החופש החריפה המתלווה לשימוש בה. אבל ההתפעמות הזאת, ההתחקות אחרי החוויה הסטירית כמו מתוכה, אינה פוגמת במהלך המחקרי. להפך, היא מאפשרת לנבו לתת בסטירה סימנים חדשים, למשג, לברר ולהבהיר, מנקודת מוצא חיונית ומרעננת.

חשיבותו של הספר שלפנינו נובעת, בין היתר, ממעמדה הבכיר של הסטירה בקורותיה של הספרות העברית החדשה ובקורותיו של פרויקט הנאורות שרבים מיוצרי הספרות העברית גייסו את עצמם אליו.

  מושב לצים
שתפו אותי

ביקורת

מאת אורי מאיר

גילוי נאות: דר’ גידי נבו הוא המנחה שלי לעבודת התזה על מדע בדיוני בספרות העברית, וגם למדתי אצלו שני קורסים בשנים האחרונות על סאטירה עברית.

‘אז מה היה לנו שם?’ הוא לא רק שם של ספר של שלישיית הגשש החיוור המכיל ‘משפטים מחוזיים מאוד’, אלא גם השורה החוזרת במערכון של הגששים העוסק במוסך. לפי המידע העדכני ביותר שמצאתי על הנושא בויקיפדיה, המערכון אמנם נכתב על ידי יוסי בנאי, אבל המערכון הוא ‘על פי’ אפריים קישון.
וזוהי הגדולה של הספר של גידי נבו, העוסק בתולדות הסאטירה העברית בימיו של יוסף פרל, לפני כמעט מאתיים שנה (ספרו של יוסף פרל ‘מגלה טמירין’ ראוי אולי להיקרא הרומן העברי הראשון, שכן הוא יצא לאור כשלושים שנה לפני ‘אהבת ציון’ של אברהם מאפו, והוא מתאר חליפת מכתבים בדויה בין שני חסידים המחפשים בוך (ספר) נעלם, בלי לשאול מה היה להם שם), ועד לימיו של אפריים קישון.
נבו מצליח למצוא כמה חוטים מקשרים בכל תולדות הסאטירה העברית בכלל, ובין חמשת הכותבים המתוארים בפרוטרוט בספר בפרט.
ניתן למצוא בו בספר אם כן:

  • שתי מסות על מגלה טמירין ליוסף פרל
  • הומור יהודי במחלצות העברית – על ‘ממבחן הצבא’ לשלום עליכם בתרגום י.ד. ברקוביץ’.
  • הסאטירה הבורגנית של אפריים קישון
  • נובלת ההשפלה של חנוך לוין – המקרה של איש עומד מאחורי אשה יושבת
  • ועל הסאטירה הפרו-ישראלית והאנטי-‘ציונית’ של דורון רוזנבלום.

סליחה אם אני מקלקל את ההפתעה של הקריאה בספר, אבל נבו מצליח להראות שכל אחד מן הכותבים המתוארים בו הוא סטיריקון שיש לו עמדה של אהבה או הערכה לחברה שאותה הוא מבקר מחד, ומאידך יש לי ‘עט מחודד’ או ‘שיניים נשכניות’. אולם בכך אין הפתעה. ההפתעה הגדולה לפחות עבורי מקריאת הספר (ומן הקורסים שלמדתי אצל דר’ גידי נבו) הוא עד כמה הקודים של ‘הסאטירה המשכילית’ מצליחים להסביר את חמשת הסאטיריקונים שנבו בחר לתאר בספרו בפרט, ואת הסאטירה או ההומור הישראלי בכלל (‘ארץ נהדרת, ויוסי שריד למשל מתאימים בצורה מופלאה ממש לתיאוריות של נבו).
התיאוריה של נבו על קישון מצליחה להסביר בצורה מעוררת השראה למשל את המערכון המצוטט לעיל על המוסך, תוך שימוש במושגים שנבו שאל מגרשון שקד (המתאר את היצירה הסאטירית של מנדלי מוכר ספרים, עוד סאטיריקון משכילי), על האדם הכלכלי. אבל נבו מרחיב את הדיון של שקד באדם הכלכלי, ומוסיף גם את האדם ההיפר כלכלי והתת כלכלי. על מנת שלא לקלקל את ההפתעה לחלוטין, לא אציין איזה מבני האדם הללו מופיע במערכון המוסך של הגששים (לא הבן אדם, אלא בן האדם. הבן אדם הוא יציר לשוני וולגרי!)
אולם פטור בלא כלום אי אפשר. אני חושב שנבו אמנם נותן לנו כלים לניתוח הסאטירה העברית במאתיים השנים האחרונות, אך כיוון שהניתוח הוא כללי, הוא מחמיץ לעתים את המורכבות או או המקוריות של יצירות הומוריסטיות ספציפיות (כמו ‘הכה את המומחה’ או ‘גבעת חלפון אינה עונה’ של הגשש החיוור, או הסרט ‘השוטר אזולאי’ של אפריים קישון ושייקה אופיר). עם זאת, אם נרצה לנתח למשל את הסרט ‘השוטר אזולאי’ של אופיר וקישון (כפי שעשיתי בעבודה סמינריונית שהגשתי לנבו, ואולי אפרסם כאן בהמשך), הכלים שנבו מספק לנו להתחלת הניתוח הם חסרי תחליף.
מעבר לכך הקריאה בספר של נבו, והלימוד בקורסים שלו, הגדילו את האהבה שלי לחלק מן היוצרים שעליהם הוא כותב (מצטער, אני עדיין לא אוהב את חנוך לוין), ואני ממליץ לקוראי הביקורת הזאת לא רק לקרוא את נבו, אלא גם את יוסף פרל!

ראו גם

ראיון של אלי אליהו עם גידי נבו על “שיח ליצים”

6 תגובות

  1. קריאה של ספרו של נבו הראתה לי שכיום הסטיריקן הוא בולט ומשפיע הרבה פחות משהיה לפני עשרות שנים.סטלין רצח סטיריקנים ,פוטין מסתפק לרוב בהכנסתם לכלא. היורש של פוטין כבר יתעלם מהם כחסרי חשיבות מבחינתו.
    איפה זה שונה ?בעולם האסלאמי שבו הסטיריקן יכול לעורר המונים להשתולל עם יגיד משהו על מוחמד. שם הסטירה עדיין פוצעת ומביאה להשתוללות כנראה בגלל חוסר הביטחון העצמי של המונים.בו בזמן ההשתוללויות המטורפות
    שם רק מראות שסטיריקן אכן יכול להביא לשינויים בתודעה ויש תוחלת למה שהוא עושה. לגבי הקהל הנכון.
    כמו שבימי החסידים פרל יכול היה להרגיז אותם באמת ולהביא לנסיונות שלהם למנוע פרסום ספרו ולהשמיד אותם מאחר שהסאטירה שלו הייתה פוגעת באמת בביטחונם העצמי.
    לא נראה לי שאם איזה סטיריקן חילוני היום יכתוב משהו על החרדים זה יגרום לאיזה זעם אצלהם ( אם כי ירון לונדון הוא כנראה יוצא דופן שהם פירסמו איומי הריגה שלו אולי מאחר שהם מכירים בו כמתנגד רעיוני ראוי ? ) .מאידך יש מקום לדעחי לאיזה שהא חוזר בשאלה שמכיר היטב את העולם חרדי לפרסם עליהם סטירות .זה יעורר שם אני חושב תשומת לב אמיתית ויראה שוב על כוחו של הסטיריקן להשפיע ולשנות .

  2. אלי,
    לדעתי חילוני שיכתוב סאטירה על החרדים, לא באמת יכתוב סאטירה, אלא משהו אחר. זה נכון שתוכניות כמו ארץ נהדרת לא בדיוק מפילות את הממשלה בישראל, אבל גם ניקוי ראש לא הפילה את הממשלה (לפחות לא השפיעה בכיוון המקווה המשוער של יוצריה), אני חושב שהסאטירה וההומור הם כן בעלי השפעה בחברה שלנו, אלא שמה לעשות וסאטירה טובה,או הומור טוב, דורשים כישרון שהוא לא תמיד מצוי…

  3. קשה לי לחשוב על סטיריקן טוב שקם בישראל בשנות ה-90. וודאי לא בשנות ה-2000 מחוץ לתוכניות כמו “ארץ נהדרת”.
    בכל אופן במדיום המודפס.
    מה שכן השתנה יש מעט סטירה של כותבים דתיים מאורי אורבך ומדור “עאפס” אבל זאת לא באמת סטירה פוצעת.
    דווקא יש מעט סטירה בקומיקס,אורי פינק מידי פעם תורם את תרומתו בנושא הזה.אבל יחסית ממש מעט .דודו גבע חסר ולא קמו לו יורשים.

  4. לעניות דעתי הסאטיריה הטובה ביותר שקמה לנו בשנות התשעים, ואולי בכלל, היא החמישייה הקאמרית.
    זה נכון שזה מדיום טלויזיוני, אבל הרבה מן הכותבים של החמישייה (אסף ציופר, אתגר קרת, יוסף אל דרור), יצרו ויוצרים גם במדיומים אחרים, ובפרט גם בפרוזה.
    האם צריך לראות למשל חלק מן הכתיבה בפרוזה של אתגר קרת כסאטירה? אני חושב שבמובן מסוים כן!

  5. יאיר לפיד בכתיבתו העיתונאית אמור מידי פעם להיות סטיריקן אבל לדעתי הוא יותר הומוריסט שמחקה את אפרים קישון.
    מה ההבדל בין הסטיריקאן וההומוריסט? אני נזכר בשיחה מסכמת שעמוס קינן נתן פעם לאחר המוות על דן בן אמוץ שהוא היה ידידו ואחר כך שונאו .הוא שמע בתדהמה מהכתב שדן בן אמוץ בבית החולים בפעם האחרונה שנכנס לשם היציג את עצמו כ”עמוס קינן ” מסיבות שמן הסתם יוסברו רק בעולם הבא.אחרי שהוא שמע את כל זה הוא הסביר לכתב בצורה פסיכולוגית למה דן בן אמוץ שנא אותו כל כך : “סאטיריקן הוא לא היה מעולם בניגוד למה שהוא חשב.הוא היה הומוריסט וזאת לא בושה להיות רק הומוריסט , יש מקום גם לאנשים כאלו ..אבל סאטירה ממש פוצעת וחדה הוא פשוט לא היה מסוגל לכתוב והוא כל חייו לא תפס את זה ,או אולי תפס את זה וסירב להודות בכך אבל ידע בתוכו את האמת המרה כל הזמן “.
    עמוס קינן אגב נחשב בעיני אחדים לאחד מגדולי הסטיריקנים שהיו כאן. ויש מי שאומר הגדול בכולם.

  6. אני, בניגוד לגידי נבו, וכנראה גם אליך, לא מעריך במיוחד כתיבה רק מפני שהיא ‘חדה’, או ‘פוצעת’.
    בהתאם לכך אני מעריך את אפריים קישון (שכינה את עצמו הומוריסטן) הרבה יותר מאשר את עמוס קינן למשל.
    ועם כל הקוראים סליחה.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

9 − שתיים =