תמרות עשן בין צפון לגולן -אמיר אוריין

אמיר אוריין שחקן במאי וסופר הופיע לאחרונה בסדרת המתח המקורית "תמרות עשן " בתפקיד שעורר תשומת לב מיוחדת ,כ"גורו " מיסטי ומנהיג רוחני של קיבוץ.זהו התפקיד הראשון שלו בסדרת טלוויזיה מאז שגילם נוסע בזמן אי אז בשנות השבעים בסדרה בשם "דני וגיל במסע בלתי רגיל". והנה התרשמויותיו מהתפקיד ומהסדרה,וגם מהטענות שיש קשר בין הדמות בסדרה והדמות בחיים האמיתיים.

 

תמרות עשן בין צפון לגולן

מאת

אמיר אוריין

 

המלהקת אורית אזולאי מתקשרת. היא מחפשת שחקן לסדרה חדשה, "תמרות עשן". עניין של שגרה. בתיאטרון החדר יש לנו מדור ליהוק. ציוותי ליהוק מתקשרים אלינו בחיפוש אחר שחקנים. אני רושם את הפרטים ומפיץ בקרב השחקנים שלנו. לאחר יומיים היא מתקשרת שוב. נשמעת מופתעת או מוטרדת או משועשעת ואומרת: "אמיר, אני מתכוונת אליך!". -"סליחה?". -"התכוונתי שאתה תשחק את התפקיד". -"תודה, אבל אני לא משחק. אני מורה, מביים, ובכלל, לנהל את תיאטרון החדר זה פול-טיים ג'וב". -"רק תבוא לפגוש את הבמאי, תראה שתהיה לך הנאה. הוא אדם נחמד מאד".

לפגוש במאי בהנאה? באוזני רוב השחקנים המשפט הזה נשמע כפרדוכס, דבר והיפוכו, ובכלל, מתי לאחרונה הופעתי בסדרת טלוויזיה? שערי היה אז ערמוני ומסודר. עכשיו הוא כסוף ופרוע.
הלכתי.
הבמאי עודד דוידוב הוא מאותם אנשים שהיית רוצה שיהיו חברים שלך. תחילה התייחס אלי כבמאי אל במאי. הייתי נבוך.

-"אני השחקן שלך", אמרתי, "וכשחקן אני מתמסר לכל מה שתטיל עלי לעשות".

עכשיו הוא נראה נבוך לרגע. מעולם לא ראיתי אותו כועס או פורק את המתח על מי מאנשי הצוות.

 שאלתי אותו: "מה אתה עושה כשהמתח מגיע לרמה בלתי נסבלת והכול סביבך קורס?" -"כוסס ציפורניים ושותק". יש לו יכולת הכלה בלתי נדלית. האווירה על הסט נעימה. זה לא מובן מאליו בתעשייה הזאת. נראה שעודד מתפקד כאן ככולא-ברק, שואב את כל המתחים אליו פנימה. צוות מקצועי. שחקנים מעולים. חלקם היו תלמידים שלי בעבר. מכנים אותי המורה. ברגע הראשון זו חוויה מוזרה אבל במהרה אנחנו יחד צוות עם הרבה פירגון הדדי והערכה הדדית.

כל העת מרחפת מעלינו רוחה של הסדרה האמריקאית הקלאסית "טווין-פיקס". מדברים על כך בגלוי אבל למעשה, מנקודת המבט של המיקום בנוף הטלוויזיוני האוניברסאלי, הסדרה האמריקאית היא רק מקור להתייחסות. שתיהן בנויות על עקרונות הרומן. בשתיהן הנוף הסביבתי משחק תפקיד מכריע ובשתיהן הוא מאיים וחסר גבולות. אבל יש הבדלים מהותיים ביניהן. "טווין-פיקס" היא סיוט סוריאליסטי. "תמרות" היא סיוט ריאליסטי עם מקטעים של פלישות הזויות. נופי צפון-מערב וושינגטון האמריקאית נראים כמרחב כחלחל, קר, מנוכר ועוין. נוף הגולן נראה כמרחב חם, צפוף ומאיים. לאחר הכול, הרי "תמרות" היא תופעה מזרח תיכונית מובהקת, שבה הפרטי והפוליטי מעורבבים זה בזה.

הדמות שעלי לגלם היא אברהם אוריון, הידוע בכינויו "צלם אנוש". הגורו של קיבוץ "תמרות עשן". כידוע, מתחיל הסיפור בהיעלמותם המסתורית של חברי הקיבוץ תמרות עשן. הגורו שלהם חזר זה עתה מחו"ל. הוא החשוד המרכזי. אהה, גורו, מלמלתי לעצמי מתחת לאף, טייפ-קסטינג. כלומר, דמות המולבשת על שחקן עם תכונות דומות. במהלך השנים רדף אותי הכינוי הזה. הייתי נוהג לומר לאלו שהגדירו אותי כך, כי בהודית פירוש השם הוא מורה. בהחלט הגדרה מכובדת. אבל הם התכוונו לגורו בסגנון אושו. ראיתי סרטים על הגורו ההודי הזה ובכל פעם מחדש התחלחלתי אל מול פולחן האישיות המיסטי המקיף אותו. מהו הדבר הגורם לבני אדם, לכאורה רציונאליים, לאבד את עצמם ולהתמזג אל תוך גוף המוני הומוגני טוטליטארי? ייאוש אישי? אובדן זהות? הצורך בתחושת שייכות? בהתאם לנסיבות, הרי שהתשובה לכל השאלות הללו היא אכן כן.

מה לי ולגורו הזה? מעולם לא ביקשתי שיעריצו אותי. ליוצרים שאני עובד איתם יש חופש פעולה יצירתי, ככל שהם רוצים בכך, כל עוד אינם פוגעים בשלומו ורווחתו של הזולת. אני נוהג לומר להם שייקחו את מה שאני מלמד ויתאימו לעצמם. שיטת "המעגל הפתוח" מאפשרת לכל אדם לתת ביטוי מלא לעצמו, כולל הטלת ספק במורה עצמו. כל דבר שלימדתי, ניסיתי תחילה על עצמי. את רוב עקרונות השיטה אני יכול להסביר במונחים רציונאליים שווים לכל נפש, ואת אלו שאיני יכול להסביר אני חוזר ובודק, נפעם בכל פעם מחדש לנוכח הנחייה שאי אפשר להסבירה אבל היא משיגה את מטרתה. האם כאן טמון המרכיב המיסטי? אולי.

אינני נמנה על אלו המבטלים את המיסטיקה בהינף יד מזלזל. למיסטיקה יש תפקיד בהתפתחותו של אדם-יוצר כפרט ובהתפתחותה של תרבות. אבל אדם-יוצר, כמו כהן הדת, כמו קוסם, חייבים תחילה לשלוט בחומר. הממד הרוחני נוצר במפגש הגופים: אדם אל מול עצמו, אל מול קהלו, אל מול אלוהיו. 

רוב הדמויות בסדרה עוברות שינוי תדמית במהלך הסיפור. צלם אנוש נתפס תחילה כמפלצת ולאחר מכן כבורג במערכת שגבולותיה לא ידועים ואז הוא כמעט ראוי לרחמים. הלא ידוע הוא מרכיב מרכזי בסיפור המיסטי. פן נוסף של הסיפור הוא הצגת בעלי סמכות כיצורים מרושעים. אבל זהו פן משותף לסדרות רבות. הצופה המותש מבקש למצוא בטלוויזיה תחליף נקמה בבעלי סמכות במציאות המתסכלת של עצמו. בעזרתו של עודד אני מגיע למסקנה שעלי לפעול על פי ההנחיה הקלאסית שהציע המורה הגדול של כל השחקנים מאז ועד היום, סטניסלבסקי. אם אני הייתי במצב של הדמות איך הייתי פועל. מכאן והלאה זו עבודה שחורה, עיסוק בחומר באופן שיביא אותו למדרגת יצירה.

השוט הראשון שלי על הסט היה קטע האוטובוס. מה שאחר כך ייראה בסרט כהזיה בוהקת. כל מה שנדרש ממני הוא להמתין עד שדלת האוטובוס תפתח, לרדת ממנו ולהתייצב אל מול קבוצה של חברי הקיבוץ. שוט פשוט ושגרתי. הסרט רץ. אני יורד מהאוטובוס, עומד וממתין לקריאה של עודד "קאט!". אין קאט. דממה. לפתע אומר עודד: "תצחק". אני צוחק. הצחוק שתחילה הוא חיוך וגרגור, הופך לצחוק שטני מתגלגל ונמשך. זה לא רשום בתסריט, אבל לך תדע מה עשוי לקרות במהלך צילום. הצחוק הופך לרועם יותר ויותר עד שנשימתי נעתקת והצחוק נמשך. לאחר פרק זמן שנמשך כנצח, אומר עודד "קאט". הצוות פורץ במחיאות כפיים. מכול הסצנה הארוכה הזאת נותרה בסרט המשודר רק תמונת האוטובוס והדלת הנפתחת.

בלי ספק "תמרות" היא ציון דרך בחוויה הטלוויזיונית הישראלית. על כך כבר דנו אחרים. "תמרות" היא ציון דרך עבורי. כמי שרגיל לשבת בכורסתו הנוחה, מקשיב ליוצרים ומנחה אותם, חשתי שחוויית השחקן העומד על במה או בסט הטלוויזיוני וממלא אחר הוראותיו של הבמאי בכורסתו, חוויה זו הולכת ונשכחת ממני. "תמרות" נתנה לי הזדמנות לרענן את עצמי.

האם זו התחלה של ידידות מופלאה ומתחדשת עם המרקע? ממש לא נראה לי. האם זוהי שירת הברבור שלי? חס וחלילה. כל תפקיד שאני מגלם או יצירה שאני מעלה אני מגדיר באופן אוטומטי כשירת הברבור שלי ואחר כך מתגלה באופק יעד חדש.

לימים התברר ש-NBC קנתה את הזכויות על הסיפור. טיטוס ווליבר ("אבודים") לוהק לצילומי הפיילוט של הגרסה האמריקנית ועמד לגלם את התפקיד ששיחקתי בגרסה העברית. גרסה זו אמורה הייתה להעתיק את סיפור המסגרת מהקיבוץ בגולן אל אלסקה. אבל הפיילוט שהוכן נגנז. מדוע? שאלה בהחלט רלוונטית.

במחזור המזון התעשייתי, מוצר מזין מוצר חדש. תעשיית הטלוויזיה היא בסופו של דבר תהליך משעתק של מוצרים בשינוי חזות חיצונית, אך שומר בקפדנות על תבנית קבועה והרגלי צפייה. קשה לטעון ש"תמרות" הוא העתק של "טווין-פיקס". כאמור, הוא נעשה בהשראת הסדרה הקלאסית. המינון הישראלי המקומי שנוצק באופן מתוחכם ע"י נח סטולמן התסריטאי ועודד דוידוף הבמאי, יצר חוויה שהיא מצד אחד אוניברסאלית אבל מצד שני ישראלית במובהק. עכשיו לך ותעתיק את הסיפור לאלסקה. אתה עלול למצוא את עצמך שוב ב"טווין-פיקס". יתרה מזאת, מאז אותה סדרה אמריקאית, הוצף השוק האמריקאי בשכפולים של "טווין-פיקס", ו"אבודים" היא אך דוגמא אחת מהן. אולי עדיף ששתי הסדרות הללו תשארנה כעדות ליצירות חד פעמיות. האחת בהרי הצפון והאחת בהרי הגולן.

 

 ראו גם :

(צפונה לטיווין פיקס ,בואכה ל"דאלאס" אלי אשד על "תמרות עשן" ב"יקום תרבות")

עוד על אמיר אוריין

מסע בזמן בתקציב אפס

הדיבוק של  אמיר אוריין

 

אודות אלי אשד

סופר, מרצה ובלש תרבות. פרסם את הספרים "מטרזן ועד זבנג" - סיפורה של הספרות הפופולארית הישראלית" ( "בבל" 2003) ו"הגולם -סיפורו של קומיקס ישראלי" עם אורי פינק ( "מודן" 2003). פרסם מאמרים רבים בעיתונות, בכתבי עת וברשת בנושאי ספרות ותרבות פופולארית, מדע בדיוני, קומיקס ועוד.
הפוסט הזה פורסם בתאריך טלוויזיה עם התגים , , . קישור קבוע.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*