ספר מלכים א' -הגרסה המתוקנת :משה גרנות

 

 

משה גרנות חוקר מומחה לתנ"ך סוקר את הרומן התנ"כי רב המכר ביותר של השנים האחרונות ,ספרה של יוכי ברנדס "מלכים ג'" שכמקובל כיום מציג נקודת מבט שונה מאוד מזו של המחבר-ים המקראי –יים על המסופר בתנ"ך .נקודת המבט של הצד השני  .

 ספר מלכים א' -הגירסה המתוקנת

מאת משה גרנות

 סקירה על ספרה  של יוכי ברנדס "מלכים ג' ", כנרת זמורה-ביתן 2008, 447 עמ'

הכרוניקה של שאול ודוד שבתנ"ך ממש מתחננת ל"תיקון": סופרים שהעריצו את דוד, תיארו בריאליזם מדהים את כל נכלוליו ומעשי הנבלה שלו, וסופרים אחרים בדו מליבם חטאים שכביכול חטא שאול, שבעטיים עברה המלוכה מבית קיש לבית ישי. ובאמת, הרי אין חטא ופשע שדוד לא התנסה בהם: הוא הרג אנשים ללא משפט, הוא השכיב את המואבים ארצה, מדד אותם בחבל – שני חבלים להמית וחבל אחד להחיות, והרי הם נתנו מקלט למשפחתו מפני רדיפותיו של שאול! הוא עינה במגרה, בחריצי ברזל ובמגזרות ברזל את בני עמון. הוא מרד במלכות וקיים מלחמות פרטיות משלו. הוא הצטרף לצבא הפלשתים נגד ישראל. הוא הרג את בניו ונכדיו של שאול, כביכול, לפי דרישת האל – וכל זאת למרות שהוא נשבע לשאול לא להכרית את זרעו. הוא נאף עם אישתו של אוריה החיתי וביים את מותו בקרב – ואלה באמת לא כל מעלליו – וכל זה לא הפריע למעצבי האמונה שבאו אחריו לראות בו מלך צדיק והמלך המשיח לעתיד לבוא.

 הסיפורים על שאול ודוד, שסופרו בכישרון בלתי רגיל, משוועים ממש לתיקון, ויוכי ברנדס מציעה אותו בספר שלפנינו. האם היא עמדה במטלה שהציבה לעצמה?

 הספר מתאר את חייו של שלומעם, ילד, נער, גבר, שמוצאו הלוט בערפל נחשף אט אט לאורך הספר עב הכרס הזה, ומסתבר שהוא למעשה, ירבעם בן-נבט, בן של מיכל שילדה לפלטיאל בן ליש, והצליח להישאר בחיים למרות רדיפות דוד וביתו אחרי כל צאצאי שאול. מיכל סבתו, המתחפשת למשוגעת, הדד האדומי ואחיה השילוני מועידים אותו למלכות, אך הוא איננו רוצה בכך. הוא מתמנה על ידי אדורם אשר על המס על סבל בית יוסף. למרות התפקיד השנוא שהטילו עליו, הוא מצליח להתחבב על העם משום הרפורמה במס שהוא משליט (מס פרוגרסיבי!). בסופו של דבר הוא מנהל מרד מיסים המתפתח למרד נגד המלכות, והעם ממליך אותו על ישראל.

 אם כן, מהם "התיקונים" של יוכי ברנדס: קודם כול, לפי ספרנו, דוד לא הצליח להשמיד את כל בית שאול – שלומעם, הוא ירבעם בן-נבט, הוא הנכד של מיכל. ברור שאין לכך זכר בתנ"ך – על מיכל נאמר שלא היה לה ולד עד יום מותה (שמואל ב' ו' 23), ואילו קורותיו של ירבעם בן נבט ברורות לחלוטין, ואין לו שום קשר לבית שאול: "וירבעם בו-נבט אפרתי (לא משבט בנימין!) מן הצרדה, ושם אימו צרועה…" (מלכים א' י"א 26). צרועה שלנו (בספר – צרויה) היא כביכול בתו של שבע בן בכרי (עמ' 301 ואילך, 316).

 שנית, בת-שבע המקראית מתוארת כאישה חסרת דעה: היא נענית לבקשתו של אדוניה בן חגית שתינתן לו אבישג השונמית שחיממה את משכבו של דוד הזקן, מבלי שתבין שיש בכך חתירה תחת שלטונו של בנה. היא מתוארת במקרא לכל היותר כחושקת בדוד ונואפת עמו (ראו שמואל ב' י"א). בספר שלנו היא חכמה ערמומית ותככנית. היא אמנם בתו של אליעם, ככתוב בפסוק, אבל בספר היא גם נכדתו של אחיתופל, ולפי עצתו היא הציגה מצג שווא של הריון, כדי שנתן הנביא (נביא החצר) יוכל לפברק עונש לדוד על מעשהו – מות הילד שעל פי הספר לא נולד כלל. בת-שבע גם מביימת אונס של אמנון את תמר, אונס שעל פי הספר לא היה במציאות, וכל כך כדי שאמנון הבכור יירצח על ידי אבשלום, וכך שניהם לא יהיו ראויים למלוכה. נשאר רק אדוניה בן חגית למכשול בפני שלמה בנה לרשת את כס המלכות – בת-שבע מפיצה דיבה שאדוניה מבקש לשאת את אבישג כאקט של מרי. בכלל שלמה מצויר בספר כחסר דעה, שמעניינים אותו משחקים ובנייני פאר, וכל החכמה שמייחסים לו – היא המצאה מבית היוצר של בת-שבע באמצעות סופריה (עמ' 276-273, 282, 287). בכלל הספר טוען פעמים רבות שנשק הסיפור הבדוי הוא לפעמים חזק מהחרב ( עמ' 131, 238-237, 318 ועוד).

 שלישית, בשמואל א' י"ז מתואר כיצד דוד הצליח להכריע את גלית ברוב עם, כשצבא פלשתים מרוכז בין שוכה ובין עזקה באפס דמים, ואילו בני ישראל התרכזו בעמק האלה. הופעתו המבהילה של גלית הענק על נשקו הייתה פומבית לעיני שני הצבאות, והכרעתו על ידי דוד הייתה גם כן פומבית. לעומת זאת בשמואל ב' כ"א 13 כתוב שאלחנן בן-יערי הוא זה שהיכה את גלית הגתי. יוכי ברנדס משנה את הסיפור לחלוטין ומציעה גרסה חדשה לגמרי: גלית הענק היה מסתובב בדרכים. דוד משכנע את אלחנן בן-יערי לערוק מהצבא כדי לחפש אחר הענק ולהרוג אותו. אלחנן בן-יערי הורג אותו במנור אורגים, ומביא את הראש לדוד. דוד מחכה שאלחנן יירדם, גונב את ראשו של גלית ומתפאר שהוא הרג אותו (עמ' 166 ואילך, 170).

 יש עוד "תיקונים", אבל אלה העיקריים, ונדמה לי שהם לגיטימיים גם מן הטעם שהוזכר לעיל, שהכתוב כאילו משווע לתיקון, והן משום מה שנהוג לכנות בשם "חופש היוצר".

 אלא מאי? הקורא מייחל מרומן היסטורי שהדברים יהיו הגיוניים לתקופה עליהם הוא מסופר, הקורא מצפה שהשפה וההיגדים יהיו אמינים, ונדמה לי שהרומן הזה איננו עומד בציפיות. קודם כול, שפת הרקע והשפה בה משתמשים הגיבורים היא שפה עברית מודרנית לחלוטין. הרי דוגמה:

 "דוד שתק שתיקה ארוכה, ואז, בקול נמוך, כמי שמדבר אל עצמו, מלמל בכאב שהשאלה של מירב אינה תמימה כלל וכי היא תעשה הכול כדי להסיר את חנו מלפניי (הדוברת היא מיכל). 'אחותך לא תנוח ולא תשקוט עד שתראה אותי מחוץ למשפחה', הוא היה על סף דמעות, 'שנאתה מעבירה אותה על דעתה, יהונתן הזהיר אותי מפניה מהרגע הראשון, אבל ראיתי בה אתגר ולא הפסקתי לחשוב עליה. אני אוהב אתגרים…" (עמ' 172).

 די לציין שהמילה "אתגר" היא מילה מחודשת מעין תרגום של המילה האנגלית CHALLENGE, אבל באמת כל הפִסקה הזאת, ולמעשה כל הספר (להוציא ציטוטים מהמקרא כלשונם) כתוב בעברית מודרנית לחלוטין. בפני סופר הכותב רומן היסטורי על תקופת התנ"ך יש בעיקר שתי אפשרויות – או לנסות לחקות את שפת התקופה ("אהבת ציון" של א' מאפו – לשון המקרא; "במשעול הצר" של א"א קבק; "מלך בשר ודם" של משה שמיר – לשון חכמים), או לנקוט בתחבולה שהציע בזמנו משה שמיר ברומן שלו "כבשת הרש", הדן באותה התקופה כמו ספרנו: אוריה כתב את זיכרונותיו בחיתית, ואלה תורגמו לעברית, לכן אין צורך בצמידות ללשון התקופה (ראו ראיון שערכתי עם משה שמיר בספרי "שיחות עם סופרים", קווים, 2007, עמ'135-134). יוכי ברנדס סמכה כנראה על כך שהקורא לא יקפיד עמה בנדון.

 זאת אף זאת, אלישבע, אחותו המדומה של שלומעם, ולימים – אישתו, קוראת לאימה – "אמא'לה" (עמ' 41, 45) – והרי זאת מוספית להקטנה ולחיבה שקנתה העברית המודרנית מיידיש!

 גם בתכנים יש סיטואציות שאינן סבירות כלל לתקופה. בכל המקרא לא מוזכר בית-ספר או מוסד דומה לו, וברור מעל לכל ספק שבתקופה הקדומה, עליה דן הספר לא היה כלל חינוך פורמלי לילדי ישראל (כמו שהיה למשל בשומר, אכד, מצרים ויוון, וכפי שהיה בתקופת חז"ל מימי שמעון בן שטח – המאה הראשונה לפני הספירה). למלכים היו סופרים, אך אין שום זכר לכך שסתם נתינים, ובוודאי נתינות, ידעו את מלאכת הכתיבה והקריאה (ראו "חינוך 'פורמלי' בימי המקרא ובימי חז"ל, בספרי "עם הפנים אל המורה", ירון גולן 2002, עמ'46-40). בספר שלפנינו גברים ונשים לומדים אצל מורים פרטיים לקרוא ולכתוב וכן שפות זרות כמו מצרית, מואבית, עמונית, ארמית (עמ'31, 34, 270, 308). שלומעם יודע לקרוא ולכתוב עברית, ומלימודיו אצל מורה פרטי הוא יודע לדבר מצרית רהוטה (עמ' 55, 398); במקום ללכת לבית הזונות כמו חבריו – הוא קורא פפירוסים מצריים! (עמ' 107). מיכל כותבת מכתבים לפלטיאל בן-ליש, והוא עונה לה (עמ' 135, 138, 142, 257). לפני שמקבלים את שלומעם למשמר המלך בודקים את ידיעותיו בחשבון (עמ' 322), ולימים הוא מלמד את ילדיו חשבון ומצרית (עמ' 378).

 גיבורי הספר, גם ילדים קטנים, יודעים לצטט את התנ"ך על כל חלקיו, כולל טקסטים שנכתבו מאות שנים אחרי התקופה הנדונה (עמ' 27, 232, 286, 347, 350, 366, 444 ועוד).

 בתקופה הנדונה להורים הייתה מרות מוחלטת על ילדיהם – הם יכלו למכור אותם לעבדות, ואף להרוג אותם (בן סורר ומורה), לכן הסיטואציות בספר בהן הורים מבקשים סליחה מילדיהם נראית לגמרי תלושה מן המציאות (עמ' 34, 52).

 יש עוד מוזרויות לא מעטות בספר: הזונות ביישוב יבש גלעד מתדיינות עם הזקנים איזו מתנה ייתנו לשאול על הישועה שהוא הושיע אותם, ובסוף דעתן מתקבלת – שאול מקבל "מתנה" את רצפה בת איה הזונה! (עמ' 193) שלמה המלך מאפשר למיכל, הנחשבת למשוגעת, לנהל ארמון בשם "ארמון הנרות", בו מתקיים משמר של חיילים (לבתו של שאול יש צבא עצמאי בחצרו של שלמה!), המנוהל על ידי הדד האדומי, האיש שניצל מטבח שערך יואב בן-צרויה בממלכת אדום (עמ' 82 ואילך), ולא רק זאת, אותה מיכל מאפשרת להדד האדומי לענות בעינויי תופת את שלומעם, אשר מסתבר שהוא נכדה ותקוותה היחידה להמשך שושלת שאול  (עמ' 91 ואילך). דווקא כשנודע לשלומעם שמיכל איננה משוגעת, דווקא אז הוא מעז פנים ואיננו מוכן לשמוע את הווידוי שלה (עמ' 116), וידוי הנמשך לאורך 178 עמודים (!) בהם היא מתארת את תולדותיה ואת נכלוליו של דוד (עמ' 304-126). וכן, כבר הזכרתי לעיל ששלומעם, הממונה על סבל בית יוסף, מטיל על שבטים אלה מס פרוגרסיבי (רעיון כלכלי-חברתי מודרני לחלוטין!) , וכך כובש את ליבם (עמ' 336).

 מעמדה של האישה בימים הרחוקים ההם, וגם בספרנו, הוא כמעט כמעמדו של רכוש – הבעל קונה את אישתו במוהר, ויכול לעשות בה כטוב וכישר בעיניו. אף על פי שהסופרת נותנת ביטוי להוויה המבעיתה הזאת, היא "מאפשרת" למיכל להימנע ממשכב עם פלטיאל בן-ליש בעלה במשך 14 שנה! (עמ' 223).

 אני מניח שסיטואציה הזויה זאת נובעת בעיקר מהאג'נדה הפמיניסטית שיוכי ברנדס מקפידה לנקוט בה בספריה (ראו "גרעינים לבנים", "וידוי", "שבע אימהות"). בספר שלנו הנשים לא רק נמנעות ממין לא רצי, אלא אף מצהירות על אהבתן ונאבקות על הגשמתה (מירב ומיכל בנות שאול – עמ' 134, 148, 162, 171). אלישבע שנחשבה לאחותו של שלומעם, מתאהבת בו ומתנפלת עליו בנשיקות (עמ' 356). בניה, מי שנחשב לאביו של שלומעם, הוא פחדן והססן. אישתו, בלהה, היא האמיצה והדוברת של המשפחה (עמ' 12, 35). לפי דבריה של בלהה, מרים הייתה צריכה לקבל את התורה, ולא משה, אבל זה לא הסתייע כי היא אישה (עמ' 20). הפסוק מתאר את שאול הנופל על חרבו כאשר הלוחמים הפלשתים מתקרבים אליו על הר הגלבוע (שמואל א', 5-4). בספר שלנו לא שאול, אלא דווקא אלמנתו אחינועם נופלת על החרב ומתאבדת (עמ' 233).

 הכתוב מרבה לתאר את חכמתו של שלמה, שלא היה כמוהו לפניו, ולא אחריו. האל עצמו הבטיח לשלמה חכמה מופלגת (מלכים א' ג' 12); לאחר משפט שתי האימהות הזונות הרבות על ילד חי – כל העם נוכח בחכמתו של שלמה (שם, ג' 25); ומלכת שבא מגיעה ממרחקים ומתוודעת לחכמתו המופלגת (שם ו' 9-4). בספר שלנו שלמה הוא טיפש ויהיר. בת-שבע אימו (שבתנ"ך היא לכל הפחות נאיבית – אם לא טיפשה ממש!) היא החכמה, היא מנהלת את הממלכה וממציאה סיפורים על חכמתו המופלגת שלא הייתה ולא נבראה, וכן, גם נעמה העמונית שולטת בשלמה ומתווה את דרך הממלכה (עמ' 320-319).

 צריך להודות – לכל סופר יש אג'נדה, אבל סופרים טובים יודעים לערפל אותה, וגורמים לקורא להזיע עד שהם חושפים אותה. לא כן המצב בספר שלנו.

 הספר מציע "תיקון" לסיפור המקראי, אך קשה לומר של"תיקון" כזה פיללתי.

וראו גם 

למה צחקה מיכל ?:גירסת טליה בר לסיפור שאול ודוד

 אלי אשד-  דוד ושלמה במקראית מדוברת -גירסת אברהם בורג לספר מלכים א'

יוכי ברנדס

אודות אלי אשד

סופר, מרצה ובלש תרבות. פרסם את הספרים "מטרזן ועד זבנג" - סיפורה של הספרות הפופולארית הישראלית" ( "בבל" 2003) ו"הגולם -סיפורו של קומיקס ישראלי" עם אורי פינק ( "מודן" 2003). פרסם מאמרים רבים בעיתונות, בכתבי עת וברשת בנושאי ספרות ותרבות פופולארית, מדע בדיוני, קומיקס ועוד.
הפוסט הזה פורסם בתאריך ביקורת, היסטוריה וחקר התנ"ך עם התגים , , , , . קישור קבוע.

תגובה אחת על ספר מלכים א' -הגרסה המתוקנת :משה גרנות

  1. מאת יעקב:‏

    חשיבותו של הספר מלכים ג' הוא בזה שהקורא רואה וקורא דברים מוזרים ונאלץ לפנות למקורות כדי להבין מה קרה באמת ובזה השיגה המחברת את מטרתה קיראו תמיד את המקור.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*