באמצע הלילה התעוררתי. גשם סוער ניתך על החלון המכוסה בשכבות אדים. רוח קרה, מקפיאת דם ועצמות, נשבה באפלת החדר. בתוך החושך הכבד חשתי בנוכחות. קפאתי תחת השמיכה, נשמתי באטיות והאזנתי. פתאום הבחנתי בצל שחור שריחף באוויר, הזדחל על הקירות העמומים, והחל מתקרב אל מיטתי. יד כבדה טלטלה בגסות את כתפי, “קום, יא חמר, קום!” שמעתי קול נמוך מזריק בארס את המילים לתוך אוזני. הסתובבתי במהירות. ליבי הלם בחוזקה. מתוך האפלה זיהיתי דמות שחורה ומאיימת בגודלה, שניצבה דוממת מעליי. בדיוק באותו הרגע אור כחלחל הבזיק ברחבי החדר. הברק החד האיר כזרקור את הגוף הלבוש בחליפת עסקים שחורה, שגם בחושך לא נראתה פחות יקרה, ועל ראשו נח כובע תואם, שמתחתיו משקפי שמש אטומות. “בכמה אתה מוכר?” הרעם לא איחר להגיע.

“את מה?” התיישבתי אחוז בהלה על המיטה. כל גופי מכוסה זיעה.

“את החיים. כמה אתה לוקח על כל יום?”

“מה? אני לא מבין.” מצמצתי אל תוך החושך. עיניי השורפות מתאמצות לשפר את ראייתי המטושטשת, וליבי עדיין קובל על השינה העמוקה שנקטעה.

“מה, מה יש פה להבין. אמרת שאתה מוכן למכור את החיים שלך, נכון? אז תגיד כבר כמה?!” כף ידו חסרת הסבלנות, שעל אצבעה כנראה נחה טבעת מתכת עבה, מאוד קרה, לפתה את גרוני.

“מי אתה?!” השתנקתי וניסיתי לפלס אוויר, תוך שפניי מפרפרות, נדחסות עמוק יותר ויותר אל תוך הכר.

” ‘מאני טיים’ נעים להכיר. מעל ומעבר לזמן; קונה, מוכר ומעביר.” הצל, שדמה כעת לכושי שהפך את עורו, שחרר בבת אחת את האחיזה, נעמד זקוף ויישר את החליפה.

“תראה,” ניגבתי את הרוק הנוזלי והדביק שנמרח על לחיי ונשמתי עמוקות, “באמת שאין לי מושג, אבל יש לך טעות. החיים שלי אינם למכירה.”

“תגיד אתה על סמים או משהו. הרגע, רק הרגע, בכית בחלום שאתה רעב, שאין לך כסף, שאין עבודה, ולא דירה, והיית מוכר את החיים שלך בשביל חתיכת…לא כך אמרת?”

“זה מתחיל לצלצל לי מוכר. רגע, כמה אתה מציע?”

“סמוקינג! ככה אני אוהב אותך.” אמר וצבט את לחיי, גופו הארוך החליק והתיישב לצידי.

לחיי השמאלית עוד כאבה ובערה ברגע שצבתות אצבעותיו שמטו את עור פניי. למרות שהיה ממש קרוב אליי והדממה השוררת כגופה מתה, לא יכולתי לשמוע את נשימתו, קלה ככל שתהיה, ואף לא הרחתי שום ריח מיוחד; לא ריח גוף חמוץ ולא ניחוחות אפטרשייב טרי, וגם לא חשתי את כובד משקלו על המזרן הרך, חשתי רק באותם הדי הקור, שהמשיכו בזרימתם החד סטרית הקפואה באוויר בינינו, והעבירו צמרמורת בבשרי.

“קודם כל אנחנו עושים הערכה כללית,” מבטו נעצר לרגע ומדד את גופי לאורכו ולרחובו, כמו אישוניו השחורים והמורחבים סרקו בגלי רנטגן בלתי נראים, ואז המשיך, “אוספים את כל המסמכים והאישורים, בודקים נתונים, עד לפרטי פרטים, משווים וממיינים ומגישים ומחכים.”

“מחכים?”

“כן, מחכים. מה, אף פעם לא חיכית למשהו בחיים שלך? זה 90% מהחיים. בדוק. אני מכיר הרבה אנשים שממש מחכים בכיליון עיניים לביקור בית שלי. וגם את אילו שממש לא, אני מפתיע. אז מחכים, מה יש. בנינו, זה עוד לא הרג אף אחד.” צחק בקול, אחז בבטנו, והתפתל על המיטה.

“ומה קורה בסוף?”

“נכון, אתה צודק. עוד לא סיימנו. כשסוף סוף מגיעה הסטמפה, החותמת המיוחלת, רק כשצונח ענן פדקס עם אישור מהדרג העליון, אנחנו מטיסים ובמיוחד מגן עדן, אף על פי שההוצאות ממש יקרות, שמאי חיים שיגיש את ממצאיו המדויקים לגבי: מצבך הכלכלי; המשפחתי; החברתי – סוציאלי; הנפשי; ולבסוף מכפילים בטריוויאלי ומחלקים בנורמאלי. תגיד, בצבא שרתת?”

“כן, בקרבי.”

הוא הפנה את מבטו, “גני גיהינום. לעזאזל!” דיבר כמו לעצמו, ובלשונו המשולשת שנשלפה החוצה מיהר להבהיר, “כבר עשר נקודות זכות בשבילך.”

“חברה יש?”

“בדיוק נפרדנו.”

“לא נורא, זה קורה במשפחות הכי טובות.” אמר כמרגיע, אבל מחיוכו הרחב, השמח לאיד, נראה יותר כאחד שהצליח להבקיע גול בשער היריב. “אגב, אם תרצה יהיה אפשר לסדר משהו חם-אש, מהמדור הלוהט במיוחד.” קרץ, וחיכך בידיו הכהות. הוא הסיר את כובעו והחל מזרים אוויר מול פניו הבוהקות. מבין שערותיו השחורות והחשופות, שנמשכו בשמן והודקו לאחור, הציצו שתי קרניים חומות.

הוא הצית סיגריה. העשן הסמיך הסתלסל באוויר, כמעין רוח רפאים שובבה וערמומית, והסתער על פניי. “אלף ליום.” יריתי.

“אלף? כמוך אני קונה כל יום בשקל,” עיניו נצצו בחושך, “וחוץ מזה אתה צעיר. אם היית מבוגר – זה כבר סיפור אחר.”

“רגע, מתי בכלל נראה את הכסף?”

“קודם נאסוף את כל הנתונים. ויש לנו את הדרכים שלנו לדעת מי מזייף . אז אני מציע שלא תנסה שום דבר ולא תחשוב על זה אפילו. ברגע שנדע את כל הפרטים עליך, גם את האינטימיים ביותר, אילו שאולי היית מעדיף כבר למות ודי מאשר לחשוף אותם בפומבי, אחרי זה תקום וועדה מיוחדת, ועליה תקום עוד אחת ואחריה עוד אחת; שתאשר את השתיים האחרות. ורק אז יהיה אפשר לדבר.”

“זה נשמע ממש מסובך.”

“יש גם וועדת חריגים,” הניף בביטול את כף ידו באוויר, “אם אתה רוצה לקצר עניינים, אתה מוזמן להגיש לשם את הבקשה.” המחזיק בתיק מי למוות ומי לחיים נשף את עשן הסיגריה בזלזול מופגן באוויר.

“איך אני אדע כמה ימים נותרו לי, אתה יודע, אחרי שנסגור את העסקה?”

“זהו! שאתה לא תדע. מה שנקרא: אנחנו ננכה – אתה תחכה.”

“אפשר משהו על החשבון. אני ממש לחוץ במזומנים.”

“שמעתי את המשפט הזה מיליון פעם.” אמר בקול יבש. אחת מציפורניו החדות נברה במרץ בין שיניו הגדולות, החלקות כלוח שיש, להסיר לכלוך תקוע.

“עכשיו, בזה הרגע, אני מוכן למכור לך חודש מהחיים שלי.”

“חה. חה. חה. הצחקת אותי!” על פניו נח בשלווה חיוך משועשע ומרושע.

“שבועיים עליי.”

“אתה יודע מה; עשינו עסק!”

בתוך אפלת הלילה יכולתי לראות את פיו נפתח והופך למעין חצי סהר מקובע בשיניו הלבנות והנוצצות כאריחים. שפשפתי את עיניי. עדיין לא מאמין למה שהתרחש תחת קורת ביתי בדקות האחרונות. חשבתי להציע קפה, אבל הוא נראה ממהר לחתום את העסקה ומכיס החליפה שלף חבילת שטרות ירוקים. הגשם הכבד המשיך לרדת, והוא החל סופר, בלחש שוב כמו לעצמו: “מאה. מאתיים. שלוש מאות…” מחליק במיומנות את הניירות בין ידיו, לקול קצב הנקישות על החלון, ומדקדק ועובר שוב, פעם נוספת ליתר בטחון, כמו שעושים עם שטרות חיים ומרשרשים. כשסיים הידק בגומייה, “קח, חיים שלי.” אמר במתק שפתיים והושיט אותם בחגיגיות. בר מזל! חשבתי לעצמי, כשידי אחזה בחבילת השטרות ו…חושך.

3 תגובות

    • ממש אהבתי. משעשע בכתיבה קלילה וזורמת, על אף ההתעסקות עם הצד האפל, שבריריותם של החיים והסוף הבלתי נודע.

  1. תודה על התגובות. הסיפור נכתב לפני פחות משנה.
    אם ייצא אי פעם בקובץ סיפורים קצרים, הוא יוקדש לזיכרך; משה סילמן.
    מי ייתן ותנוח בשלום על משכבך.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

4 − 4 =