הופיע בשם “שקרים אמיתיים :האיש שלא היה שם “.

ב”דיוקן –מקור ראשון גליון 777 29.6.2012

הוא התחזה לאציל, לקצין, למהנדס ולדוקטור, והפיל ברשתו קורבנות תמימים. אחר כך הגיעה המתיחה הגדולה מכולן, כשבנה לעצמו סיפור חיים שלם כנוסע אמיץ ברחבי העולם, והוליך שולל מיליוני בני אדם כסופר המצליח ביותר של גרמניה בכל הזמנים. איכשהוא דווקא הוא תיאר במדוייק לא רק את המציאות העכשווית של זמנו אלא גם את העתיד הצפוי למזרח התיכון.

בשלושים במארס 2012 מלאו  100 שנה לפטירתו של הסופר הגרמני המצליח והפופולארי ביותר של כל הזמנים

.וזה לא גתה ולא תומאס מאן שמו הוא קרל מאי והוא גם הסופר הגרמני הפופולארי ביותר בשפה העברית לאחר האחים גרים בלבד. . וזאת ההזדמנות לתאר את סיפור חייו המדהים באמת של הסופר שהיה מקור השראה היפנוטי ממש למגוון עצום של גרמנים ובהם אלברט איינשטיין אלברט שווייצר ועבור הצורך הנאצי אדולף היטלר ,שמאי היה הסופר הנערץ עליו ביותר המקביל האמיתי שלו עבור התנ”ך. אמנם  ספק רב אם קארל מאי עצמו  שהיה פציפיסט( שאמנם פגש את היטלר בצעירותו ) היה מתלהב מכך,אך במוחו המעווות של אדולף היטלר קארל מאי וגיבוריו היו המודל האולטימטיבי למה שהוא בעצמו רצה להיות.  היטלר למד מקרל מאי איך מתנהגים עמי המזרח. הנוער הישראלי למד ממנו איך האינדיאנים מדליקים אש. חבל רק שמאי עצמו כמעט לא טרח לצאת מהבית.

“…מה דעתכם על כך, הא? לברנש הזה יש כוח של תאו, שרירים של מוסטאנג, תנועות מהירות כשל צבי, עיניים של נץ, שמיעה של עכבר, ואם לשפוט לפי גובה מצחו הרי שיש לו חמישה קילוגרם של שכל לפחות. הוא יורה כמו איש מלחמה ותיק, רוכב כמו רוח הערבה למרות שעדיין לא שמע עליו כלל, מחסל בקלות תאואים ודובי גריזלי כאילו היו אלה חתולים מאולפים, וברנש מעין זה, שממש נולד להיות איש מערב אמיתי וכבר עכשיו מסוגל לבצע דברים שנבצרו מציידים בעלי ותק של עשרים שנה, ברנש מעין זה מעיז להעלות על דעתו את האפשרות לחזור הביתה כדי להתיישב ליד שולחן רעוע ולכתוב ספרים! האם אי אפשר להשתגע?”

(קרל מאי, ‘וינטו’)

הבית הנאה והמסוגנן, שהוקם על חלקת אדמה בעיירה הגרמנית ראדבויל,  נראה כביתו של אדם שבע הרפתקאות, למוד נדודים בכל פינה בעולם וסכנות אינספור. גם השם שניתן לו היה ציורי – “וילה יד הנפץ”. אולם ההמתנה, חדר האורחים וחדר העבודה היו גדושים חרבות וכידונים, רובים ואקדחים, פוחלצים של חיות טרף, תלבושות של שייח’ים ערבים ושל ראשי שבטים אינדיאניים, גביעים הודיים, אגרטלים פרסיים ועוד ועוד. על שולחן הכתיבה הייתה מונחת גולגולת, ובסמוך ניצב פוחלץ ענקי של לביאה. ולהשלמת התפאורה – ספרייה עמוסה באלפי ספרים על חיי האינדיאנים באמריקה ועל המזרח הקרוב והאימפריה העות’מאנית. בקיצור, כל מה שדרוש כדי שהאורחים והציבור הרחב יאמינו שבעל הבית אמנם מואיל בטובו לשהות כרגע על אדמת אירופה, אך בלבו וברוחו הוא נמצא במדבריות ערב או על גב סוס דוהר במערב הפרוע.

קרל מאי, הבעלים של ‘וילה יד הנפץ’, גם עשה כל מאמץ כדי לחזק את הרושם הזה, כולל חלוקת תמונות שלו לבוש בבגדים אקזוטיים ומצויד בכלי נשק שונים. אחת התמונות הללו כמעט חשפה את אחיזת העיניים: מאי נראה שם מחזיק את רובה הכסף של וינטו, ידידו האינדיאני, כך לפי הסיפורים שכתב. הייתכן? – שאלו הקוראים הנדהמים; הרי בספר נכתב בפירוש שלאחר שווינטו נהרג בידי זדים לבנים, נטמן הרובה שלו בקברו. הסופר לא התבלבל והסביר בסבלנות שאינדיאנים משבט הסיו פתחו את הקבר והוציאו ממנו את הרובה. מאוחר יותר נמסר כלי הנשק לידיו, וכעת הוא מונח בביתו.

“ככל סופר אחר אני מסנן את דבריי“, כתב במכתב תשובה סטנדרטי למעריצה, ששאלה אם סיפורי ההרפתקאות שפרסם התרחשו במציאות, “אבל אני אינני כותב סיפורים דמיוניים. חייתי בעצמי את כל המאורעות המתוארים בספריי”.

תמונה מתוך סרט על פי ספרי קרל מאי .בתפקיד הראשי לקס בארקר בתפקיד “יד הנפץ”.

כמו כל תרמית, גם הדמות הפיקטיבית שאימץ לעצמו קרל מאי נחשפה לבסוף. למרבה הפלא, הדבר לא פגע בפופולריות שלו ושל ספריו. אדרבה, בעיני המעריץ מספר אחת שלו, אדולף היטלר, סיפור חייו האמיתי של הסופר הזה היה מקור השראה ומודל לדרך שבה צריך להנהיג את האומה הגרמנית ולנהל את שדה הקרב. מאי עצמו מן הסתם לא היה מתלהב מכך: כפציפיסט חובב יהודים, אולי הוא אפילו היה מתקומם על סיפוחו למכונת המלחמה הנאצית. מצד שני, מי שהמציא לעצמו ביוגרפיה, היה מתקשה להלין על כך שאחרים המציאו לו אידיאולוגיה.

סורר ומורה

“אנחנו מכירים את גתה, אך קוראים את קרל מאי”

(אמרה גרמנית)

ב-30 במרץ 2012 מלאו מאה שנה לפטירתו של קרל מאי, הסופר הגרמני המצליח והפופולרי ביותר בכל הזמנים, יותר מגתה ומתומאס מאן. בין מעריציו הנלהבים אפשר למנות, מלבד טיפוסים כמו היטלר, גם את אלברט איינשטיין, אלברט שוויצר, הסופרים הרמן הסה ופרנץ קפקא, ואישי תרבות ישראלים כמו מבקר הספרות גבריאל מוקד והמשורר דוד אבידן. את ההשלכות של סיפור חייו המתעתע על ההיסטוריה הגרמנית והעולמית, קשה לשער.

קרל מאי, יליד פברואר 1842, היה החמישי מבין 14 ילדיה של משפחה קשת יום מכפר בהרי הרץ שבמדינת סקסוניה. זמן קצר לאחר לידתו הוא התעוור, כנראה בגלל תזונה לא מספקת, אך בגיל חמש הושב לו מאור עיניו באמצעות ניתוח שנעשה בעיר דרזדן. בהיותו בן 12 הוא החל לעבוד כאוסף הכדורים במשחק הכדורת בבית מרזח בכפר. במקום שכנה גם ספרייה של ספרי הרפתקאות בפרוטה, וקרל הצעיר החל לבלוע ספרים מכל הבא ליד. במקביל למד אנגלית, אך מעולם לא הגיע לשליטה סבירה בשפה זאת – וגם לא באף אחת מארבעים השפות האחרות שהחל ללמוד במהלך חייו.

כשהיה בן 15 נשלח מאי לסמינר להכשרת מורים, ומן הסתם היה הופך לעוד מורה כפרי צנוע, אלמלא גילה כי מקצוע ההוראה אינו מספק לו עניין כמו חיי הפשע. בסוף 1859, לאחר שלוש שנות לימודים, הוא נתפס גונב נרות מהכנסייה, וגורש מהסמינר בנימוק שאינו “ראוי מוסרית למקצוע”. כעבור כחצי שנה התאפשר לו להמשיך את לימודיו בסמינר אחר, וב-1861, לאחר שעמד בבחינות ההסמכה, קיבל מינוי כמורֶה.

בתפקידו החדש התמיד מאי שבועיים בלבד, שכן אחד מסוחרי העיירה האשים אותו ב”כוונות לא נאותות” כלפי רעייתו. כעבור שבוע מצא משרה בכפר אחר, אך גם אותה עזב אחרי זמן קצר – הפעם משום ששכנו לחדר האשימו בגניבת שעון וחפצים אחרים. מאי טען כי הוא רק “שאל” את החפצים, אך התירוץ הזה לא מילט אותו מעונש מאסר של שישה שבועות. לבסוף חזר לכפר הולדתו, שם עבד כמורה וכמוזיקאי, ייסד מקהלה ותזמורת ואף חיבר כמה יצירות מוזיקליות קטנות.

ואז, ביום בהיר אחד, נעלם מאי מבית הוריו. המורה-המוזיקאי יצא לנדוד בין הערים, לרוב תחת שמות בדויים שונים ומשונים, וכעבור זמן החליט משרד החינוך למחוק אותו מרשימת המורים. מרשימת העבריינים הוא בהחלט לא נמחק: בשנים 1864-1865 חזרו ונשנו באזור מקרים של גנבה ורמאות, שאת כולם ביצע אדם שעל פי כל הסימנים היה אותו מורה לשעבר. בעיקר הוא נהג להתאכסן בפונדקים, לקנות פרוות יקרות וחפצי ערך אחרים, ולהיעלם מבלי לשלם פרוטה.

לבסוף נתפס מאי בעיר לייפציג, ונידון לארבע שנים וחודש אחד במחנה עבודה. גם שם התגלה כטיפוס יוצא דופן, כשארגן מקהלה של אסירים. במהלך מאסרו הוא התמנה כאחראי לספריית הכלא, ושוב קרא ספרים רבים ואף החל להעלות את מחשבותיו וסיפורים פרי עטו על הכתב. בנובמבר 1868 שוחרר, חזר לבית הוריו, מצא שהם עניים אף יותר מבעבר, והחליט לחפש הרפתקאות חדשות. עד מהרה חזר לסורו, כשחבר לעריק מפוקפק בשם לואי נפוליון קריגל. השניים הקימו כנופיית פשע שבסיסה היה במערה נסתרת. לפרנסתם היו מתנפלים על נשים בדרכן לשוק ונוטלים את כספן, פורצים לאסמים ולמחסנים פתוחים, גונבים סוסים ושודדים חפצי ערך.

במיוחד אהב מאי לעטות דמויות שונות. הוא התחזה לדוקטור, למוזיקאי, לקרוב-רחוק של משפחת המלוכה וכן הלאה. במיוחד אהב להתחפש לקצין משטרה, וכך לערוך בכליהם של עוברי אורח חיפוש אחרי מטבעות מזויפים, ולחמוק מהמקום כשברשותו כסף לא מזויף בכלל. בפעם אחרת הופיעו שני הנוכלים בשדה חקלאי כשהם לבושים במדי מהנדסי רכבות ובידיהם מכשירי מדידה, והודיעו לאיכרים הנדהמים כי הגיעו לסמן תוואי למסילת ברזל שתחצה את שדותיהם. המקומיים התחננו לפניהם כי יבטלו את רוע הגזירה, ובתום משא ומתן מייגע ניאות הצמד להעתיק את התוואי למקום אחר, תמורת סכום נכבד כמובן.

בבגדי אברהם אבינו

מאי הפיק הנאה עצומה ממעשי ההתחזות שלו, וייתכן שמצא בהם פיצוי על העליבות של חייו האמיתיים. בראשית קיץ 1869 הוא נעצר, אך הצליח לברוח והמשיך במעלליו הנפשעים. בינואר 1870 נתפס בבוהמיה, הוסגר לשלטונות דרזדן ונידון לארבע שנות מאסר שאותן השלים במלואן.

כמו בתקופת מאסרו הקודם, גם הפעם ניצל מאי את שהותו בכלא כדי לקרוא, בעיקר ספרי הרפתקאות על מסעות במזרח התיכון ועל האינדיאנים בארצות הברית. הסוגה הזו האחרונה נחשבה פופולרית מאוד בארצו, וכמה מהסופרים הגרמנים שעסקו בה שהו תקופות ארוכות בארצות הברית וחיו שם חיים הרפתקניים כמו אלה שתיארו בסיפוריהם.

קרל מאי הוקסם ממה שקרא. דמיונו העשיר נשא אותו אל המערב הפרוע של ארצות הברית, ואל המזרח הקרוב שנשלט אז בידי האימפריה העות’מאנית. הוא החל לכתוב סיפורים כאלו בעצמו, ושלח אותם מכלאו אל מוציא לאור. יצירותיו זכו להצלחה מיידית, בין היתר בזכות יכולתו לשכנע את קוראיו באמיתות המקומות והעלילות שתיאר. בכישרונו עלה לאין-ערוך על סופרים אחרים כפרידריך גרסטקר, שביקרו במערב הפרוע באמת.

לאחר צאתו מבית הסוהר כבר לא היה למאי כל צורך לחזור לחיי הפשע. בתוך זמן קצר הוא נעשה לסופר ההרפתקאות המצליח ביותר בגרמניה. מאות אלפי גרמנים צעירים ומבוגרים קראו את סיפוריו, שהופיעו תחילה בחוברות בפרוטה ואחר כך כספרים. הנוכל והאסיר לשעבר הפך לאדם עשיר.

הסיפורים שכתב מאי התרכזו בשתי סדרות עיקריות: במרכזה של אחת עומד גיבור בשם קרה בן נמסי, גרמני צעיר ואדיר כוח, הנודד לו בארצות המזרח התיכון והאימפריה התורכית עם משרת בדווי ולורד בריטי, לוחם בערבים מרושעים ומשליט צדק במדבריות.

המפץ הותיק / קארל מאי

“יד הנפץ”.

הסדרה השנייה עוסקת באולד שָטֶרהֶנד (יד הנפץ), גרמני צעיר וחזק גם הוא, המסתובב בין האינדיאנים של המערב הפרוע ומרכז אמריקה. הוא וידידיו הנאמנים, ובראשם האינדיאני האמיץ ואציל הנפש וינטו, לוחמים יחד באינדיאנים ובלבנים מרושעים בערבות הנצחיות. סדרה זו התאפיינה בתיאור הסימפטי של האינדיאני כ’פרא אציל’, העולה מבחינות רבות על הלבנים (לפחות על היאנקים, שאותם תיעב מאי, אך בהחלט לא על הגרמנים, הזוכים תמיד בספריו לכל שבח).

Karl May déguisé en Old Shatterhand

קרל מאי כ”יד הנפץ ” עם רובה הכסף של וינטו בגלויה שהפיץ .

לקוראים הנאמנים היה ברור כי קרה בן נמסי ואולד שטרהנד אינם אלא אותו אדם בתקופות שונות של חייו. עד מהרה התברר להם שהגיבור – המספר את כל עלילותיו בגוף ראשון – הוא לא אחר מאשר קרל מאי עצמו: הסופר טען בנחישות שכל הסיפורים אמיתיים וכי הוא עצמו חווה אותם במסעותיו. בהרצאות שהוזמן לשאת הוא ידע לספר בפירוט רב על הרפתקאותיו במזרח ובמערב, ולהראות מזכרות שונות המעידות על אמיתותן.

קרל מאי כ”קרה בן נמסי “

בנוסף להצגת עצמו כהרפתקן-נוסע, טען מאי כי הוענק לו תואר דוקטור מאוניברסיטת שיקגו לאות הערכה על פעולותיו כיד הנפץ. למעשה הוא החזיק תואר כזה ממוסד אקדמי מפוקפק בשיקגו, שממנו אפשר היה לרכוש הסמכות אקדמיות שונות. מאי גם התיימר לשלוט בעשרים שפות, בהן מלאית, סינית לניביה השונים, לשונות אינדיאניות ואפילו עברית. ציבור קוראיו הנרגש קיבל את כל העובדות הללו ללא ערעור; בעיניו היה מאי אגדה חיה, התגלמותו של הגרמני הגיבור. יש עדויות לכך שהסופר עצמו התקשה להבחין בין דמיון למציאות, ובשלב מסוים הוא האמין באמת ובתמים שכל ההרפתקאות הבדיוניות האלה היו נחלתו במציאות.

וינטו ויד הנפץ.

אלא שבחלוף השנים הלכו וגברו הקולות הטוענים כי מאי רחוק מלהיות צייד ולוחם אמיץ, וכי מעודו לא הרחיק מגבולות ארצו. במסגרת מאמציו לטהר את שמו, יצא מאי בשנת 1899, יחד עם רעייתו אמה פולמר (שאיתה התחתן ב-1880), למסע ארוך שתחילתו במרכז אירופה. לאחר מכן המשיך לבדו למזרח התיכון, שאותו כבר תיאר קודם לכן בספרי מסעות מרובים. הוא תכנן להקיף את העולם, ולעבור בדרכו אצל “ערב אל-חאג’י חאלף (דמות של ערבי ערמומי המסייע לקרה בן נמסי) ולאחר מכן דרך פרס והודו לסין, יפן ואמריקה, אל האפאצ’ים שלי”. בכך הוא כמו ביקש להוכיח לעולם ש”מקורם של ספריי אינו בחדר עבודתי”.

בתום סיור במצרים יצא מאי לביירות ולאחר מכן לארץ ישראל. ביוני 1899 הגיע לחיפה ויצא לטייל בכרמל, “שם, במקום שהנביא אליהו הביט אל שהתגלה אליו, יתאפשר אולי גם לי מבט כלפי מעלה”. אחר כך המשיך לטבריה ונצרת, ביקר ביפו ומשם נסע לירושלים. בסך הכול שהה בארץ חודש וחצי, אך עצם הביקור “במקום שבו האל עצמו פורט על נבל”, השפיע עליו עמוקות. הוא החל להתלבש כאברהם אבינו, כך להגדרתו, ותפיסותיו הפכו ליותר ויותר פציפיסטיות.

כך תתנהג עם בדווים

בעוד מאי חווה מהפך רוחני בארץ הקודש, נכונו לו צרות מבית. בעיתון גרמני פורסם כי כתביו נאסרו לקריאה בבתי ספר בבוואריה, בטענה שהדמיון שלו מסוכן מדי לצעירים. “איננו רואים את ספרות קרל מאי כתופעה תרבותית מרנינה”, כתב העיתון. הסופר מצדו ראה בצעד כזה התנקשות של ממש בחייו, ומיהר להגיש תביעות משפטיות כנגד המבקרים. בד בבד קיצר את שהותו בירושלים, אך לא חזר לגרמניה אלא המשיך במסעותיו.

ב-1901 חזר מאי לביקור שני בארץ ישראל, ובין השאר סייר במושבה הטמפלרית שרונה, בתל-אביב של היום. בארץ פגש כומר שסיפר לו כי הוא מושפע מספריו, וכי הוא רואה בהם את מורי הדרך שלו כיצד יש להתנהג עם בדווים.

בשובו לגרמניה מצא מאי את הקריירה שלו במשבר. הוא נקלע להסתבכות משפטית עם מוציא לאור, שהדפיס מחדש כמה סיפורים ישנים שמאי פרסם בעבר הרחוק בשם בדוי – סיפורים שבזמנם נחשבו לאירוטיים, והוצאתם המחודשת פגעה בשמו הטוב. לסכסוך המשפטי הזה הייתה גם השלכה ישירה על נישואיו של מאי, שהתערערו כבר במהלך הביקור בארץ ישראל, כתוצאה מהתקפי הזעם של הרעיה אמה. ב-1903 התגרשו בני הזוג, ובמהלך משפט הגירושין טען הסופר כי אמה גנבה ממנו מסמכים שהיו מוכיחים את טענותיו כנגד אותו מו”ל.

מעמדו של מאי התערער עוד יותר כאשר אחד ממבקריו חקר את עברו וחשף אותו בפני הציבור. כעת נודע לכולם כי הסופר לא היה בעברו נוסע אמיץ  במדבריות המזרח ובחבלי המערב, אלא נוכל; בשנים שבהן עבר כביכול הרפתקאות מרשימות, הוא ביצע למעשה פשעים בגרמניה. העיתונים מיהרו לצאת בכותרת המרעישה: “קרל מאי – שודד שישב בכלא!”

ב-1908 שוב יצא מאי למסע ארוך, הפעם לאמריקה. לטיול הזה התלוותה אליו אשתו השנייה, קלרה פלון, הצעירה ממנו בעשרים שנה. יחד איתה הוא נסע למפלי הניאגרה ולערים כמו אלבני ובופאלו במדינת ניו יורק , והגיע עד לעיר לאורנס שבמסצ’וסטס. שם נשא מאי נאום נרגש – בגרמנית, שכן כאמור הוא לא ידע אנגלית – על אודות העתיד הגדול שהוא צופה לארצות הברית של אמריקה.למערב הפרוע עצמו ה וא לא התקרב.

בעקבות מסעו זה חיבר מאי את ‘צוואת וינטו’ ו’יורשי וינטו’, הספרים החותמים את סדרת ‘וינטו ויד הנפץ’, וכתובים אף הם בגוף ראשון. יד הנפץ, שנחשף כסופר קרל מאי, פוגש מחדש את כל הגיבורים והנבלים של ספריו, שכולם כבר זקנים כמוהו. בין השאר הוא מגלה בהזדמנות זו שהאינדיאנים הם צאצאיה של תרבות קדומה ומפותחת דמוית אטלנטיס. השילוב בין דמיון ומציאות הגיע בספרים אלו לשיאו האולטימטיבי. קלרה, אגב, מופיעה בהם גם היא. נראה כי לא הייתה לה שום בעיה עם עברו הבדיוני של בעלה, והיא נטלה בו חלק בשמחה.

את מאי פקד בינתיים משבר אישי קשה, פיזי ונפשי, בעקבות חשיפת האמת על עברו. הוא החליט להיפרד מגיבוריו יד הנפץ וקרה בן נמסי ולשנות את נושאי כתיבתו, שהפכו למיסטיים יותר. את שנותיו האחרונות, עד פטירתו ב-1912, הקדיש לפעילות פציפיסטית.

בניגוד לציפיותיהם של מבקריו, הפופולריות של קרל מאי רק גדלה לאחר מותו. מיליוני קוראים נלהבים בגרמניה ובמרכז אירופה המשיכו לרכוש את ספריו, עד שבסופו של דבר הוקמה הוצאה לאור שהוקדשה אך ורק להם. לסיפוריו של מאי גם הייתה השפעה רבה על תנועות הנוער של מרכז אירופה, שהחלו להדריך את הילדים ולאמנם על פי השיטות המקובלות אצל האינדיאנים אליבא דקרל מאי.

עד עצם היום הזה אפשר למצוא בגרמניה ובאוסטריה, בכל חנות ספרים קטנה או גדולה ובכל כלבו, מדור ספרים שלם המוקדש ליצירותיו של מאי. בגרמניה אף מתקיימים מזה שנים רבות ‘פסטיבלי מערב פרוע’ שבהם אלפי גרמנים מתלבשים ומתנהגים כקאובויים וכאינדיאנים – אלא שמקור ההשראה שלהם אינו הערבות האמריקניות, אלא המערב הפרוע כפי שתואר בספרי קרל מאי, הנוסע הגדול שמעולם לא היה בו. ‘וילה יד הנפץ’ הפכה למוזיאון המשמר את מורשתו של הסופר, ובו כל המוצגים הקשורים בחייו וביצירתו, וגם כאלה הקשורים בתרבות האינדיאנית, שמאי הפך למזוהה עמה. כ-7 מיליון בני אדם מבקרים במוזיאון מדי שנה.

משלוח מיוחד לחזית הרוסית

“…הרייך השלישי הוא הניצחון הסופי והמכריע של קרל מאי, ההתגשמות המזוויעה של חלומותיו. הרי לפי אותם סטנדרטים אתיים ואסתטיים, הזהים לשלו, מנסה כעת הצייר האוסטרי, שניזון מ’יד הנפץ’ בילדותו, לבנות מחדש את העולם. צבאותיו הרצחניים מורכבים מרומנטיקנים מופרעים, אינפנטילים, עבריינים ואנשים בלתי-אחראים. הם מנותקים ללא תקנה מהמציאות ומהאמנות כאחת, בהקריבם כליל את התרבות ואת השכל הישר על מזבח של ‘הרואיזם’ בריוני, אך הם נאמנים בעקשנות, בין במודע ובין אם לאו, לאותו תחליף מתועב לשירה ולתרבות המיוצג בידי קרל מאי”.

(מתוך מאמרו של הסופר קלאוס מאן, ‘Karl May: Hitler’s Literary Mentor’, שהתפרסם בכתב-העת ‘The Kenyon Review’, סתיו 1940)

ב-1901 שהה מאי תקופה ארוכה בלינץ, עיר מגוריו של נער צעיר בן 13, שהעריץ אותו ללא גבולות. ארבעים שנה אחר כך עדיין היה אותו נער מראה לידידיו בגאווה את המלון שבו שהה אז מאי, ומספר איך היה מסתובב סביב המלון וצופה באיש הגדול מרחוק. שמו של הקורא הנלהב היה אדולף היטלר.

אחד ממוריו של היטלר סיפר ששוב ושוב היה תופס אותו קורא ספרי קרל מאי מתחת לספרי הלימוד שלו. המורה אף התלונן בשעתו כי נטייתו של הילד להנהיג את חבריו במעשי קונדס נבעה מנהייתו המופרזת אחר סיפורי האינדיאנים שקרא. היטלר עצמו אישר זאת לימים, וסיפר כי ההתמכרות לספריו של מאי הביאה לירידה בציוניו, אך מאידך גיסא הספרים האלה הם שלימדו אותו לראשונה גיאוגרפיה.

לחומר הקריאה הזה אפשר לייחס גם את ההשפעה הרוחנית הגדולה ביותר על היטלר, לצד האופרות של וגנר ואולי אף יותר מהן. היטלר הצעיר הוקסם מדמויותיהם של וינטו ושטרהנד, וניסה במודע לחקות אותם. הערצתו למאי הייתה כה גדולה, שהוא הגיע לכנס פציפיסטי שארגן הסופר ב-1912, רק כדי לראותו מקרוב. ספק רב אם הנאום שנשא שם מאי בדבר הצורך בשלום בין העמים קסם להיטלר, שכבר החל לפתח את התיאוריות הגזעניות והלוחמניות שלו, אבל הוא רצה לראות את האדם הנערץ עליו ויהי מה. לבסוף אף הצליח להשיג חתימה של מאי על אחד מספריו, ולהחליף עמו כמה מילים.

היטלר היה בין האנשים האחרונים שראו את מאי בחיים; הסופר נפטר שמונה ימים  ימים לאחר מכן. כשהוא צועק “ניצחון ניצחון !”.

היטלר, שכעבור זמן קצר החליט לעזוב את אוסטריה ולהגר לגרמניה, לא התנתק ממקור ההשראה. בשנות ה-20 הוא נהג להתלבש בבגדים דומים לאלה של גיבורי הספרים של מאי, ואת כמה ממקורביו פגש לראשונה הודות להערצה משותפת לסופר. יש הטוענים שהיטלר אף לקח ישירות מספריו של קרל מאי את סמל צלב הקרס, שהופיע בהם כסמל אינדיאני עתיק.

גם לאחר עלייתו לשלטון, הוסיף היטלר לקרוא שוב ושוב בספרים הללו מבלי לדעת שובע. הוא החזיק עותקים שלהם בכל אחד ממקומות מגוריו, כולל הבונקר שלו, והמשיך לקרוא בהם גם בימים האחרונים של מלחמת העולם השנייה. בספרייתו שכנה מהדורה מיוחדת ומפוארת של כל כתבי מאי, שניתנה לו מידי מעריץ גדול אחר של הסופר, המרשל גרינג.

הפיהרר חזר וסיפר לידידיו לאורך השנים כמה הוא מוקסם מדמותו של מאי, ודיבר עליו באובססיביות. שר החימוש של גרמניה הנאצית, אלברט שפאר, סיפר שהיטלר השתמש בקרל מאי כהוכחה ליכולתו-שלו להתמצא במגוון נושאים, תוך שהוא מתעלם מעצותיהם של עוזריו. “אדם לא צריך להכיר את המדבר כדי לנהל את הכוחות הצבאיים באפריקה”, קבע היטלר. “ראה אדם כמו קרל מאי, שהיה לחלוטין זר לבדווים ולאינדיאנים, אבל היה בעל כוח דמיון עצום והבנה אינטואיטיבית של אחרים ולכן יכול היה לדעת עליהם, על נשמתם ועל מנהגיהם יותר מאנתרופולוג או גיאוגרף שביקר בשטחיהם”.

היטלר נהג גם לספר שבשעות הקשות בחייו, ספריו של מאי הם שהפיחו בו אומץ, כפי שהתנ”ך מפיח אומץ באנשים אחרים. אילו היה למורים הגרמנים שכל, קבע היטלר, הם היו מקריאים לתלמידיהם את ספריו של מאי, שכן מהם ניתן ללמוד את הדברים החשובים באמת: אומץ לב, גבריות, בוז למוות, עיסוק בספורט וחשיבותם של כלי נשק. “אבל במקום זה”, אמר לשפאר, “המורים האידיוטים החדירו בתלמידיהם המסכנים את גתה ואת שילר הלא-יוצלחים”.

בשיחות עם מפקדי צבאו טען היטלר שמספריו של מאי ניתן לשאוב ידע טקטי ותחבולות מלחמה. וינטו האינדיאני, כך קבע, הוא מודל לדרך שבה צריך לפעול מפקד נאצי. לאחר שהתעייף “מהספקות האינסופיים” של מפקדי החזית הרוסית ומהמחסור שלהם בדמיון ובאומץ, הוא דרש מהם לקרוא את הספרים הללו כדי ללמוד איך להילחם ברוסים – שבהם ראה סוג של ברברים, בדומה לאינדיאנים מהמערב הפרוע. לשם כך הורה היטלר בשנת 1943 להדפיס מחדש את כל ספריו של מאי ב-300 אלף עותקים, ולהפיצם במהדורה מיוחדת בין החיילים בחזית הרוסית, וזאת שעה שברייך שרר מחסור קשה בנייר. עד כמה תחבולותיו של יד הנפץ ותכסיסיו של קרה בן נמסי אכן סייעו לגרמנים בלחימה בחורף הנורא ההוא כנגד הסובייטים, זאת אין לדעת.

וינטו למרגלות הכרמל

ייתכן שהערצתו של היטלר כלפי מאי נבעה מתחושת הזדהות עמוקה; הסופר הרי החל את חייו הבוגרים כעבריין זעיר והצליח להפוך את עצמו ליוצר מפורסם ולדמות הרואית – בדומה להיטלר עצמו, שמצייר לא-יוצלח התקדם למעמד של כמעט-אל בעיני נתיניו. עם זאת, בניגוד למעריץ מספר אחת שלו, מאי עצמו לא היה אנטישמי כלל. פה ושם מופיעות בספריו דמויות יהודיות לא סימפטיות – כמו יהודית, אישה מרושעת המככבת בסדרת סיפורי יד הנפץ – אך באותה מידה יש גם דמויות יהודיות חיוביות. מאי אף כתב בשנת 1906, בהתבסס על מסעותיו בארץ ישראל, ספר בשם ‘שמאי’ המתאר את קורותיו של ילד יהודי בפלשתינה של ראשית המאה ה-20. דווקא הספר הזה מעולם לא תורגם לעברית.

באותה שנה קיבל מאי מכתב ממעריץ צעיר, ילד יהודי שכתב לו שבעקבות קריאת ספריו הוא רוצה להתנצר. הסופר השיב לו בזו הלשון:

נערי החביב והטוב! ספריי מניעים אותך להתנצר? משמח אותי מאוד שספריי הרטיטו את לבך, אבל הרי אינך מכיר מספיק את דת אבותיך, ואת האמונה בישו עוד פחות. אני אומר לך כנוצרי חדור אמונה ובעל מצפון: דת אבותיך היא קדושה, נשגבה, אצילה ומורמת. צריך רק להכיר אותה ולהבינה. דת כזאת לא ממירים בשל כמה ספרים, ועוד פחות בשל כסף או עסקים. הנך צעיר מדי וחסר ניסיון. רק בגיל מבוגר יותר (…) רוכש אדם את התבונה הדרושה כדי לקבל על עצמו המרה כזאת.

“אבל, בשם אלוהים, המשך לקרוא את ספריי! הם אינם מיועדים רק לנוצרים, אלא פונים לכל אלה שלנגד עיניהם ניצבות המטרות הנאצלות של האנושות. כי האמן לי, איש צעיר, אין איש יכול להיות נוצרי טוב או ישראליט (יהודי – א”א), בטרם הפך להיות אדם טוב. היה חרוץ וטוב והאמן באלוהים! אתה שלו בכל עת, אתה בנו.

“היה ישר כלפי אביך ומסור לו ברכות ממני! וכתוב לי פעם שוב!

שלך, קארל מאי“.

מלבד היחס האוהד ליהודים, דיבר מאי בהזדמנויות שונות על אחווה בין בני הגזעים השונים – לבנים, אדומים ושחורים. קשה לפיכך להבין את טענתו של הסופר קלאוס מאן (בנו של תומאס מאן ומחבר הספר ‘מפיסטו’), כי החלומות הילדותיים ששרטט קרל מאי השפיעו על ההיסטוריה של העולם דרך מעריצו המושבע, היטלר. נראה שלא מאן ולא היטלר הבינו באמת את מהות סיפוריו. לעומתם רבים אחרים כן הבינו אותם באופן אינטואיטיבי: לא בכדי הפך מאי לסופר הגרמני הפופולרי ביותר בישראל, ארץ קורבנותיו של היטלר.

ההקדמה לתרגום של “ינטו ” בידי נוח מן הוצאת רמדור 1965

ב-1942 החלו להופיע בארץ תרגומים לעברית של ספרי קרל מאי. הראשון שבהם היה ‘הנשיא האינדיאני’, שתורגם בידי מנחם זלמן וולפובסקי. מאז המשיכו ספריו לראות אור בעברית – גם כשבאירופה מתחוללת השואה, וחרף החרם הכמעט-מוחלט שהטילה החברה הארצישראלית על כל דבר הקשור לתרבות גרמנית. בעוד יצירות האליל האחר של היטלר, וגנר, נאסרו להשמעה בישראל ועד היום ניטש סביבן ויכוח, ספריו של מאי תורגמו ונקראו בשקיקה. הפופולריות שלהם בקרב קהל הקוראים העברי הייתה עצומה, ורק ספרי טרזן עלו עליהם. במשאל קריאה מסוים ענה ילד בן קיבוץ: “הגיבור שהייתי רוצה להיות כמוהו הוא יד-הנפץ. למה? א) הוא היה צלף גדול. ב) חזק מאוד. אני הייתי רוצה להיות מנהיג, כי מנהיג יודע הרבה, הכול’ (אוריאל אופק, ‘תנו להם ספרים’, 1978). עם זאת, דומה שסיפורי קרה בן נמסי, שהתרחשו במזרח הקרוב, לא זכו להצלחה כה רבה; הערבים עניינו את הקורא העברי פחות מאשר האינדיאנים.

ייתכן שהמתרגמים והמוציאים לאור סברו שהקריאה בספריו של מאי עשויה לפתח בנוער העברי תכונות רצויות כמו אומץ לב, גבורה והקרבה עצמית. כמי שהגיעו ברובם מאירופה המרכזית, מן הסתם הם היו מודעים להשפעתו העצומה של מאי על תנועות הנוער שם, ורצו לשכפל אותה גם בארץ. ואכן, לספריו הייתה השפעה עצומה גם בישראל, שלעתים משתקפת דרך ספרים אחרים. דוגמה לכך אפשר למצוא בשלושת הספרים מסדרת ‘הנועזים’ (1965-1967) מאת יגאל בן-נתן, המתחקים אחר קורותיה של חבורת נערים שחוקרת תעלומות שונות למרגלות הכרמל. מנהיגהּ האמיץ והשרירי זוכה לכינוי וינטו, על שם גיבורו האהוב מכול. תואר נכסף זה הוא משיג רק לאחר ‘קרב’ עם נער יריב, החושק אף הוא באותו שם. וינטו המקומי מתואר כנער העסוק כל הזמן בפעילויות האופייניות לגיבוריו האינדיאנים של קרל מאי.

בסך הכול תורגמו לעברית כחמישים מספריו של קרל מאי, חלקם בכמה תרגומים שונים. בנוסף נכתבו כאן סיפורים מקוריים המבוססים על יצירותיו, למשל סדרת ‘הנץ הלבן’ מאת רוני גורדון. שבע חוברותיה של הסדרה הזו גוללו הרפתקאות שגיבורן הוא בנו של וינטו מאישה לבנה. מעריץ נלהב של כתבי קרל מאי התלונן בפני בית ההוצאה שהחוברות הללו אינן חופפות לעלילות המקוריות, ועל כך נענה שלסיפורים יש גרסאות שונות, וכי ברצונה של ההוצאה להגיש לקורא הישראלי סיפורים שטרם הופיעו בעברית. מעניין לציין שבגרסאות הישראליות – בניגוד למקור – לא מוזכר מוצאם הגרמני של יד הנפץ, פרנק הפיסח ושאר הדמויות; מבחינת הקורא הישראלי מדובר באמריקנים מבטן ומלידה.

ההיגיון של הדמיון

הספר הבא שהעתקתי היה טרזן מלך הקופים. אחריו העתקתי את וינטו ויד הנפץ (…) וינטו, הצ’יף של שבט האפאצ’ים, דיבר גם מילים אינדיאניות. מאחר שהייתה לי תוכנית להפליג ברפסודה לאמריקה כדי להתארח בכפר אינדיאני, מיהרתי להעתיק את המילים האינדיאניות שדיבר וינטו במחברת מיוחדת. כך היה ברשותי המילון העברי-אינדיאני הראשון בעולם. היה חשוב לי לחבר את המילון הזה (…), כי חשבתי שאם פתאום אקלע למערב הפרוע ואפגוש איזה אינדיאני, אולי אפילו את וינטו עצמו, אצטרך לדבר אינדיאנית כדי שנבין זה את זה.

“(…) וכדי שהסיפורים יהיו ממש מעניינים, שלחתי את כל הגיבורים ישר למערב הפרוע או לאפריקה. אם גיבור מסוים ממש מצא חן בעיניי ובאמת חיבבתי אותו, אפילו הפגשתי אותו עם וינטו או עם טרזן. אתם לא יכולים לתאר לעצמכם כמה קינאתי בגיבורים האלה, שיכלו להיפגש עם וינטו או עם טרזן, ואני לא”.

(משה יהלום, מתוך ‘סודות של סופרים’, 2001)

קרל מאי המשיך להיות פופולרי בישראל שנים רבות. בשנות ה-70 הופיעה בעברית סדרת קומיקס מתורגמת מצרפתית, שגם בה כיכבו גיבוריו. בשנות ה-90 ראו אור תרגומים חדשים ומלאים של ספריו בהוצאת ספריית ‘מעריב’, אך אלו כבר לא זכו להצלחת קודמיהם. בני הנוער איבדו את העניין במערב הפרוע ובקרל מאי.

מאה שנים לאחר מותו, מעניין להתבונן בתיאורי המזרח הקרוב בספריו של מאי, בעיקר בעלילות קרה בן נמסי, המשוטט באזורים אלה ונתקל בכתות שונות (כולל השיעים של עיראק, בספר בעל הכותר הרלוונטי מאוד לאמונה השיעית ‘הנוקמים בערבות ערב’). אין ספק שקרל מאי מציג את עמי המזרח הקרוב כפי שהם נראים בעיני נוסע אירופי שחצן באופן מיוחד, ואפשר להאשים אותו בכל האשמה של אוריינטליזם והתנשאות. ועם זאת, נראה שהמידע האתנוגראפי המובא בספריו היה תמיד מדויק, עובדתי ועדכני, עד כמה שסופר גרמני יכול היה להשיג בסוף המאה ה-19. לא נראה שהוא שגה בתיאור השנאה העזה ששררה בין העמים השונים של האימפריה העות’מאנית, ובראש ובראשונה שנאתם כלפי אלה שנחשבו כ”כופרים”. המלחמה הרצחנית המתחוללת כיום בין העדות בסוריה נראית כלקוחה היישר משורת המאבקים הכיתתיים האלימים והבלתי מובנים שקרה בן נמסי נתקל בהם שוב ושוב.

יד הנפץ בדמותו של השחקן לקס בארקר ווינטו בדמות השחקן פייר בראס בציור של נעמי ליס-מייברג.מעריב 18.02.2022

באשר לספרי המערב הפרוע, אפשר להשוות את קרל מאי לכותבי בלוגים כיום, שיוצרים זהות דמיונית לחלוטין אך כזו שמשכנעת את כל הקוראים שלהם. ייתכן שרק אדם שמעולם לא ביקר במערב הפרוע, יכול היה לתאר את חבלי הארץ הללו באופן כה קסום ולהפוך אותם למיתוס בעבור בני נוער רבים. אדם שבאמת נכח שם, היה מתאר את חיי המערב הפרוע בצורה ריאליסטית על כל בעיותיהם וקשייהם, ודווקא בגלל זה לא היה מצליח לקנות את לב הקוראים. אולי מהסיבה הזו, סופרים כמו הבריטי מיין ריד והגרמני פרידריך גרסטקר נשכחו בתוך שנים מועטות לאחר מותם, ואילו את ספריו של קרל מאי המשיכו וממשיכים לקרוא מיליונים.

בנוסף לכישרון ספרותי, ידע מאי ליצור בסיפוריו דמות הגיונית לכאורה, שעונה לחוקי הנרטיב, אם גם לא לאלה של המציאות. חייהם של רוב בני האדם אינם עונים על “חוקי הסיפור”; יש בהם גם קומדיה, גם טרגדיה וגם פארסה. לעומתם  חיי הדמויות הספרותיות הם “הגיוניים”, וכוללים מהלך עקבי של עלייה ושל ניצחונות בלתי פוסקים עד לסוף המוצלח או ההרואי. וחשוב מכול – אפשר להצביע בהם על משמעות, כזו שחסרה לחלוטין בחיי בני אדם במציאות.

קודמיו של מאי, שתיארו אירועים שקרו להם פחות או יותר במציאות, לא ידעו ליצור דמויות מיתיות ועם זאת משכנעות, כפי שעשה קרל מאי. הקוראים העדיפו את הדמויות שלו – כביכול הוא עצמו – שהרפתקאותיהן כוונו כולן למטרה אחת, ניצחון הצדק על כוחות הרשע והפשע. השילוב של כל זה, יחד עם הפרטנות הדקדקנית בתיאור ארצות מרוחקות ועמים אקזוטיים, יצרה אצל הקוראים תחושת מציאות, שחזקה אף יותר מהאמת.

נספח : רשימת ספרי קרל מאי בעברית .

ספרי המערב הפרוע. ומסעות ביבשת אמריקה.

1.  המערב הפרוע:סיפור מסע  ,(מקור: 1879) תרגם א. ארסי  ספריית “העולם הגדול ”  הוצאת תבל תשט”ו 1955 .יצא לאור גם במהדורה בהוצאת א.זלקוביץ.

2. בן צייד הדובים.(Der Sohn des Bärenjägers (1887 )

א.תרגם מ. ז. וולפוסקי בשם ” הנשיא האינדיאני.” יזרעאל,  1942.

ב.תורגם בידי בצלאל וכסלר  תחת השם “בן הצייד” . במסגרת סדרת ” סיפורי קרל מאי” מסדה, 1968.

ג.תרגם אשר דורי  בסדרת “כתבי קרל מאי “תחת השמות :

1. בעקבות האינדיאנים.הוצאת רמדור ,1975.

2. מלחמת השבטים.הוצאת רמדור .1975.

. 3. על סף התהום. הוצאת רמדור.1975.

3.א. שודדי הערבה :   ספור מחיי המתישבים במערב הרחוק באמריקה (במקור : 1893) תרגם א. ל. יעקבוביץ עקביה ,  יזרעאל 1948

.ב. בעקבות השודדים /   עברית רפי   תל-אביב :   א. זלקוביץ,   [תשל”ב 1972]

,ג.  תרגם אשר דורי (את החצי הראשון)  בשם “כדור במצח ” במסגרת כתבי קרל מאי בהוצאת רמדור .אמור היה להיות ספר המשך בשם “רוח הערבה” אך לא יצא .

4-6. וינטו . (במקור Winnetou I-II-III 1893 -) .

א.      יד-הנפץ /  עברית – יצחק הירשברג הוצאת תבל 1949.מהדורה שנייה הוצאת זליקוביץ 1967.

ב.   וינטו .תרגם חיים תרסי  ספריית העולם הגדול .הוצאת “תבל “אין תאריך

ג.  וינטו ויד הנפץ” ,   תרגם יהודה לנדק   הוצאת ניב 1955 .מהדורה שנייה הוצאת “יסוד ” 1971.

ד.  “וינטו ” בארבעה כרכים  תירגם נח מן , רמדור .1965. יצא לאור גם תחת כרך אחד מאוחד. התרגום הטוב ביותר לעברית.

עטיפת הכרך השני מבין ארבעת ספרי “וינטו ” בהוצאת רמדור.

ה.. תחת השם ” וינטו הצעיר ”  תרגם בצלאל וכסלר כחוברת במסגרת “סיפורי קרל מאי” , מסדה, 1968.

ו.   וינטו מנהיג האפטשים . תרגם בצלאל וכסלר  כחוברת “במסגרת “סיפורי קרל מאי” , מסדה, 1968.

וז . מלך האפשים : מיוחס בטעות לתומס מיין ריד. עברית יצחק לבנון .ציורים זיוה שישיה    תל-אביב :   מזרחי,   1969
למעשה זהו הספר “וינטו ” של קרל מאי .

מלך האפשים מיין ריד הוצאת מזרחי מחיר כולל משלוח

ט. . תרגמה חנה לבנת בשני כרכים תחת השמות :

1.יד הנפץ. ספריית מעריב 1991 :עטיפה וציורים כריסטינה קדמון.

י.

. . 2. וינטו ויד הנפץ.ספריית מעריב , 1994.עטיפה וציורים כריסטינה קדמון.

.

י. תרגם בן ציון הרמן תחת השם “וינטו הפרא האציל “. סידרת ספרי הרפתקאות לנוער מהספרות הקלאסית הוצאת אסטרולוג 2012 .

תקציר:מהרגע הראשון בו דרכה כף רגלו של הצעיר, שזכה לכינוי יד-הנפץ, במערב הפרוע הוא נלחם על חייו. כנגד ביזון ענק אותו רצה לצוד, כנגד דוב גריזלי אימתני שרצה לצוד אותו, כנגד רודפי בצע לבנים וכנגד אינדיאנים צמאי דם. אולם דווקא בעולם פראי ומסוכן זה מצא ידידי נפש אצילים בסייר סם הוקינס ובעיקר בבנו של ראש השבט האינדיאני, וינטו.
וינטו, הפרא האציל, מגלם את כל התכונות האצילות אותן מחפש הקורא בגיבורי ספרי ההרפתקאות. לא פלא שצמד ההרפתקנים, וינטו ויד הנפץ, הפכו להיות גיבורי המערב הפרוע הידועים ביותר בספרות העולם.

וינטו – האביר אדום העור תרגם בן ציון הרמן אסטרולוג 2013

תקציר :בספר השני בסדרת הרפתקאות וינטו ויד-הנפץ ההרפתקאות יותר נועזות, האויבים יותר חזקים והסכנות מוחשיות עד אימה…חיים ומוות תלויים בחוט השערה! האם יצלחו גיבורי המערב הפרוע גם מסע נועז ומדהים זה? האם ישמרו על קשר הדם שקשרו ותוארו בספר “וינטו, הפרא האציל”?

   

7-9. אולד שורהנד:: גיבור המערב הפרוע בארבעה כרכים . (במקור -1897  1894-1895   2-3- Old Surehand I).   תירגמו עודד אבישר ואמיל הלוי. א. לוין אפשטיין

מהדורה מקורית   כרך א’ בתרגום עודד אבישר א.לוין אפשטיין  1944

מהדורה מורחבת כרך ב’  בתרגום  אמיל הלוי   א. לוין אפשטיין 1968.

10. המטמון באגם הכסף   (במקור Der Schatz im Silbersee:1890.)

א. המטמון באגם הכסף :סיפור מחיי אדומי העור א. תרגמה יהודית אביטל , /    [תל-אביב] :   ספרית העולם הגדול,  ניב  [תשי”ב].,.מהדורה נוספת הוצאת יסוד 1970..

ב. תרגם בצלאל וכסלר במסגרת “סיפורי קרל מאי ” הוצאת מסדה ,1968

11.בערבות קולוראדו:סיפורי מסעות   ׁ(במקור תחת השם “בקורדולרים ” In den Cordilleren 1894) .תרגם חיים תרסי הוצאת ניב 1954 .מהדורה שנייה הוצאת יסוד 1971. .

12. האינקה האחרון , (, (במקור “צוואת האינקה ” Das Vermächtnis des Inka 1891/92)) תרגום יהודית אביטל.. ספריית העולם הגדול. הוצאת ניב  1952 מהדורה ב. הוצאת יסוד  1972 )

13-16. סדרת שטן ובוגד  בארבעה כרכים  (במקור :-1897  Satan und Ischariot 1896)  הוצאת עמיחי.יצא גם בשני חלקים שני סיפורים בכל כרך.  כולל את

Image result for ‫קרל מאי שודדי המדבר‬‎

1. קריגר בי..תרגם ש.תרסי עמיחי 1961

2.הרדיפה בתוניס. 19תרגם ש.תרסי .עמיחי 1961

3.המאבק על הירושה תרגם חיים תרסי  עמיחי 1965 .

4. נקמת קין . 1965. תרגם חיים תרסי.עמיחי ,1965

17. מלך הנפט.( במקור   Der Oelprinz (1893/94

.א.מלך הנפט..תירגמה יהודית אביטל , ניב , 1955. מהדורה נוספת הוצאת יסוד 1970.

ב.”נסיך הנפט” תרגם בצלאל וכסלר, מסדה , 1968 במסגרת  סדרת “סיפורי קרל מאי”.

18. המוסטנג השחור :ספור מהפרריה.( במקור Der schwarze Mustang (1896/97)). תרגם יצחק הירשברג , ספריית העולם הגדול תבל, תשי”ב. .1952 . מהדורה נוספת יסוד 1970

19. עמק המוות:סיפור מסע  .תרגמה יהודית אביטל.ספריית העולם הגדול.  תבל, [1953)

20. עיר התעלומות:סיפורי  מסעות  .תרגם חיים תרסי ,ניב 1954. מהדורה שנייה :יד הנפץ בעיר התעלומות :סיפורי מסעות ,יסוד  1971

21. וינטו בגיע צלמות . תרגם י יריב  ספריית העולם הגדול ,1953, בהוצאת יעד, 1974.

22.וינטו בין הקומנצ’ים . תרגם חיים תרסי , ספריית העולם הגדול הוצאת “תבל ” 1955 .

ב. וינטו בין הקומאנצ’ים עברית יהודית אביטל הוצאת א.זלקוביץ 1970.

23. וינטו ויד האש. תרגם חיים תרסי , הוצאת תבל  1953. מהדורה שנייה הוצאת א.זלקוביץ 1970.

24. . וינטו ואנשי המערב / עברית י. יריב    תל-אביב :   זלקוביץ,   1971

25. וינטו ובגידת הקומנצ’ים. עברית יהודה לנדק.  הוצאת תבל 1953  מהדורה שנייה הוצאת זלקוביץ 1971

26. וינטו באש ובמים . עברית י. יריב . העולם הגדול הוצאת “תבל ”  1955

27. המפץ הוותיק . תירגם בצלאל ווכסלר. בהוצאת מסדה, 1968. בסדרת “סיפורי קרל מאי”.

28. המטמון הנעלם. עברית יהודית אביטל.  ספריית העולם הגדול הוצאת תבל 1955. מהדורה נוספת הוצאת זלקוביץ 1970

תקציר :יד הנפץ נודד  באורגוואי ובארגנטינה .בעקבות אוצר קדום של בני האינקה.

29. קפיטן קאימן:סיפור הרפתקאות בים וביבשה .  .תרגם יעקב .רוזמרין ( רוזן )  ספרית העולם הגדול  הוצאת תבל . 1952..מהדורה נוספת  א.זלקוביץ 1970.

30.. בערבות ארקנזס:סיפורי מסעות .תרגם חיים תרסי .הוצאת ניב 1954 מהדורה נוספת הוצאת יסוד 1971. .

זהב האינדיאנים קרל מאי הוצאת ספרים יעדזהב האינדיאנים

31. זהב האינדיאנים.תרגם י תמיר  ספרית העולם הגדול הוצאת תבל  1953,.מהדורה שניה הוצאת יעד 1973.

32..  צוואתו  של וינטו תרגם שמאי גלנדר.  הוצאת ניב 1953, מהדורה נוספת הוצאת יסוד , 1971. .

33. .  יורשי וינטו. תרגם שמאי גלנדר.הוצאת ניב 1955 . מהדורה חדשה הוצאת יסוד , 1971.

.שני הספרים מבוססים על(  Winnetou IV (1910

בשבי האינדיאנים . תרגם נחמיה פורת , ניב 1954 מהדורה נוספת יסוד, 1972. מערבון שאינו על יד הנפץ. במהדורה המקורית מיוחס ל”מרק מילר ” . נראה  שהייחוס במהדורה המאוחרת לקרל מאי הוא שגוי. .

סיפורי קרא בן נמסי בעברית :

34.. שודדי המדבר עברית .חיים תרסי, תבל 1953

הספר הראשון על קרא בן נמסי.בגרמנית :

Durch Wüste und Harem (1892, since 1895 titled as Durch die Wüste)

35. צידי העבדים :   ספור קורדיסטאן הפרועה /   עברית חיים תרסי  תל-אביב :   א. זלקוביץ,  . 1954.

36 דרך כורדיסטן הפראית:  סיפור מעשה שהתרחש בשנות ה-70 במאה הקודמת. (במקור : Durchs wilde Kurdistan 1892). , עברית  א. אבישר.  שני כרכים   ‫ תל-אביב : מודן,  1985.

37. הנוקמים :מבגדד ועד איסטנבול (  (במקור  Von Bagdad nach Stambul 1892)  .עברית ה.נבר ( נחמיה רבן )  ,א.זלקוביץ .  1954

הופיע  גם בשמות :

. הרפתקה במדבר. עברית  ה. נבר ( נחמיה רבן ) . יעד. 1971.

. הנוקמים בערבות ערב  עברית  .ה. נבר.( נחמיה רבן )  יעד.  1971

הנוקמים בערבות ערב

38. דרך הישימון. (במקור :1892) . עברית אבי קר  ( אורי שלגי ?)  יעד.1972 .

קרה בן נמסי במצרים.

   

39. בארץ המהדי. ( במקור Im Lande des Mahdi 1896) עברית: צ’ ולקובסקי ,הוצאת א. זליקוביץ .1954

קרה בן נמסי בסודאן.

40. הרפתקאותיו של  יד הנפץ מסביב לעולם תרגמו ס. לביא ו ( ארי סואן ) חיים תרסי .  תבל 1955 .

קובץ סיפורים שמכיל מבחר מסיפורי יד הנפץ  במסעותיו השונים במזרח במערב ובאפריקה  והם: הכריך ההפוך ( סיפור על המערב הפרוע בארה”ב) , סאיוה טיאלם ( סיפור על מסע ללפלנד שבאירופה  ), הבורי פאן היט רור ( יד הנפץ בדרום אפריקה ), אל רמול אל חילק, גאולת הדם, הקותוב,  ( מסעות  קרא בן נמסי במזרח הקרוב).אמור היה להיות כרך ראשון בלבד. אבל כנראה לא יצא לאור כרך שני.

בעקבות השודדים / קרל מאי

41. בעקבות השודדים /   עברית רפי , תל-אביב :   א. זלקוביץ,   [תשל”ב 1972]

בגרמנית :

In den Schluchten des Balkan (1892)

קרא  בן נמסי בבולגריה ובאיזורי הבלקן.

42. המנהיג הצהוב.. עברית ה. נבר ( נחמיה רבן ) .הוצאת א.זלקוביץ 1954

בגרמנית :

Durch das Land der Skipetaren (1892)

קרא  בן נמסי באיזורי אלבניה של היום.

43בין שודדי סין .   עברית שמאי גלנדר ספריית העולם הגדול .הוצאת “תבל ” 1954 .מהדורה חדשה הוצאת א.זלקוביץ 1969.

44יד הנפץ בממלכת ארי-הכסף :   ספור הרפתקאות מסביב לעולם .  Reiche des silbernen Löwen   1898 ) עברית חיים תרסי,  הוצאת א.זלקוביץ 1953?

45. יד הנפץ וארי גאולת הדם. עברית חיים תרסי,הוצאת . א. זלקוביץ, תשי”ג 1953.

46.  . הבגידה בסהרה. א. זר. הוצאת ניב ,1954  מהדורה שנייה הוצאת יסוד 1971 ( רומן היסטורי ,אין קשר לקרא בן נמסי )

הערות :

א. ספר אחד שיוחס בעברית במהדורה השנייה שלו לקרל מאי “בשבי האינדיאנים” ,ככל הנראה אינו פרי עטו של קרל  מאי כלל  אלא של מחבר בשם “מרק מילר” שתחת שמו הספר פורסם לראשונה בעברית בתרגום נחמיה פורת  ב-1954  בהוצאת ניב.

ב. הספר “מלך האפשים ” שיוחס בעברית בהוצאת מ.מזרחי  למין ריד , הוא למעשה עיבוד של יצחק לבנון  לספר “וינטו ” של קרל מאי שכבר תורגם כמה פעמים לעברית.

( לעומת זאת ספר שבאמת נכתב בידי מיין ריד בשם “הנער ויליאם ” יוחס באחד התרגומים שלו לעברית תחת השם “ספינת העבדים ” לז’ול ורן ” שלא היה לו שום קשר אליו . לז’ול ורן מצידו יוחסו בעברית לפחות עוד שני ספרים נוספים  “הקצין והרוזן ” והמשכו “הגנרל בוסטומנטה” שלא היה לו שום קשר אליהם) .  .

סיפורי קרל מאי מאת מחברים עבריים:

סדרת הנץ הלבן :סדרת סיפורים אינדיאניים לנוער מאת רוני גורדון . 1960 .

בהוצאת “ הנמר ” בחוברת הראשונה ולאחר מכן בהוצאת “הרפתקאות ” שהן  שם כיסוי להוצאת רמדור. כל חוברת הייתה של 18 עמודים .

סדרה של 7 חוברות על בנו של וינטו והרפתקאותיו עם גיבוריו של קרל מאי יד הנפץ ,

פרנק ( הפיסח ) ודרול ( דודה דרול בסיפורי מאי).

1. יורשו של וינטו. שבו הנץ הלוחם הצעיר מגלה לאחר קבורתו של וינטו כי הוא בנו מאישה לבנה. הוא נפגש בסיפור עם יד הנפץ.

2. הנץ הלבן נגד הצ’ירוקים.הנץ הלבן פוגש בגיבוריו של מאי  בפרנק ודרול

3. הנץ הלבן בעמק האפאצ’ים.

4. הנץ הלבן ושיירת המוות . פגישה מחודשת של הנץ הלבן עם פרנק ודרול. החוברת כוללת מכתב של קורא שמתלונן על כך שהסיפורים אינם תואמים את סיפוריו של קרל מאי ותשובת ההוצאה שיש גרסאות שונות של הסיפורים וברצונה להגיש לקורא הישראלי סיפורים שעוד לא הופיעו.

5. הנץ הלבן והגריזלי האפור.

6. הנץ הלבן ויד הנפץ. פגישה שניה עם יד הנפץ.

7. הנץ הלבן וקוסם הדמים. הנץ הלבן פוגש שוב את יד הנפץ ביחד עם פרנק ודרול במאבק עם מכשף אינדיאני.

אמורה הייתה לצאת חוברת מספר 8 ” איזסאנקה  קוסם הדמים ” המשך לסיפור בחוב’ מס’ 7 אך כנראה לא יצאה.

הוצאת רמדור כרכה את כול שבע החוברות בכרך אחד.

הנץ הלבן מת בחוברת הראשונה והיחידה בסידרת “האינדיאני הנוקם”  בהוצאת רמדור,”נקמת הדב הגדול ” מאת “רוי וילקינס” ( על העטיפה וילקניס).חוברת של 100 עמודים. .רמדור, 1964.

dickstein arpatkaot lanoar no 2

הרפתקאות לנוער . מגזין קומיקס בהוצאת “רמדור ” כלל סיפור  מצוייר על וינטו ויד הנפץ מאת אשר דיקשטין בשם ” המערב הפרוע ” . הסיפור  נקטע באמצעו לאחר שהסידרה הסתיימה לאחר 3 חוברות.

את הסיפור ראו כאן.

סדרת ספורי קרל מאי בהוצאת אריה,1975.

סידרת סיפורי קומיקס   פלמיים מקוריים לכותבים   המבוססת על הדמויות של קרל מאי ובראשם “הפטיש ” ( הלא הוא “יד הנפץ ” או “המפץ הוותיק ” בתרגומים אחרים ) ווינטו האינדיאני . במקורה זוהי סידרה בלגית של סטודיו ונדרסטין שמימנה יצאו 87 חוברות בין 1962 ל1985 פלמית ובצרפתית .היוצרים  היו Karel Verschuere  ו – Frank Sels

בעברית יצאו לאור  15 חוברות ::

1. מרכבת המשא שנעלמה.

2. שמיכתו של רופא האליל.

3. המחצצר הקטן.

4. מצית הדליקות.

5. הקבוצה

6. היריה השביעית.

7. ששה כדורים.

8. מצודת סאטאר.

9. הסירה השטוחה.

10. המוסטאנג בנקיק  פאולו וורדס.

11. אוייבים מבטן ומלידה.

12. הסוס הלבן

13. המטען הגנוב.

14. ציידי היערות

15. החוט המזמר.

16.הרצים ביערים.

סדרת “קרל מאי לנוער “

בעברית יצאה לאור גם סדרה של ארבעה ספרים בכריכה קשה בשם “סדרת קרל מאי לנוער  ” מאת “ארצ’יבלד ג’  ברמן ”  ( שם בדוי של מירון אוריאל ) ב”תרגום אבנר כרמון ” עם איורים של אשר דיקשטיין. בהוצאת ע.נרקיס 1967.

שכללה את הספרים

1.  “תעלומת העיט השחור.

2. .מקטרת השלום.

3. הקרב בקניון הדמים.

4.  “תעלומת המוהיקני הנוקם.

אך למרות שם הסידרה אין לה   שום קשר לקרל מאי  ולגיבוריו וינטו ויד הנפץ עם כי היא עוסקת בנושאים דומים. היא עוסקת בעלילותיו של הלוחם באינדיאנים ג’ורג’ שיפינג שכבר הופיעו בעבר כחלק מסדרת חוברות על גיבור זה.

מאמרים בעברית על קרל מאי

אוריאל אופק “הנוכל שהיה לסופר “קרל מאי –”וינטו ויד הנפץ (1893)” בתוך הספר “מטרזן ועד חסמבה :איך נכתבו ספרי הרפתקאות ,הוצאת מסדה 1969.ע’ 103-117.

יעקב שביט אחינו אדומי העור; על ספרו של קרל מאי: וינטו ויד הנפץ.הארץ ספרים 1994 .03 23 ע’ 11

חיים גורן “המקום ש/בו האל עצמו פורט על נבל :מסעותיו של קרל מאי לארץ הקודש ” עת-מול עיתון לתולדות ארץ ישראל ועם ישראל כרך כח גיליון 3 ( 167) שבט תשס”ג ינואר 2003 ע’ 4-8.

מיכאל דק    יד הנפץ בכותל המערבי :ראיון דמיוני עם קרל מאי המבקר בירושלים ומדבר על הכל”  הארץ ספרים 2008. .12 17 ע’ 80 .

אלי אשד “האינדיאני הגרמני “בתוך הספר “מטרזן ועד זבנג :הסיפור של הספרות הפופולארית בעברית , תל אביב ,בבל 2003 ע’ 169-179.

ראו גם על קרל מאי

קרל מאי בויקיפדיה

האוטוביוגרפיה של קרל מאי

המקדימון לסרט הביוגרפי מ-1974 על חיי קרל מאי 

סרטו הביוגרפי של הנס ג’ורגן סיברברג על קרל מאי מ-1974

מקדימון לסרט “וינטו”

קרל מאי והיטלר

הוצאת נמסי המפרסמת את ספריו של מאי באנגלית

סיפורי קרל מאי :סדרת קומיקס בלגית בשפה העברית על פי קרל מאי 

סיפורי קרל מאי בגירסת אשר דיקשטיין

האיש שבאמת היה שם :סיפורו של הסופר הגרמני גרסטקר ששימש כהשראה לקרל מאי 

דמויות והיסטוריות בדויות 

אלי אשד :הסיפור שאינו נגמר גרמנית וישראלית

28 תגובות

  1. נחמד להזכר בספרי ילדותנו. מענין למה היום הם לא פופולריים. אם זו בעיית התרגום אני מבין, אבל האם הספרים עצמם הפסיקו לענין? ומה עם ז’ול וורן? האם הוא עדיין מענין ילדים היום?
    לפי מה שאני זוכר מהספרים הפרשנות כביכול קרל מאי נתן השראה להיטלר, כפי שמאן טוען, מופרכת לחלוטין. הרי מאי היה לגמרי נגד הרג, אפילו של אויבים. אם אויבים שלו מתים זה תמיד בבחינת צדיקים מלאכתם נעשית על ידי אחרים. כלומר זה אף פעם לא שטרהנד או קרה-בן-נמסי שהורגים אותם אלא הם נופלים מצוק, או נטרפים על ידי אריה, או משהו כזה, כוח חיצוני. איך אפשר לקשר את זה לרצח ההמוני של היטלר נשגב מבינתי. אולי מאן לא קרא את קארל מאי.

  2. לדעתי המדובר באופנות שיש בהן קשר למה שמתרחש בעולם האמיתי .
    אם לשפוט לפי הספרים במדפי החנויות הספרים שמעניינים היום ילדים הם לא ספרי הרפתקאות במערב הפרוע או אפריקה וגם לא ספרי הרפתקאות מדעיים בדיוניים אלא ספרי הרפתקאות פנטסטיים המתרחשים בעולמות של כישוף ושל ערפדים ויצורים על טבעיים.
    ניתן לשער שכיום אפריקה שנראית בעיקר כמקום של מגיפות ורעב והמוני פליטיים שנמלטים משם למערב כבר לא מעוררת עניין רב בקרב הילדים ושוב אינה מציתה את דמיונם בניגוד לתקופה שבה טרזן היה פופולארי.
    המערב הפרוע כיום שוב אינו מעורר עניין גם הוא כפי שהיה לפני חמישים שישים שנה. גם בגלל שהאינדיאנים שוב אינם נראים כלוחמים שזה מרתק להילחם כנגדם או לצידם כפי שזה נראה בימי קרל מאי ושנים לאחר מכן אלא כקבצנים שיכורים מסכנים בשמורות .
    גם זה אינו מצית יותר את הדמיון.
    נראה שמכשפים וערפדים מציתים היום את העניין ואת הדמיון של ילדים הרבה יותר..איך זה קשור למה שמתרחש בעולם האמיתי זה לא כל כך ברור לי.

  3. גרמת לי לרגרסיה קשה.
    את “אולד שורהנד” בשני הכרכים אני יודע עד היום כמעט בעל-פה. השיחה בצלע ההר עם האינדיאנית חולת-הנפש, תעלומת גון-עורו של אפנאטשקה, איך להכין בשר גריזלים מיושן, … הנה אני שוב נסחף.
    עם חברי הטוב ביותר ביסודי היינו משחקים בווינטו ויד הנפץ. לא אחת, כשארבנו יחד כדי להרביץ לילד ששם משפחתו היה שראל (שכונה בפינו “סרגל” עד ששודרג ל”אולד סרגלינו”), הייתי שואל את יד-הנפץ שלי “הירצה אחי חיוור הפנים שאקנה לו שקית שוקו להרוות את צימאונו?” מאז נעשה הרב מנחם-ישראל הירשפלד ראש ישיבה חרדי וקנאי, אבל חברו האינפנטיל הולך מדחי אל דחי. “קושה פהווה” – שמו הקומנצ’י של “אולד דאת’ (המוות הוותיק)” הוא ניק שבו חתמתי אפילו על מסמך ערבות בנקאית בלי שמישהו ישים לב.
    אני ממליץ על אתר חשוב המוקדש לקארל מאי,
    http://www.karl-may-stiftung.de/thomas.html
    ויליאם תומס הוא רופא פנימי מאוסטרליה וגם ד”ר להיסטוריה של הרפואה. מחקריו הפסיכולוגיים בחיי מאי מנסים לגשר על הסתירות הבלתי-נתפסות באישיותו.

  4. מאוד אהבתי אתץ סבפריו בילדותי\נעורי. עד היום אני שומר את הספרים מאז על מדף מיוחד בספרייתי.
    שמחתי לראות שיש לי את מרבית הביבליוגרפיה [לא כולל החוברות והמקורים והמהדורות ה’חדשות’]

    יתכן ובהשפעת ספריו – ועוד סופרי המערב הפרוע- פניתי לספרות המחקרית המרתקת עוד יותר בהוצאת נורמן, האוניברסיטה באוקלהומה.

    נעים להיזכר

  5. האם ניתן לראות בגיבוריו מהמאה ה-19 של קרל מאי “יד הנפץ” “יד האש ” וכל השאר מעין גיבורי על המקבילים לגיבורי העל של הקומיקס האמריקני במאה העשרים וראשית המאה ה-21 ?
    אמנון סטופ חושב שכן .
    ראו
    יד הפץ -גיבור על ?
    http://www.yekum.org/2012/07/%d7%99%d7%93-%d7%94%d7%a0%d7%a4%d7%a5-%d7%92%d7%99%d7%91%d7%95%d7%a8-%d7%a2%d7%9c-%d7%a0%d7%95%d7%a1%d7%97-%d7%94%d7%9e%d7%90%d7%94-%d7%94-19-%d7%93%d7%a8-%d7%90%d7%9e%d7%a0%d7%95%d7%9f-%d7%a1/

  6. הקשר של הגרמנים, וביחוד הטמפלרים, אך גם הנוצרים בזכרון יעקב, והמתנדבים הרבים, ויחסם לישראל, ליהודים, ובעיקר לבדואים – היה וממשיך להיות רומנטי ומתנשא. כנראה גם בזכות קארל מאי ואנשים כמו לורנץ ואוליפנט. אפשר לראות את זה בספר מבט ועוד מבט על ארץ ישראל, המביא תמונות אויריות בעיקר מחיל האויר הגרמני במלחמת העולם הראשונה (יש שם תמונות צבעוניות!!) אך גם יומנים וכתבים של התקופה וצילומים פרטיים של חיילים. בניית באר שבע היא דוגמה להקמת “ארמון בחול” סביב ה”בדואים הפרימיטיבים”. בדיוק בשבוע שעבר גמרתי לעדכן את הויקיפדיה על קארל מאי, הסופר היחיד שלא קראתי, בספריה בקבוצת יבנה שכילד חרדי עיניי היו פקוחות בתדהמה לספרי שבט דב המערות, חסמבה, קופיקו (לפני שתמר לזר הפכה לנובו-רישית פושעת) חבורת השביעיה והכלב או שזה היה החימשיה או הרביעיה? העיקר זה שהיה בו את ג’נינגס ודרבישייר. המאמר המעניין [http://i.start.co.il/groups/children/forum/t/98346.aspx הזה] לא הוביל אותי לשם הנכון, ומאוחר יותר: הרקולה פוארו וספרי אליסטר מקלין (שניהם באנגלית)…

  7. בני ציפר עורך מדור הספרות של “הארץ “ביקר בביתו של קרל מאי בגרמניה.ובניגוד לציפיות הוא מתגלה כסימפטי במידה מסויימת לקרל מאי וליצירתו:
    יד הנפץ מכה את הפוסט מודרניזם
    http://www.haaretz.co.il/literature/safrut/print/1.1791755:
    בחווילת “יד הנפץ” שבכפר הסקסוני ראדֶבּוֹיל, ביתו של סופר המערבונים קרל מאי, שהשנה מלאו מאה שנה למותו, מותר למבקר להתנקות לרגע מהוודאות שלו מהי ספרות טובה ומהי לא ספרות, מכל הצווים של התקינות הפוליטית, שבמסגרתה נחשב קרל מאי שמרן קולוניאליסט לבן, ולהיות מחדש ילד לשעה קלה.

    עצור!” קראה ז’קלין. היינו באמצע נסיעה מהירה ברחוב הראשי של כפר גרמני רדוּם, סתמי־למראה, ושמו ראדֶבּוֹיְל, אחד מרבים על גדות נהר האלבֶּה בחצותו את מדינת סקסוניה. צריח כנסייה נצץ בחלון, שלט של סופרמרקט, זקנות נשענות על הליכון ובוהות בתנועת המכוניות. ז’קלין היא בת־דוד שלי מצד אמי, כלומר מהצד הספרדי של משפחתי שמוצאו באיסטנבול, שבחרה לחיות בגרמניה עם שותפתה־לחיים, אסטריד. היינו בדרך לביקור בטירה קטנה, טירונֶת הפסיונים שמה, על גדות האלבה, שאסטריד המליצה עליה בתוקף.


    נעצרתי מיד עם הישמע הפקודה. ז’קלין הצביעה על שלט – מוזיאון קרל מאי. סופר המערבונים המפורסם שהשנה מלאו מאה שנה למותו, ורבים בעולם ציינו זאת אך לא בארצנו, אף־על־פי שהוא עצמו לא שכח לעבור בה בעת מסעותיו במזרח, וכתב ספר על ביקור בירושלים. אולי המציא את הביקור. לא נדע. מה שברור הוא שכאן, בכפרים השוקטים האלה, המציא את סיפוריו בהמשכים על וינֶטוּ ויד הנפץ וגיבורים אינדיאנים אחרים שפירנסו ומפרנסים עדיין את הדמיון הנערי של העולם.


    ובכן פונים ימינה, ושוב ימינה. והנה הווילה “יד הנפץ”, מוקפת בגן מלא ילדים צוהלים המשחקים במתקני השעשועים האינדיאניים. גם אני חזרתי באחת להרגיש כאן ילד במקצת. גם מפני שזיכרון הקריאה בספרי קרל מאי במהדורות העבריות העלובות, שנראו ישנות גם כאשר היו חדשות, החזיר אותי אל נעורי, ואל סגפנותה של ספריית ההשאלה ההסתדרותית בשכונה התל־אביבית שגדלתי בה. אני יכול להיזכר בפירוש בריח הספרים האלה, שעברו מיד ליד והיו פרחחים שתלשו מהם דפים, או ציירו עליהם את האגרוף הקמוץ של יד הנפץ. שום קדוּשה לא יוחסה לספרים האלה. זו לא נחשבה “ספרות”.


    והרגשתי כאן בבית גם מפני שביתו הפרטי של מחבר המערבונים הנודע ביותר בעולם – שלא פגש אינדיאנים אמיתיים ואף־על־פי־כן הנציח אותם ואת גבורתם באופן הסימפטי ביותר – היה יכול להיות בלי שום קושי בית אבותינו, של דודניתי ז’קלין ושלי, באיסטנבול, בחדר האורחים המרופד בשטיחי פרס, בוכרה ואנטוליה, ושולחנות קפה משושים או מתומנים, משובצים צדק ושנהב בסגנון דמשק, ופיסות של יריעות אוהלים מעשה טלאים שנתפרו לווילונות. ובארונות הזכוכית טסי נחושת ומקטרות.


    בלב ראדבויל זו הקים לו קרל מאי ארמון של פאשה טורקי או של ח’דיב מצרי, אולי כדי לספר לעצמו שגם הוא, כמו שליטי המזרח, שולט על ממלכה רחבת ידיים, ממלכת הספרים שלו, ושנתיניו הם קוראי הספרים הללו, הרבים מספור. שום היסטוריון הכותב את תולדות הספרות הרצינית לא יהין לכלול בהן את קרל מאי. תולדות הספרות הרצינית אינן מביאות בחשבון שהסופרים הרציניים היו פעם נערים, וכנערים חלמו את חלומותיהם הראשונים על פי תוואים שציירו להם סופרי הרפתקאות זולים כקרל מאי. ובהתבגרם הם מתביישים לספר זאת ברבים, ומשכיחים זאת גם מעצמם.


    חווילת “יד הנפץ” היא אם כן נקודה על פני הגלובוס שבה מותר למבקר להתנקות לרגע ממעטה הצביעות הספרותית שהעטה על עצמו, מהוודאות שלו מהי ספרות טובה ומהי לא ספרות, מכל הצווים של התקינות הפוליטית, שבמסגרתה נחשב קרל מאי שמרן קולוניאליסט לבן, ולהיות מחדש ילד או נער לשעה קלה. תפוס בהרגשת שחרור פתאומית זו רציתי, בחנות המוזיאון, לקנות את כל ספרי קרל מאי העומדים שם למכירה. אבל לבסוף הסתפקתי באחד, שאינו מערבון אלא “מזרחון”, כלומר מתרחש פחות או יותר כאן באזורנו.


    אבל בטרם הקנייה המליץ באוזני המוכר בחנות להציץ גם בגן המוזיאון ובביתניו. בגדול שבהם הוקם מיני־מוזיאון אינדיאני לילדים, המספר את תולדותיהם ואורחותיהם של מי שהתקינות הפוליטית מחייבת היום לכנותם “אמריקאים ילידיים”. מדריך עטוי כובע נוצות ססגוני מדריך את הילדים והוריהם בשבילי המנהגים האינדיאניים ובתולדותיהם. הדגש הוא על הרעיון שקרל מאי אמנם הביט על האינדיאנים בעיניו של איש המערב כעל גזע אקזוטי, שדינו להכיר לבסוף בעליונותו של האדם הלבן ובנצרות, אבל מצד אחר העניק להם תשומת לב עולמית שלא קיבלו משום סופר, היסטוריון או הוגה אחר. ואת הכל עשה מן הכפר הקטן ומן הבית הזה.


    אני אישית, לבי מתרחב במקומות כאלה, מפני שהם מערערים על התיזה האדוארד סעידית שהשתלטה על עולם האקדמיה וההגות, הרואה בספרות המערב מכשיר ציני להבטחת שליטתו של האדם הלבן בעולם על ידי עיוות שיטתי של דמותם של מי שאינו משלהם. אני מאמין שדרך מוזיאונים כאלה, הכופרים בזדוניות של סופרים הנחשבים קולוניאליים, והמאירים את המורכבות שלהם, תאוזן התמונה בדור הבא, כשהילדים שביקרו במוזיאון יגדלו ויהיו לאנשים הגיוניים יותר וקנאים פחות לתיאוריות כוללניות.


    הספר של קרל מאי שקניתי לבסוף הוא “בארץ המהאדי”. במקור הגרמני יש לו שלושה כרכים, בעברית אני מכיר רק כרך אחד שיצא בשעתו בהוצאת א’ זלקוביץ. עלילת “בארץ המהאדי” ‏(עברית: צבי ולקובסקי‏) מתחילה בקהיר, ולמן המשפט הראשון ולאורך דפי ההקדמה, מביע המחבר דווקא את שאט הנפש שלו מהקולוניאליזם המערבי, שהשחית כל חלקה טובה בעיר. ויש אבחנה נפלאה – ונכונה מאוד – של היחס הגזעני של הערבים המצרים אל השחורים. ומיני התככנות שהזר המבקר בעיר עלול ליפול להם קורבן, והתמימות, והאמונה באמונות טפלות. הגיבור הלבן יילחם בסוחרי העבדים השחורים הפועלים עדיין במצרים ובסודאן בניגוד לחוק, למרות הסכנות האורבות לחייו.


    אני קד לקרל מאי בהערכה על הדיוק בפרטים העובדתיים, הגיאוגרפיים וההיסטוריים של תיאורי קהיר ומצרים. הם מתמוססים אמנם בתרגום העברי, המשמיט את שמות המלונות והמקומות, שחלק מהם קיימים בשמם עד היום, כגון מלון שפארד, שבטרקלין שלו פגשתי לפני שנים אחדות את הסופר נגיב מחפוז. בקהיר גם פגשתי גיבורי קרל מאי גרמנים אמיתיים, שבאו להושיע פליטים מסודאן, העבדים של הזמן החדש.


    ואיזה שחזור צבעוני ונכון, בגרמנית, של אופן השיח הערבי, רב התארים והברכות והקללות והקישוטים. ונשאלת השאלה מאין באה לו השאיפה הזאת לייצוג אותנטי של אורחות החיים של המזרח? שכן לכאורה מי היה יכול לדעת ולבדוק מה אותנטי ומה לא, שם בכפר הסקסוני ראדבויל?


    התשובה החלקית לכך ניתנה לי כבר בביקור ב”לשכה הטורקית” שבעיר דרזדן הסמוכה, שם מוצג אוצר כלי יקר עותמאניים שנאספו על ידי מלכי סקסוניה למן המאה השבע עשרה. האוצר כולל חרבות וכלי נשק משובצים בזהב ואבנים טובות, אוהלי־מלחמה מלכותיים מעשה טלאים, נִסֵּי מלחמה עשויים קטיפה ורקומים בזהב, ותופים וכלי נגינה. בעתות נשפים, או בהצגות אופראיות, הולבשו השחקנים במדים עותמאניים אותנטיים לעיני החצר הסקסונית.


    בהמשך מסענו הקצר אל הטירה הקטנה, “טירת הפסיונים”, שעל גדות האלבה, אפשר להיווכח אף ביתר שאת בעניין האדיר שהיה לתושבי חבל ארץ זה בחיקוי של פאר המזרח הטורקי, וכלל לא באופן המלעיג או המתנשא או הפארודי שהיה נהוג במקומות אחרים באירופה. בחדרי האורחים שבקומה השנייה של הטירה הוורודה והחמודה הזאת מן המאה ה–18 שוחזרו באחרונה ציורי הקיר, שניזוקו קשות בימי השלטון הקומוניסטי של מזרח גרמניה. והנה את איסטנבול רואים בציורים האלה. איסטנבול דמיונית למחצה אמנם, אבל נקל לזהות בה את מצרי הבוספורוס, ואת הסבלים המעלים סחורות מספינות הסוחר אל החוף, התערובת של מוסלמים במלבושיהם ונוצרים אירופאים ומלבושיהם.


    בחדר האוכל רחב הידיים של הטירה שוב אלה הטורקים: שני ציורי קיר ענקיים מתארים – כך נראה במבט ראשון – את קרב צֶ’שְמֶה, קרב ימי מפורסם משנת 1772, שבו הובס הצי העותמאני על ידי אירופאים, וליתר דיוק – רוסים. אבל במבט מקרוב בציורים מתברר שלא את הקרב עצמו מתארים הציורים, אלא את החגיגות שהתקיימו בטירה הזאת עצמה ובסביבותיה לרגל הניצחון. לצורך כך שוחזר הקרב בזעיר אנפין בתוך נהר האלבה, שהיה ללילה אחד למצרי הדרדנלים שבטורקיה. ניצבים בתפקיד חיילים רוסים וטורקים השיטו ספינות טיול שהוסבו לצורכי העניין לספינות קרב. וכדי להוסיף אותנטיות לסצינה המלחמתית נבנה מגדלור קטן על גדות האלבה לרגלי הטירה, המחקה את המגדלור הטורקי החולש על מצרי הדרדנלים. אלה נשאו דגלי רוסיה ואלה דגלי האיסלאם, והוקם מחנה צבאי טורקי לשם השעשוע.


    אין לי הסבר להזדהות הזאת של אצילי סקסוניה עם הטורקים, ולצורך שלהם לבלות את זמנם בהפקות של משחקי ריאליטי יקרים המציגים את ניצחונם של עמים אחרים עליהם. אבל אפשר לשער שקיים רצף מסוים בין נשפי הניצחון האקסטרווגנטיים הללו לספריו של קרל מאי. ספריו משחזרים בדיוק את אותה כל־יכולת שהיתה מאה שנה לפני קרל מאי נחלתם של אנשי היחש בלבד להשתעשע בבריאת עולמות וירטואליים. אבל עתה, בזכות הספרות הקלה, הנגישה לכל אחד, יכול כל קורא להשתעשע במשחקי הזדהות עם מי שלבו יחפץ להזדהות אתו, והכל במחיר של ספר זול.


    בזמנו של קרל מאי ממש, או בסמוך אליו, האחרון במלכי סקסוניה, שהיה גם בעליה של טירונת הפסיונים המדוברת, יצא בעצמו למסע למצרים ולסודאן, שמו היה פרידריך אוגוסטוס השלישי, ומן המסע, שאליו יצא בחורף של שנת 1911, נותר ספר, שאפשר לקנותו במשרד הכרטיסים שבכניסה לטירה, “זיכרונות ממסעותי לסודאן ולמצרים”, ובו סיפור המסע מאויר ברישומים ותצלומים של המלך בעת ציד באפריקה, או לפני הפירמידות. שבע שנים אחרי המסע, בתום מלחמת העולם הראשונה, ויתר המלך על כיסאו וממלכת סקסוניה חדלה להתקיים. העולם נעשה חסר זוהר מלכות משל עצמו, מי שביקש לו זוהר גבורה וגדולה שוב לא מצא אותם אלא בספרים של קרל מאי. העולם שבמציאות נעשה אפור, חסר ברק, והאמנות גם היא קיבלה עליה להציג את האפור הזה באפרוריותו המדכאת.


    עליתי בחזרה במדרגות כדי להציץ שוב בחדר העבודה ובחדר האורחים בסגנון מזרחי שבקומה השנייה של “בית יד הנפץ”. אלמלא הסדרנית המשגיחה בעין פקוחה הייתי פוסע על המרבדים הטורקיים הרכים וניגש אל שולחן העבודה של הסופר וכותב את המלים הבאות: קרל מאי היקר, קפצתי לכאן כדי להגיד לך שאני בא מן הארץ שבאין עוד אינדיאנים גיבורים בעולם, היא זו שלקחה את רעיון יד הנפץ שלך והפכה את כוח הזרוע המנפץ הכל לאידיאולוגיה המרכזית שלה.

    \

  8. מאמר של אורי קליין על סרטי המערבונים המזרח גרמניים שהושפעו במידת מה מספרי קרל מאי .
    אלו לא היו ידועים עד כה במערב בניגוד לסרטי המערבונים המערב גרמנים שהיו מבוססים ישירות על מאי :
    לא רק ספגטי: איך נראו המערבונים שנוצרו במזרח גרמניה

    ב”מערבונים האדומים” הגיבורים הם האינדיאנים, הנבלים אמריקאים. הקרנתם של כמה סרטים מהז’אנר בסינמטקים היא הזדמנות להתוודע לעולם קולנועי שעדיין אינו מוכר כאן

    אורי קליין
    01.08.2012
    http://www.haaretz.co.il/gallery/cinema/1.1791094

    הגרמנים תמיד אהבו מערבונים. גם אדולף היטלר אהד את הז’אנר. הגרמנים נמשכו לסרטי הרפתקאות בכלל; החל בתחילת המאה ה‑20 התפתח בגרמניה ז’אנר של סרטי הרפתקאות על אודות מטפסי הרים נועזים, “סרטי הרים” קראו להם; והיו שהשוו את הז’אנר, שדעך לקראת סוף מלחמת העולם השנייה, למערבון האמריקאי מבחינת יחסו למקומו של האדם בנוף אכזר (אגב, השחקנית והבמאית לני ריפנשטאל, חביבתו של היטלר, כיכבה בשניים מסרטי ההרים המצליחים ביותר: “ההר הקדוש” ב‑1926 ו”הגיהנום הלבן של פיץ פאלו”, שניהם בבימויו של ארנולד פרנק).

    רק בגרמניה יכלה לצמוח תופעה כמו זו של הסופר קרל מאי, שביקר אך ורק במזרחה של ארצות הברית, אך ספריו הידועים ביותר, שלפחות בני דורי קראו בשקיקה, התרחשו במערב הפרוע והחדירו לזיכרון דמויות כגון וינטו ויד הנפץ.

    הגרמנים הפיקו סרטים וסדרות טלוויזיה רבים על פי ספריו של קרל מאי. בשנות ה‑60 נחלו הסרטים האלה הצלחה גדולה. כיכבו בהם שחקנים אמריקאים ובריטים, כגון לקס ברקר (שלפני כן גילם בהוליווד את דמותו של טרזן בסדרת סרטים), סטיוארט גריינג’ר וגאי מדיסון; הקריירה שלהם בארצות הברית דעכה, וכמו כוכבי עבר נוספים, היתה להם עדנה באירופה, לא פעם ככוכבי מערבונים וסרטי ראווה היסטוריים, שהופקו בגרמניה, איטליה או ספרד.

    לא רק הגרמנים אהבו מערבונים, גם האיטלקים, ובראשית שנות ה‑60 צמחה התופעה של “מערבוני הספגטי”, שהנודעים שבהם היו ארבעת מערבוניו של הבמאי האיטלקי סרג’ו לאונה: “בעד חופן דולרים”, “הצלפים”, “הטוב, הרע והמכוער” ו”היו זמנים במערב” (שלושת הסרטים הראשונים ברשימה היו אלה שהפכו את קלינט איסטווד לכוכב).

    במקביל לכך התפתחה תופעה נוספת, שעלי להודות ששמעתי עליה מחבר רק לפני שנים אחדות ורק כעת ניתנה לי ההזדמנות לחוות אותה. המדובר במערבונים שהופקו במזרח גרמניה מתחילת שנות ה‑60 ועד לקריסת הקומוניזם. “מערבונים אדומים” קוראים להם, או, כמעין בדיחה על חשבון “מערבוני הספגטי” ­ “מערבוני הכרוב החמוץ”.

    אלטרנטיבה חלקית

    ארבעה מהמערבונים האדומים הנודעים ביותר יוקרנו מיום שלישי בשבוע הבא, 7 באוגוסט, ובמשך החודש כולו, בסינמטקים של תל אביב, ירושלים וחיפה. צפיתי בארבעתם בעניין רב. הם הופקו בין השנים 1966‑1983 ובכולם מככב ספורטאי יוגוסלבי-סרבי ושמו גויקו מיטיץ’. מיטיץ’ היה לכוכב-על בכל ארצות הגוש הקומוניסטי, שבו, וכמעט רק בו, הוקרנו הסרטים האלה ­ בהצלחה גדולה.

    בכל הסרטים האלה מגלם מיטיץ’, גברתן בעל פנים מרשימות שהבעתן כמעט אינה משתנה מסרט לסרט, את הגיבור: אינדיאני נועז המגן על עמו ונוקם את נקמתו. כאן טמון השוני העיקרי בין המערבונים שהופקו במזרח גרמניה לאלו שהופקו במערב: במערבונים האדומים האינדיאנים הם הגיבורים, והסרטים מתארים את העוול שהאדם הלבן עשה להם.
    מהבחינה הזאת ניתן להעריך שהמערבונים האדומים מציבים אלטרנטיבה קיצונית למערבונים שהופקו בארצות הברית, ובהם האינדיאנים הוצגו לרוב כפראים רשעים; אך הקביעה הזאת נכונה רק בחלקה בלבד. משנות ה‑50 החלו גם בארצות הברית להפיק סרטים שנגעו בשאלת העוול שנעשה לאינדיאנים; למשל “חץ שבור” של דלמר דייווס מ‑1950 ו”אפאצ’י” של רוברט אולדריץ’ מ‑1954. ב‑1964 יצר ג’ון פורד סרט מרשים ושמו “סתיו האינדיאנים”, שתיאר את מסעו הארוך והמייגע של שבט אינדיאני לשמורה שהוקצבה לו (נושא השמורות מופיע גם במערבונים האדומים). היחס ההיסטורי לאינדיאנים הוצג גם בסרטים אמריקאיים שהופקו בסוף שנות ה‑60 ובשנות ה‑70, כגון “חייל בכחול” של ראלף נלסון ו”איש קטן גדול” של ארתור פן, שביקשו להציב אלטרנטיבה לאופן המסורתי שבו הוצג כיבוש המערב בקולנוע האמריקאי.

    המערבון שימש תמיד בסיס יעיל ליצירת אלגוריות. בארצות הברית של שנות ה‑50, למשל, נתפש “בצהרי היום” של פרד זינמן מ‑1952 כמשל לרדיפות מקארתי (שהקולנוע האמריקאי של אותו עשור לא יכול היה לגעת בהן ישירות). המערבונים המאוחרים נתפשו כאלגוריות על התנהלותה של אמריקה במלחמת וייטנאם; מלחמה שפילגה את אמריקה, ובזמן התרחשותה לא הופקו סרטים שעסקו בה והביעו התנגדות לה.

    גם המערבונים המזרח-גרמניים הם אלגוריות, ולהן מסר אנטי-אמריקאי ברור. בסרט המרשים ביותר מבין ארבעת המערבונים האדומים שיוקרנו החודש, “אפאצ’ים” בבימויו של גוטפריד קולדיץ מ‑1973, מתואר טבח המוני של אינדיאנים, גברים, נשים וטף, שמבוצע בידי קבוצת אמריקאים. אי אפשר שלא להיזכר בזמן הצפייה בטבח במאי לאי שביצעו חיילים אמריקאים בווייטנאם חמש שנים קודם לכן.

    עוצמת המינימליזם

    ארבעת הסרטים שבתוכנית מעניינים כולם, גם אם עשייתם מרושלת מעט לפעמים. העניין העיקרי שהם מעוררים נובע מהממד האידיאולוגי שלהם, שלא תמיד קל לפענחו. ארבעתם נוטים לפשטנות, אך באיזשהו רובד גם מנסים להתרחק ממנה, והתוצאה מפתיעה לעתים.

    בהתחלה משונה לשמוע אינדיאנים ואמריקאים דוברים גרמנית, ומוזר לצפות בשחקנים בעלי מראה אירופי המגלמים אינדיאנים וחובשים פאות שחורות (חלק מהאינדיאנים מגולמים על ידי שחקנים שיובאו מהמחוזות האקזוטיים יותר של הגוש הקומוניסטי, כמו מונגוליה, למשל). אבל בהדרגה מתרגלים, ודווקא ההיבטים המשונים האלה של הסרטים תורמים לעניין שהם מעוררים, בשל תחושת הניכור שנוצרת.
    ארבעת הסרטים עוסקים כולם בעוול ובנקמה. בארבעתם העלילה מינימלית כמעט, והמינימליזם הזה תורם דווקא לעוצמתם. כמו “מערבוני הספגטי” הם צולמו באירופה, במקרה הזה במזרח היבשת, בנופים שמחקים את נופי המערב כפי שנראו במערבון האמריקאי.

    ארבעתם מתרחשים אחרי שהמערב כבר נכבש, האינדיאנים הובסו על ידי האמריקאים והם בדרכם למושבות שהוקצו להם, או כבר חיים במושבות אלה, שאינן מאפשרות להם קיום מכובד. ארבעת הסרטים אינם מקפידים על ריאליזם רב; המסר האידיאולוגי הוא שמניע אותם, והריאליזם נופל לו קורבן פעמים רבות.

    הסרט המוקדם שבהם הוא “בנה של הדובה הגדולה”, שביים ג’וזף מאך ב‑1966. עלילתו מתארת את המתרחש כאשר זהב מתגלה בשטחים ששייכים לאינדיאנים משבט הדקוטה. המתיישבים הלבנים באזור חושקים בזהב ולשם כך רוצחים את מנהיג השבט ומתכננים לסלק את האינדיאנים משטחם ולהעבירם לשמורה. לאינדיאנים אין ברירה אלא להיכנע לדרישה, אך בנו של הצ’יף שנרצח ­ בגילומו של מיטיץ’ ­ נחוש לנקום את מות אביו ולהחזיר לשבטו את השטחים שהיו שייכים לו.

    “צ’ינגאצ’גוק, הנחש הגדול”, שביים ריצ’רד גרוסצ’וף ב‑1967, מתבסס על ספרו של ג’יימס פנימור קופר “The Deerslayer”. עלילת הסרט מתרחשת ב‑1740, בזמן המלחמה בין הבריטים לצרפתים. הממד המעניין ביותר שלה הוא שהיא מתארת את המלחמה הפורצת בין שני שבטים אינדיאניים, שכל אחד מהם ניצב משני צדי המתרס של המלחמה האירופית, שתוצאותיה בעצם אינן נוגעות לגורלם.

    “האפאצ’ים” הוא סיפור של טבח ונקמה. עלילת הסרט מתרחשת ב‑1822 ומתארת כיצד חברות אמריקאיות מפירות את ההסכם שנחתם בין האפאצ’ים לחברת מכרות נחושת מקסיקאית, שהבטיחה לדאוג לרווחתם בתמורה לוויתורם על זכויותיהם על הנחושת. האמריקאים טובחים באפאצ’ים, מחסלים כמעט את כל השבט, והעלילה מתארת כיצד אחד הניצולים, לוחם אפאצ’י עז רוח, נוקם באמריקאים.

    הסרט הרביעי, “הגשש” מ‑1983, שביימו במשותף הבמאי הגרמני קונרד פטצולד והבמאי המונגולי דשאמג’אנג’ין בונטאר, מתבסס על אירועים שקרו במציאות. הצבא האמריקאי מחרים מהאינדיאנים משבט הסו את סוסיהם, כדי שלא יעזבו את השמורה שאליה הובלו. לוחם משבט הסו מצטרף לצבא האמריקאי כגשש ומטרתו הנסתרת היא להחזיר את הסוסים לשבטו. העלילה מסתבכת כאשר שבט אינדיאני אחר תוקף את הצבא האמריקאי וגיבור הסרט מוצא את עצמו לכוד בין שני הכוחות האלה ועדיין רוצה לממש את יעדו.
    מובן שהסטריאוטיפיות שולטת בסרטים האלה. גיבוריהם האינדיאנים מכונים “אדומי העור” והגרמנית שהם דוברים מתובלת בקריאה “האו!”. הפאות השחורות שלראשיהם נראות מלאכותיות בעליל וכישוריהם בהשלכת גרזנים ושימוש בחץ וקשת גובלים במופלא. כמו כן, כמה מהסרטים מתארים את הקלות שבה האמריקאים הרגילו דמויות אינדיאניות לצרוך אלכוהול במטרה להחליש אותן.

    אך כל זה אינו מונע מארבעת הסרטים לייצג פרק מעניין בתולדות הקולנוע בעידן הקומוניסטי. וכל מי שמתעניינים בקולנוע פופולרי ובמסרים האידיאולוגיים שהוא מציג ונועד לשרת ­ מומלץ להם לצפות בהם.

    אגב, גויקו מיטיץ’, כיום בן 72, עובד כשחקן ללא הפסקה, בעיקר בסדרות טלוויזיה, גם אחרי איחודה של גרמניה. בין השנים 2002 ל‑2005 הוא גילם למשל את וינטו בסדרה שהתבססה על ספריו של קארל מאי. כך שהוא ממשיך לשאת את מורשת המערבון בגרסתו הגרמנית גם זמן רב אחרי שמזרח גרמניה ומערבוניה נמוגו אל ההיסטוריה.

  9. ממש כמה ימים בלבד לאחר פירסום כתבה זאת באתר זה יצא לאור תרגום חדש ( העשירי במספר לעברית ) של ספרו המפורסם ביותר של קרל מאי “וינטו הפרא האציל ” בתרגום בן ציון הרמן בהוצאת אסטרולוג.
    והנה המאמר שצורף לספר זה על הסופר :
    “הרגע הראשון בו דרכה כף רגלו של הצעיר, שזכה לכינוי יד-הנפץ, במערב הפרוע הוא נלחם על חייו. כנגד ביזון ענק אותו רצה לצוד, כנגד דוב גריזלי אימתני שרצה לצוד אותו, כנגד רודפי בצע לבנים וכנגד אינדיאנים צמאי דם. אולם דווקא בעולם פראי ומסוכן זה מצא ידידי נפש אצילים בסייר סם הוקינס ובעיקר בבנו של ראש השבט האינדיאני, וינטו.
    וינטו, הפרא האציל, מגלם את כל התכונות האצילות אותן מחפש הקורא בגיבורי ספרי ההרפתקאות. לא פלא שצמד ההרפתקנים, וינטו ויד הנפץ, הפכו להיות גיבורי המערב הפרוע הידועים ביותר בספרות העולם.
    קרל מאי, צעיר משכיל, שאפתן ובעל דמיון מפותח, מצא מפלט מקשיי היום יום בכתיבה על ארצות אקזוטיות שעדיין היו מסתוריות וצופנות סוד. בין דפי ספריו צייר קרל מאי דמויות מרשימות, רקם הרפתקאות מרתקות ורשם סיפורי עלילה שכבשו את לב הקוראים, ובעיקר הקוראים הצעירים.
    קרל מאי היה סופר ספרי ההרפתקאות הנפוץ ביותר באירופה בסוף המאה ה–19 ותחילת המאה ה–20. רבים מספריו, ובעיקר אלו שתיארו את המערב הפרוע בארה”ב ובהם כיכבו הרפתקנים לבני עור כיד–הנפץ ויד–האש ואדומי–עור אצילים כוינטו, תורגמו לעשות שפות והודפסו במיליוני עותקים. דורות של קוראים — ביניהם בני ארה”ב עצמם — ראו מול עיניהם את המערב הפרוע בתמונות שלמדו מספריו של קרל מאי… תמונות שתיארו מקומות שכף רגלו לא דרכה בהם.

    סדרת הספרים בהם מככב וינטו, המונה ארבעה כותרים, היא סדרת ההרפתקאות הנמכרת ביותר באירופה בכל הזמנים.

    עוד על הסופר :
    קרל פרידריך מאי נולד בשנת 1842 בסכסוניה (מאוחר יותר חלק מגרמניה) ומת בשנת 1912 בגרמניה כסופר הפורה והנפוץ ביותר באירופה. חייו היו מלאי תהפוכות, עליות ומורדות. אולם כל חייו שאף לממש את כישרונו הן בתחום הכתיבה והן בתחום הנגינה וההלחנה, תחום שגם בו הצטיין.
    קרל מאי נולד למשפחת אורגים ענייה וסבל מעיוורון עד גיל חמש, אז חזר אליו מאור עיניו. בבית הספר התגלה כישרונו המוסיקלי והוא למד נגינה על מספר כלים. כישרון מוסיקלי זה גם הוציאו לרחובות, שם הרוויח כסף כנגן. יחד עם זאת לא זנח את לימודיו והכין עצמו להיות מורה.
    אלא שאירועים שונים הביאוהו במקום לבית הספר… לבית הסוהר! בהיותו בן 14 הואשם כי גנב מספר נרות והושעה מלימודים. כשהומתק עונשו והוחזר לבית הספר וכעבור זמן קצר הואשם שוב כי גנב מטבעות מארנקו של תלמיד אחר, והפעם ישב מספר שבועות בכלא. כשהשתחרר החל להעביר שיעורים פרטיים וחזר לנגן ברחובות, ולהשלמת הכנסה ביצע גניבות ומעשי מרמה.
    בשנת 1865 נשפט למאסר של ארבע שנים. התמזל מזלו והוא עבד בספריית בית הכלא, קרא ללא הרף והחל לרקום תוכניות להיות סופר. אולם לאחר שהשתחרר חזר לגניבות ולמעשי מרמה, ובשנת 1870 חזר אל מאחורי הסורגים, לרצות ארבע שנים נוספות של מאסר.
    בשנים אלו המשיך לקרוא מגוון רחב של ספרים. הוא הכיר בכלא אסיר שמיתן את מרדנותו ואת זלזולו בחוק והשפיע עליו להכיר את הדת הנוצרית–קתולית לעומק.
    בשנת 1874 שוחרר קרל מאי מהכלא וחזר לבית הוריו, ושם התיישב ליד שולחן הכתיבה, נחוש בדעתו לממש את חלומות הכתיבה שלו. באותה שנה כבר נדפס ספרו הראשון, “סיפורה של רוז ארנסטל” ובעקבות כך החל קרל מאי לעבוד גם כעורך ספרותי. הוא כתב סיפורי מסעות קצרים — כולם מבוססים על מקורות שקרא, ללא שיצא מגבולות סכסוניה. בשנת 1878 עבר לדרזדן עם חברתו, עימה התחתן בשנת 1880. הוא ראה בכתיבה מקצוע וניסה להתמקד בכתיבת סיפורי הרפתקאות.
    קרל מאי פירסם את סיפוריו וספריו בשמות בדויים רבים, כעשרה במספר. אולם למרות שפע שמותיו הספרותיים ושפע כתביו, עדיין לא זכה לגמול כספי ראוי, למרות שספריו נפוצו בעותקים רבים ותורגמו לשפות שונות. רק בשנת 1892, כאשר החל לפרסם סדרת ספרים תחת הכותרת “הרפתקאות מסע”, זכה לגמול כספי ראוי. בסיפורי מסע אלו, שרובם סבבו סביב מסעות לאפריקה ולאסיה, כבר מופיעה דמותו של יד–הנפץ שמאוחר יותר הופיעה גם בסיפורי המערב הפרוע.
    קרל מאי הזדהה עם הדמויות עליהן כתב עד כדי כך שסיפר כי היה נוכח בהרפתקאותיו של יד–הנפץ בעצמו. בדותות אלו הכתימו את שמו. הוא הצטלם בדמותו של יד–הנפץ (ומכר את תצלומיו לכל דורש). בשנת 1895 גילה בית אותו כינה “וילת יד–הנפץ” וטען כי היה שייך בעבר לגיבורו הספרותי.
    בשנת 1899 יצא קרל מאי לראשונה למסע הרפתקאות של ממש ממצרים – הוא ביקר גם בארץ ישראל – ועד סומטרה עם אישתו וזוג ידידים, (קלרה וריצ’ארד פלוהן). זה היה מסע שארך שנה ומחצה, וקרל מאי לווה על ידי משרת אישי בן המזרח. במהלך המסע סבל מהתמוטטויות עצבים, אולם זכה בידידותה של קלרה. היומן שכתב במהלך המסע שימש אותו לכתיבת ספרי הרפתקאות מסע נוספים.
    בשנת 1903 התגרשו קרל ואישתו אמה, גירושים שהייתה כרוכה בהם גם שערורייה. קרל מאי הואשם כי הציג את עצמו כבעל תואר אקדמי שהתגלה כתעודה חסרת ערך שהנפיק מוסד כלשהו תמורת תשלום.
    באותה שנה התחתן קרל מאי שוב… עם קלרה פלוהן שהתאלמנה קודם לכן. בחברתה ערך מסע בחוף המזרחי של ארה”ב בשנת 1908. הוא מעולם לא הרחיק לכיוון מערב. רשמים ממסע זה מופיעים בספר הרביעי בו מככב גיבורו וינטו.
    סיפורי המערב הפרוע של קרל מאי שגיבוריהם וינטו, הפרא האציל, ויד–הנפץ, הדמות שקרל מאי שאף להידמות לה, הם המפורסמים בספריו. דמותו של יד–הנפץ מופיעה גם תחת השם קארה בן נאמסי בסדרת ההרפתקאות הידועה לא פחות שלו המתרחשת באימפריה העותומנית, בעיקר במדבר סהרה.
    סדרת הספרים במרכזה ניצב וינטו התפרסמה לראשונה בשנת 1893. באותה שנה נדפסו בזה אחר זה שלושה ספרים. הספר הרביעי בסדרה התפרסם בשנת 1910. אולם דמותו של וינטו מופיעה גם בספרים נוספים.
    דמותו הציורית של וינטו, הפרא האציל, היא שהוליכה את פירסומו והצלחתו של קרל מאי בארצות אירופה. עוד לפני פרסומה של סדרת “וינטו” החלו לתרגם את ספריו לשפות שונות, כשהראשונה הייתה השפה הצרפתית בשנת 1881. מאז הופיעו תרגומים של ספריו בעשרות שפות, כולל שפות כמו לטינית, אספרנטו ויידיש ומהדורות בכתב ברייל. בשנת 1960 קבע ארגון אונסק”ו כי קרל מאי הוא הסופר הגרמני המתורגם והנפוץ ביותר בעולם.
    עם הצלחתו ופירסומו של קרל מאי, החלו להוציא מהדורות חוזרות של כתביו, והפעם תחת שמו האמיתי (שנרשם גם כשם מסחרי שאין לאיש זכות להשתמש בו לפרסום ספרים).
    השפעתו של קרל מאי על קהל הקוראים האירופאי הייתה עצומה. חלומותיו ודימיונו פתחו בפני בני אירופה עולמות חדשים. סיפורי ההרפתקאות המשולבים בתיאורים מאירי עיניים איפשרו לקוראים להכיר את העולם שמעבר לגבולות עירם או מדינתם. למרות שקרל מאי כתב על מקומות בהם לא היה מעולם, התבססו ספריו על מקורות וספרים שונים. אף שההרפתקאות דמיוניות כולן, הרקע והעובדות ההיסטוריות והגיאוגרפיות תואמים ברוב הספרים את המציאות.
    אחד ממעריציו של קרל מאי היה לא אחר מאשר הפיזיקאי אלברט איינשטיין שכתב: “כל ילדותי הייתה תחת השפעתו (של קרל מאי). אפילו כיום אני פונה לספריו כשאני רוצה למצוא מרגוע לנפשי…”
    בשנות השמונים של המאה שעברה התחדשה ההתעניינות בספריו של קרל מאי, ובעיקר באלו שבמרכזם וינטו ויד–הנפץ. סרטי קולנוע וטלוויזיה הביאו את דמויותיהם לכל בית ובמספר שפות הפכה המילה “וינטו” למילה מקובלת לציון “ראש שבט אינדיאני” במילונים.
    ספריו של קרל מאי נמצאים בראש רשימת רבי המכר “של כל הזמנים” גם כיום במדינות כגון הולנד, בלגיה, דנמרק, גרמניה, הונגריה, צרפת, צ’כיה ובריטניה. החל משנת 2001, שנה בה החלו להדפיס מהדורות חדשות של ספריו בהוצאת נאמסי שמרכזה במדינת דקוטה הצפונית, חוזרים ספריו לרשימות רבי המכר גם שם.
    בשפה העברית היו מהדורות של ספריו שהתפרסמו בחלקה הראשון של המאה העשרים, חלקם בעיבודים מקוצרים.

  10. עמית כהן כתב לי :
    אני מחפש נואשות אחרי פרט מסוים, שקשור לספרי “יד הנפץ” של קארל מאי. במהלך החיפוש הגעתי לפוסט המרתק והמושקע שלך.
    אני מנסה למצוא את שמות הסוסים של וינטו ושל יד הנפץ, כפי שתורגמו לעברית. בגרסאות באנגלית הסוסים נקראים “רוח” ו”ברק”, אבל אני לא יודע אם כך הם תורגמו לעברית.”
    התשובה היא שלפחות בספר “וינטו ” בתרגום נח מן בהוצאת רמדור בשנות השישים שמות שני הסוסים אכן תורגמו כ”ברק ” וכ”רוח “.
    ייתכן שבתרגומים אחרים השמות היו שונים אבל זה דורש בדיקה.

  11. יוסף ענבר כותב לי:
    אלי שלום
    קראתי בעניין רב מאמר שלך על קארל מאי.
    קראתי את ספריו בילדותי ואני רוצה לחזור ולקרוא אותם.
    אני מחפש רשימה של ספריו בסדר הכרונולוגי הנכון בהתאם להתפתחות העלילה.
    האם תוכל להמליץ על סדר הקריאה הנכון?”
    תשובתי :
    הסדר הכרונולוגי הוא בעיה.
    אין כזה אצל קרל מאי.
    יש את הספר הראשון שלו “וינטו ” שבו מובאת עלילה בסדר כרונולוגי מהפגישה בין “יד הנפץ” והאינדיאני ווינטו ועד מותו של וינטו. .
    ושאר הסיפורים שלו מתרחשים אי שם בזמן שבין חלקי “וינטו”.מתי בדיוק זאת בעיה גדולה.
    בכל אופן הספרים האחרונים והמסיימים בסדרה ללא כל כל ספק הם “יורשי וינטו ו”צוואת וינטו ” ועליך לסיים איתם.”יד הנפץ ” הוא אדם זקן במהלכם.
    לעומת זאת יש סדר כרונולוגי ברור מאוד בסיפורי “קרה בן נמסי ” ומסעותיו במזרח הקרוב.כל ספר ממשיך ספרים קודמים בסדרה והמדובר במסע ארוך שכל ספר מתאר שלב אחר שלו.. ניסיתי להביא את הסדר הכרונולוגי ברשימת הספרים של מאי למעלה .אבל עדיין איני בטוח שעמדתי עליו בדייקנות.את זה צריך לברר אצל הגרמנים חובבי קרל מאי.

  12. ספר חדש של קרל מאי בעיברית :”וינטו האביר אדום העור”
    http://www.ybook.co.il/winnetou_2
    זהו ההמשך של “וינטו הפרא האציל” שיצא לאור בשנה הקודמת בהוצאת אסטרולוג והוא מבוסס על הספר הראשון והמפורסם ביותר בסדרת ספרי וינטו שמורכב מארבעה חלקים שונים. אסטרולוג מתכוונת כנראה לפרסם את כולם בשלמותם בתרגום המלא ביותר של הספר מאז שנות השישים.
    “תקציר הספר : יד הנפץ, אותו צעיר שהגיע מאירופה, היבשת הישנה, אל היבשת החדשה של אמריקה והמערב הפרוע, יוצא ללכוד נוכל רב מזימות. אולם עד מהרה מפגיש אותו תפקיד הבלש שנטל על עצמו עם האחים לדם שרכש במערב – ובראשם וינטו, הפרא האציל. צמד הגיבורים, וינטו ויד- הנפץ, מאחדים כוחות הן כדי להילחם באויביו של ראש השבט האינדיאני האציל, והן כדי ללכוד את אויבו של יד-הנפץ.
    בספר השני בסדרת הרפתקאות וינטו ויד-הנפץ ההרפתקאות יותר נועזות, האויבים יותר חזקים והסכנות מוחשיות עד אימה…חיים ומוות תלויים בחוט השערה! האם יצלחו גיבורי המערב הפרוע גם מסע נועז ומדהים זה? מהאם ישמרו על קשר הדם שקשרו ותוארו בספר “וינטו, הפרא האציל”?
    .
    אנחנו מחכים לכרכים הבאים.

  13. לפניכם סיפור קומיקס על פי סיפורי קרל מאי שכתב וצייר דיקשטיין במגזין קצר הימים של הוצאת “רמדור ” הרפתקות לנוער”. מגזין זה שיצא לאור ב-1965 בשלושה גליונות/
    דיקשטיין השתמש בציורים האלו ובדמויות המתוארות בהם עבור סדרת ספרים שנקראה “סדרת קרל מאי שיצאה לאור בהוצאת “נרקיס ” הוצאה מתחרה ולא הייתה קשורה כלל לקרל מאי למרות שמה הביאה את סדרת ג’ורג’ שיפינג איש המערב מאת “ארצ’יבלד ברמן (שם בדוי של הסופר הישראלי מירון אוריאל ).

    בשנות השבעים יצא לאור בעברית גם סדרת קומיקס נוספת על פי מאי בהוצאת “אריה ” אך היא הייתה תרגום מסדרה בלגית .

    הסיפור הנ”ל של דיקשטיין הוא העיבוד הישראלי המקורי היחיד הידוע לי של סיפור קרל מאי לקומיקס עברי.
    והנה הוא לפני חובבי קרל מאי שבינכם לאחר 50 שנה של שכחה למרבית הצער הסיפור לא יגיע לסיום ברור לאור סגירת כתב העת לאחר שלשה גיליונות.

    http://www.no-666.com/2015/01/07/%D7%99%D7%93-%D7%A0%D7%A4%D7%A5-%D7%95%D7%95%D7%99%D7%A0%D7%98%D7%95-%D7%95%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%A7%D7%A8%D7%9C-%D7%9E%D7%90%D7%99-%D7%91%D7%92%D7%A8%D7%A1%D7%AA-%D7%90%D7%A9%D7%A8/

  14. מאמר של רון מייברג שהופיע ב”מעריב ” וכמה פרטים בו לקוחים ישירות מהמאמר שלמעלה :
    מערבוני קרטופאלאך :זכרונות מהסופר הגרמני הפופולארי בכל הזמנים :
    אלברט איינשטיין, פרנץ קפקא, הרמן הסה והמעריץ המטריד ביותר– היטלר, כולם קראו כל מילה שלו על “יד הנפץ” וחברו וינטו. סיפורו של קרל מאי, שכתב על המערב הפרוע ומכר מיליוני עותקים, אבל לא היה שם ולו לדקה
    http://www.maariv.co.il/landedpages/printarticle.aspx?id=460293
    אלה מאיתנו שנותקו מחבל הטבור המטפורי של הוריהם באמצע שנות ה-60 ושהאזינו ברצינות המתבקשת להוראות ההתנהגות הבטוחה בדרכם הבתולית והמהוססת לבית הקולנוע “אורדע” ברחוב ביאליק ברמת גן, לא ישכחו את הרגע המשכר עד יום מותם. אני ודאי טועה בכמה אגורות לכאן או לשם, אבל הצגה יומית, חצי מנת פלאפל בלונדי בניחוח אשכנזי עם פרוסות מטוגנות ופריכות של תפוחי אדמה ברביכה, טחינה דלילה, חריף אנמי וגלידת אמבטיה שכשמה כן הייתה, שני כדורי גלידה בוופל יצוק בצורת אמבטיה מיניאטורית, עלו חצי לירה. אוטובוס לא נכלל בחשבון, שכן מרחוב מודיעין פינת הרוא”ה היה “אורדע” במרחק הליכה, שגם בעניינו היו לנו הוראות הפעלה מובהקות.

    הזיכרון האינסטינקטיבי של חובבי הקולנוע בהתהוות, היינו בני 10 בערך, מעלה באוב את הסרטים שנצרבו בזיכרון ללא מאמץ: צ’רלי צ’פלין, לורל והארדי, “טרזן” עם ג’וני ווייסמילר ובסטר קיטון. אבל פשפוש שקדני ומאתגר יותר מעלה את המערבונים הקצרים של אותם ימים ששמותיהם השתבשו ודהו בתודעה והתבלבלו – ללא סיוע לקסיקוני – עם ה Pulp Fiction של זמננו: בוק ג’ונס, הטקסס ריינג’ר ביל קרטר וידידו האדמוני רד בושרד, טום מיקס והצמד המפואר של כל הזמנים, וינטו, המנהיג האינדיאני האציל וידיד נפשו “יד הנפץ”.

    אם אין די בכך שיצירות המאצ’ו הנהדרות הללו שוכנות בפלונטר דביק במה שנותר בגילנו המופלג מהזיכרון שחרך אז כלהביור, שנים מאוחר יותר למדנו שהסלט הקולנועי ספרותי המוקפץ הזה־ היה שעטנז שלועג לאינטליגנציה של תרגומים אותנטיים של יצירות מיובאות – לצד ספרות זולה שנולדה במוחם הקודח של בכירים מעיתונאי התקופה שכתבו חוברו קטנות. הקליינטיות החרופות ביותר של הספרונים הדקים היו מספרות שאליהן נשלחנו לעתים תכופות. הספרונים סרגו את עלילות מצ’יסטה, פטריק קים, בוק ג’ונס (על הסטלאגים לא נדבר עתה) ותרגמו את “טרזן” מאת אדגר רייס בורוז שאת הזכויות ליצירות רכשו מו”לים קורקטיים עד שחשו שהשקיעו די ונתנו דרור לאורוות הסופרים שלהם לנפק טרזנים ואחרים משלהם.

    אלה היו ימים נהדרים בכל קנה מידה שהוא. ישראל הייתה ריבה צעירה, דקת מותניים, זקורת חזה ונחשקת, טרם כבשה את השטחים שנתקעו בגרונה לרוחב, לא לבלוע ולא להקיא. על בית הקולנוע שמר סדרן ישיש, לרוב ניצול שואה, שביד אחת הכין פופקורן ובשנייה הסתובב בין השורות של מושבי העץ הלא מרופדים עם פנס קטן שהאיר את סביבותיו באור דלוח. מזליסטים כמוני, שלהוריו היו חברים מהצנטרום של מוקדי העשייה והכוח במדינה, היו נאספים לימי הולדת בקומה העליונה של בניין גבוה על פסגת רחוב הקשת ברמת גן. שם הקרין חייל מבסיס הקשר בפיקודו של סא”ל ארנון איתן שאמי הייתה מזכירתו, סרטי 16 מ”מ מרשרשים שלא שרדו הקרנה אחת ללא שהצלולויד נתקע במקרנה, ואז צפינו בסצינה האהובה עלינו ביותר: שריפתו בלהבה כתומה של הצלולויד תחת חומה של נורת ההקרנה הרותחת.

    לרחוב הקשת היו נכנסים מביאליק ליד קולנוע “אואזיס”. העלייה במכונית הייתה אחת התלולות בארץ, ולא כל מכוניות הטרנטה שבהן נהגו הורינו עמדו באתגר. בקיץ היינו תלויים כקופים על ענפי העצים הגבוהים מעל קולנוע “אמפי”, נזהרים שלא להרפות מאחיזתנו שעה שנקרענו מצחוק בסרטיו של לואי דה פינס. משפחת רוזנבלום של אדם ברוך התגוררה בבית פרטי מול המבנה המונוליטי המאיים של שגרירות ברית המועצות בישראל עם האנטנות של הקג”ב על גגה, עד פינויה המזורז במלחמת ששת הימים. אבל מהשטיח בחדר המגורים של משפחת איתן אני זוכר בעיקר את מערבוני הקרטופלאך על פי ספריו של הסופר הגרמני קרל מאי, שעלילתם הייתה תמיד גרסה זו או אחרת של הידידות האמיצה בין “יד הנפץ”, הקאובוי בהיר השיער ממוצא גרמני, לבין וינטו, הצ’יף שהתנהגותו האצילה הייתה חלק מהגדרת הגרמניות את האדם העליון. זאת הייתה אחת החוויות המעצבות של ילדותי, בעיקר משום שהטובים ניצחו והצמד הקרבי התגבר על כל האתגרים ולא פחות חשוב- כי לא ידענו אז שקרל מאי, מהסופרים הגרמנים הפופולריים של כל הזמנים, היה נוכל חביב, בדאי מהליגה העליונה, שהמציא את המערב הפרוע מבלי שעזב את גרמניה וטרם ביקר באמריקה, שבילה 12 שנים מחייו בכלא ושבשנת 2012 חגגו מעריציו ברחבי העולם ברוב פאר והדר פומפוזיים את יום השנה המאה למותו.

    ***

    בשנת 2012, בעקבות כתבות בכמה מהעיתונים החשובים באמריקה, התוודעתי למי ומה היה קרל מאי, ובאותה הזדמנות חגיגית התחייבתי לרדת לסוף דעתו ולהיקפה המבהיל של התנועה הסוגדת לפועלו הספרותי של קרל מאי. פועלו נחוג בפסטיבלים המוניים במחוז הולדתו בסקסוניה, גרמניה, שם נאספים מעריציו ושומרי הגחלת, מתחפשים לבוקרים ואינדיאנים במחלצות מוגזמות שאיש מעולם לא לבש, עם מדי עור ופרנזים לבוקרים ואזורי חלציים טרזניים לאדומי העור שנראים מגוחכים במיוחד על גרמנים מבוגרים ועבי מותניים. סרטיו מוקרנים במוזיאונים על שמו בגרמניה ובאמריקה וכולם שותים מי אש עד אובדן־עשתונות, נאספים ל Pow wows סביב למדורה, מתקשטים בתכשיטי טורקיז כחולים ומתרוצצים בבאדן וויטמברג ובשלזוויג הולסטין מחופשים לקומנצ’ים ואפאצ’ים.

    זו תעשיית בדאים ענפה המבוססת על העובדה שמאה מיליון עותקים מספריו של מאי נמכרו בעולם והיא נתמכת בהוצאות מחודשות, בהקרנת כל הסרטים המבוססים על ספריו ומי שיכולים מלהטטים על סוסים גרמניים עבים ושעירי רגליים ומתגוררים בטיפי’ז. אלדורדו, התוספת האחרונה לפנטזיה המתמשכת, הוא אתר דמוי המערב הפרוע שהוקם מחוץ לטמפלין, עיר הולדתה של קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל. וכל זה מבוסס על דמיונו הפורה של קרל מאי (1912 1842), שבין מעריציו הבולטים היו הקייזר ווילהלם ה-2, אלברט איינשטיין, אלברט שווייצר, פרנץ קפקא, פריץ לאנג, הרמן הסה ומעריצו המטריד ביותר – אדולף היטלר.

    מדובר בחבורה מכובדת ביותר, מהמוחות הקודחים, הפוריים והגאוניים ביותר של המאה ה-20, אנשים שהקדישו את חייהם לריפוי ילדים חולים באפריקה, להמצאת תורת היחסות ופצצת האטום, לעיצוב הקולנוע ושניים מהסופרים היותר מיתיים בעת החדשה. וינטו, מנהיג אינדיאני מפוברק, אנטי ארי באופן מפגיע, הוא מגיבורי התרבות הגדולים של גרמניה. אם נדלג לרגע על ים של זמן ועובדות, בהפוך על הפוך כפול ארבע, גרמניה נהתה אחרי שוועתם של האינדיאנים שנטבחו באופן שיטתי בידי האמריקאים הלבנים בדרכם מערבה, בחיקוי האמריקאי המוצלח ביותר לג’נוסייד, נכלאו בשמורות שבהן מתו מרעב וממחלות אחרי שכל ההבטחות שניתנו להם בידי נשיאים אמריקאים מכובדים הופרו. מה שמוביל לשאלה בדבר השפעתו של קרל מאי על האופן שבו תפסו הגרמנים את אמריקה במאה שבה נלחמו נגדה פעמיים במחיר מופקע בחיי אדם משני הצדדים.

    בגרסה הקולנועית הפופולרית של עלילות המערב של קרל מאי כיכבו שני שחקנים גרמנים: לקס ברקר בתפקיד “יד הנפץ” ופיר ברייס בתפקיד וינטו. ברייס לא התנשא מעל תהילת וינטו, אך ברקר, שכולו גרסה אפקטיבית וארוזה יפה של האדם הלבן במיטבו, הגיע להוליווד, נישא לשחקנית החורכת בשער הפלטינה לנה טרנר, דילג מתפקיד הקאובוי המתורבת והיה אחד מהשחקנים הבולטים שאיישו את דמותו של טרזן, פיקציה ממתודה אחרת, נאשם על ידי בתו החורגת ובתה הטבעית של לנה טרנר בהתנכלות מינית סדרתית ונאלץ לשוב לגרמניה אחרי ששמועות שלא הוכחו מיקמו אותו כאוהד המפלגה הנאצית והיטלר, מכשלה פוליטית שאפילו “יד הנפץ” טרזן לא הצליח לשרוד.

    אין זה משנה שקרל מאי היה פציפיסט בתפיסתו ומת לפני שהרב”ט האוסטרי המתוסכל השתתף במלחמת העולם הראשונה שבה אימץ את תיאוריות ההתפשטות שלו והשתלטות גרמניה על העולם. די היה בעובדה שהיטלר היה מאוהדיו החרופים ביותר וקרא בלהיטות את כל ספריו כדי לייחס למאי את האידיאולוגיה שעזרה בהגדרת אישיותו של היטלר. בסצינה קולנועית שלא התרחשה באמת, שוו בנפשכם את מאי אחראי לתפיסת עולמו של היטלר בקשר לאמריקה ולשנאה להתנכלותם לטוהר הגזע האינדיאני, כאשר במאית הבית שלו לני ריפנשטאל מעניקה לו במתנה את ז’אנר סרטי ההרים שבו כובשים גרמנים שריריים ועירומים פסגות מושלגות ומעל לכל מרחפת המוזיקה הכוחנית והשמיימית של ריכרד וגנר.

    על השאלה מדוע לא הוחרם קרל מאי בישראל כפי שהוחרם וגנר אין לי תשובה. אולי משום שאף אחד לא התייחס ברצינות לחוברות הצנומות שראו אור בעברית על המערב הפרוע. אולי משום שכילדים השארנו אותן מאחורינו בגיל צעיר יחסית. ובעיקר משום שמאי היה שרלטן אפי שרימה את מיליוני קוראיו כאשר כתב בגוף ראשון על אירועים מסמרי שיער שבהם השתתף במערב הפרוע מבלי שעזב ליום אחד את ביתו בסקסוניה. עסקינן ברמאי, פושע קטן, שודד בנקים, פורץ שנכנס ויצא מבתי כלא חלק נכבד מחייו אך התהדר בעת ובעונה אחת בדוקטורט, שידע לדבר “ 120 שפות ודיאלקטים שונים” ושנחשב בעיני שבט האפאצ’ים ליורשו הרשמי של וינטו שהיה מנהיגם ש-35,000 לוחמים. בדיוק סוג הממבו ג’מבו שיכול היה לשבות את דמיונו הפרוע של היטלר. היו שהפריזו מעבר לכל מידה של טעם טוב וראו דמיון בולט בין יצירותיהם של מאי וקפקא. משהו בדבר מלחמתו של האדם הקטן בכוחות גדולים ממנו. מאי כ”סוחר חלומות” וקפקא כ”סוחר סיוטים”.

    ***

    מאי היה הילד החמישי במשפחה ענייה ובה 15 ילדים, והוא נמעך בילדותו בין הצפיפות בבית לאתגרי הקריירה שהוטלו עליו בידי אביו. למרות מצבו האובייקטיבי הקשה היו שאיפותיו גדולות. הוא תכנן לטייל בעולם, לחוות הרפתקאות באתרים אקזוטיים ולהיות איש חשוב. בגיל 19 סיים את לימודיו באוניברסיטה ובחר בהוראה. הוא היה אנוכי ומרוכז מדי בעצמו כדי ללמד ופוטר. פיטוריו הובילו לשישה שבועות מאסר ולעבירה הראשונה שלו. כדי לקיים את טעמו המשובח בבגדים, אוכל ונשים, הידרדר מאי לחיי פשע שבהם נבלעו שנותיו כאדם צעיר. ארבע שנותיו הראשונות בכלא ובו ספרייה קטנה של 2,000 ספרים, רובם היסטוריה, עיצבו את השראתו והשיקו את קריירת הכתיבה שלו כמי שנלחם עם נמרים במזרח הרחוק ולצד האינדיאנים במערב הפרוע מבלי לעזוב גרמניה.

    לא ברור כיצד אף אחד לא קרא תיגר על אמיתות ספריו הראשונים, אבל זה חזר אליו מאוחר יותר כבומרנג נושא ריבית. ב-1868 פגש אב ובנו מפיטסבורג, פנסילבניה, שהזמינו אותו לאמריקה כמורה פרטי לבן הצעיר. הוא הגיע לברמן במטרה לעלות על ספינה מערבה, אבל ללא דרכון חסמה המשטרה את דרכו. הספינה הפליגה בלעדיו. מפגשו האותנטי היחיד עם שגריריו הנודדים של המערב האמריקאי היה ב-1890, כאשר מופע הבוקרים והאינדיאנים הפופולרי של באפלו ביל הגיע לסיור בגרמניה. על סמך מראה עיניו בפנטזיה האורקולית של וויילד ביל כתב מאי את המערבון הראשון שלו “וינטו” ב-1893. הוא מכר שישה מיליון עותקים ותורגם ל-25 שפות כולל אנגלית. הספר נמכר טוב גם באמריקה.

    עם התגברות הנביעה הספרותית שלו ואחרי שמומחים לעניין החלו מזהים טעויות בלתי סבירות בכתביו, בעיקר גיאוגרפיות, התנפלה עליו העיתונות הגרמנית. בהתחלה בחר בשתיקתו של מי שצוחק כל הדרך לבנק, אך בהמשך, בהיותו בן ערובה של יהירותו, פצח בסדרה של תביעות דיבה גרנדיוזיות נגד משמיציו. את המחצית השנייה של חייו בילה בחיק המשפחה הדקדנטית שהקים, בתיו הרבים, נשותיו החוקיות והלא חוקיות למרות שמועות על היותו הומוסקסואל, ובעיקר בבתי משפט שבהם תבע את כבודו האבוד. להגנתו טען כי ביקר באמריקה 22 פעמים שונות, אך בחקירה נגדית בבית המשפט הסתבר שאמריקה היה שמו של כפר קטן בסקסוניה. לאמריקה האמיתית, לבוסטון, הגיע פעם אחת בלבד ב-1908, אחרי שכתב את כל ספרי המערב הפרוע שלו.

    ***

    לקס ברקר כיכב בשישה סרטי “יד הנפץ” בין השנים 1968 -1963 בתפקיד Old Shatterhand. במערבונים של ברקר השתתפו גם אלה זומר, קלאוס קינסקי והרברט לום (המפקח דרייפוס מסרטי “הפנתר הוורוד”). ב- 1965 החליף אותו השחקן סטוארט גריינג’ר בתפקיד Old Surehand. אלה היו מערבונים סוג ב’ שהחלו צוברים תנופה באירופה באותן שנים, בעיקר תחת שרביט הבימוי של סרג’יו ליאונה האיטלקי שגייס לטרילוגיית “האיש ללא שם” את קלינט איסטווד. בתחום אחד סירב מאי לוותר על הפרטים הקטנים ביותר. גיבוריו הפיקטיביים היו חמושים בכלי נשק חדשים, שחלקם היו אמיתיים וחלקם פיקטיביים. על פי מאי, ירה רובה ההנרי של “יד הנפץ” מאה כדורים בדקה, הייתה לו מחסנית של 25 כדורים והוא היה מדויק מעל 1,500 מטר. הכדורים היו כה קטנים ש”יד הנפץ” היה מסוגל לשאת לקרב 1,728 מהם על גופו. הנתון המדויק היחיד היה עובדת קיומו של רובה בשם הנרי בעל טווח ארוך ומדויק. השאר היה המצאה נוספת של קרל מאי.

    סגידתו של היטלר לכתבי מאי הייתה כה טוטלית, עד שבעת המצור על סטלינגרד, כאשר הגנרלים שלו היו נצורים על ידי כוחות סובייטיים עודפים, הורה להם היטלר בפקודות הקרב שלו לקרוא את ספרי קרל מאי וללמוד כיצד ניהלו לוחמיו האמיצים קרב נטול תקווה. בסגידתו למאי נהנה היטלר מרוח גבית של הרמן הסה (“סידהרתא”), הסופר שהעמיד דורות של צעירים גנובים וקרועי עיניים, שאמר על מאי שהוא “המייצג המבריק ביותר של סיפורת מקורית- סיפורת כמימוש משאלת לב”.

    שאריות מספרייתו האישית של היטלר, 1,200 ספרים מתוך 16,000, נמצאות בספריית הקונגרס האמריקאי. ממחקר שנערך על הספרים שהיטלר קרא ואהב, עולה שספרות המערב הפרוע, כולל סופרים אמריקאים כמו זיין גריי ואוון וויסטר, הייתה אהובה עליו במיוחד. וכמובן כל כתביו של קרל מאי. בתגובה על הספר הראשון שקרא מאת מאי כתב היטלר: “הספר הראשון שקראתי מאת מאי היה ‘מסע במדבר’. הספר הימם אותי והתנפלתי עליו בילדותי וקראתי בשקיקה, מה שגרם לירידה משמעותית בציוני בבית הספר”.

    את התזה הקושרת בין עולם הדמיון של מאי לתפיסת עולמו החולנית של היטלר, תומך הסרט “קרל מאי” (1947) מאת הנס יורגן סיברברג, שהוא חלק מהטרילוגיה הגרמנית של סיברברג שבה מופעים גם “לודוויג, רקוויאם למלך בתולי” (1972) ו”היטלר שלנו – סרט מגרמניה” (1977) , אפוס מקומם ומתיש בן שבע וחצי שעות. הטרילוגיה הזאת- גם כאשר היא טוענת למטרה הפוכה- היא מסוג האפולוגטיות הגרמניות המודרניות המנסות למקם את היטלר והנאצים בהקשרים שאמורים להקל על הצופה לעכל ולהבין. מתוך קברו הפתוח נושא היטלר דיון תיאורטי במעשיו ומטרותיו ושרבובו של “קרל מאי” לטריומוורט הלא קדוש הזה גורם לו נזק רטרואקטיבי. שלוש השעות של “קרל מאי” בלתי ניתנות לצפייה. זה סרט נייח, מפוטפט למוות, מלא בעצמו ובאישיותו התגרנית של מאי, המצליח לגרוע ממנו את חלק מהחן השקרי המסוים שהיה לוינטו ול”יד הנפץ”. במובנים רבים, הדיון בפועלו ובהשפעתו של קרל מאי רק החל.

    ronmaiberg@hotmail.com

  15. יד הנפץ בכותל המערבי :
    מאמר מאת מיכאל דק שהופיע ב”הארץ ” ב-2008
    http://www.haaretz.co.il/literature/1.1367794
    המאסרים. האנטישמיות. אמנות הסיפור. הילדות הקשה והאמונה באלוהים. קרל מאי מבקר בירושלים ומדבר על הכל. ראיון דמיוני, אבל לא לגמרי

    מה לא אמרו על הסופר הגרמני קרל מאי, שתיאר בצבעים עזים כל כך את המערב הפרוע בארצות הברית ויצר גיבור אגדי כמו “יד הנפץ” וינטו, שיצא להרפתקאות בין שבטי האינדיאנים ובמזרח התיכון? אמרו שמעולם לא יצא את גבולות גרמניה, שלא ביקר בארצות הברית ומעולם לא ראה אינדיאני מקרוב (שלא לומר מרחוק). אמרו עליו שהיה גנב ופושע סדרתי (ואכן, חלק מסיפורי ההרפתקאות שפירסם בכתבי עת שונים נשלחו ממאסריו בכלא). אמרו על מאי גם שהיה סופר רדוד, מנייריסט ואנטישמי, ולימים הפכו ספריו לחביביו של היטלר (היינריך מאן אמר, שליד מיטתו של פרחח שהפך להיות פיהרר, לא יכולים להיות ספרים אחרים, אלא ספריו של קרל מאי).

    אבל איש לא יקח ממנו את ההצלחה שידעו ספריו. מאי יצר סדרה ארוכה של ספרי מערבונים, שסיפקה הרפתקאות מסמרות שיער למעריצים ברחבי העולם, גם בישראל, עשרות שנים לפני “הישרדות”, או לפני שהבמאי סרג’יו לאונה שלח את קלינט איסטווד לשלוף אקדחים לצלילי המנגינה של “הטוב, הרע והמכוער”.

    אני ערכתי אתו ראיון דמיוני (אבל לא לגמרי) בעת שביקר בארץ ישראל ביולי 1899, בדרכו להודו. על סמך עזבונו הספרותי ומכתביו גיבשתי את האמור בראיון זה (ציטוטים ישירים הובאו במרכאות. ציטוטים משוערים נשארו בלעדיהן. וגם דברים מעניינים שאמר או כתב מאוחר יותר הוכנסו). ובכן, התיישבנו לשוחח במלון “פאסט” מחוץ לשער יפו בירושלים, שם שוכנים מאי ומשרתו המצרי סעיד חסן.

    מר קרל מאי, כבוד גדול בשבילנו לארח אותך דווקא כאן, דווקא עכשיו. אתה יודע שספריך מוכרים היטב בארץ הקודש?

    תודה רבה. במסעי עד כה נתקלתי בקוראים שלי בכל מקום וזה מחמם את לבי. כאן במיוחד, שהרי זו זירת ההתרחשויות החשובות של הנצרות ובמובן הזה זו מולדתי. הייתי כבר בביקור במושבה שרונה ובמושבות הטמפלרים וילהלמה והמושבה הגרמנית. מקסים. מי יודע, אולי יבוא יום ויתרגמו את ספרי לעברית, שפת הקודש, הרי גם בני אמונתכם העתיקה קוראים את ספרי בגרמניה.

    מתי יצאת למסע?

    עלינו על הספינה “פרוסיה” בגנואה, ב-4 באפריל 1899, וכעבור חמישה ימים הגענו לפורט סעיד. בקהיר שכרתי משרת נאמן שילווה אותי, ומובן מאליו שהוא יופיע בספרי בעתיד. ב-18 ביולי 1899 עגנה ספינתנו בחיפה.

    מה הרשמים שלך עד כה?

    “עלינו על הר הכרמל, ההר האהוב עלי כל כך מן המקורות, שם הרים הנביא אליהו את מבטו לעבר אלוהים. גם אני מביט אל עבר אלוהים – חיפשתי מזכרת לאהובי וגזמתי ענף של חרוב וזמורה של גפן – יומיים לאחר מכן יצאנו לעבר טבריה. בעונה זו של השנה פורשים אוהלים אווריריים או מתקינים סככות על הגגות, ושם ישנים בלילות. כשהגענו לטבריה שטנו למגדל ולכפר נחום בסירה על ימת נצרת (הכנרת, מ”ד). בדרך חזרה התפתחה סערה כזו שכמעט שקיפחנו בה את חיינו”.

    נשמע כמו הרפתקה מסוכנת.

    זה לא הכל, “ב-25 ביולי רכבנו בשפלת השרון – היו לנו סוסים טובים, אבל השמש היוקדת קפחה בלא רחם, על דרכנו נקוו מעיינות של מים בלתי ניתנים לשתייה, והדרך כה עלובה, עד כי הרוכב מרגיש בעצמותיו כל צעד מצעדי הסוס – אחר כך לנו במלון יהודי. לכלוך!!! לא הצלחתי אפילו להסתכל על האוכל ורק את הקפה לגמתי מכורח הנימוס”.

    מעניין, גם עמיתך האמריקאי, מארק טוויין, לא אהב את הקפה המקומי. הוא אמר עליו שהוא יורד בגרון כמו נייר זכוכית.

    חותם על כל מלה. בסוף הגענו ליפו. הו, כמה קיוויתי שהנה באה המנוחה.

    נו?

    מה פתאום. “אחרי יומיים שבהם לא ישנתי ולא אכלתי, שיכנו אותי בחדר מעל סלון ובו פסנתר, שעליו חבטו בלא רחם ובלא הרף – אמנם רציתי לכתוב… אבל בנסיבות אלה לא אוכל להמשיך לכתוב”.

    לפחות כאן, במלון “פאסט”, אתה מסתדר היטב. המנהל סיפר לי שאתה אפילו מדבר ערבית.

    אחד מגיבורי, קרה בן נמסי, יודע ערבית, כי הוא בן המקום. באשר לשאלה אם הוא בן דמותי, ואני דובר ערבית, הרשה לי להשאיר מעט לדמיונם של הקוראים. או לצטט מספרי “יד הנפץ”: “כל דמות שאני מכניס אני מוכרח לתאר בדיוק כמו שהיא, אחרת אני מעדיף שלא להכניס אותה בכלל.”

    אפרופו דמיון אתה מתאר את המערב הפרוע בצורה כל כך ריאליסטית. הייתכן שלא היית בארצות הברית, שמעולם לא ראית אינדיאני?

    וז’ול ורן היה על הירח? מי שיבדוק בקפידה ימצא די הזדמנויות לשהות לא קצרה שלי בארץ חיוורי הפנים. אבל אין לי עניין להיכנס לביקורת דרכונים עם קטני אמונה.

    אז היית באמריקה?!

    ספרי מדברים בשמי.

    מבקריך טוענים שהסיפורים שלך פשטניים ורדודים.

    בימים אלה התפרסמו בגרמניה שני מאמרים נבזיים נגדי. לא תהיה לי ברירה אלא לאחוז בכל האמצעים המשפטיים שברשותי, כדי לסתור את הדברים השקריים שנכתבו. מאשימים אותי גם שאיני נוצרי ואומרים שאני פרוטסטנטי המתחזה לקתולי. והרי מה שמעניין אותי זו הנשמה הנוצרית, ולא גישה זו או אחרת לנצרות.

    קרל מאי, אתה אנטישמי?

    זו עלילה כמו כל יתר העלילות. אל תשכח שאנחנו באירופה חיים היום בתקופה לא קלה מבחינתם של היהודים. אין לי מושג לאן זה יוביל, אבל תרשה לי להציג לפניך מכתב שכתבתי לילד יהודי מעריץ מ-13 באפריל 1906:

    “נערי החביב והטוב!

    ספרי מניעים אותך להתנצר? משמח אותי מאוד שספרי הרטיטו את לבך, אבל הרי אינך מכיר מספיק את דת אבותיך, ואת האמונה בישו עוד פחות…אני אומר לך כנוצרי חדור אמונה ובעל מצפון: דת אבותיך היא קדושה, נשגבה, אצילה ומורמת. צריך רק להכיר אותה ולהבינה. דת כזאת לא ממירים בשל כמה ספרים ועוד פחות בשל כסף או עסקים. הינך צעיר מדי וחסר ניסיון. רק בגיל מבוגר יותר… רוכש אדם את התובנה הדרושה כדי לקבל על עצמו המרה כזאת.

    אבל, בשם אלוהים, המשך לקרוא את ספרי! הם אינם מיועדים רק לנוצרים, אלא פונים לכל אלה שלנגד עיניהם ניצבות המטרות הנאצלות של האנושות. כי האמן לי, איש צעיר, אין איש יכול להיות נוצרי טוב או ישראליט (יהודי בגרמנית של סוף המאה ה-19, מ”ד), בטרם הפך, קודם לכל, להיות אדם טוב. היה חרוץ וטוב והאמן באלוהים! אתה שלו בכל עת, אתה בנו.

    היה ישר כלפי אביך ומסור לו ברכות ממני! וכתוב לי פעם שוב!

    שלך,

    קארל מאי”

    אדוני העיתונאי, האם זה מכתב של אנטישמי?

    אבל יש לך ספר בשם “יהודה איש קריות והשטן”, ובכתביך מופיעות דמויות חמדניות כמו יאקוב זילברשטיין ובתו יהודית, שלא בדיוק מעידות על אהבת ישראל.

    בערוב ימי מתקיפים אותי על כל דבר. גם על כך שתיארתי את מה שקורה סביבי בזמני. יתקפו אותי גם אם אומר: “ישראל. עם האלוהים! מה עצומים הדברים שקיבלנו ממנו וירשנו! לעולם לא נוכל להיות די אסירי תודה!”

    אצטט מדבריו של גיבור אחר שלי, המשכונאי ברוך זילברגלנץ (שם שפירושו בגרמנית הוא ברק הכסף), אלה מזכירים את נאומו של שיילוק, הסוחר מוונציה, ויש בנוסח ללמד משהו על מקור הבעיה. “לא הותר לנו להיות אזרחים, אסור היה לנו לקנות בית, שדה, פיסת אדמה. נותר לנו רק לעסוק במסחר – רעבנו אך עבדנו וחסכנו. בודדו אותנו ברחובות מיוחדים, היינו בשולי החברה. אבל היו לנו זהב וכסף בתיבותינו – כוח הזהב זיכה אותנו בשוויון הזכויות ואז יכולים היינו לפתוח במאבק גלוי!”

    בעוד שנים לא רבות יאמץ אדולף היטלר את ספריך. מאות אלפי עותקים של ספרי וינטו יופצו בקרב חיילים נאצים. מה דעתך על כך?

    קשה לי לענות על מה שלא קרה, אבל האם העובדה שמישהו אוהב את הספרים שלי הופכת אותי לשותף שלו?

    אז אתה נהנה בין היהודים בארץ הקודש?

    שפוט בעצמך. יום אחד “טיילנו לחברון. חברון אמנם מקום מכובד, אך למרבה הצער היא אינה ידידותית כלפי זרים, ובהם נוצרים. האוכלוסיה היא בעלת הדעות הקדומות המוצקות ביותר בארץ, כ-9,000 מוסלמים וכ-500 יהודים, אשר מנסים להרוויח ככל האפשר מן הנוצרים אבל רואים בהם יצורים נחותים, שלא לומר אויב טמא – נוצרי החולף ברחובות חברון טוב יעשה אם יתאמץ לא למשוך אליו את מבטם של ‘המאמינים האמיתיים’, אחרת עלול לקרות בקלות רבה שנערי המקום ירוצו אחריו ויטיחו בו לא רק קללות, אלא אף דברים מוחשיים יותר… אין בית הארחה המוכן לקבל נוצרים ועל כן רכבתי לאלוני ממרא… בפונדק… שתיתי בקבוק של הבירה הגרועה ביותר, ועל אף זאת, שילמתי בעבורו שלושה מארק… כוס מים שמהם עולה ניחוח דוחה עולה פרנק אחד… התנאים, לאחר אלפיים שנה הם בדיוק אותם תנאים ששררו אז. זוהי ‘הארץ המובטחת'”.

    חוויות קשות.

    אבל אני צריך להודות כי “פרט לדברים החיצוניים חוויתי חוויות פנימיות רבות ופלסטינה היא עדיין, מן הבחינה הרוחנית, ארץ זבת חלב ודבש ואביא אתי מהם” (בשובי הביתה).

    תודה לך בשלב הזה, מר מאי. לאן מכאן?

    אני מפליג מכאן לעדן, למפרץ הערבי, לפרס ולהודו, ואשמח להיפגש אתך בדרכי חזרה. בעוד שנה בערך.

    אכן קיימתי עם קרל מאי עוד ראיון (מדומיין). הפעם התקיימה הפגישה ביולי 1900 במלון “ירושלים” ביפו.

    ברוך השב!

    שלום, שלום. נעים לחזור. אני רק מתחיל לעכל מה קרה במסע ומתכוון בשובי לגרמניה לכתוב ספר המשך לספר המסעות שלי.

    בדרך להודו הפלגת בים סוף, הים האדום. איך היתה ההפלגה?

    “לשווא שואלים לעתים מדוע קוראים לים האדום בשם זה. לאיש אין תשובה. אבל לי יש, מהיום – במים נוצרות אדוות ולהן כתר לבן החולף ביעף, וכאשר מביטים באדוות, נראים שובלי הקצף הפונים מעם השמש כאילו אינם אלא זרמי דם זרחניים זוהרים”.

    על סיפונה של הספינה “גרה”, שבה הפלגתי, גורלי זימן לי את אחד ממתנגדי החריפים, הרצפלדר, המקורב לאנשי העיתון “נויה פריה פרסה” שמנסה להשחיר את פני. “הרצפלדר מכיר אותי רק כ’דוקטור פרידריך’. מצאתי חן בעיניו. אפילו נשק לי מבלי לדעת את האמת על זהותי”.

    חמקת ממנו בזהות בדויה?

    הרצפלדר הזה כתב לי אחר כך, כאשר נודעה לו זהותי, שזכה בידידותו של דוקטור קרל פרידריך, אך דלתו של קרל מאי נשארה נעולה לפניו. מה שנכון – נכון.

    אני מבין שבדרך חזרה ביקרת בביירות.

    זו היתה קבלת הפנים החמה ביותר שהיתה לי במסע. כתבתי לידידי בגרמניה גלויה: “איש אינו פושט כאן יד. האנשים חרוצים ועמלים. הם יתביישו להוציא את המלה בקשיש מפיהם – איזו הכנסת אורחים, לא נתנו לנו לשלם – אלוהים יברך את האנשים הטובים האלה!”

    מה קרה למאבק המשפטי שהיית מעורב בו?

    לצערי, אני עדיין טרוד בהדיפה משפטית של מוציאי דיבתי רעה והדבר עולה לי בבריאות. לא מכבר כתבתי תגובה, מלב המדבר, לעורכו של עיתון בחבל פפאלץ שפירסם עלי דברי בלע:

    “אני רוצה לכתוב לך… למרות שבמחנה הנוודים הבדואים כאן אין נייר מכתבים ואף לא מעטפות… ובכן אני יוצא לסודן… רוכב כקרה בן נמסי בנתיבי השיירות. לאחר מכן אעבור דרך מכה, דרך ערב, אל פרס והודו. במסעי עד כה אספתי כבר חומר לחמישה-שישה כרכים, כך שעיניך רואות שספרי אינם נוצרים בחדר העבודה שלי, כפי שמתבטאים פה ושם פיקחים למיניהם”.

    אני מבקש ברשותך לעבור להאשמות אחרות. מספרים עליך שנתפסת גונב ונאסרת בעבר. אתה פושע?

    אספר לך על ילדותי. להורי העניים נולדו 14 ילדים ומהם מתו תשעה בשנות חייהם הראשונות. “אבי היה איש עם שתי נשמות. האחת רכה והשנייה עריצה בלא גבולות”. ספרים היו הילדות עצמה בעולמי. עד גיל חמש הייתי למעשה עיוור וסבתי הקריאה לי סיפורים. חרתתי כל פרט בזיכרוני. “רק מי שהיה עיוור וקיבל שוב את מאור עיניו, ורק מי שהיה לו עולם פנימי כה עמוק ורב עוצמה שגם כאשר זכה שוב במאור עיניו, המשיך הדמיון לשלוט בעולם המציאות שלו. רק אדם כזה רשאי לבקר אותי”.

    אתה מתחמק. שאלתי על המאסרים שלך והיו גם תקופות ארוכות שפשוט נעלמו עקבותיך.

    הכל התחיל כאשר האשימו אותי בגניבת שעון מחבר ללימודים בסמינר להוראה. רק שאלתי את שעונו, זו לא היתה גניבה. אבל מאותו יום המשטרה החלה להתנכל לי. כל מי שעלה בדעתו לנקום בי, המציא או לעס סיפור ישן. פעם אחת פעל הפרקליט שלי נגדי ויעץ לי להודות בפשע שלא ביצעתי, ולמרות שהפושע האמיתי נתפס, ישבתי בכלא ארבע שנים. בזכות מנהל הכלא קראתי וכתבתי כאוות נפשי. נפסקו לי שנתיים פיקוח של קצין מבחן והוא מירר את חיי. לא יכולתי לשאת את ההתנכלויות שלו, ואז הרמתי רגליים, עליתי על רכבת ונעלמתי ללא עקבות. אבל האמן לי שפעלתי וצברתי ניסיון חיים.

    בסופו של דבר התבססת כלכלית וראית ברכה בכתיבתך.

    הרווחה הגיעה לאחר זמן רב. בתחילה כתבתי סיפורים בהמשכים בכתבי עת, רק במשך הזמן, בשיתוף פעולה עם מו”ל חרוץ, עלה בידי לגבש סדרת ספרים. אבל כל זה מאחורי. אני מרגיש שכאן מתחילה תקופה חדשה בחיי, תקופה רוחנית מלאת אמונה. אפילו כתבתי מעט שירה.

    שירה?

    טוב, אי אפשר כל החיים לעסוק במה שבתקופתכם ייקרא “מערבונים”. אדם מתקרב לעצמו ולאלוהיו ועולה הצורך להתבטא ביתר רוחניות. אני גם כותב מוסיקה.

    מוסיקה? ממתי?

    למדתי בילדותי לנגן בכינור ולימים בעוגב בכנסייה. גרמנים רבים גדלו על ברכי המוסיקה. יוהאן וולפגנג גתה כתב שאילו הדבר היה בידיו הוא היה אפילו מלמד חשבון תוך כדי שירת מקהלה. גם אני הלחנתי מוסיקה. אך ייתכן שאני גא בה יותר משהיא גאה בי.

    מתי המסע חזרה?

    בעוד 12 ימים. בינתיים אני יושב מדי פעם בפעם על סלע אנדרומדה וחושב. יפו כבר הגיעה לי עד פה (מסמן בידו סימן רב-משמעות על צווארו) אני כבר רוצה לשוב לשולחני. מה יש לעשות ביפו 12 יום? אפילו הרצל עלה על אונייה שעגנה מחוץ לנמל עוד לפני מועד הפלגתה, רק כדי לצאת מפה.

    מר מאי, תודה רבה לך בשמי ובשם קוראיך הרבים. אני מקווה שתשוב אלינו במהרה, עם ספר המסעות השני שלך.

    תודה ואני מאחל לך, לקוראים שלך, ולכל יושבי הארץ הקדושה הזאת, ידועת הסבל, שתוכלו בקרוב ממש לשבת איש תחת גפנו ותחת תאנתו, על גגו ולחופי ימיו, להעביר מיד ליד את מקטרת השלום ולעשן אותה בשקט.

    אחרית דבר:

    קרל מאי לא הספיק לכתוב את ספר המסעות השני שלו ונשאר רק תיעוד חלקי מאוד שלא מאפשר הצצה של ממש. חבל. דווקא היה יכול להיות מעניין: “אלכסנדר זייד רוכב שנית”. או “האוצר בנקיקי תמנע” ואולי “יד הנפץ בכותל”.

    בערוב ימיו שקע קרל מאי יותר ויותר בכתיבה רוחנית והתפנה לעוד מסעות. ב-1906 סייר באמריקה (לא לראשונה, לטענתו) והיה טרוד במשפטים שונים ובהם תביעה נגד אחד המו”לים שלו, שהוציא במרמה כתבים מזויפים תחת שמו. בריאותו של מאי הידרדרה בעת סיור בווינה ב-1912, וב-30 במארס של אותה שנה מת. הקרן שהותיר אחריו הקימה את אגודת קרל מאי והפכה את וילה “יד הנפץ” ברדבויל, מקום מגוריו, למוזיאון. הרחוב שבו נמצא בית ילדותו בארנסטל נהפך לרחוב קרל מאי.

    מיכאל דק הוא עיתונאי, סופר ומתרגם ספרי קסטנר לעברית

  16. […] :אני מתעניין בבולגריה מילדות.באופן ספציפי מאז שקראתי ספר של סופר ההרפתקאות הגרמני הידוע קרל מאי  שתיאר את סיפור מסעותיו של גיבורו "קרה בן נמסי " […]

  17. למכובדי היקר רוב שלומות

    האם תוכל להשכילני

    באיזה ספר מסופר על מותו של וינאטו?

    בברכה
    יוסף

  18. מאמר מעניין ביותר על תרבות החובבים שהתפתחה בגרמניה סביב ספרי קרל ומאי וגיבוריו במהלך המאה העשרים לאחר מותו של המחבר.תרבות חובבים שכללה סיפורי המשך בידי מחברים אחרים ,סרטים ,קומיקסים ופסטיבלים המוניים שלבהם מאות ואלפי חובבים גרמניים התחפשו לאנשי מערב ואינדיאנים בדומה למתרחש בכנסי מדע בדיוני :
    Dances With Worlds: Karl May, ‘Indian’
    hobbyists, and German fans of the American
    West since 1912
    Nancy Reagin
    http://www.participations.org/Volume%2013/Issue%201/S3/6.pdf

    .

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

אחד × 2 =