“אני כותבת מפני שאנשים שאהבתי כבר מתו” (עמוס עוז, מיכאל שלי)

בימי שישי, בשנת הלימודים האחרונה בתיכון, הייתי חוזרת מבית הספר ומחכה שאחי יחזור מן הצבא. הציפייה הסתיימה לעיתים קרובות מידי באכזבה, הצבא אוהב לשמור את חיילי הסיירת קרוב אליו.

בימי השישי בהם יואב לא בא, ירדו שקט ועגמומיות על חדרי. ידעתי שאאלץ להעביר את סוף השבוע לבדי מול שני הוריי.

לא היה לי למי להיצמד, עם מי לדבר על הדברים שהעסיקו אותי אז. חסר היה לי הדיבור החשוף, המטהר. הלכתי לישון מוקדם כדי לקצר את הערב ומוקדם בבוקר כבר לא יכולתי להישאר במיטה. יצאתי החוצה לחצר, התיישבתי על מדרגות הכניסה לבית וקיוויתי שהבדידות תתפוגג בקרני השמש.

ימי שישי הטובים, אלו שאמא הודיעה בהם ללא היסוס: “היום הוא מגיע”, התנהלו שונה לגמרי. הסתובבתי ליד שולחן המטבח העגול בהתרגשות ניכרת. מאושרת ונפשי מרוממת כאילו הייתה בלון שאפשר להעיף ולתפוס. מידי פעם הייתי מעיפה מבט על אמא שחתכה סלט. השולחן העגול נערך לבואו, כוס אחת, צלחת לבנה, מפית שקיפלתי בצד הצלחת. אחר כך יצאתי החוצה לחצר, פתחתי את השער, המשכתי הלאה וחיכיתי בנקודת החיבור שבין השביל המוביל לביתנו לבין הכביש של השכונה. בדקתי האם כבר אפשר לראות אותו הולך בדרך. כל ראש שהגיח מן הפינה בקצה הרחוב הקפיץ אותי: האם זהו אחי? אך מיד ידעתי. יואב היה קל לזיהוי: מרושל, החולצה הירוקה מחוץ למכנסיים, הכומתה המתנדנדת כמעט ונופלת על הכביש. את הקיטבג הוא נשא על גבו בקלילות כאילו הוא חסר משקל, וצעד בצעדים רחבים ומהירים.

הייתי רצה לקראתו, והוא נתן לי לסחוב את הנשק. העמדתי פנים שהוא כלל לא כבד לי ורק כשנכנסנו הביתה, הנחתי את הרובה בהקלה באיזו פינה נסתרת. יואב היה מתיישב ליד השולחן ואוכל ברעבתנות כל מה שהכינו לפניו. אני אכלתי מוקדם יותר אך כשהייתי מסתכלת עליו מזיז את הסכין והמזלג במהירות, לוגם מים קרים, נעשיתי רעבה. מידי פעם הוא שאל אותי: “רוצה?” והיה נותן לי חתיכת מלפפון מקולף או פיסת לחם. אמא הייתה עומדת בצד ולא מתערבת, אבל ניכר היה שהיא שבעת רצון. שני הילדים הקטנים בבית, קרוב אליה. אחד חזר מן הפעילות הקרבית, והשנייה יצאה סוף סוף מן החדר שלה.

אחרי ארוחתו עלינו לחדרו של יואב, שהיה מרווח משלי והייתה בו מיטה כפולה שיכולנו להשתרע עליה אגב דיבור. שטיח קטן, שולחן כתיבה שבו שתי מגירות רחבות שהכילו המון פריטים מעניינים כמו מטבעות עתיקים, מכתבים וגלויות שיואב קיבל מבנות שאהבו אותו, טבק, אולר, ורישומים קטנים ויפים פרי ידיו. עוד היה בחדר שק אגרוף שהשתלשל מן התקרה, וספרייה שבה ניצבו ספריו: ספרי היסטוריה, מתח והרפתקאות. יואב למד בנעוריו אגרוף תאילנדי, ונהג להתאמן עם שק האגרוף. לפעמים היה מלביש לי את הכפפות ומלמד אותי לחבוט בחוזקה בשק. תמיד אמר שאני צריכה לדעת להגן על עצמי, כי אני עדינה מידי וללא אימון כל אחד יוכל להכניע אותי בקלות ולפגוע בי.

“האיגרוף נראה לך אולי אכזרי”, אמר לי, “אך אפשר ללמוד ממנו המון, וצריך להשתמש בו נכון. כשנכנסים לזירה קטנה ומוקפת חבלים, אין לאן לברוח, ולכן מוכרחים ללמוד לשרוד”.

לא פעם אמרתי ליואב, שאני שמחה שאין לו זמן להשתתף יותר בקרבות והזכרתי לו איך היה חוזר מהם עם סימנים כחולים ושטפי דם.

באימונים האלה למדתי שאפשר לתת אגרוף חזק באמת רק כשהגוף משוחרר ורפוי. כשמנסים להיראות חזקים הגוף נמתח ונתפס. דבר נוסף: כשהיריב מכה, אנו נוטים

להחזיר לו בדיוק את אותה מכה, וזה צפוי מידי….

בסוף האימון הייתי נחלצת מהכפפות, זורקת אותן באוויר וצוחקת. לא חשבתי שאי פעם אשתמש בידע שיואב העניק לי, אבל נהניתי מן ההדרכה שלו ומכך שהוא איפשר לי להיות שותפה לאחת מאהבותיו.

באחד מסופי השבוע הללו, מאוחר בלילה, התעוררתי משנתי לשמע רעשים שבקעו מחדרו של יואב. כיסא נפל או ספר נחבט ואחר כך פסיעות. קמתי לבדוק מה קרה. ירדתי במדרגות המובילות לקומה התחתונה של הבית. מצאתי את יואב יושב במטבח, ומביט בתמונה שהחזיק. שאלתי אותו על מה הוא מסתכל. הוא העביר אלי תצלום של אדם ירוי, שמוחו פורץ מראשו ונשפך על הרצפה. יואב סיפר לי שזהו מחבל שירה לעברו, ומיד נורה בידי חיילינו. הוא הרים את חולצתו והראה לי שפשוף אדום בצדי הצלעות. שם חלף הכדור שירה המחבל. “ניצלתי הפעם”, הוא אמר.

הבטתי בתצלום בדחייה , אך לא בזעזוע, כאילו המראה הזה כלל לא קשור אלי. האדם בתמונה לא נראה אנושי. ראשו היה ענק, מעוות ומרוקן. תהיתי איך כל התוכן השפוך היה חלק מבן אדם. הגוף לעומת הראש היה צנום וקטן. חוסר ההתאמה היה בלתי נתפס ועורר בי מחשבות. מעולם לא חזיתי במוות כה אלים.

-“למחבל היה אקדח בדיוק כמו שיש לאבא”, אמר

-“לאבא יש אקדח?”

-“ברור”, השיב לי כאילו אי אפשר לחיות בלי אקדח.

לחצתי עד שיואב גילה לי שהאקדח נמצא באחת המגרות התחתונות, עטוף בתוך תיק לבד ירוק. עוד לפני שסיים את המשפט, הייתי בדרכי למעלה, לחדר השינה של ההורים ופתחתי את הדלת המובילה לחדר הארונות. בחדר הזה ניצב הארון הגדול. התיישבתי על הרצפה והתחלתי למשוך את המגירה הראשונה באיטיות רבה שלא יישמע השפשוף ברצפה. פחדתי להעיר את הוריי.

במגירה הראשונה היו מסודרות נעליים, זו לצד זו בצפיפות הרמונית. הינחתי עליהן את כפות ידיי ומיששתי, לגלות קצה של לבד, אך לשווא.

במגירה השנייה נחו בדים מקופלים בקפידה, מדיפים ריח סבוני: ציפיות וציפות ישנות שהוצאו משימוש, מפיות בד רקומות שלא השתמשנו בהן, ועוד המון בדים מכל מיני סוגים ומרקמים, אך הדבר שאני חיפשתי: בד רך ודחוס שטומן בחובו חפץ קשיח, לא נמצא גם שם. את הכל עשיתי באיטיות וזהירות והיה נדמה לי שעבר המון זמן מרגע שעליתי למעלה. רציתי לנוח וחשבתי להתייאש אך הייתי מרוגשת מכדי לוותר על הכל ויואב חיכה לי למטה.

את האקדח גיליתי במגירה השלישית. הצמדתי את תיק הלבד לבטני וירדתי איתו מחובקת מחשש שהאקדח יישמט ממנו.

יואב, שהמתין לי כל העת בסבלנות רבה, כמו שאני הייתי ממתינה לו, גער בי בלחש על כך שהורדתי את התיק למטה ולא הסתפקתי בגילוי המחבוא. הוא לקח אותו מידיי, הוציא מתוכו את כלי הנשק השחור והניח על השולחן את המחסנית הנפרדת.

הוא שאל אותי האם אני רוצה ללמוד לפרק נשק ולהרכיבו ובלי לחכות לתשובה החל להסביר לי על החלקים השונים ועל תפקידו של כל אחד מהם. במהלך ההסבר הסתכל לתוך בית הבליעה וחלל המחסנית כדי לוודא שהם ריקים מכדורים. הבטתי בו מפרק במהירות את האקדח, מניח את החלקים השונים על גבי מגבת, ומיד לאחר מכן מרכיב מחדש. הוא עשה את הכל בזריזות ובביטחון ואני הייתי מלאת התפעלות והערצה. הבנתי שהפירוק שעשה היה ראשוני ושאפשר להמשיך ולפרק את האקדח לחלקים קטנים יותר. כשלקחתי את האקדח מידיו וניסיתי לחקות את פעולותיו, ללא הצלחה, נזף בי שאני מכוונת את האקדח אליו. “מכוונים רק כשרוצים לפגוע”, הבהיר. הצעתי לצאת החוצה לטיול לילי קצר, ושמחתי שהסכים.

יואב הכניס את האקדח לכיס הדגמ”ח שלו, ויצאנו.

הפנסים דלקו בחשכה והפיצו זהרורים יפים שקישטו את הרחוב שלנו. היכרנו את הקולות שרחשו סביב. ממטרות הסתובבו והשקו את הדשאים וצעדי כלבים דשדשו באדישות בחצרות. תמיד היה איזה כלב שרץ מהמלונה בנביחות, מתח שרשרת כבדה בניסיון לפרוץ את גבולותיו. גם אנחנו היינו קשורים בשרשרת בלתי נראית שהגדירה את גבולותינו בלי שהרגשנו בה.

צעדנו לגן הציבורי והתיישבנו על אחד הספסלים המוכרים.

הנחתי את ראשי על כתפו וסיפרתי את מה שהעסיק אותי בחודשים האחרונים: הבחינות בבית הספר, התכניות לעתיד, ההורים שנדמה כאילו הם כלל לא מכירים אותנו. לאחר מכן החלטנו לטייל בחווה החקלאית שנמצאת מרחק כמה מטרים מאותו גן. יואב הנחה אותי איך לטפס על הגדר הגבוהה. פעלתי על פי הוראותיו: הינחתי את כף רגלי על שרשרת הברזל ונזהרתי מקצוות מחודדים. בתוך החווה נעשינו רעבים. יואב עקר חסה, ניער ממנה את החול ואכל כמה עלים, אחר כך שלף קולורבי, קילף אותו בעזרת אולר שהוציא מכיס נסתר, והגיש לי לאכול: הוא היה מר ומתוק ואכלתי אותו עד תום. בעומק החווה השתרעה פינת חי. כל החיות נראו לנו ישנות, נחבאות בסבכים ובפינות חשוכות או בתוך פרוותן. שמענו חרחורים עדינים שלא ידענו את מקורם. יואב דיבר על השנה שנותרה לו עד השחרור ועל לבנון. הוא סיפר שבלבנון הוא היה נוהג לבהות בנוף שעות ארוכות בשקט ובשלווה, ואילו דווקא בבית הוא לא רגוע, למרות שכאן הוא חופשי ללכת ולבוא כאוות נפשו.

הקשבתי למילותיו וספגתי כל מה שיכולתי על המציאות, על הדמיון, על פריצת דרכים.

כשחזרנו הביתה אבא חיכה לנו במטבח, מנופף בתיק הלבד הירוק. “איפה שמתם

אותו?”, שאל בכעס ובחשש.

יואב הוציא את האקדח מן הכיס והושיט אותו בחוסר ביטחון.

*זהו הסיפור הראשון מתוך הטרילוגיה: “אח ואחות”

15 תגובות

  1. המתחיל לקרוא לא יכול להפסיק…
    מתחיל בציטוט של עמוס עוז והסיפור אכן כתוב באיכות עמוס עוזית. כל כך מרגש. כל כך חזק.

    • “גם אנחנו היינו קשורים בשרשרת בלתי נראית שהגדירה את גבולותינו בלי שהרגשנו בה”.- לדעתי, משפט זה מתמצת את כל הסיפור שכתוב בכישרון נפלא ויוצא דופן.

  2. יש עולם מלא “מציאות, דימיון ופריצת דרכים” שיכול לאכלס שני אנשים בלבד, ובתוך העולם הזה יש תיאורים גלויי לב ואמיצים על שיתופים חשאיים, חלקם אפלים, בחיי האח והאחות. יש קשר סמוך, ישר ואמיץ עם האח, קשר רבגוני המאפשר את חשיפתם של רגשות רבים מכוח הביטחון שבו. הביטחון הזה מתערער כאשר מוזכרים – ע”י ההורים למשל – גבולות שנשכחו. הקשר עם ההורים הוא מסוייג יותר, מבוקר וצייתני הרבה יותר. ישנה הנאת לוחם מנופי ארץ זרה בעתות מלחמה אל מול הקושי להתרווח במולדת, במשפחה, לאחר הקרבות. לכן קבעה ש”גם אנחנו היינו קשורים בשרשרת בלתי נראית שהגדירה את גבולותינו בלי שהרגשנו בה”.

    סיפור נהדר, מחכה להמשך.

  3. ענת יקירה,
    כיף לקרוא את הסיפור. חשתי הזדהות עם התחושות השונות של גיל ההתבגרות.:))
    כתיבתך אפופת רוך ורגישות, היא קלילה וזורמת, וגורמת לקורא לרצות להמשיך עוד ועוד…
    תודה יקירה ושבת שלום

  4. ענת יקרה
    קראתי את הסיפור בנשימה אחת. כל כך הרבה פשטות יופי אהבה ואמת ברקמת היחסים שאת מתארת .
    מחכה בהתרגשות להמשך .

  5. ענתי היקרה , כמה יופי ורוך את מצליחה להכניס לתיאורים , חשתי אפילו רגש קל של קנאה ביחסי אח-אחות שכאלה… מחכה בכליון עיניים להמשך. ..

  6. ענת יקרה, כתיבתך משובחת.לא אחת אמרתי לך,שאני חיה את הסיפורים שלך.ממש קוראת ובו זמנית העלילה חולפת למולי. הסיפור נהדר!
    הזכרונות הנפלאים בינך ובין אח שלך, מרגשים.דומה שזה מה שנשאר בסוף.
    נפלא

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

eleven + 8 =