"ולהיות נושא בעול אחיי המיוסרים"-טוביה הרופא והקהילה היהודית בירושלים בשנים 1715-1729 – אריה מורגנשטרן

  

 מאמר זה של אריה מורגנשטרן, דן בדמות היסטורית אחת הקשורה ליישוב בארץ ישראל במחצית הראשונה של המאה ה – 18. הכוונה לאיש שהסדיר את החוב של עולי עלית ר' יהודה החסיד לנושיהם, טוביה הרופא. במאמר זה , ניתן לומר דן מורגנשטרן בפרטים של הישוב באותה תקופה ולא בתמונה הכללית.  

טוביה כהן הרופא נודע עד כה דווקא בפעילותו הרפואית -מדעית שהייתה מתקדמת מאוד לגבי המאה ה-18 ,ובין השאר הוא התפרסם בגלל השוואתו את גוף האדם למכונה ,מאמר זה שם דגש  על פן אחר של פעילותו המגוונת של טוביה הרופא.       

המאמר  הופיע ב"קתדרה" מס' 142, טבת תשע"ב(2012) עמ'54-27.   

      

      

"ולהיות נושא בעול אחיי המיוסרים"- טוביה הרופא והקהילה היהודית בירושלים בשנים 1729-1715

אריה מורגנשטרן

      

הקדמה

      

      

רופא במאה ה-18  

אחד המאפיינים המרכזיים של זיקת יהודי העולם לישוב היהודי בארץ-ישראל במאה התשע-עשרה הייתה הפעילות האינטנסיבית של הפילנתרופיה והארגונים היהודיים העל-קהילתיים בעולם לטובת הישוב. אולם למעשה, כבר יותר ממאה שנים קודם לכן ניתן להבחין בפעילות על-קהילתית; פילנתרופית, ארגונית ודיפלומטית לסייע לישוב היהודי בארץ ישראל  להשתחרר ממצוקת החובות הכבדים שהעיקו על הקהילה היהודית בירושלים, בין השאר כתוצאה מעליית חבורת ר' יהודה חסיד בשנת תס"א (1700).  אחד האישים המרכזיים שנשא בעול פעילות זו בראשית המאה השמונה עשרה, היה  הרופא טוביה הכהן ובו נעסוק במאמר זה לאור מקורות חדשים.     

  

טוביה הכהן .פורטריט.  

טוביה הכהן (1652-1729), המוכר יותר בכינויו "טוביה הרופא" וכמחבר הספר 'מעשה טוביה' (ונציה, 1707), נולד בעיר מיץ שבצרפת לאביו ר' משה, שהיה גם הוא רופא וכיהן במקביל גם בתפקידו כרב.[1] גם סבו מצד אביו, אבי אביו, ר' אלעזר וועליש, היה רופא; סבו זה נולד בצפת לאביו ר' שלום, שכיהן בה כאב-בית-דין ומורה צדק. סבא-רבא זה של טוביה, ר' שלום, היה גיסו של ר' אליהו די וידאש (1586-1550), תלמידו של המקובל הנודע ר' משה קורדובירו. ר' אלעזר הכהן וועליש, סבו של טוביה, עזב את צפת בצעירותו על מנת להדפיס בפולין את הספר 'ראשית חכמה' (קרקוב שנ"ג-שנ"ד) של דודו ר' אליהו די וידאש. לאחר הדפסת הספר נשאר ר' אלעזר הכהן בעיר קרעמניץ שבפולין, נשא אשה ונולדו לו שם שלושה בנים. הצעיר שבהם הרב משה הכהן, כיהן כרבה של העיר נארול בפולין. בעקבות פרעות ת"ח-ת"ט (1648), נמלט  מפולין והתיישב במיץ שבצרפת, שם נולד לו בנו טוביה.  

ר' משה הכהן, שקרוי על שם עיר רבנותו – ר' משה נארול, נפטר בשנת תי"ט (1659) לאחר שהספיק לכהן תקופה קצרה גם כרבה של העיר מיץ. בעת פטירתו היה טוביה בנו בגיל 7 בלבד.[2]  לאחר תקופת אלמנות של חמש שנים נישאה אמו של טוביה, מרת פיגא, בשנת תכ"ד (1664) לרבי משה שמשון בכרך אב"ד וורמיזא,[3] וטוביה הצעיר עבר עם אמו לעיר וורמיזא. אחרי תקופה קצרה בבית משפחת אביו החורג נאלץ טוביה הצעיר ליטול את מקל הנדודים ולשוב לפולין אל קרובי אביו. בכתיבתו ניכרת הערכה עצומה כלפי אביו, אותו לא זכה להכיר בבגרותו, וכן העריץ טוביה את משפחת אביו חורגו, שאווירת תורה חכמה ומדע שררו בה בכפיפה אחת. לאחיו חורגו, ר' יאיר חיים בכרך – מי שעתיד להיות מגדולי תלמידי החכמים שבדור, מחבר הספר הנודע 'חוות יאיר' (פרנקפורט תנ"ט) – הייתה השפעה מעצבת על טוביה הכהן בשנות התבגרותו.[4]  תחומי התעניינותו של ר' יאיר חיים בכרך כללו את ידיעת התורה על כל ענפיה,  ידע רחב בתורת הקבלה, וגם מתמטיקה ואסטרונומיה. אישיותו של טוביה הצעיר עוצבה אפוא ממקורות יניקה כפולים – ממשפחת אביו הרופא מחד וממשפחתו החורגת מאידך. טוביה ספג זיקה חיובית עמוקה לעולם בו משולבים אהבת התורה, למדנות מופלגת ושמירה מוקפדת על המסורת יחד עם חשיבה רציונאלית ושאיפה לידע נרחב במדעי הטבע ולימודי רפואה.     

בשנת 1678 בהיותו בן 26 נתקבל טוביה ללימודי הרפואה באוניברסיטה של העיר פראנקפורט שבגרמניה והיה לאחד מראשוני היהודים שהתקבלו ללימודים באוניברסיטה זו. אולם, בגלל איבה מצד תלמידי האוניברסיטה ומוריה, ובעיקר עקב התנגדותם לאפשר ליהודים לעסוק במקצוע הרפואה, עזב טוביה את גרמניה ועבר להמשך לימודי הרפואה באוניברסיטת פדובה שבאיטליה.[5] שם זכה לתמיכה רוחנית וחומרית מן הרב המקומי, שלמה קוניאן, שהיה בעצמו רופא ובוגר האוניברסיטה של פדובה  ואשר סייע רבות בידיו של הסטודנט הצעיר לסיים את לימודי הרפואה בשנת 1683. את הפרקטיקה הרפואית המזהירה שלו ניהל טוביה דווקא בתחומי האימפריה העות'מאנית, מקום בו פעלו רופאים יהודים גם בחצר הסולטנים מאז המאה הט"ו, ובו כבר פעל כרופא ר' ישראל קוניאן "אביר הרופאים".[6] אחיו של מדריכו ורבו בפדובה , ר' שלמה קוניאן. בקריירה הרפואית שלו הוא שימש בין היתר כרופאם האישי של כמה מראשי השלטון באימפריה העות'מאנית בימי הסולטאן אחמד השלישי,[7] ובעיקר של הוזיר הגדול, ראמי פאשא.[8]     

  

גוף האדם כבית .ציור אליגורי מהספר "מעשה טוביה " המשווה בין הבית ובין האדם. 

במקביל לעיסוקו כרופא, עסק טוביה בכתיבה מדעית ותורנית. ספרו 'מעשה טוביה' הינו אנציקלופדיה המשלבת בתוכה נושאים בתחומי אמונת ישראל יחד עם רפואה, אסטרונומיה, פיזיקה, גיאוגרפיה. הספר 'מעשה טוביה' זיכה את מחברו בפרסום רב והפך את טוביה הרופא לדמות מוכרת בעולם היהודי כרופא וכתלמיד-חכם מובהק.[9]     

את הספר כתב בשפה העברית בכוונת מכוון. לדעת דוד רודרמן, על-ידי חיבור הספר בשפה העברית ביקש טוביה הרופא להוכיח ליהודים שלמרות נחיתותם בלימודי המדעים, קיימים כמה וכמה יהודים כמותו אשר מסוגלים להוציא מתחת ידם ספר עב כרס "המשתווה לכל חיבור דומה בלשון אירופית כל שהיא ואף עולה עליו …וכן לעודד את אחיו היהודים להאמין שעודם שותפים שווי זכויות בתרבות המדעית המרתקת שצמחה והלכה בכל רחבי היבשת".[10] לדעת רודרמן, הרוח הנושבת מספרו של טוביה הרופא חדורה רגש עמוק של נחיתות תרבותית, שטופחה במיוחד על-ידי חוויות קשות ועוינות אנטישמית שעבר טוביה בימי לימודיו בפרנקפורט. עם זאת, למרות שהספר נועד ביסודו להציע לרופאים ולהדיוטות מידע רפואי בצורה תמציתית ופשוטה, הנה התפיסה היסודית של הספר מכוונת גם לרומם את הרופא היהודי שרכש בעמל רב השכלה ולהוכיח כי תלמידים יהודים נוספים אם רק יזכו לחינוך נאות מסוגלים להגיע כמותו להישגים מדעיים גדולים.[11]     

לעומתו סבור שמואל פיינר, כי טוביה הרופא ביקש להתמודד בספרו עם תרבות שבה המדע החדש והספקנות הדתית מאתגרים את האמונה המסורתית היהודית, וביקש להזהיר מפני הכפירה המרחפת בשמי אירופה הנוצרית בראשית המאה ה-18 מצידם של אתאיסטים ודאיסטים יהודים נסתרים. זו היא אפוא הסיבה שהחלק הראשון של הספר "מעשה טוביה" מוקדש כל כולו לחיזוק האמונה במציאותו, אחדותו וקדמותו של אלוהים וכן לאמונה בהתגלות וההשגחה האלוהית, ובכללן התפיסה המסורתית של שכר ועונש ותחיית המתים.[12]      

נראה, כי לאחר שהובא הספר " מעשה טוביה" לדפוס בשנת 1707 האט טוביה הרופא, לפחות חלקית, את עיסוקיו האינטנסיביים בפרקטיקה הרפואית על מנת להתמסר להבאה לדפוס של כתבי-היד של אביו ר' משה. את המלאכה התחיל בשנת 1709 והשלימה בשנת 1713 כאשר הוציא לאור את ספרו של אביו 'ברכת טוב' (וונציה, תע"ג). כעבור כשנתיים, בשנת 1715, בהיותו בן 63, עלה טוביה לירושלים, חי ופעל בה במשך ארבע-עשרה שנה, עד לפטירתו בשנת 1729.     

 כמעט ולא ידוע דבר על עשרות שנות חייו של טוביה כרופא באימפריה העות'מאנית. כך בעיקר לא ברור מה הניע את טוביה, מן הרופאים היהודיים המפורסמים ביותר בראשית העת החדשה, לנטוש  את תפקידו כרופא מפורסם ומצליח, לוותר על מעמד כלכלי וחברתי איתן ולעלות ולהתיישב בירושלים. המידע על עלייתו של טוביה הרופא לירושלים בשנת תע"ה (1715) מועט ביותר ומותיר את המעשה כחידה, בעיקר לנוכח העובדה כי הייתה זו תקופה משברית, במיוחד עבור האשכנזים. כפי שנראה בהמשך.     

קביעתו של יהושע ליבוביץ כי טוביה הרופא "עזב את משרתו הרמה ועבר לירושלים כדי לעסוק בתורה ובמעשים טובים".[13]  היא אמירה סטריאוטיפית, אך תלושה מן המציאות הריאלית של ירושלים באותה תקופה. אנו סבורים אפוא כי יש לבדוק את המניע או את המניעים לעלייתו לארץ ואת התמדתו, למרות הקשיים שניצבו בפניו, לחיות בה עד יום מותו, במשך ארבע-עשרה שנה; תקופה ארוכה  במושגי הימים ההם.     

 קווים נוספים לאופיו של טוביה הרופא

  

 פרשת הבאת ספרו של אביו 'ברכת טוב' (ונציה תע"ג ) לדפוס בשנת 1713, פרשה שנמשכה לפחות מאז שנת 1709, נראית לכאורה כאירוע חסר חשיבות בדברי ימי חייו של טוביה הרופא. אולם, דברי ההקדמה של טוביה לספר חושפים רבדים  סמויים של עוצמה רגשית ביחסו של הבן אל  אביו. נראה, שדמותו העמומה של אביו, ממנו התייתם בהיותו ילד צעיר בן שבע, לא נתנה לו מנוח. לדבריו, הוא כורע תחת עומס חוויית הסיפורים שסיפרו לו בני משפחתו על אביו מולידו. כל ימיו חי בתחושה של החמצה על כך שנותר יתום ללא אב ופטרון, ובעיקר על שלא זכה לקבל תורה ישירות מאביו, שהיה מורה הוראה לרבים, למדן גדול וגם רופא כמותו. מתוך רגש של הערצה מנסה טוביה למלא את מה שהחסיר בחייו באמצעות עיסוק בכתבי-היד שהותיר אחריו אביו. לנוכח דברי הקילוסין על אישיותו הרוחנית של אביו, שהוא מכביר בדברי הקדמה לספר, בולטים בהעדרם דברים אודות אמו יולדתו, או אחיו ואחותו. יתכן שטוביה שטם את אמו על  שזנחה אותו כאשר הלכה אחר בעלה השני, ר' משה שמשון בכרך, והוא, טוביה, נאלץ בעקבות כך לעזוב את הבית החדש, לנדוד בגיל צעיר מאוד למרכזי התורה בפולין ולחסות בצילם של בני משפחת אביו.[14] החשש שמא לא  קיים כראוי את מצוות כבוד אביו או שאינו ראוי דיו לשאת את זכרו מוצאת את ביטויה בדברי ההקדמה לספר. בגילוי לב מפליא מתאר טוביה את חיבוטי הנפש  שעברו עליו בשל העובדה שאת ספרו שלו, 'מעשה טוביה', הביא לדפוס קודם שגמל חסד עם כתביו התורניים של אביו. ועל כן, בשנת 1709, במלאת יובל שנים לפטירת אביו,  קיבל טוביה הרופא על עצמו להתחיל בהכנת ספרו של אביו לדפוס.[15] בדברי ההקדמה לספר מביע טוביה את צערו על שלא התפנה לעסוק בהבאת כתבי אביו לדפוס ולכבד בכך את זכרו שנים רבות קודם לכן; הוא מסביר זאת בשלל אירועים שמנעו ממנו לעשות כן במשך השנים בהן "כילה את זמנו לריק". הוא רומז בין היתר לתחרות קשה שהייתה לו בתחום המקצועי ואשר אילצה אותו להתמסר לעבודתו הרפואית.[16]      

 על ייסורי הנפש שנתייסר בהם נוספו גם דברי ביקורת והתרסה שהגיעו אליו מן החוץ, כנראה מבני משפחת אביו.[17] אין טוביה הרופא מזכיר מי הם המתנכלים אליו בסתר ופוגעים בשמו הטוב, ואף על פי כן הוא חושף בפנינו בגילוי לב מדהים את טענותיהם של המתריסים נגדו כמו "טוב שברופאים לגיהנם",[18] ובמקביל מעיד על תומתו וצדקתו בסיוע וגמילות חסדים לזולת.[19] דברי הביקורת הללו פגעו בו מאוד מפני שהיה בהם שמץ של אמת, אבל גם עוררו אותו לתקן את מה שהחמיץ לעשות עד כה. אמנם בחלקים התיאולוגיים של ספרו 'מעשה טוביה' הוא שיבץ דברי תורה ודרשות שמצא בכתבי אביו כמו בשאלת מציאות האל, אחדותו, קדמותו ועוד , אולם יתכן והצבת דברי התורה של אביו בשולי  דבריו שלו, נראו בעיניו לאחר מעשה כפגיעה בכבוד אביו.     

נראה שלבסוף החליט לקיים את מצוות כיבוד אביו המת באמצעות הדפסת כל כתביו. כפי שנהג  גם אחיו החורג, ר'  יאיר חיים בכרך.  ואכן, מצאנו בהקדמותיו של  הרב יאיר חיים בכרך לשני ספרים – בהקדמה לספר של אביו, ר' משה שמשון בכרך, 'חוט השני' (פרנקפורט, של"ט ) ובהקדמה לספרו שלו 'חוות יאיר' (פרנקפורט, תנ"ט) – התייחסות מפורטת לשאלת דרכי כיבוד אביו וסבו תוך שהוא מדגיש את חובת ההבאה לדפוס של חידושי  התורה שלהם  קודם להדפסת ספריו שלו.[20]     

כאשר קיבל על עצמו בשנת 1709 החלטה נחושה לפרוע חוב של כבוד לאביו ולהדפיס את כתביו, שינה טוביה את סדרי העדיפות בחייו, שכן החלטה זו היתה כרוכה בנטישה חלקית לפחות של עיסוקיו המקצועיים כרופא. רק עכשיו, כעבור חמישים שנה מן היום של פטירת אביו , חש עצמו כעבד שזכה לצאת לחירות עולם בשנת היובל. הבאת הספר 'ברכת טוב' לדפוס בשנת תע"ג (1713) עשתה טוב גם לנשמתו הרדופה ומזור לייסורי המצפון שהעיקו עליו עד אז. נראה שבעקבות השינוי שחל בחייו,  החליט גם על העלייה לירושלים; החלטה ששינתה את מסלול חייו.     

האם עלה טוביה הרופא לירושלים ממניעים משיחיים?

  

 טוביה נולד על ברכי טראומת גזירות ת"ח-ת"ט (1649-1648) והיה בן הדור השני למשפחת ניצולים שברחה מאימת הגירוש וההשמדה שעברו מאות קהילות יהודיות ברחבי פולין ואוקראינה. יש להניח שהייתה בו, כברבים אחרים, כמיהה צורבת לגאולה; גאולה לאומית וגאולה פרטית, כזו המאפיינת דור שלם של יהודים מיוסרי רציחות, גירושים ונדודים.     

טוביה חווה בצעירותו גם את המשבר השבתאי. נקל לשער כי היה מודע היטב  לאמונה ששבתי צבי, המשיח שהמיר את דתו, רק "ירד אל הקליפות" ונתעלם, אבל הוא עתיד להתגלות מחדש בירושלים בשנת תס"ו (1706) או תע"ו (1716),  ארבעים שנה אחר התאסלמותו או פטירתו.[21] יהודים רבים האמינו בכך, ביניהם  רבנים אשכנזים נודעים שעלו לארץ-ישראל עם חבורת ר' יהודה חסיד בראשית שנת תס"א ( 1700), וכן מקובלים מאיטליה שהגיעו עם חבורת המאמין ר' אברהם רוויגו שנתיים מאוחר יותר.     

 לבד מהציפיות השבתאיות הללו ניסרו בחלל האוויר באותה עת ציפיות משיחיות שנסמכו בעיקר על חישובי קץ  לשנים 1717-1715 שהתבססו על הפסוק  הנודע של הנביא ישעיהו: "אני ה' בעתה אחישנה" (ישעיה ס',22)  באמרם שהגאולה תתרחש או בשנת ב"עתה", דהיינו בשנת תע"ה ( 1715) או בשנת "בעתה" – שהיא שנת תע"ז( 1717).     

האם היה טוביה הרופא מאמין שבתאי שהשתלב בתנועת העלייה השבתאית ? או שמא השתייך  לחבורות מחשבי-הקץ שעדיין ציפו לגילויים משיחיים לקראת שנת "בעתה" 1717?     

 והנה, במאמר השישי המסיים את החלק הראשון והתיאולוגי של ספרו, דן טוביה בחובה להאמין בביאת המשיח כאחד מעיקרי האמונה היהודית. הוא מגדיר את מי שאינו מאמין בה ככופר וכמי שאין לו חלק בעולם הבא; הוא מטיף שלא להתייאש מן הגאולה, בעיקר לנוכח טענת הנוצרים כי היהודים נזנחו ונענשו על-ידי ההשגחה האלוהית. בהקשר זה תוקף טוביה בחריפות את תופעת משיחי השקר, ומתייחס בהרחבה להופעתו של שבתי צבי, שמצד אחד "היו הבריות מרננות אחריו והיו קוראים אותו שוטה וכסיל" ומצד שני המוני העם שציפו לישועה ביקשו להאמין בו: "ועשו תשובות גדולות ותעניות ותפלות וצדקות הרבה ועזבו כל עסקי העולם וכל משא ומתן".[22] הופעתו של שבתי צבי, אליבא דטוביה הרופא, גרמה נזק עצום לעצם האמונה המשיחית היהודית בכך שריפתה את רוח העם: "המה הביאו לב ישראל להתייאש מן הגאולה. המה נתנו חרב בידי הגוים להרגנו ופתחון פה לאומות לאמר עזב ה' אותנו ואבדה תקותינו".[23] תוך כדי דבריו על נזקיה של התנועה השבתאית, דוחה טוביה הרופא בתמיהה מופלגת את האמונה על תחייתו המצופה של שבתי צבי מן המתים. טוביה הרופא מתגלה לעינינו בפרק זה כתלמיד-חכם מובהק, מאמין באמונת אומן בי"ג עיקרים, דבק במסורת, אך גם כמדען בעל אוריינטציה רציונליסטית בסיסית.  על המאמינים בתחייתו של שבתי צבי מן המתים, הוא כותב: "אבל זאת היא תמיהא נשגבה ונפלאה בעיני ולא אוכל לה, שיש חכמים גדולים ורשומים אשר עודם מחזיקים בתומם ומאמינים בו [בש"צ] גם לאחר מותו ומה שנעשה בו על-ידי חילוף ואחיזת עיניים כי הוא עודנו חי אבל נסתר ונעלם מעיני כל חי".[24]     

מסתבר שטוביה הרופא התנגד גם לעיסוק בחישובי-הקץ. בשני מקומות בספריו הוא מצטט את השקפת אביו הנערץ, הכופר באמינותם וערכם של חישובי-הקץ. היחס השלילי לחישובי-קץ של אביו נבע בודאי מן האכזבה הטראומתית  והתנפצות הציפיות המשיחיות לגאולה בשנת בשנת ת"ח (1648): במקום לחוות את ראשית עידן הגאולה כפי שציפו מחשבי-קיצין, חוו יהודי פולין ואוקראינה  פרעות וחורבן.  להמחשת יחסו השלילי כלפי חישובי-קץ מביא טוביה הרופא בספרו  את דרשת אביו על מסכת ברכות בו מספרת הגמרא על ר' יוסי שנכנס לחורבה: "תניא, אמר רבי יוסי: פעם אחת הייתי מהלך בדרך, ונכנסתי לחורבה אחת מחורבות ירושלים להתפלל. בא אליהו זכור לטוב ושמר לי על הפתח עד שסיימתי תפילתי. לאחר שסיימתי תפילתי אמר לי… בני, מפני מה נכנסת לחורבה זו ? אמרתי לו להתפלל. ואמר לי היה לך להתפלל בדרך… באותה שעה למדתי ממנו… שאין נכנסין לחורבה…".[25] מדרש זה – על התפילה באחת מחורבות ירושלים, נתפס בדרשות על התלמוד כנסיון לקרב את הגאולה שלא בדרך המקובלת, ועל כך העיר לו אליהו הנביא. גם ר' משה, אביו של טוביה, מפרש את הכניסה לחורבה כמייצגת נסיון בלתי לגיטימי לקרב את הגאולה. אלא שלדידו הדרך הבלתי קבילה לקרב את הגאולה נובעת מנסיונו ההיסטורי – האכזבה  מחישובי-הקץ לקראת שנת  ת"ח: "אלא ודאי הכי קאמר לו אליהו מפני מה נכנסת לחורבה ונתת דעתך בחשבון הקץ הלא תיפח רוחן של מחשבי קצין וצריכא [הגאולה] לבוא בהיסח הדעת".[26]     

דרשה שניה בגנות חישובי-קץ – שמצא טוביה הרופא בכתבי אביו  מתייחסת לפסוק על מאבק יעקב במלאכו של עשו "וירא כי לא יכול לו ויגע בכף ירכו".( בראשית, לב, 25 ) אומר על כך אביו : "ובמה שנגע מלאך של עשו בכף ירך אפשר בא הרמז על קץ גלות ארו'[כה] שהוא נסתר ובלתי נודע זמנו, כמו קץ גלות מצרים ת'[400] שנה ושל בבל ע'[70] שנה. מש"כ [מה שאין כן] [קץ הגלות] האחרון הכבד גלות אדום, נעלם זמנו ונסתר קולו, כמו ירך שנסתר ומכוסה".[27]      

 את הגישה הרציונליסטית ואת שלילת העיסוק בתורת הנסתר בכלל יכול היה טוביה הרופא  לספוג גם מכתבי אביו-חורגו, ר' משה שמשון בכרך. בתשובה לאדם שייסר עצמו על שלא עסק בתורת הקבלה מביא ר' יאיר חיים בכרך את דברי אביו, ר' משה שמשון בכרך, הלועג לאופנה החדשה שנתפשטה בעם להתעסק בתורת הנסתר בלי הכשרה ראויה: "בדורותינו ראיתי עוללים לא ראו אור… בקרבם טמון השאור, ראיתי אפרוחים שלא נתפתחו עיניהם, עושים להם כנפיים לעוף בשמים, קובעים למודיהם בזוהר, לא הדר לו ולא תואר, חושבים מחשבת און, מוסיפים חטא ועון, ולבם מלא עוללות והם מבקשים לתור בלמודי האצילות: הסרפד יעלה הדס, לעיין בספרי הפרדס, הוא עושה פסל  ותמונה בחקרו בספר כנפי יונה… בעלי בתים שאינם יודעים לפרש סדרה או פרשה בפירוש רש"י קופצים ללמוד קבלה, וכל זה מפני שהדור יתום בעוונות והחכמה נתמעטה".[28]     

נוכח האמור לעיל יש לשלול  את האפשרות שטוביה  הרופא עלה לארץ-ישראל מתוך מניע משיחי אקוטי. עלייתו לא נבעה מחישובי קץ, ובודאי שלא מציפיה לתחייתו מן המתים ושיבתו של שבתי צבי לירושלים.      

 האם עלה טוביה לארץ ישראל מטעמים אישיים ?

  

 האם לאחר שזכה טוביה לתהילה  כרופא וכתלמיד-חכם – אולי כבר הרגיש כי מימש ומיצה את עצמו, אשר על כן ביקש לסיים את נדודיו, ולחזור לארץ מגורי אבותיו ? ואכן זיקתו המשפחתית של טוביה לארץ-ישראל קשורה לא רק בסבו ר' אלעזר כ"ץ שהיה יליד צפת, אלא גם למשפחת אביו החורג ר' משה שמשון בכרך, ולזכרון ההיסטורי הקשור  בכך שאמו של ר' משה שמשון, חווה,  ניסתה לעלות לארץ ישראל, אך נפטרה בדרך ונקברה בעיר סופיה. ר' יאיר חיים בכרך, אחיו החורג של טוביה הרופא מציין כי העניק לספרו את השם "חות יאיר" גם על מנת להנציח את שמה של סבתו חוה, שמלבד היותה למדנית וצדקת, נודעה בכך  שנפטרה  בדרכה לארץ ישראל.[29]     

 עם זאת, יתכן שהחלטתו של טוביה הרופא לעלות לארץ-ישראל קשורה לא רק בזיקת העבר של משפחתו אלא גם במבט אל העתיד. בגילוי לב מכריז טוביה הרופא בספרו "מעשה טוביה" שהחלטתו לכתוב את הספר אינה נובעת רק משאיפתו להפיץ ידע מדעי ורפואי בין בני ישראל או במגמה לטפח את גאותם הלאומית, אלא מתוך שאיפה אישית להנציח את זכרו שלו בעולם ולהציב לעצמו יד ושם. רעיון כתיבת הספר נולד בקרבו מחמת טרגדיה אישית שפקדה אותו לאחר שבניו נפטרו על פניו בחייו והוא חשש שמא לא יזכה עוד לבנים אחרים שינציחו את זכרו, כפי שהוא כותב: "וחברתי ספר כולל הידיעות והחכמות הצריכות לכל יודעי ספר וביותר לחכמי הרפואה. וקראתי אותו מעשה טוביה והוא לשני טעמים. הטעם האחד לזכרון שמי למען ישאר בקרב הארץ, ולא ישכח כי בעונותי[30]  בני האהובים מתו ולא אדע אם אזכה לבנים אחרים ואם לאו, לכן אמרתי מעשי המה תולדותי ויקראו על שמי אולי אבנה מהם".[31] לפי זה נראה כי יכול להיות שהמניע האישי לעלייתו לארץ-ישראל  מורכב משילוב של מספר גורמים – בראש ובראשונה סיכוי לזכות עדיין בבנים זכרים בארץ- ישראל , כפירושו הידוע של רש"י, על דבר ה' לאברם אבינו "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך. ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך" (בראשית, י"ב, 1-2) האומר: "ושם אעשך לגוי גדול. כאן אי אתה זוכה לבנים." משמע שישיבת ארץ-ישראל מסוגלת להאריך את חייו של האדם ולזכותו בקיום מצוות פריה ורביה. קרוב לודאי שהטרידה את טוביה הרופא גם  השאלה ההלכתית אם אדם שמתו בניו קיים את מצוות פריה  ורביה, אם לאו. שאלה זו נדונה כבר בתלמוד והפסיקה עליה אינה מוחלטת.[32] יתכן שבמעשה העלייה ביקש טוביה לזכות בכל היתרונות הרוחניים והפיזיים שייחסה המסורת ליושבי ארץ-ישראל, ובעיקר לזכות בבנים זכרים  שינציחו את זכרו וגם לצאת ידי חובת כל הדעות בשאלת קיום מצוות פריה  ורביה. אין להוציא מכלל ספק שביקש גם לזכות לכפרת עוונות שזוכים לה הדרים בארץ-ישראל כמאמר התלמוד: "כל הדר בארץ ישראל שרוי בלא עון "[33] עונות, שבגינם, לפי דבריו, אולי, מתו בניו האהובים בטרם עת.     

המניעים המשפחתיים והאישיים הנזכרים יכולים היו להתקבל על הדעת כמשמעותיים דים כדי לגרום  לעלייתו לארץ, אלמלא ידענו את מצבה העגום של הקהילה הירושלמית בראשית המאה השמונה עשרה.  ההתנכלויות לקהילה היהודית הביאו לבריחה המונית של יהודים מירושלים לחברון ולצפת ואף למצרים, כפי שהם כותבים: "כי יצא חצי העיר בגולה".[34] רבים אחרים הסתתרו במרתפים ובמערות בעיר עצמה או מחוצה לה. לנוכח המצב ששרר בירושלים יקשה עלינו להניח שטוביה הרופא, היה עולה למקום סכנה נוראה שכזו ועוד  מתוך מניע אישי.[35]  לכן חובה לבדוק כיוון אחר לחלוטין  ולברר שמא היתה זאת עליית שליחות לשם הצלת היישוב האשכנזי בירושלים שהיה נתון באותה עת במצוקה קיומית .     

            חובות הקהילה היהודית בירושלים וכשלון המאמצים להביא להשבתם  

  

 עם עליית  חבורת ר' יהודה חסיד לארץ ישראל בשנת 1700,[36] התדרדר מצבו של הישוב היהודי בירושלים לשפל חסר תקדים. אנשיה, ש"הבטיחו על הגאולה- להביא את המשיח בזמן קרוב",[37] הוכו בהלם ובשיתוק לאחר שמנהיגם נפטר חמישה ימים לאחר עלייתם. החבורה, שמנתה ככל הנראה כמה מאות עולים, נתקלה בקשיים כלכליים מידיים  הסתבכה בחובות לערביי ירושלים והתקשתה לקיים חיים קהילתיים נורמליים. משלא הגיעה התמיכה הכספית שהובטחה לר' יהודה חסיד מחוץ לארץ , גרמו החובות התופחים  למצב של חוסר ודאות, למתח ולסיכסוכים פנימיים.  זמן קצר לאחר מכן פרץ בעיר מרד הנקיב אל-אשראף, שפגע בחייהם של כל יושבי העיר, והחמיר במיוחד את מצבם של היהודים.[38] המלווים הגדילו את תשלומי המיסים על היהודים, קנסו קנסות, פגעו בביטחון החיים והרכוש היהודי בעיר. מלבד הנגישות בגין פרשת החובות הכספיים הגדולים לערביי העיר, הם החריפו את הרדיפות הדתיות נגד יהודי ירושלים. החמירו את הגזירות עליהם, סגרו את בתי-המדרש ובתי-הכנסת, חידשו את גזירות המלבוש, אסרו על היהודים ללבוש בגדים לבנים בשבת, אסרו עליהם לנעול נעליים עם סוליות מסומרות, חייבו אותם לחבוש לראשם כריכות שחורות, וכדי להשפילם אילצו אותם לפנות את הדרך בפני שכניהם המוסלמים.[39]       

המוצא היחידי שאיפשר ליהודים לעמוד בפני לחץ הנושים, היה כמקובל, לשגר שליחים לארצות אירופה על מנת לאסוף כספים לכיסוי החובות; ואכן, כבר בראשית שנת ת"ע (1709) נשלחו מירושלים שני שד"רים אשכנזיים, שהיו אמורים לעורר את הקהילות האשכנזיות באירופה לעשיית מאמץ גדול וחד פעמי על מנת לחסל את החובות המעיקים על יהודי ירושלים. בעקבות הגעתם של שני השד"רים לעיר פרנקפורט-דמיין החליטו ראשי הקהילה לקבץ מכל הקהילות היהודיות באירופה סכום כסף גדול שיאפשר לאשכנזים בירושלים להשתחרר פעם אחת ולתמיד מעול החובות. אחת הקהילות הראשונות שנרתמו למסע איסוף הכספים הייתה קהילת מיץ שבצרפת, שהתחייבה להשתתף בסך 5,000 זהובים לפדיון חובות האשכנזים, מלבד סכומי התרומות הרגילים שנהגה לשלוח ארצה.[40]     

 ברישום מיום י"ג במנחם-אב תע"ב (1712) כותב רבה של קהילת מיץ, ר' אברהם ברודא, כי ראשי הקהילה הפקידו בידו שטרות לפרעון סכום ההתחייבות, אולם התנו את העברת הכספים לקהילת פרנקפורט, שריכזה את מפעל איסוף הכספים, בהשגת פשרה שיעשו יהודי ירושלים עם הנושים; פשרה שעל-פיה יבוטלו סכומי הריבית הגבוהה שאינם בכלל החוב היסודי, יגיעו להסכמה ביניהם על גובה הסכום הסופי של החוב, ויסדירו את פריסת התשלומים למשך תקופה של עשר שנים. כמו כן דרשו ראשי הקהילות התומכות כי הסכם הפשרה יקבל גושפנקא חוקית של השלטונות באסתאנבול  ויאושר בצו סולטאני.[41]     

 במסמך זה מוזכרת לראשונה העובדה כי  יוסף, רופא החצר של הסולטאן, המכונה "השתדלן הגדול" ו"רופא המלך", הוא אשר מונה לשמש כמתווך להשגת הפשרה. את יוסף הרופא, איש פראג לשעבר, גייס הבנקאי ואיש החצר של הקיסר האוסטרי קרל השישי בווינה, הגביר ר' שמשון וורטהיימר; אולי באמצעות מחותנו, רבה של פראג, ר' דוד אופנהיים  (1736-1664 ). לדבריו, מתוקף היות  יוסף רופאו של  הסולטאן הוא יוכל לנצל את מעמדו ולהשפיע על הצלחת המהלך והוצאתו אל הפועל.[42] ר' שמשון וורטהיימר  מעתיר שבחים רבים על הסיכוי הטמון במעורבותו של  יוסף הרופא בפשרה, ומבטיח לעמוד לימינו בכל שלבי התהליך. כדרכם של שתדלנים הוא משלב בדברי העידוד  שלו ליוסף הרופא פסוקי מקרא כגון "… מי גדול מיוסף שלא [די] שהסכים עמו הקב"ה [אלא] ויהי ה' את יוסף ויט אליו חסד ויתן חנו בעיני שר … אשר הוא היה עושה בתוגרמ'[ה] … אגוני מגני ואצולי מצלי [מגן ומציל]".[43]     

 משפחות אופנהיים-וורטהיימר לא רק תמכו בחבורת ר' יהודה חסיד עוד כשהיו בדרכם לארץ ישראל, אלא הייתה להם יד של ממש בארגון העלייה.[44] נראה, שהם גם הבטיחו להמשיך ולתמוך בעולים ארצה, כהמשך למעורבותו של ר' דוד אופנהיים עצמו בענייניה של הקהילה האשכנזית בירושלים  מאז שנת תנ"ח (1698). בעקבות מעורבותו ותמיכתו ביישוב האשכנזי בירושלים ובתנועת העלייה, הוכתר כידוע, ר' דוד אופנהיים על-ידי אנשי ירושלים, פעמיים, לתפקיד רבה האשכנזי של ירושלים ואב-בית-הדין שלה; אבל הוא דחה את המינוי והסתפק בתואר 'נשיא ארץ-ישראל' שהוענק לו.[45] למזלם נעתר יוסף הרופא להפצרתם  וקיבל על עצמו את התפקיד לפשר בין היהודים ובין נושי החובות. במכתב  אל  ורטהיימר מיום ר"ח כסלו תע"ג (סוף 1712) מודה  יוסף הרופא, כי מצבם של יהודי ירושלים נגע אל לבו וכי הוא מקבל על עצמו ברצון את המשימה. הוא מספר כי כבר שיגר מכתבים מטעם הסולטאן לפקידיו ולבית-המשפט בירושלים כדי שיימנעו מלדון בתביעות הנושים עד אשר תימצא פשרה בין הצדדים הניצים. אף הוא מתבל את לשונו בביטויים מקראיים הלקוחים ממגילת אסתר ומהצהרת כורש והמעידים על תקוותו להביא למהפך חיובי במצבם של יהודי ירושלים.[46]     

בדיעבד מסתבר כי שתדלנותו  של יוסף הרופא נכשלה.  ואולם, פרטי כשלון שליחותו של יוסף הרופא לא היו ידועים ולא צוינו על-ידי החוקרים העיקריים שעסקו בפרשה ; דוד קויפמן[47] יצחק ריבקינד,[48] אברהם יערי[49],  ובעיקר מאיר בניהו, שפרס את היריעה הרחבה ביותר בפרשת עליית חבורת ר' יהודה חסיד וחובות האשכנזים,[50] לא היו מודעים לפרטי תוצאות נסיונו של יוסף הרופא. היה זה רק עזריאל שוחט שחשף ופירסם בשנת תשל"ד ( 1974) את מכתבו של  יוסף הרופא לראשי קהילת פרנקפורט מיום י"א לחודש תמוז התע"ד (1714), מכתב שמסכם את חלקו בפרשה ומעיד על הסיבות לכשלון. על פי המתואר במכתבו, נסוגו בהן קהילות אשכנז מנכונותם הראשונית לכסות את סכומי החובות; וסרבו לקבל את הסכם הפשרה שהגיע אליו יוסף הרופא ואשר לפיו, ישולם לנושים סכום של 60,000 רייכסטאלר, בשני תשלומים שווים. לדעת שוחט חששו ראשי הקהילות שמא הריבית הגבוהה על החוב לא בוטלה , ואיננה כלולה בסכום שנדרשו לשלם; אף יתכן, לדעתו,  שסירובם נבע מכך שלא היו בידם באותה העת סכומי הכסף לביצוע שני התשלומים.[51] אי לכך, משלא התקיימו ממילא התנאים היסודיים שקבעו הקהילות להעברת הכספים, ובכלל זה פריסת התשלומים לעשרה תשלומים שווים לתקופה של עשר שנים, [52] ביטלה קהילת מיץ בשנת 1714 את התרומה שהשלישה ביד רב העיר, ובעקבותיה עשו כן גם קהילות אחרות.  בנסיבות אלו גם ר' שמשון וורטהיימר לא העביר ליעדם את עשרים וחמישה אלף הזהובים שאסף לכיסוי החובות. למזלם של האשכנזים, דרישותיהם התקיפות של הנושים לתבוע את החזרי החובות נדחו על ידי בית-המשפט בירושלים. על היהודים הגנה בינתיים מעורבותו של יוסף הרופא וגם השגרירות האוסטרית בבירה, שעליה הייתה  לגביר ר' שמשון ורטהיימר השפעה רבה. [53]     

 המכתב של יוסף הרופא, שפרסם עזריאל שוחט, מגולל פעילות דרמטית שהתחוללה בחצר הסולטאן בקושטא בין השנים 1714-1712 בשאלת החזר חובות האשכנזים.  למרות שיוסף הרופא הצליח לגייס לצדו את אנשי חצר-הסולטאן, דרשו מתנגדיו, שתמכו בנושים הירושלמיים,  החזר מלא של החובות, כולל ריבית מלאה. על מנת לקעקע את הסדר החובות שרקם יוסף הרופא, הם ניסו לפגוע בו אישית, האשימו אותו בהטיית הדין לטובת היהודים וערערו על נאמנותו הבלעדית למשטר ולסולטאן. טענתם הייתה, כפי שכותב יוסף הרופא עצמו, "שאני יותר גדול מהמלך האדיר התוגר שמצודתי פרוסה בירושלי'[ם] על הישמעאלים שם …כדי שילך המעות שלהם לאבוד".[54]  כמו כן עלבו ביהודים שהם, לדבריהם, "עמא דסנאה להון אלקא [עם השנוא על אלהים], עם בזוי ושסוי, יאכלו ממונינו ויגיע כפינו".[55] עוד טענו שבית-הכנסת שבנו האשכנזים בירושלים נוגד את תקנות הדת המוסלמית ולשם השגת הרשיון להקמתו, שיחדו היהודים את נציגי השלטון. כמו כן מספר יוסף כי נושי החובות קיימו בחצר הסולטאן הפגנת מחאה ראוותנית של נשים על העוול שנעשה להם: "והביאו לכאן  נשים ישמעאליות דברניות, ואשה כלי זיינה עליה,[56]  שילכו לפני המלך גופא, עם מחצלת בשלהבת אש שרופה על ראשם זקופה …והמנהג במדינה זו מי שעושה כך לבא לפני המלך הוא על עוות הדין הגדול ".[57]     

יוסף הרופא כותב לגבאי ארץ-ישראל בפרנקפורט כי הוא נתון בסכנת חיים : "ובזה תסמר שערות ראשי …כי ממש קמו עלי ועל היהודי'[ם] האשכנזי'[ם] שבירושלי'[ם] לכלותינו ח"ו …והנני נפלתי כהיום הזה בידי זרים אכזרים".[58] יוסף הרופא מזהיר את ראשי קהילת פרנקפורט כי בעקבות הסתלקותם מכיבוד ההסכם שהשיג, עלולים הנושים לגרש את האשכנזים  מירושלים "ולא יזכר ח"ו עוד שם אשכנזי'[ם] בירושלי'[ם]  ולא יועיל הון ביום עברה".[59] מכתבו זה של יוסף הרופא על כשלון שליחותו, מבשר בעצם את הסתלקותו מן המשימה שנטל על עצמו, תפקיד שלפי דבריו, סיכן כאמור את מעמדו בחצר הסולטאן, ואולי אף את חייו.[60]        

 התגייסותו של טוביה הרופא בשליחות להסדרת חובות האשכנזים בירושלים

  

 אולם, נראה שר' שמשון ורטהיימר לא אמר נואש לנוכח כשלון שליחותו של יוסף הרופא בקיץ של שנת 1714. הוא בודאי חיפש דרך חילופית ויעילה יותר להשגת הסדר אפשרי. בעצה אחת עם מחותנו ר' דוד אופנהיים, תרו השניים אחר מסלול אחר לפתרון בעיית החובות, אולי באמצעות שגור שליח אשכנזי רם-דרג לירושלים שיסייע בהמשך ניהול המשא ומתן עם הנושים. בדיוק באותה עת, בשנת 1715, תהה טוביה הרופא על המשך דרכו בחיים, לאחר שסיים את הבאת ספרו של אביו לדפוס וגם חדל בעקבות כך מעבודתו האינטנסיבית כרופא. את נכונותו להגן  על אינטרסים יהודיים כנגד טענות והתנכלויות הגויים נגדם, כבר הכרנו מדברים שכתב בספרו "מעשה טוביה", שהוא : "חבור כולל כמה חכמות וידיעות להשיב חורפי דבר ולהראותם [לגויים] כי לא להם לבדם נתנו אלה החכמות ואף כי אנחנו בעולם הזה, במחשכי הגלות המר הזה, הנה ה' אור לנו ועדיין נמצאים בתוכנו אנשים חכמים ונבונים יודעי בינה לעתים."[61] במקום אחר הוא מעיד על עצמו כי ניצל את תקופת שרותו כרופאו של הוזיר הגדול ראמי פאשא לפעילות לטובת כלל היהודים באימפריה העות'מאנית:  " וגם הטיב בעבורי לאחינו בני ישראל הדרים בארצות האלה".[62] כתב, אך סתם ולא פרש .     

מתברר כי ר' דוד אופנהיים שישב בפראג הכיר את טוביה הרופא, ואף היו ביניהם קשרי משפחה, שכן  ר' דוד אופנהיים היה תלמידו ומחותנו של ר' יאיר חיים בכרך, אחיו החורג של טוביה הרופא. במספר רב של שאלות ותשובות שהחליפו ר' דוד אופנהיים ור' יאיר חיים בכרך מכנה בכרך את אופנהיים " אהובי מחותני האלוף החריף".[63] בקרבת משפחה זו ניתן להסביר את התמיהה כיצד הגיעה הסכמתו של ר' דוד אופנהיים לספרו של טוביה 'מעשה טוביה' מבלי שראה את הספר.[64]  וכך הוא כתב לר' שלמה קוניאן המו"ל של הספר: "ואע"ג דלא אתי לידיה ולא חזיתיה [ למרות שלא הגיע לידי ולא ראיתיו]… והנה מכירו הייתי  לשעבר בימי חורפי ומבין ריסי עיניו היה ניכר שהוא מושלם במדות שמנו חכמים וכל זמן שמזקינין מוסיפין חכמה…"[65]  גם על ספרו של אביו של טוביה הרופא, 'ברכת טוב', שנדפס בוונציה בשנת 1713 מצויה 'הסכמה' בולטת של ר' דוד אופנהיים. גם הפעם אך ורק בהסתמך על היכרותו את טוביה הרופא מבלי שראה את הספר. ר' דוד אופנהיים אפילו מנצל את ההזדמנות ובחתימה על דברי ה'הסכמה' לספרו של אביו, הוא מעלה את תקוות גאולת ירושלים על ראש שמחתו, שהרי באותה עת ממש התנהל עדיין באסתאנבול  המשא ומתן הגורלי על השגת ההסכם לתשלום החובות בניהולו של יוסף הרופא.[66]     

 כל עוד היה טוביה הרופא עסוק בענייניו האישיים, הוא לא נטל חלק בפעילות הציבורית שהתרחשה באסתאנבול באותם ימים. מעורבות שכזאת אילו התקיימה הייתה מצויינת בודאי במפורש הן ב'הסכמה' של ר' דוד אופנהיים על ספרו "מעשה טוביה" והן ב'הסכמות' שנתנו לספר רבני אסתאנבול.[67] רק לאחר שסיים את מחוייבויותיו האישיות יכול היה טוביה להתפנות לחשוב על פרק חדש בחייו. על תהליך הרגיעה לנפשו וחיפוש אחר תעסוקה משמעותית הוא מספר במכתבו לר' דוד אופנהיים, שם הוא חוזר על המוטיב  הדומיננטי "שלא יאמרו טוביה חטא". [68] עתה, סמוך לכשלון פעילותו של יוסף הרופא, סביר להניח שר' דוד אופנהיים ניצל  את היכרותו וקשריו עם טוביה הרופא כדי להציע לו לקבל על עצמו את השליחות הנוספת לסייע לאנשי אסתאנבול  בניהול המשא ומתן עם הנושים בירושלים.        

יתכן כי שליחותו של טוביה הרופא להצלת הקהילה האשכנזית, שעליה לא שמענו עד כה במפורש, הוסוותה כנסיעה אישית (עלייה לרגל) חפה מכל כוונה פוליטית, מתוך רצון להימנע מחיכוכים עם השלטונות העות'מאניים בטענת מעורבות "אירופית" נוספת בענייניה הפנימיים.[69] בכל מקרה, גם מן הבחינה הפנים-יהודית היה טוביה הרופא מגשר אידיאלי. על אף היותו יהודי ממוצא אשכנזי, היה טוביה הרופא מעורב גם עם קהליהם של יוצאי ספרד, וכנראה ידע תורכית ולאדינו; כל אלה הכשירו אותו גם לאפשרות שיפקח עין על ההנהגה הכושלת של כוללות הקהילה הספרדית בירושלים ועל ניהול ענייניה הכספיים.[70] בסופו של דבר, אין להוציא מכלל אפשרות שלר' דוד אופנהיים קרוב משפחתו של טוביה הרופא, נודע על כוונתו לעלות לארץ ישראל מטעמים אישיים, וביקשו לצרף לכך גם את השליחות להצלת הקהילה האשכנזית בירושלים.     

בעניין זה ראוי לבחון כיצד מגדיר טוביה עצמו את שהותו ותפקידו בירושלים. ואמנם במכתב פרטי ששלח טוביה הרופא לליוורנו בשנת 1719, היחידי הנמצא בידינו, משיח טוביה לפי תומו ומתייחס  לשהותו בירושלים כמי שממלא גם שליחות ציבורית: "ולהיות נושא בעול אחיי המיוסרים דחויים וסחופי'[ם] אשר פה ירושלים".[71] בין השאר הוא מתאר במכתב את קשיי החיים בעיר מאז הגיעו אליה בשנת 1715. הוא מספר שהביא עמו רכוש אך "כמעט כל אשר לי נגנב ונגזל". אין הוא מפרט איך  קרה הדבר, או מדוע  לא עמדה להגנתו עובדת היותו רופא בכיר לשעבר בחצר הסולטאן; רק  מציין כי למרות שגזילת רכושו השפיעה בצורה קשה על מצבו הכלכלי, עובדה המאלצת אותו להסתפק מעתה במועט, הוא מעורב בהווי הקהילתי של ירושלים ומממשיך לקיים בביתו "בית ועד לחכמים", מעין בית-מדרש פרטי, ונושא בעצמו, כבעבר, בעול ההוצאות של מוסד ציבורי זה. מעניין לציין, כי כשהוא חותם על המכתב הוא מזדהה כ "טוביה כהן רופא מק"ק מיץ שבצרפת",[72] ולא כבן העיר ירושלים, העיר בה הוא נמצא. יתכן, כי יש בהבחנה דקה זו כדי להעיד שארבע שנים לאחר עלייתו, עדיין ראה טוביה את עצמו כשליח מן החוץ שבא לירושלים על מנת לעזור ליושביה. עם זאת, הוא היה מעורב בחייה של הקהילה הירושלמית, לא פרש מן הציבור, והיה חלק ממנו.     

עדויות חשובות על טוביה ופעילותו הרפואית בירושלים מצויות בכתביו של בן זמנו הצעיר , הרופא הירושלמי ר' דוד די –סילוה כפי שנחשפו לאחרונה בספרו "פרי מגדים " אותו ההדיר והביא לדפוס החוקר זהר עמר.[73] הכותב מתאר למשל, דיון עם טוביה הרופא על טיבם וחשיבותם של צמחי מרפא הגדלים באזור העיר שכם.[74]     

עדות חשובה נוספת על מעמדו של טוביה הרופא בירושלים מצויה בכרוניקה  הלטינית של הנזיר הפרנציסקאני ממוצא גרמני אלזיר  הורן, המחדש לנו בארבעה תחומים.[75] ראשית, הוא מספר כי טוביה עסק במקצועו כרופא גם לעת זקנותו בירושלים. הוא מספר כי ב-8 לאוגוסט 1729 נקרא טוביה לטפל בו לאחר שסבל מדיזינטריה ומכאבי ראש קשים ביותר . שנית הוא מזכיר כי טוביה הרופא  נפטר בתאריך 24 לדצמבר 1729 , כלומר בתאריך העברי ג' טבת ת"צ, תאריך פטירה שלא היה ידוע לנו עד כה משום מקור אחר. שלישית, כי הוא נקבר בעמק יהושפט.[76] ורביעית , ש"מותו גרם לצער רב  ואבל כבד לכל יהודי המקום". [77]     

ממקורות שונים שצירפנו עולה בידינו התמונה המשפחתית של טוביה הרופא בארץ כדלהלן: הוא עלה לארץ עם אשה, בשם רחל[78] ועם בתו היחידה ששמה היה ג'מילה. בירושלים השיא טוביה הרופא את בתו לר' אברהם בכר שמואל מיוחס (1768-1696 ) נכדו של ר' משה מיוחס, מנהיג יהודי ירושלים באותה תקופה ובן לאחת המשפחות הוותיקות והמכובדות בעיר.  חתנו של טוביה הוא אפוא הגאון הנודע מחבר הספר "שדה הארץ"[79]. אחיו הצעיר של חתנו, הינו ר' רפאל בכר שמואל מיוחס. שנשלח מירושלים, כפי שנראה להלן לאסתאנבול  בשנת 1723 על מנת לבקש סיוע דחוף, ובעקבות פגישתו הדרמטית עם אחד ממנהיגי הקהילה, העשיר ר' דוד זונאנה, השיג את ביטול הקנס שהוטל על-ידי מושל ירושלים, כפי שנראה להלן.     

 על מעורבותו של טוביה הרופא בהשגת הסכמי פשרה לחיסול חובות האשכנזים בחמש השנים עד לחורבן החצר בשנת 1720 אין לנו מידע ישיר.  לעומת זאת  יש בידינו שתי ידיעות מן השנים 1715  ו- 1716  המעידות על ניהול משאים ומתנים בירושלים בין הנושים לבין בני הקהילה האשכנזית ועל כשלונם. התעודה האחת היא רישום של בית-המשפט המוסלמי ממחצית חודש פברואר 1715 ואשר על-פיה הופיעה בבית-המשפט קבוצה מכובדת של אישים ערביים "שהם הנושים של עדת היהודים האשכנזים המתגוררים בירושלים הנאצלה …בנוכחות קבוצה של רבנים ויהודים אשכנזים".[80] על-פי הכתוב בתעודה, הגיעו הללו להסדר ולפיו ישולם רבע מהחוב תוך ששה חודשים, ואילו את שלשת הרבעים הנותרים ישלמו האשכנזים בשלושה תשלומים שווים במשך שלש שנים. זאת בתנאי שרבע מהחוב אכן ישולם תוך ששה חודשים מיום חתימת ההסכם. והיה אם לא יעמדו האשכנזים בתנאי ההסכם, תתבטל הסכמת הנושים להסדר המיוחד, והאשכנזים יחוייבו להחזיר את כל חובם בתשלום אחד.[81]     

נראה שההסכם הנזכר לא כובד והסכם הפשרה בוטל. מתעודה אחרת, שנרשמה בפנקס בית-המשפט בסוף שנת 1716 עולה, כי נאסרו כמה מראשי הקהילה האשכנזית "בשל כספי המוסלמים שבחובת עדת היהודים האשכנזים וההקדש שלהם."[82] המאסר נועד ללחוץ על האשכנזים לשלוח נציג מטעמם אל אחיהם באירופה כדי שידאגו להשגת כספים על מנת להשיב את כל סכום החוב  בבת אחת. לשם כך ניתנה להם ארכה של ארבעה חודשים לשגר שליח לאירופה והם אף הוזהרו כי אם השליח לא יחזור עם הכסף במועד, יגורשו האשכנזים מירושלים.[83] בעקבות כשלון המשא-והמתן הזה חל  קרע בין הנושים לבעלי החוב, והאשכנזים שחששו לחייהם ברחו מירושלים. נושי החובות הערביים עלו בעקבות כך על חצר האשכנזים ביום ח' בחשוון תפ"א (1720), החריבו, הרסו ושרפו את החצר ואת בית הכנסת על ארבעים ספרי תורה שהיו בו.[84]     

 לאחר שהנושים הערבים  "גילו" כי לא הרוויחו דבר מפעולתם האלימה נגד הקהילה האשכנזית וכי כספם לא הושב,  הם הבינו כי רק בדרך של משא-ומתן יוכלו להחזיר לעצמם את כספי החובות. ואמנם בתיקי הארכיונים הממשלתיים האוסטרים בווינה מצא דב ברילינג מסמכים אשר לפיהם בישר יוסף הרופא ליהודי אוסטריה בחודש דצמבר 1722 (לאחר כשמונה שנים שהוא "נעלם" מבחינתנו) כי בירושלים הושגה סוף סוף פשרה בין הצדדים שעל-פיה  הופחתו סכומי החובות מ-100.000 זהובים לכדי 70.000 בלבד. אי לכך מתבקשים יהודי אוסטריה להשתתף במאמץ לאיסוף כספי התרומות לצורך  פדיון החובות[85]. אבל גם הפעם כמו בעבר, לא ניזכר טוביה הרופא כמי שהוביל את מאמצי הפשרה בירושלים, מה גם שלמאמצי השגת הפשרה לא היו תוצאות כל שהן. ההיפך, בעקבות הפניה של יוסף הרופא ליהודי אוסטריה אסרה הממשלה בצו ממלכתי משנת 1723 על איסוף כספים בתחומיה לטובת יהודי ארץ-ישראל.[86]      

לאחר כשלון הצעת הפשרה משנת 1722 נדרשו הספרדים על-ידי הנושים הערבים לשלם להם את חובות האשכנזים. בנוסף פקדה בשנת תפ"ב (1722)  את האזור גם בצורת קשה ורעב כבד, ובעקבות כך הלכו הספרדים בירושלים והדלדלו מבחינה כלכלית: " וימכרו כל ישראל באותם הימים כל אשר להם מאשר בבתיהם ולא נשאר בכל בתי בני ישראל כי אם גויתם ואין לחם ואין מים ".[87] ואם לא היה די בכך הנה  באה עליהם צרה נוספת. ביום ט"ו במר-חשוון תפ"ג (1722), הגיע לירושלים מושל חדש; והוא, כמו רבים אחרים לפניו, אסר ועינה באכזריות רבה את ראשי העדה הספרדית במגמה לסחוט מהם כספים. רק לאחר פעילות שתדלנית מרוכזת הסכים המושל לשחרר את ראש הקהל ר' משה מיוחס, תמורת חתימה על התחייבות להשיג תוך 91 יום את הסכום העצום של 91,000 גרוש – קנס שהטיל המושל על היהודים שלטענתו מבזים ומקללים שלוש פעמים ביום את המוסלמים ומכנים אותם "עם הדומה לחמור".[88]     

 ההתחייבות נראתה בלתי ניתנת לביצוע בעליל. הדרך היחידה להצלת יהודי העיר הייתה פנייה בהולה אל ראשי היהודים בבירת האימפריה, אסתאנבול , כדי שיסייעו להם בדרך של שתדלנות לבטל את הקנס השרירותי. לשליחות נבחר הרב רפאל בכ"ר שמואל מיוחס, נכדו של ר' משה מיוחס, ואחי חתנו של טוביה הרופא. בקונטרס 'מגילת יוחסין' הוא מתאר את פרשת השליחות כשרשרת של מעשי ניסים.[89] את הגעתו המהירה מנמל יפו למחוז חפצו אסתאנבול , הוא מגדיר כ'קפיצת הדרך'. את מעורבותו של הגביר היהודי דוד זונאנה ושתדלנותו לטובת יהודי ירושלים הוא מתאר כמעורבות ניסית. לדבריו, בהגיעו לאסתאנבול , במחצית שנת תפ"ג (1723), הוא הציל את חייו של "השר והטפסר נשיא ישראל העומד אל שער המלך כמוהר"ר ג'יליבי זונאנה הי"ו" [90]  ממגיפה שעמדה לפגוע בו ובמשפחתו. כאות תודה על נס ההצלה הפעיל  זונאנה, הספק הראשי של חיל היניצ'רים, את קשריו בחצר הסולטאן, על מנת להפר את עצת מושל ירושלים.[91]  בעקבות שתדלנות זו  בוטלו ההטלים  על יהודי ירושלים בשנת 1722.     

אולם את המידע המוצק והראשוני על השתתפותו האישית  של טוביה הרופא, במשא ומתן להסדר שאלת החובות בשנת 1725 אנו מוצאים בתעודות בית-המשפט השרעי בירושלים .     

בפתח אחת התעודות, מיום 25 במרץ 1725, מצוי רישום שמי של כחמישים באי-כח של הקהילה היהודית בירושלים שהופיעו לדיון בפני מושב בית-הדין השרעי; שמו של "הרב טוביה הרופא" נמצא במקום שני, אחרי הרב סלמון בן שמואל; דבר המעיד על מקומו החשוב  בניהול המשא-ומתן. נושא הדיון היה חוסר יכולתה של הקהילה הספרדית לשלם את חובותיה מאחר ומנהיגה, הרב אברהם יצחקי, ברח מירושלים, לאחר שנרדף אישית על-ידי השלטונות; בלעדיו, טענו מנהיגי היהודים, אין הקהילה מסוגלת לטפל בהחזרת חובותיה לנושים. וכך נאמר ברישום הדברים של בית-הדין השרעי: "הם הודיעו למולאנה [ אדוננו ] השופט של השריעה, כי בהיות הרב אברהם בן  איסאק [יצחק] היהודי בירושלים הנאצלה, בהיותו העומד בראשנו היה נוהג לשים פניו לארצות בהן נמצאים יהודים, לאסוף להם סכומי כסף מהצדקות …להביאם לירושלים הנאצלה ולחלקם בין הנושים …הוא נהג  לטרוח בארגון עניינינו  לפרוע את חובותינו …אולם בשל העוול שנעשה לו הוא שם פעמיו לעיר חברון ושהה בה תקופה של שבע שנים. אז הידרדר מצבנו והתרבו חובותינו בשל חסרונו של מישהו שיהיה אחראי לנו, ינהל את חיינו …אנו מבקשים מכבוד מולאנה השופט …לכתוב מכתב לרב אברהאם הנזכר לזמנו שיבא לכאן …והיה אם תחויב עדת היהודים במחבוש הרי שלא יכלאו את הרב אברהאם ואף אחד לא יתנכל לו, אף אחד מבעלי השררה המקומיים לא יטיל עליו דבר מה ולא ישלח אליו מישהו מאנשיו, לא אנשי הצובאשי [האחראי על הבטחון בעיר] ולא אנשים אחרים מביניהם".[92]     

על-פי רישום מאוחר יותר של בית-הדין השרעי, מן ה-15 באפריל  1725, הופיעו בפניו גם "קהל רב מבין הנושים" של חובות היהודים וביקשו אף הם שבית הדין יורה על החזרת הרב ר' אברהם יצחקי מחברון לירושלים כדי שינהיג את הקהילה היהודית ויסייע בידם לאסוף כספים שישמשו להחזרת כספי החובות. שופט בית-הדין השרעי נענה לבקשתם, ולאחר שהובטח לר' אברהם יצחקי כי לא יאונה לו כל רע בשל חובות כלל היהודים, ולא ייאסר בשל כך, הוא חזר לירושלים.[93] מאחר והחלטות בית-הדין השרעי מחודשים מרץ-אפריל 1725 לא קידמו את נושא החזרת החובות – הבינו הכל שגם שיבתו של הרב אברהם יצחקי לירושלים בתוקף צו בית הדין אין בכוחה לתת מענה של ממש לשאלת החזרת חובות הקהילה היהודית. מאחר והצדדים בירושלים לא הצליחו להגיע לפשרה חדשה, בעיקר בשאלת הריבית הגבוהה שנדרשו לשלם ופריסת החובות, פנו נציגי היהודים בירושלים ל'שער העליון' באסתאנבול  בראשית 1726 בבקשה לכפות על הצדדים הסדר צודק לתשלום החובות.     

 על-פי הצווים הסולטאנים שפורסמו בחודשים יוני 1726,[94]  ופברואר 1727, נתקבלה דרישת היהודים בירושלים שסכום החוב יעמוד על 60,000 גרוש וישולם לנושים בעשרה תשלומים לאורך תקופה של עשר שנים. כמו כן קבע הצו הסולטאני בלשון תקיפה, כי מכאן ואילך "יש לאסור ולהפסיק את מעשי העושק הנעשים כלפיהם בניגוד לשריעה ולקאנון"[95] ו"כי מעתה ואילך יקבלו [הנושים] את חובם על פי החלוקה לשעורים שווים לעשר שנים." מנוסח הצו הסולטאני עולה כי חלק מהנושים התמיד בהתנגדותו גם לצו הסולטאן. אשר על כן מזהיר אותם הסולטאן, כי הפקיד שנשלח מאסתאנבול  לירושלים לפקח על ביצוע הצו יביא לידיעת הווזיר הגדול באסתאנבול  את רשימת הנושים המתנגדים לצו הסולטאני: "אלה שלא יצייתו [ויפעלו] בניגוד לצו הנעלה שלי יש לשלוח לאיסטנבול" [שם ייענשו].[96]        

ואכן, תופעה זו של התנגדות חלק מהנושים לצו הסולטאן , באה לביטוי בראשית חודש מאי 1727. עוד בטרם נרשמו  הצווים הסולטאניים בפנקס בית המשפט בירושלים , הגישו חלק מהנושים תביעה של הרגע האחרון  בבקשה לחייב את היהודים בהשבת החובות ולאסרם עד שיעשו זאת. וכך נאמר ברישום בית המשפט: " אולם לפני הופעת הצו הסולטאני  הנאצל תבעו חלק מהנושים הנזכרים[ את כספם] מהיהודים, והם נאסרו במצודה השמורה [=כלומר במצודה, או מה שמכונה גם 'מגדל דוד', שם שכן חיל המצב]". [97]  לאחר זמן שונה פסק הדין והיהודים שוחררו ממאסר כשנתקבלה טענתם כי הם במעמד  של פושטי רגל ועל כן אינם יכולים לעמוד בנטל תשלום החובות. וכאן ישנה תוספת חשובה בפסק הדין המתייחסת למתאם שמצא בית המשפט בירושלים בין צו הסולטאן ובין דין השריעה : "ובייחוד  כשהדבר תואם לשריעה הנאצלה, באשר נתגלה חוסר יכולתם לפרוע זאת בבת אחת. יש לפעול על פיו, ואסור להפר את דבריו . שהרי ציווה אותנו שלא לחלוק על דעת כבוד הסולטאן…ולגבי האביון : ' יש לחכות' על פי הכתוב 'עד אשר ירווח לו' ".[98]   טענה זו של פשיטת הרגל של אפשרה בסופו של דבר את התקבלותם של הצווים הסולטאנים על-ידי כל הנושים.     

 גם ראשי ארגון "ועד פקידי קושטא" [99]' שהוקם כידוע בשנת תפ"ו (1726 ) פירסמו בחודש אדר תפ"ז (1728) מסמך פומבי בו הם מצביעים על צווי הסולטאן הנזכרים כנקודת המפנה באשר להסדרת החובות ומעמד יהודי ירושלים: " הודו לה' כי לעולם חסדו אשר נתן כזאת בלב המלך  יר"ה …ועשה בה מאמר זה, כתב ידו  של המלך בעצמו, הנקרא בלשון תוגרמה חאט"י שירי"ף  ונחתם בטבעת המלך גזרה על אודות הפזורים[החובות] וההוצאות אשר מאז ומקדם רבו …והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמוע דמו בראשו …וזאת שנית מאמר מאת משנה למלך יר"ה הנקרא בלשונם פירמא"ן …להזהיר גדולים על הקטנים כל הב"ח [הבעלי חוב] ליפרע במשך זמן עשרה שנים רצופות לערך ששה אלפים גרוש לשנה …ובו בפרק נשלח מכאן …איש שר וגדול הנקרא בלשונם  קאפיג"י באש"י ואתו איש יהודי מבין דבר לכלכל  הדבר באזני עם הארץ".  [100]     

האם היה טוביה הרופא מעורב במהלך הכפול שהתנהל גם בחצר הסולטאן וגם  במקביל  בטרקליני בית המשפט המוסלמי בירושלים?  ר' שמעון וולף – בנו של הגביר ר' שמשון ורטהיימר, מי שהיה יהודי החצר של קיסר אוסטריה, מציין במכתב ששלח לגיסו ר' משה ב"ר דוד אופנהיים, בשנת תפ"ט 1729, כי את השגת הסדר פריסת החובות יש לזקוף לזכותם של שלושה אישים: הראשון שבהם, טוביה הרופא מירושלים, ולצדו שניים שפעלו במקביל לו בבירת האימפריה , המדפיס יונה אשכנזי והרב חיים קמחי.[101]     

 דוד קויפמן, שראה את מכתביו של ר' שמעון וולף  ורטהיימר והביא חלק מהם לדפוס, מסכם אותה בדברים אלה:     

"וגם הנצנים נראו בארץ, וקול התור נשמע מבשר שלום משמיע ישועה, כי השכילו בני ירושלים להתפשר עם אויביהם. ובזאת נאותו להם אם יפרעו להם ארבעים אלף זהובים כסף, והוא רק שליש הסך העצום העולה למאה ועשרים אלף זהובים המגיע להם, כי הפירות ושבח הכספים נתוספו וצמחו למעלה מראשם, ויש תקוה לאחריתם כי עתה אחרי שבאו לעמק השוה לא יראה עוד שוד וחמס בגבולם. ויותר שידע ר' וולף [וורטהיימר] את כל הנעשה באחוזת מרעיו הסרים למשמעתו בחצר המלכות, עוד היה לו מרוצת מכתבים עם אנשים רמים ונישאים בארצות המזרח, ובראשם עם ר' טוביה הרופא, בנו של הגאון ר' משה נארול, אשר עזב את מקום מושבו… בקאנסטאנטינאפל הבירה, לשכון בחצרות ה' ולבקר בהיכלו בעיר הקדש ירושלם. והוא שתה את קבעת כוס התרעלה עם אחיו מיוסרים, וכמעט כל אשר לו נגזל ונגנב… והוא היה כבן ע"ה שנה בעת אשר הריץ את אגרותיו לר' וואלף בדבר הפשר אשר הגיעו אליו בענין עול חובותיהם".[102]     

קרוב לודאי שהעיסוק האינטנסיבי בהסדרת החובות של יהודי ירושלים לאחר הרס חצר האשכנזים בשנת 1720, והנסיון בשנת 1722 להטיל על הספרדים גם את תשלום חובותיהם של האשכנזים , האיצו את הפעילות הנמרצת בירושלים ובחצר הסולטאן לסיום חיובי של הפרשה. המאמץ נבע מן החשש שקינן בלב  ההנהגה היהודית שמא יסתיים גורלם של הספרדים בירושלים באותה דרך בה סיימה הקהילה האשכנזית את דרכה בשנת 1720. תוך כדי הדיונים החליטו ראשי "ועד פקידי ירושלים בקושטא",לאמץ את הסדר החובות שביקשו יהודי ירושלים, ולהעמיד לרשות הנושים את סכומי הכסף שיידרשו לתשלום החובות. דבר שהביא לפריצת הדרך ההיסטורית ולשחרור יהודי ירושלים מעול החובות המיידי. בכל מקרה, משהוקם הארגון שהטיל את חסותו על יהודי ירושלים באופן רשמי, קיבל המפנה יתר תוקף. הארגון קיבל על עצמו את האחריות הכוללת לקיום הישוב מבחינה כלכלית וחברתית והיה מעין הנהגת-על לצד ההנהגה המקומית של יהודי ירושלים. המדובר בלקיחת חלק מתפקידי ההנהגה המקומית של הקהילה הירושלמית – טיפול בהחזרי החובות של הקהילה, דאגה לתקציבה השוטף, תיקון תקנות דתיות וחברתיות, הצבת פקיד ממונה מאסתאנבול  שישב בירושלים וישגיח על ענייני הקהילה, ושיגור שד"רים לכל רחבי העולם היהודי.[103]  הסמכויות שניכס לעצמו הארגון בייצוג האינטרסים של הקהילה היהודית בירושלים העצימו את יכולותיו הן כלפי יהדות העולם והן כלפי השלטונות העות'מאניים וכן ביצרו  את  מעמדם המשפטי של יהודי ירושלים בפני השלטונות, וביססו בכך את המפנה הכללי לטובה שחל במעמדם. וכך, "פקידי קושטא" בכתב השליחות מאדר תפ"ז מתייחסים לשעה ההיסטורית שנקרתה לפניהם ומכריזים : "הן עתה הרחיב ה' לנו, הגדיל ה' לעשות עמנו, ולכל בני ישראל היה אור …ראו את ישועת ה' אשר לא היה לעולמי'[ם] מיום הוסדה הארץ …" והם מסיימים בקריאה לעלייה משיחית בנוסח הצהרת כורש: "מי בכם מכל עמו יהי אלקיו עמו ויעל לירושלם".[104]     

 סיכום

      

 בשל חוסר תיעוד מספיק בפרשה זו, אין ביכולתנו לקבוע במפורש כי עלייתו של טוביה הרופא לירושלים בשנת 1715 הייתה מלכתחילה בשליחות של הצלה מטעם קהילות האשכנזים  באירופה. לעומת זאת ברור לנו כי עלייתו של טוביה הרופא לירושלים הייתה מיד לאחר הסתלקותו של יוסף הרופא מן התפקיד, לאחר שהקהילות האשכנזיות באירופה סרבו לכבד את הסכם הפשרה אותו השיג בשנת 1714. גם קשריו הידועים של טוביה הרופא עם ר' דוד אופנהיים מחזקים את ההשערה כי האיש נבחר לנהל את המשא ומתן על החזרת חובות האשכנזים לערביי ירושלים משום שירושלים נראתה כזירה העיקרית של ההתרחשויות . ואמנם במכתב הפרטי היחידי של טוביה הרופא ישנה התייחסות מפורשת לכך כי הוא ממלא תפקיד של שליחות בקרב יהודי ירושלים.     

יתכן כי החלטתו לעלות לירושלים השתלבה עם רצונו לעלות אליה ממניעים אישיים וכי בשל כך קיבל על עצמו את השליחות המסוכנת והבלתי בטוחה הזאת. בעקבות נישואי בתו יחידתו ג'מילה בירושלים לגאון הצעיר המקובל ר' אברהם בכר מיוחס בעל "שדה הארץ" אחיו של ר' רפאל בכר שמואל מיוחס , הפך טוביה הרופא יליד מיץ שבצרפת, מי שהיה רופא בחצר הסולטאן, למגינם של יהודי ירושלים ולחלק בלתי נפרד מן העלית של החברה  היהודית של ירושלים. על מעמדו הבכיר בניהול המשא-ומתן להחזרת החובות לערביי ירושלים מעידות התעודות שנחשפו בארכיון בית-המשפט השרעי בירושלים, ובעדותו של ר' וולף וורטהיימר האומר כי הוא האיש אשר ניהל בהצלחה מרשימה את המו"מ בירושלים, לצידם של ר' יונה אשכנזי המדפיס ור' חיים קמחי שפעלו באסתאנבול .     

 יש להניח, שמעמדו המכובד של טוביה כרופא מומחה בירושלים כפי שמעיד הנזיר הפרנציסקני הורן, והיכרותו עם אנשי לשכתו של הסולטאן אחמד השלישי (1730-1703 ), עוד מתקופת היותו רופאו האישי של הווזיר הראשי ראמי פאשא  - תרמו להצלחת טיפולו בשאלה  המסובכת של החזרי החובות, ושל שולחיו , מנהיגי יהדות אשכנז ומנהיגי היהודים באימפריה העות'מאנית.     

 לנוכח מיעוט התעודות העבריות שבידינו, רק פתיחת הארכיונים העות'מאנים עשויה לחשוף את מלוא המידע על ההתגייסות של 'כלל ישראל'  להצלת יהודי ירושלים בראשית המאה השמונה עשרה, את המידע המלא על פעילותו וגורלו של יוסף הרופא , ואת חלקו של טוביה הרופא בפעילות שמאחורי הקלעים להשגת הפשרה ותשלומי החובות של הקהילה היהודית בירושלים בין השנים 1729-1715.     

לזכותו של טוביה הרופא יש לזקוף אפוא תוצאות לוואי היסטוריות נוספות. נטל החובות שהוסר מעל הקהילה היהודית בירושלים, הביא להפסקת הרדיפות של יהודי העיר; ובעקבות הקמת ועד "פקידי קושטא" בשנת 1726  ותמיכתם הכלכלית והפוליטית הנמרצת ביהודי ירושלים, החלה פריחה מיידית של היישוב היהודי ואלפי יהודים עלו אליה לקראת שנת הת"ק (1740), שנה שנכרכו בה גם ציפיות משיחיות אקוטיות.[105] מן הראוי, אפוא , להעניק לטוביה הרופא  את המקום הראוי לו בזיכרון ההיסטורי של העם היהודי כמנהיג אמיץ ובעל שיעור קומה, שנשא  בעול אחיו המיוסרים בירושלים, ולא רק כאחד מגדולי הרופאים היהודים של התקופה.       


     

אני מודה לד"ר ירון בן-נאה על קריאתו המוקפדת והערותיו המועילות .     

      

[1] על טוביה הרופא ראו : א' לוינסון, טוביה הרופא וספרו מעשה טוביה, ברלין, תרפ"ד. א"ל פרומקין, תולדות חכמי ירושלים, ירושלים תרפ"ט, [ להלן : תוח"י] חלק שני, עמ' 119-113. ד"א פרדימן, טוביה הכהן, ירושלים ת"ש. ד' מרגלית , חכמי ישראל כרופאים, ירושלים תשכ"ב . ד' רודרמן , מחשבה יהודית ותגליות מדעיות בעת החדשה המוקדמת באירופה, ירושלים תשס"ג [ להלן: רודרמן, מחשבה ותגליות ] שם בעמ' 212 הערה 2  בבליוגרפיה נוספת.     

[2]  ש'א רוזאניס, קורות היהודים בתורקיה וארצות הקדם, סופיה תרצ"ה, חלק רביעי, עמ' 219.  וכן ט' כהן , 'מעשה טוביה' ,  ונציה, תס"ז , [ להלן: מעשה טוביה ] הקדמת המחבר.     

[3]   י"ח בכרך, 'חות יאיר', פרנקפורט תנ"ט, [ להלן: בכרך, חות יאיר ] סימן צ"ב, דף מ"ח,ע"ב.     

[4]  בשאלה הלכתית שמפנה גיסו של טוביה הכהן, ר' משה ב"ר שלום פרידמן, לר' יאיר חיים בכרך ואשר נדפסה בספרו 'חות יאיר' הוא מזכיר לו שבעצם יש ביניהם קרבה משפחתית וכי טוביה הכהן (כ"ץ) כתב עליו (על יאיר בכרך] טובות וגם שלח לו במתנה את ספרו של אביו ר' משה שמשון  'חוט השני':  "ובפרט שגיסי החכם היניק החכם השלם הכולל האלוף מוהר"ר טוביה כ"ץ  כמו כן הפליג אותו ומה גם שלח לי ספר חוט השני מה טוב ומה נעים ממש הי'[ה] לי."  יש לציין, כי הרב יאיר חיים בכרך הוסיף במקום זה בסוגריים מרוכעים את הקטע הביוגרפי הבא על טוביה הצעיר: "היה אחי חורגי בן הגאון מוהר"ר משה נהראל שהיה ג"כ אב"ד דק"ק מיץ וא"א הגאון נשא אלמנתו מרת פיגא בזיווג שני שנת כד"ת."  – שם , סימן צ"ב דף מח ע"ב .     

[5]  על פדובה כמרכז לימודי הרפואה לצעירים יהודיים , ראה בספרו של רודרמן , מחשבה ותגליות, עמ' 114-113.     

[6] מעשה טוביה, דף ה' ע"ב.     

 [7] שלט בין השנים 1730-1703 .     

[8]  בכתבו על הואזיר הגדול ראמי פאשה Rami Pascha הוא מספר:  " ובחנתיו לעיני המשנה הגדול ראמי' פשה אשר בחר בי מכל רופאי הארץ להיות לפניו".  מעשה טוביה, דף עז, ע"א. ראמי פחה כיהן  בתפקידו  מה-25 לינואר 1703 עד ל-22 באוגוסט 1703.     

[9]  את חיבור הספר סיים טוביה בקושטא בשנת 1701 בהיותו בן  49. את כתב-היד שלח טוביה למדריכו הרוחני, ר' שלמה קוניאן, והוא אשר הביאו לדפוס בוונציה בשנת 1707.הספר יצא בחמש מהדורות.     

[10] רודרמן, ( הערה 1 ) עמ' 218.     

[11] שם, עמ' 219.     

[12] ש' פיינר, שורשי החילון : מתירנות וספקנות ביהדות המאה ה-18, ירושלים, תש"ע, עמ' 58.     

[13] י' ליבוביץ, טוביה בן משה הכהן , האנציקלופדיה העברית, יח,ירושלים, תשכ"ו,  עמ' 350     

[14] בדברי ההקדמה לספר "מעשה טוביה" הוא מזכיר כי שהה בפולין לפני שלמד רפואה: "שראו עיני בימי מגורי בהיותי שם בארצם (פולין) עם היות שאז למדתי חוקים ולא משפטים ידעתי עדיין דרכי הרפואה."      

[15]  "כי מנעורי בלבי מחלת לב בתוחלת ממושכה… במשוך היובל לקץ חמישים שנה…". משה הכהן, 'ברכת הטוב', ונציה תע"ג,. להלן: [ברכת הטוב ]בהקדמה לספר.  אולי גלגולי קורות חייו  הקשים הבאים לביטוי בהקדמה לספרו של אביו אובחנו על-ידי  רודרמן בכתבו כי " הנימה השלטת בכל מפעלו של טוביה הכהן היא של לחץ ואף של ייאוש." ראו: רודרמן, מחשבה ותגליות, עמ' 218.     

[16]  הוא כותב על עצמו לעיתים בגוף שלישי כהאי לישנא:"קורות הזמן הרדיפוהו מנוחה … ובעלי חיצים ישטמוהו … נבהלתי מראות איך בהבל כליתי זמני שאגמול חסד עם אבי אדוני." – 'ברכת הטוב', ההקדמה.     

[17]  "אומרים שהרעתי מעשי במעשה אשר מקדם הדפסתי [את הספר מעשה] טוביה…וכל האומר טוביה חטא אינו אלא טועה." שם, שם.     

[18]  "והנם אומרים טוב שברופאים לגיהנם. הלא על שפת יתר מכה רעהו בסתר נחרב ירושלים וביתר."  שם, שם.     

[19]  " נער הייתי גם זקנתי ועד הנה להטיב לזולתי כוונתי ולכף זכות כל אדם דנתי .בהשתדלות, לא שלותי ולא שקטתי עד כי לקצבי הרים ירדתי ועל עלבוני ועל ממוני לא חסתי "  שם, שם.     

[20]   יש לציין, כי את ספרו שלו 'חות יאיר' הדפיס יאיר חיים בכרך בשנת 1697 בעת שהיה כבר חולה מאוד ושבור מבחינה נפשית, כשלא היה מסוגל כבר להקדיש לכך את מיטב כוחותיו. הרב יאיר חיים בכרך נפטר שנתיים לאחר מכן בשנת 1701 , עוד לפני שחיבורו הראשון של טוביה הכהן 'מעשה טוביה' היה מוכן בכלל לדפוס.     

[21] ז' רובשוב, (שזר), "משמשו של שבתי צבי", תרביץ שנה ה (תרצ"ד) עמ' 354.     

[22]   'מעשה טוביה',  דף, יח ע"ב .     

[23]   שם, דף י"ט, ע"ב     

[24]  שם, שם.     

[25]   בבלי, מסכת ברכות, דף ג, ע"ב.     

[26]  'מעשה טוביה', דף י"ח , ע"ב.     

[27]   'ברכת טוב', דף כ"ב, ע"א.     

[28]   'חות יאיר',סימן ר"י, דף קי"ב, ע"א. הרב יאיר חיים בכרך מוסיף על דברי אביו את המלצתו לשואל לבל יעסוק בתורת הנסתר "כי הדרך להגיע אל ידיעת האמת מסוכן מאד." שם, שם.     

[29]   הוא משבח את אישיותה ואת מידת למדנותה: "להיות למזכרת טוב לזקניתי החסידה מרת חוה זצ"ל, אם אבי הגאון… שהייתה יחידה במינה בדורה… וכמה פעמים שנתחבטו בדבר גדולי הדור ובאה היא והושיטה בקנה… גם הפלגת חסידתה והנהגתה א"א להעלות על הנייר." שם,שם.     

הרב יאיר בכרך מוסיף ומספר את קורות סבתו כי הרב  ישעיה הורוויץ, השל"ה הקדוש, שאף הוא היה אלמן "בנסעו מחו"ל לא"י רצה לקחתה [לאשה] והיא לא רצתה ואמר עוונותי גרמו שלא זכיתי להזדווג לגוף קדוש כזה."  שם, שם. אבל, מוסיף הרב יאיר בכרך ומספר, כי שנה לאחר מכן עלתה סבתו לארץ. מלבד זה הוא מוסיף ומציין כי גם שני אחיה של סבתו, דודיו, ר' חיים כ"ץ אב"ד פוזנא ואחיו ר' נפתלי כ"ץ אב"ד לובלין עלו אף הם לארץ ישראל.  יש בעליות אלו מקרב בני המשפחה דוגמה ומופת ומקור מדרבן לחיקוי.     

[30]  "מעשה טוביה", בהקדמה. לא ברור אם "העוונות" שהוא מייחס לעצמו הינם מן השפה ולחוץ, ביטוי שגרתי של ענווה, או שיש בכך הודאה אמיתית בחטאים שאינו מעוניין לפרסמם. הדבר גם אינו סותר את דברי השבח שמעטירים עליו רבני קושטנדינה האומרים עליו בהסכמה לספר "ברכת טוב" של אביו מיום טו"ב בכסלו תע"ג: "טוב לשמים וטוב לבריות", ו"מנע עצמו מחצרות מלכים וטירותם", דהיינו התרחק מחיי השחיתות המוסרית שאפיינו אותם, ו"נתן לכסף מוצא להוציא לאור תעלומה.", דהיינו עיסוק בתורה ובמדעים     

[31]  שם, בהקדמה.  יש לציין, כי לפי דברי ר' יוחנן בתלמוד מי שהיו לו בנים ומתו, לא קיים מצוות פריה ורביה. ויתכן כי הדבר השפיע על טוביה הרופא ותקוותו לזכות בבנים נוספים על אלו שנפטרו "בעוונותיו".     

[32] יבמות דף סב ע"א, מחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש.     

[33] כתובות דף קיא ע"א.     

[34]   "נתנוה [את ירושלים] שוממה גולה וסורה…כי יצא חצי העיר בגולה ומלכם לפניהם …אתיא תוך במערות צורים ובנקיקי הסלעים מפני חמת המציק. והנשארים ילכו מחי"ל[מחו"ל ] אל חי"ל …נאנחים בשברון מתנים בחוצות ירושלים."  – א' יערי, שלוחי ארץ-ישראל , ירושלים תשי"א, [להלן: יערי, שלוחי ארץ-ישראל ] עמ' 358 , דברים דומים על מצבה של ירושלים כותבים שניים מן היורדים ר' אליהו גאליפאפה ור' יעקב כולי מחבר הספר "מעם לועז", (קושטאנדינא ת"ץ) – יערי, שלוחי ארץ-ישראל , עמ' 344 .     

[35]  מצב דומה לזה של טוביה מתאר תלמיד-חכם אחד, ר' אליהו בן דוד, שעלה מטורקיה לירושלים בתקופה הנדונה ממניעים מסורתיים ואישיים כמו אלו שתארנו לעיל ביחס לטוביה, כולל הרצון לזכות בבנים או בנות. הלה נרתע לאחור וירד מן הארץ כעבור שנה מאז עלייתו: "כי נכסוף נכספתי לעלות בהר ה' ולנגוע בקצהו [ יתכן שהוא רומז כאן שעלייתו הייתה מתוך חישובי-קץ על-פי דרשת ר' אליעזר הדרשן "השמרו לכם עלות בהר ונגוע בקצהו...ראו: י"מ, תא-שמע, 'על אודות יחסם של קדמוני אשכנז לערך העלייה לארץ ישראל' , שלם (בעריכת י' הקר ) ספר שישי, ירושלים תשנ"ב, עמ' 316-315 ] ולחונן עפרות בית אלקים ושער השמים… ולקבוע עתים לתורה בהר הקדש בירושלים, אשר אוירא מחכימת פתאים… ואשב שם שנה תמימה ומנוחה לא מצאתי. ותקצר נפשי בעמל ישראל יושבי ירושלים… מפני לוחצין שרים צוררים… כמוני כמוהם גם עלי עבר כוס תרעלם, עלילות ברשע, ברזל באה נפשי עם יורדי בור… ובחמלת ה' התרפסתי ברצי כסף… על כן קדמתי לברוח …ובאתי לעיר רודיס" (ר' אליהו  גאליפאפה, ידי אליהו על הרמב"ם, קושטאנדינא תפ"ח, בהקדמה.     

      

מתברר שר' אליהו גאליפאפה היה ערירי ויתכן מאוד שעלה לארץ בתקווה לזכות בה בפרי בטן. אולם לאחר שברח מירושלים ונותר ערירי החליט בהגיעו לרודוס לחבר ספר כדי שיהיה לו זכרון נצח עלי אדמות:"ולבי  דוי  יורני ויאמר לי הן אתה הולך ערירי ולא זכית להבנות מבנים זכר או נקבה… עשה זאת איפא … כתוב זאת זכרון בספר לחבר איזה דבר… בו יזכר שמך ולא ימחה שמך מישראל." שם, שם.     

[36] מ' בניהו, "ה'חברה הקדושה' של רבי יהודה חסיד ועלייתה לארץ-ישראל", ספונות ב-ג, (תשי"ט-תש"כ ), [ להלן: בניהו, החברה הקדושה ] עמ' קלג-קפב. ב"צ דינור, במפנה הדורות, ירושלים תשל"ב, עמ' 68-19.  י' בן-נאה, "וכי לא אחיהם אנחנו"- יחסי אשכנזים וספרדים בירושלים בסוף המאה השבע-עשרה , קתדרה 103, (תשס"ב), עמ' 52-33.     

[37] בניהו, החברה הקדושה, עמ' קנז.     

[38] מ' רוזן, "מרד הנקיב אל-אשראף בירושלים בשנים 1706-1702  " , קתדרה  22 (תשמ"ב), עמ' 90-75. ע' מנאע , "מרד נקיב אל-אשראף בירושלים ( 1705-1703) ,קתדרה 53 ( תש"ן) עמ' 74-49 .     

[39]  ע' שוחט, היהודים בירושלים במאה הי"ח , ציון א, (תרצ"ו ) עמ' 3-45; י' ברנאי, יהודי ארץ-ישראל במאה הי"ח בחסות פקידי קושטא, ירושלים תשמ"ב , [ להלן:  ברנאי, יהודי ארץ-ישראל]  עמ' 3-16. הדברים סוכמו באגרת משנת 1719 : " כי הוכפלו הצרות וכל יושבי הארץ ספו תמו כי תם הכסף… דרכי ציון אבלות…והייתה ירושלם נטולה מן היאודים"   שם, עמ' 168.     

[40]   וכך מתואר המהלך ברישום מיום א' כ"ה תשרי שנת תע"א (1710) בפנקס קהילת מיץ: "עלה במוסכם אלופי' קציני' פרנסי עדת קודש פרנקפורט יצ"ו עם שאר גאוני ארץ ופרנסי הדור …לעשות נדרים ונדבות גדולות בכל קהלות קדושות לאסוף ולכנוס סך עצום עד שיהא המלאכה דים לשלם ולפרוע כל החובות עבורם מה שהיו חייבים מעולם ועד עתה עד גמירא ולפדות אותם מכור השעבוד של הבעלי חובות…ובכן אנחנו פה קהלתינו יצ"ו נדרנו ונדבנו לתת וליתן סך חמשה אלפים זהובים לתשלומי פרעון חובותיהם…ןכן יראו וכן יעשו אחינו בני הגולה הרחמנים." ד' קויפמאן ,'לקורות עדת האשכנזים בירושלם',"ירושלים" (בעריכת א"מ לונץ) כרך ד' , ירושלים תרנ"ב, [ להלן:קויפמאן, לקורות ] עמ' 38-35     

[41]   שם, עמ' 39.     

[42]   "כדי לבא עם הבעלי חובות לדרך פשר עפ"י המלכות שם שם חק ומשפט לכוף אותם עד יאמרו רוצים אנו."-     

י'  ריבקינד , 'צרור כתבים לקורות היהודים בארץ ישראל', רשומות,כרך ד' ( עורכים: ח"נ ביאליק , א' דוריאנוב י"ח רבניצקי ) ת"א תרפ"ו , [ להלן: ריבקינד, צרור כתבים] עמ' 309 .     

[43]  שם, עמ' 310.     

[44] בניהו, החברה הקדושה,  עמ' קנא-קנב.     

[45]  על 'כתב הרבנות' שנשלח אליו בחודש שבט תס"א (1701) חתמו 34 מחכמי האשכנזים בירושלים. את המינוי לרבנות ירושלים לא קיבל על עצמו ר' דוד אופנהיים, אך המשיך לשמור על התואר "נשיא ארץ-ישראל" שהוענק לו, ועל קשר הדוק עם הקהילה הירושלמית  בעיקר בקשר לחובותיה הכספיים. בתמוז תס"ז (1707) חזרו ומינו רוב מנין ורוב בניין של חכמי האשכנזים את ר' דוד אופנהיים  לרבה של ירושלים לכל ימי חייו, אך גם הפעם לא קיבל על עצמו את המינוי והסתפק  בתואר "נשיא ארץ-ישראל". – מ' בניהו, 'קהל אשכנזים בירושלים (תמ"ז-תק"ז) ', ספונות , ספר שני, (בעריכת מאיר בניהו) , ירושלים תשי"ח, עמ' קלא-קלד.     

[46] "וכל הנושים יתנו יקר כובד לבעליהן וצעקתם באה אלי אשר כל אבן ואבן גדולה וקטנה [מק]יר תזעק מחוצות ירושלים…להביא לארץ הצבי ארוכ'[ה] למכתה …והגם כי העיר ה' את רוחו רוח נדיבה תתמכם בימין צדקו מנה יפה מנה הראויה להתכבד … ומה גם שרום מעכ"ת כתב אלי שלשים ורבעים …להיות זהיר במלאכתי מלאכת שמים  לפני מלכים יתיצב להמציא תרופה ולהעלות ארוכה לעה"ק ירושלם תוב"ב,  לכן אמור אמרתי הנני למלכות  לבוא לפני המלך אשר  לא כדת, מה לעשות והנני לכהונה לעמוד לשרת  שירות הלויים בפה מלא …והגם שיש כמה דברים ביניה'[ם] שקשה להולמן אבל מובטחני בע"ה [למען]  ציון לא אחשה ולמען ירושלי[ם] לא אשקוט עד עם כלה הדבר היו[ם] לעשותם ואתם מהתם ואנן מהכא…כי הכסף יענה [את הכל]."  ריבקינד , צרור כתבים  , עמ' 317.     

[47] קויפמאן, לקורות.     

[48] ריבקינד, צרור כתבים.     

[49] יערי, שלוחי ארץ-ישראל, עמ' 407-322. וכן א"ל פרומקין, תולדות חכמי ירושלים, ירושלים תרפ"ט, [ להלן: פרומקין, תוח"י ] חלק שני, עמ'153-141.     

[50] מ' בניהו, החברה הקדושה.     

[51] ע' שוחט , שלוש אגרות על ארץ-ישראל, שלם (בעריכת י' הקר) כרך ראשון, ירושלים תשל"ד, [ להלן: שוחט, שלש אגרות] עמ' 242. ברנאי בספרו 'יהודי ארץ-ישראל , עמ' 170-164 מתבסס על חומר חדש ממקורות פנקסי " פקידי קושטא" וממאמרי החוקרים שקדמו לו, כולל המכתב של יוסף הרופא שחשף ע' שוחט , אך איננו מודע כלל לשהותו של טוביה הרופא בירושלים בשנים 1729-1715.     

[52] וכפי שהושגו בפשרות המאוחרות של שנת1726- 1727 , כפי שנראה להלן.     

[53]  " כי ציר ממשלת אוסטריא היושב בקאנסטאנטינאפאל מטעם הקיר"ה עמד לימינם  והושיעם כאשר הבטיח לעשות להשר מוינא [שמשון וורטהיימר] ולבנו השליט [ וולף וורטהימר], בהפצירם בו להראות את ידו החזקה לטובת אחיהם בא"י.  קויפמאן, לקורות , עמ' 29 .     

[54] שוחט, שלש אגרות ,  עמ' 246.     

[55] שם, שם.     

[56] על-פי מסכת עבודה זרה, דף כ"ה ע"ב. הכותב מרמז לשימוש שעשו הנושים בנשים ובחשיפת מיניותן בפני הסולטאן ושריו.     

[57]    להלן מקור אנגלי  המסביר את משמעות טקס שריפת המחצלות:     

" Turkish jurisprudence adduce in its favour the custom which is called burning the mat, by which any individual, whether Mahometan, Jew, or Christian, may appeal to the justice of the grand seignior from the oppression or injustice of his officers. The petitioner, on these occasions, appeals in the street, near the mosque to which the sultan is going, and has on his head a bit of burning mat, at the same time bearing aloft his petition, which is lifted up to the officer, whose business it is to receive and put it into a bag".  William Eton – A survey of the Turkish empire , London  1799,  pp. 37-38:      

      

וויליאם אטון מציין כי השימוש באמצעי זה של שריפת המחצלות היה נדיר ביותר ונעשה רק במקרים של  מעשי עוול קשים שנעשו לנתיניו של הסולטאן. תודתי לשוקי אקר על ההפנייה למקור זה.                                                  

[58] שוחט, שלוש אגרות , עמ' 247.     

[59] שם, עמ' 248     

[60] מעיון בצילום מכתבו של יוסף הרופא הנמצא במכון לתצלומי כתבי יד  עבריים בביסל"א סי' 25903 , נראה לי שע' שוחט טעה כאשר קבע שהשד"ר ששלח יוסף הרופא לפרנקפורט עם מכתב ההפצרה היה ר' משה מסימיאטיץ. מאחר וכתם דיו מצוי על שמו הפרטי של השליח , נראה שהיה זה דווקא אחיו, ר' גדליה מסימיאטיץ, שיצא בשליחות ירושלים בראשית שנת תע"ד, עשה את דרכו לקושטא שם נפגש עם יוסף ובשליחותו נשא בחודש תמוז תע"ד  את המכתב המדובר לגבאי ארץ-ישראל שבפרנקפורט. משם המשיך לברלין והביא שם לדפוס בשנת תע"ו (1716) , את הקונטרס " שאלו שלום ירושלים" . ראו : א' יערי, שלוחי ארץ-ישראל, עמ' 340-341.     

[61]  "מעשה טוביה"  הקדמת המחבר.     

[62] שם, דף ע"ז ע"א.     

[63] הצופה לחכמת ישראל, בודפשט, שנה חמישית, תרפ"א , עמ' 148-146 . השניים נפגשו בקיץ שנת ת"ן ( 1690) –שם,שם. בספר "שו"ת נשאל דוד" , ירושלים תשמ"ד, שנדפס לראשונה מכתב היד של  אופנהיים ששכב מאות שנים בספריית הבודליאנה באוקספורד , מצויה הסכמה של בכרך לספרו של אפנהיים מיום ר"ח תמוז תמ"ד ( 1694) וכן כמה שאלות ותשובות שהחליפו ביניהם . בכרך  כותב לו : "נתבשרתי על-ידי אביו הקצין פ"ו [פרנס ומנהיג] מחותני"-  שם, עמ'  י' . אופנהיים משיב לבכרך וחותם:  " תלמידו מחותנו" , שם עמ' ג. בספרו של יאיר חיים בכרך "חות יאיר" , לעמברג, תרנ"ו , מובאת בסוף הספר " שו"ת גדולה ונפלאה מהגאון מו"ה דוד אופנהיים זלה"ה" בה הוא פונה ליאיר חיים בכרך במילים: " מחותני הגאון הגדול המופלג ומופלא עושה פלא כבוד שמו מוהר"ר יאיר חיים נרו " ( עמ' קלב)  ותשובת בכרך מסתיימת " " כ"ד [ כה דברי ] מחותנו אהו'[בו] נצח יום א' דר"ח חשון התמ"ט לפ"ק "(עמ' קלח)     

[64]   הרב שלמה קוניאן, שהחזיק בכתב היד של הספר מאז 1701 והביאו לדפוס רק שש שנים אחר כך, מספר כי ר' דוד אופנהיים פנה אליו מיזמתו ושלח הסכמה לספר כבר בא' דחנוכה תס"ה (1705) בזו הלשון: "כי הגאון הגדול בוצינא דנורא הרב אופנהיים המפורס[ם] כמעט רבן של כל בני הגולה…לא זז מחבב אותו יען חכמתו בעיניו יקרה וכאשר שמע את שמע חכמת חבורו הנחמד…שלח מעצמו הסכמתו." יש להניח שההסכמה נשלחה על-פי בקשת טוביה הרופא קרוב משפחתו.  ' מעשה טוביה', הקדמת הרב ש' קוניאן.     

[65]  שם, שם.     

[66]  ההסכמה ניתנה בר"ח ניסן שנת תע"ג (1713) אך הפעם מוזכרת העובדה שהפנייה לקבלת 'הסכמה' לספר באה מצידו של טוביה הרופא "שרוצה לקיים מלי דאבות וברא מזכה אבא להוציא לאור תעלומה תעלומות חכמה …להביא מה שירש מאבא ומה שעלה במצודתו לקובעו בדפוס… שלא יאמרו טוביה חטא במה שגנז ספר רפואות וכבש כבשא דרחמנא." וכך חותם ר' דוד אופנהיים את דברי ה'הסכמה': "נא'[ום] דוד הקטן בן המנוח המפורסם מוהר"ר אברהם אופנהיים זצל"ה תוך עם אני יושב פה ק"ק פראג ובמדינת פיהם יע"א ועיני פקיחא על ירושלם עה"ק תוב"ב." [ההדגשה שלי. א.מ.]  דף ההסכמות לספר.     

[67]  'הסכמת' רבני קושטא לספר מיום ט"ו בכסלו תע"ג (1713).     

[68] שם, בהסכמת ר' דוד אופנהיים.     

[69] המדובר בתגובה כללית על השפלתם של  העות'מאנים בידי המעצמות בחוזה קרלוביץ בשנת 1699 והסכמי הקפיטולציות שנכפו עליהם .     

[70]   בתנאי ההקמה של "פקידות ירושלים" על-ידי ראשי הקהל היהודי בקושטא בשנת 1726, שבאה בעקבות ההסכם על השבת החובות של הספרדים, נקבע כי פקיד מטעמם יישלח לירושלים לפקח על סדרי עבודתה ובעיקר על הוצאותיה והכנסותיה של הקהילה היהודית בירושלים. יש לציין כי מאז שנת 1707 סבלה ירושלים גם מהנהגה כושלת ומושחתת . בעניין זה נזכר הפרנס חיים ערוך שעליו כתב ר' משה חאגיז " שבא וטימא את הארץ ובכח דלטורין שלו רצה להשתרר בקהילה קדושה …זה הארור היה גרמה בנזיקין ". גם במכתבו של יוסף הרופא לר' שמשון ורטייהמר משנת 1712 הוא מתייחס לפרנס ירושלמי שצריך להדיחו ולהגלותו מן הארץ : " והוא פושע על ראשי עם קדש…פסיעה גסה…הוא פרנס הדור אשר עינו צרה בעניים" ראו: א' יערי, שלוחי ארץ-ישראל, עמ' 335-336 . אי  לכך בהחלט יתכן שטוביה הרופא נקרא לפקוח עין גם על ההנהגה הירושלמית.     

 [71] המדובר במכתב פרטי שנשלח מירושלים לליוורנו ביום י"ח במנחם-אב שנת ה'תע"ט (1719), והעוסק בחובות כספיים המגיעים לו ממכירת ספרו 'מעשה טוביה'.     

D. Kaufmann  ,Une letter de T.C ( Moschides) de Jerusalem , REJ, 21 ( 1890), pp. 141-142       

      

[72]  שם, עמ' 142.     

      

[73] פרי מגדים לר' דוד די-סילוה רופא מירושלים , [ להלן :פרי מגדים ], ירושלים תשס"ו, מבוא והערות, זהר עמר.      

[74] שם, עמ' 44-43.     

[75] תודתי לד"ר י' בן-נאה  ששיער ובצדק כי הרופא האנונימי הנזכר בכרוניקה של הורן כרופא זקן בוגר האקדמיה לרפואה בפדובה , גרמני [ אשכנזי] במוצאו ובקיא בשפות הרבה , הוא טוביה הרופא.ראו:  נ' שור, " הישוב היהודי בירושלים על-פי כרוניקות פראנציסקאניות וכתבי נוסעים ", בתוך פרקים בתולדות ירושלים בראשית התקופה העות'מאנית, ( עורך: אמנון כהן ), ירושלים, תשל"ט, עמ' 411-412. נ' שור לא זיהה את טוביה הרופא וגם זהר עמר שהתבסס על המקור הלטיני לא זיהה אותו. ראו: ז' עמר ,הרפואה בירושלים לדורותיה , ת"א תשנ"ט,  עמ' 79. לעומת זאת במבוא לספר " פרי מגדים " שיצא מאוחר יותר, קובע כבר זהר עמר כי "ברור לחלוטין שמדובר בטוביה הרופא". – שם עמ' 45.     

      

[76] במשך תקופה ארוכה חיפשתי לשווא את מצבתו בקרבת קברי משפחת מיוחס המצויים במעלה החלקה הספרדית העתיקה בהר הזיתים. קיימת אפשרות שטוביה הרופא נקבר בעמק יהושפט, אולי במערה בה קבורים על פי מסורת ירושלמית, ר' יהודה חסיד ועוד כתריסר מנכבדי האשכנזים מראשית המאה השמונה-עשרה.     

      

[77] Elzear Horn, Ichnographiae Monumentorum Terrae Sanctae ( 1724-1744 ),  Paris 1902 ,pp.210       

  תודתי לד"ר יוחנן כהן-ישר על שתרגם לי את המקור הלטיני.     

ראו גם

טוביה כהן בויקיפדיה

מעשה טוביה – מסעותיו של טוביה כהן בלוג מוקדש לפרויקט המשותף של האנסמבל ריתמו-אנימה ובית הגת, אשר משלב מסע מוזיקלי וסיפורי בעקבות טוביה

  • הרובוט – רעיון ישן בלבוש חדש או סיפורו של הרופא היהודי טוביה כהן מאמר מאת דן שרון
  • איור גוף האדם כבית שבמעשה טוביה מאמר מאת איתן לה-פיקאר
  •       אלי אשד על הרופא הראשון בירושלים במאה ה-19

     [78] על-פי המצבה שרשם ר' אשר ליב בריסק בבית הקברות שעל הר הזיתים: "רחל די טובייא כהן".   א"ל  בריסק, חלקת מחוקק, ירושלים, תרנ"ו, חוברת ב' , שורה י"ד , עמוד אחרון. (אין מספרי עמודים). גם רישומיו של א"ל בריסק אבדו בחלקם הגדול ורק מיעוטם נדפס בחוברות "חלקת מחוקק". לעומת זאת מצויה בחלקת הספרדים העתיקה מצבת חתנו ר' אברהם בכר שמואל מיוחס ומצבות נכדיו של טוביה הרופא. יתכן כי רחל היתה אשתו השניה וממוצא ספרדי וממנה נולדה לו בתו ג'מילה. ישנן גם גירסאות כי טוביה עלה  לירושלים בפעם ראשונה בשנת תס"ח , חזר לכעומת שבא ועלה שוב בשנת תע"ה. ראו :  פרי מגדים, ( המבוא) עמ' 42-43.     

          

    [79]   הספר "שדה הארץ", שאלוניקי תקמ"ד , הובא לדפוס על-ידי בן המחבר ר' בנימין משה מיוחס.  מעניין לציין, כי בדומה למה שעשה טוביה הרופא עצמו ביחס להדפסת ספרו של אביו נשנה והיה גם כאן. אמו של בנימין משה, שהיא כאמור בתו של טוביה הרופא, חייבה את בנה להביא את חידושי התורה של אביו לדפוס. וכך הוא כותב "בהקדמת בנו של הרב המחבר זלה"ה ": "ועקרת הבית מ'[רת] אמי תנצב"ה תוככי ירושלם תובב"א …הן בעודה בחיים  חיותה אמרה לי עליך המלאכה לגמור ואין אתה בן חורין להפטר ממנה להוציא לאויר העולם הני ספרי דבי רב וכשאני לעצמי אין לחם ואין שמלה " – שם.     

    יש להעיר כי ר' אריה לייב פרומקין טעה בזיהויו של טוביה כאשר כתב עליו שהוא "חורגו" [?] של ר' אברהם בכ"ר מיוחס.יתכן ומדובר בטעות דפוס וצריך היה  להיות "חתנו" –א"ל פרומקין, תוח"י ג', עמ' 90 . על טעות זו חזר גם מ"ד גאון בכתבו ש"היה בנו חורגו של הרב טוביה הכהן הרופא" מ"ד גאון, יהודי המזרח, ח"ב, ירושלים  תרצ"ח, עמ' 396 .     

    בספר "שדה הארץ" מובאים בהקדמת המחבר כמה פרטים ביוגרפיים על משפחתו . שם אביו של ר' אברהם היה שמואל ושם אמו רחל [ שמותם עולים תרי"ד כשם ספרו "שדה הארץ" ] ר' אברהם נולד  בשנת תנ"ו ( 1696 )  ובן שנתיים היה כשהתייתם מאביו שמואל . הוא כותב כי אביו נפטר כתוצאה ממאסר ועינויים בכלא ומתאר בצבעים עזים את רדיפת ישראל בידי אויביו : " בן שתי שנים יתום עזבני אדוני אבי עטרת תפארת ראשי הח'[כם] המרומ'[ם] על כל מעלה רמה ותהלה המדוכה ביסורין ונפטר לב"ע בא"ך [בן כף אלף ]  שנים, בגזירת שוכן מעוני'[ם] כמה"ר שמואל בכ"ר מיוחס תנצב"ה, כי פתאום נרו כבה על צרות רבות סבבוהו בצעריך ירושלם, דשו אותו כדבילה וסף תם ממכות הארץ ותחלואיה אשר חילה ה' בה ותשחת הארץ, תרד עיני דמעה בכיה לדורות קבועה,  על כי דמה בתוכה  היה, כי עליך הורגנו מקרא כפשטו , ישר'[אל] המוכה מן השרץ השורץ על הארץ. וחרמי מצודות חרמי גוים על צוארנו נרדפנו , האוכל אוכל ראשון מנפש ועד בשר האם תמנו לגוע את חית הארץ ?"  גם את פטירתה של אמו , בתאריך שאינו נזכר הוא מייחס לצרות העוברות עליה, האלמנות, הרדיפות הידועות על רקע כלכלי,הן באורח אישי והן כחלק ממצבם של יהודי העיר הנדרסים :" מעי מעי אוחילה כי הוכפלה הצרה …היא אדונתי אמי  אשר מתה כמו כן על צרת הבת ירושלם כי אם תם הכסף כי הייתה למאכל ולביזה ישלם ה' לעושה הרעה רעת האדם בארץ . קול יללה אשמיעה כי הן הייתה כזאת הרכה והענוגה תשתפך לארץ מררתה …מתה עלי רחל בארץ"" – הקדמת הרב המחבר, לספר "שדה הארץ" .     

    המצב הכללי בירושלים מתואר במקום נוסף בהקדמה,  לספר תחת הכותרת: "שיר וחידה שיסד הרב המחבר זלה"ה – "עיר האלהים היא הייתה אם כל חי …ועתה מרצחים איי הגויים על הארץ …העיר רבתי עם ואנשים בה מוכים ומעונים …נהפכו כל פנים לירקון יבשה הארץ …דווים ודחופים ונעונים בין אדום והישמעאלים …פלשתים ואנשי מרמה לא יחצו ימיהם …גרש יגרש את האמה הזאת ואת בנה למהר לשלחם מן הארץ …אחוזת עולם היא להם ובניהם ירשוה לקדושים אשר בארץ". שם, שם.     

    בספרו מזכיר ר' אברהם מיוחס כמה וכמה פעמים את חמיו טוביה הרופא. כגון: "ואמר החכם השלם והכולל מר קשישא עטרת ראשי מר חמי ח"ר [חכם רבי] טוביה הרופא הכהן נ"ע." שדה הארץ ,חלק א' , דף קמ"א ע"א.  או "כי בזה היה אומר מר חמי ח"ר טוביה  הרופא הכהן נ"ע " . שם, שם . או: "כי בזה אמר מו"ח ח"ר טוביה ז"ל "  שם, דף קמב ע"א .     

                          

    על ר' אברהם בכר שמואל מיוחס ראה: א' בן-יעקב, ירושלים בן החומות לתולדות משפחת מיוחס, ירושלים תשל"ז , עמ' 158-147. לא ברור אם אמנם בתו של טוביה הרופא , אשת ר' אברהם נולדה בירושלים, כפי שכותב המחבר. ראו שם, עמ' 147.     

    [80]   א' כהן, א' סימון- פיקאלי, ע' סלאמה, יהודים בבית-המשפט המוסלמי – המאה השמונה עשרה, ירושלים תשנ"ו, [ להלן: כהן, יהודים בבית המשפט המוסלמי ] תעודה 179 , עמ' 212-213     

    [81]   שם, שם.     

    [82]   שם, תעודה 219 עמ' 256     

    [83]  שם, שם.     

    [84]  על תגובת אנשי צפת לאירוע  הטרגי  ראו : א' מורגנשטרן, "ציפיות משיחיות בצפת לאחר חורבן "החצר" הירושלמית בשנת 1720", מורשת ישראל , מספר 8 (העורך: א'  ברתנא ), אריאל תשע"א, עמ' 119-92 .     

    [85] ד' ברילינג,' הגזירה על מעות א"י באוסטריה בשנת 1723', ציון י"ב (תש"ז ) , עמ' 90. בחלק מן המקורות לא ברור האם מדובר רק בחובות האשכנזים או גם בתוספת חובות הספרדים. אותו הדבר ביחס לסכומי החובות והפשרות,שאף הם שונים מתקופה לתקופה. ההסדרים משנת 1726 ואילך, הנזכרים במאמר זה, מתייחסים כנראה לחובות האשכנזים שניתווספו לחובות של הספרדים. הללו נתפסו כמייצגי העדה היהודית ואחראים גם על החזר חובות האשכנזים שברחו מן העיר לאחר חורבן החצר האשכנזית בשנת 1720. נראה ששטרי החוב כנגד האשכנזים מן המאה השמונה עשרה או חלקם הגדול , נשארו בידי הנושים הערבים עד להגעת תלמידי הגר"א לירושלים בראשית המאה התשע-עשרה. על פרשת החובות במאה השמונה עשרה ראה : כהן, יהודים בבית המשפט המוסלמי, עמ' 156-153  וכן בעמ' 509-508. על  הסדרת חובות האשכנזים במאה התשע-עשרה ראה: ר' גפני, א' מורגנשטרן, ד' קאסוטו,  החורבה: שש מאות שנים של התיישבות יהודית בירושלים, ירושלים תש"ע, עמ' 70-59.     

    [86] שם, עמ' 96-89.     

    [87] 'קונטרס מגילת יוחסין, המעשה והנס אשר אירע  להרב הגאון הגדול המפורסם בעהמה"ח ס'[פר] פרי האדמה… בשנת התפ"ג [1723] אשר כתב הגאון הנ"ל בכתב ידו' ירושלים תרל"ה.[ להלן: קונטרס מגילת יוחסין ].     

    [88] 'שם, שם.     

    [89]   " המעשה והנס אשר אירע להרב הגאון הגדול המפורסם בעהמ"ח ס'[פר] פרי אדמה ". שם, שם.     

    [90]    נראה שמדובר כאן בדוד זונאנה. ראו עליו בהרחבה : י'  אקר, הבאזרגיאן של אוג'אק הינצ'ירים – ביוגרפיה של תפקיד , עבודה לתואר מוסמך, אוניבסיטת תל-אביב, תשס"ב.עמ' 48-27     

          

    [91]    קונטרס מגילת יוחסין .     

    [92]  כהן, יהודים בבית-המשפט המוסלמי , עמ' 258-257     

    [93]   שם, עמ' 258-259     

    [94]     שם עמ' 190-188. וכך נאמר בצו מחודש יוני 1726 : " "עדת היהודים הגרים בירושלים הנאצלה הציגו את מצבם בפני השער העליון , באומרם שהם מתפרנסים מכספי הצדקה והנדרים המגיעים אליהם. בהתאם לצרכים הם לוו מאנשים [סכומי] כסף בריבית. בכל שנה גדלה הריבית המוטלת עליהם והריבית מתוספת לקרן. מוטלים עליהם חובות רבים ואין ביכלתם לפרוע את כל החובות המוטלים עליהם בבת אחת. הם ביקשו מאתנו [להוציא] צו נאצל המורה על חלוקת כל החובות המוטלים עליהם בשיעורים שווים לעשר שנים" שם, עמ' 188.      

    [95] קאנון פירושו "תקנות מאוחרות" – ראו שם,  עמ' 132 הערה 15     

    [96]  שם, עמ' 192. הכוונה אולי לשיגור רשימת הסרבנים.     

    [97]  שם,  תעודה מס' 161.     

    [98] שם, שם.     

    [99] על הקמת הארגון ראו: א' מורגנשטרן, השיבה לירושלים , ירושלים תשס"ז, עמ' 114-87 . י' ברנאי, יהודי ארץ-ישראל (הערה 39 ) עמ' 158-129. על סיוע הקהילה היהודית בקןשטא ליהודי ארץ-ישראל, ראו: י' בן-נאה, ' סיועה של קהילת איסטנבול ליהודי א"י במאה השבע-עשרה', קתדרה 92 (תשנ"ט) עמ', 106-65.     

    [100]    דף בודד, כתב שליחות "תחזקנה ידיכם השומעים" , דפוס קושטא תפ"ז. [ להלן: דף בודד: תחזקנה ידיכם השומעים] וכן ראה: א' יערי, 'ר' משה ישראל ושליחותו למען ארץ-ישראל', סיני, כה (תש"ט), עמ' קמט-קסג. על כתב השליחות חתומים שבעת ראשי ארגון "פקידי קושטא" : אברהם צונצין,חיים קשינו, מרדכי אלפאנדרי, חיים די מדינה, שמעון אלוף, חיים קמחי, רפאל מאגולה .     

    [101] קויפמן, לקורות , עמ'  42-41.  בשל טעות או כתוצאה מניסוח לא זהיר של אברהם יערי, התקבעה ההנחה המוטעית כי טוביה הרופא היה בין מנהלי המשא ומתן בקושטא ולא בירושלים , ניסוח שיצר בלבולים, חוסר התאמה וסתירות בהבנת כל הפרשה. וכך כותב  יערי: " בינתים נמשך בקושטא המשא-ומתן עם הנושים, באמצעות ציר אוסטריה, ובאמצעות הרופא ר' טוביה ב"ר משה נארול, המדפיס יונה בן יעקב אשכנזי  מזאלזיץ, והרב ר' חיים קמחי." א' יערי, שלוחי ארץ-ישראל, עמ' 336-337.     

    [102]   קויפמן, לקורות , עמ' 32-31.     

    [103]   יערי, שלוחי ארץ-ישראל, עמ' 373-389 .     

    [104] דף בודד :תחזקנה ידיכם השומעים, קושטא תפ"ז.     

    [105] א' מורגנשטרן, מיסטיקה ומשיחיות מעליית הרמח"ל עד הגאון מווילנא, ירושלים תשנ"ט, עמ' 118-37.  

    אודות אריה מורגנשטרן

    ד"ר אריה מורגשנטרן (נולד ב-1937) הוא היסטוריון שעוסק בעיקר בזיקה של היהודים לארץ ישראל, במיוחד במאות ה-18 וה-19.
    הפוסט הזה פורסם בתאריך ארץ ישראל עם התגים , , . קישור קבוע.

    כתיבת תגובה

    האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

    *

    תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

    *