המשורר כנביא : על 'עיר ובהלות', מאת אלי אליהו– ענת חנה לזרע

 עיר ובהלות

מבקרת וכותבת השירה ענת חנה לזרע סוקרת ספר חדש של המשורר אלי אליהו.  

 המשורר כנביא

מאת  ענת חנה לזרע

סקירה על

עיר ובהלות מאת אלי אליהו

הוצאת עם עובד תשע"ב 2011 .85 עמודים.

ספר השירה 'עיר ובהלות' משקף את תפיסת המשורר על פיה השירה היא נבואה, המשורר הוא נביא (ולהפך). זהו הגלעין הרעיוני אשר סביבו, במלאכת מחשבת, מרדד ומרבד המשורר נדבכים רעיוניים ושיריים עתירי יופי וחכמה ומצמיח מעין פרי שלם עגול ומושלם. בשר הפרי הוא המייצר בי היפעמות.      

היפה הוא שאף אם נסמך המשורר על ספר יונה ונטען ממנו וממסרו האוניברסלי (היוושעות אומה זרה), הרי שבספרו שח הוא אך על חייו שלו, מפענח אך את מקומו של ה'אני' האישי/ האינדיבידואלי בתוכם. בה בעת, יחסו הדואלי אל עצמו – חייו בכרך (סמל לעולם המודרני), מאבקיו, בהלותיו ושירתו, אל הולדת בתו – ממשיכתו, אל מות אביו – מולידו, הוא לדידי המאפשר קיומם של מסרים נרחבים.

 בעיניי ובעיני רוחי, דואליות היא תנועה. מה משקף חיים, אדם, זמן, ו/ או שירה, יותר מתנועה (ולהפך).

  את התמה המרכזית סביב נושא הנבואה לעם ישראל, אזלת היד להימלט מן הגורל, מקשר המשורר לחוסר יכולתו של אדם/ עצמו להשתחרר מכבלי העבר, מן ההיסטוריה, מן התורשה, מן השירה.

 בצעד יוצא דפן לנביא – שליח האל, בורח יונה מן השליחות תרשישה, נס מן הבשורה המרה הלוא היא בשורת המוות לתושביה של נינווה. הקורה אותו בלב ים מלמדו כי אין בכוחו להתחמק מן השליחות.

הבשורה אינה מתגשמת אך כשלון הנביא הוא למעשה הצלחה. ר"ל: דווקא נבואת אמת (היא נבואת חורבן), בניגוד לנבואת שקר, היא זו שאינה אמורה להתגשם וזאת משום שהיא מזהירה ומרחיקה מן החטא ומן הגזירה הרעה את כל שומעיה. כוחה בקיומה, בהשמעתה, לא בהתגשמותה. למה הדבר דומה וממה שונה בו זמנית? (את מה סותר פנימית?) מה'קנרית במכרה' (עמ' 14), נביאה/ משוררת, שתפקידה להשמיע בשורת מוות דווקא בשתיקתה (מותה מגז רעיל). זו האחרונה ולא שירתה, היא המעניינת את אנשי המכרה, היא הנשמעת באזניהם ומצילה חייהם. היא ההופכת המכרה לקבר, הפחם או הזהב להבל. בשירתה מאפשרת היא עבודתם/ פרנסתם ובשתיקתה מצווה להם את החיים. בריחתם, בניגוד לבריחת הנביא, חיים היא.

המשורר בורח מן השירה. לפחות מנסה ונכשל. כלומר מצליח במשימתו האמיתית .

אלי אליהו

 מתוך השער הראשון 'נבואות התורשה', עמ' 10

הסערה

 קוּם בֶּן אָדָם קוּם. מַה לְךָ נִרְדָּם

בְּיַרְכְּתֵי הָאֳנִיָּה כְּאִלּוּ כְּלוּם? אֵינְךָ שׁוֹמֵעַ שֶׁהַיָּם

מִשְׁתּוֹלֵל לְלֹא רַחֵם? קוּם, הִתְעוֹרֵר,

הִתְרוֹמֵם, מִישֶׁהוּ פֹּה מֻכְרָח לִהְיוֹת אָשֵׁם.

אַתָּה מִסְתַּתֵּר כִּמְשׁוֹרֵר,

וְהַכֹּל פֹּה מְחַשֵּׁב לְהִשָּׁבֵר.

קוּם. מַהֵר. עָלֵינוּ לְהַפִּיל גּוֹרָל.

עָלֵינוּ לְהַשְׁלִיךְ

מִישֶׁהוּ.

קוּם.

 בלב ים, נקלעת האניה בתוכה מסתתר יונה לסערה גדולה. המלחים נאבקים בה ומטילים גורלות בכדי למצוא את האשם בהתפרצותה. האשמה נופלת על יונה והוא מצווה עליהם להשליכו לים ובכך להשקיטה. הדובר בשיר יכול להיות המלחים שאחשיבם כשליחי האל ("עלינו להפיל גורל") או להעדפתי הספרותית, האל בכבודו ובעצמו, הסוער לפחות כמו הים ומעיר/ מעורר/ מנער את הנביא (אחרי הכל הוא אך בן אדם) מתרדמתו. שנתו מסמלת את ניסיון בריחתו הפסיבית מן השליחות. היא מעין מותו בטרם עת. הקריאה 'קום' משמעותה 'חֲיֵה' למען תעניק חיים לתושבי נינווה. הדובר יכול להיות המשורר הגוער בעצמו על התכנסותו בירכתי נפשו, היא בריחתו מן השירה. הקריאה "קום" תחזור בהמשך בשיר אחר עם משמעות דומה ושונה בתכלית (בשער המתייחס למות האב).    

 ללא הנבואה וללא השירה העולם כמרקחה, מחשב להשבר ואין הוא שלם או תקין אלא בקיומן.

אלא שהעולם, הקיום, החיים (ה'אני') טעוני סתירה מורכבת וסבוכה. הם נבואה שנתגשמה ונבואה שתתגשם. אם כן מצד אחד הם אינסופיים, דור 'רודף' דור כשהמשורר ממצב עצמו בין שני דורות (בין שני קצוות: בתו ואביו, חיים ומוות, עתיד ועבר) ומקיים רצף דורי, מצד שני חד פעמיים, זכרונות חולפים, 'אני' אחד מוחלף באחר. המשורר הוא אך שלב ביניים בין שני דורות. זה הכל ולא יותר.   

מתוך השער השני 'בת קול', עמ' 24

ראיית הנולד

 

וְהָיִיתִי מְאֻשָּׁר וּמְפֻחָד, שֶׁגַּם בַּמְּקוֹרוֹת נֶאֱמַר:

"אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד". וַהֲלֹא

רָאִינוּ אֶת הַנּוֹלָד, שָׁעָה שֶׁשָּׁבוּ

גַּלֵּי הַקּוֹל מֵרַחְמֵךְ וְהָפְכוּ לְאוֹר, וְרָאִינוּ

אֶת פְּעִימָתוֹ הָעֲדִינָה שֶׁל הַלֵּב. וַאֲפִלּוּ רֶגֶל

יָכֹלְנוּ לִרְאוֹת, קְטַנָּה כְּשֶׁל צִפּוֹר, שֶׁרָטְטָה לְרֶגַע

וְנֶעֶלְמָה בַּצֵּל. וְזוֹ הֲרֵי נְבוּאָה

בְּהִתְגַּלְּמוּתָהּ, זוֹ אִשָּׁה

וּבְתוֹכָהּ, בְּדוּמִיָּה כִּמְעַט גְּמוּרָה,

נִרְקָמִים חַיִּים. וְהָיִיתִי מְאֻשָּׁר וְהָיִיתִי

מְפֻחָד, מֵהָרַךְ, מֵהַנִּסְתָּר,

מֵהַנּוֹלָד.

 

 בת קול ביהדות היא מהות על – טבעית, מעין הד המשמש להעברת המסר האלוהי לבני האדם. המשורר מכנה את בתו 'בת קול' ורואה בה את התגשמות נבואתו, הגנטית והחינוכית. כמה יפה לקשר בדיקת אולטרה סאונד לנבואה. בדיקה בה גלי קול (בת קול) מעניקים תמונת עובר על איבריו החיצוניים והפנימיים ומעידים על הרך, על הנסתר, על הנולד.  

 "אשרי אדם מפחד תמיד" – לפי המקורות, אפילו בשעה שאין אדם רואה לנגד עיניו מכשול, צריך הוא לדאוג פן טמון זה לרגליו ולהישמר. בא המשפט בשיר ומדגיש הסתירה המוחלטת בין מיצוב בתו בחייו לבין מכשול.   

 חייו של המשורר בעולם המודרני רצופי פחדים, קשיים ומאבקים חיצוניים/ פנימיים. את השיר 'עיר ובהלות' (עמ' 37) יחתום ב: "מוכרח אדם להשאיר אחריו סימני מאבק". בהלותיו מותירות בו סימנים והוא יותיר סימני מאבק אחריו. אך מתוך הכרח. את השער השלישי 'סימני מאבק' מאפיינים קשיי פרנסה, רגשי אשמת מלחמה, זכרונות ילדות וכתיבת שירה.

 שתיקה

 אוּלַי אָנִיחַ לַדְּבָרִים לְדַבֵּר

בְּשֵׁם עַצְמָם. לַלַּיְלָה לְהַפְלִיג

בְּשִׁבְחֵי הַכּוֹכָבִים, לַגּוּף

לְסַפֵּר עַל נִפְלְאוֹת

הַבָּשָׂר.

 

וְאוּלַי

בְּכָל זֹאת

אֹמַר שֶׁמִּחוּץ

לַחַלּוֹן יָרֵחַ חִוֵּר

מְפַרְפֵּר בִּבְאֵר הָאוֹר

שֶׁכָּרָה לְעַצְמוֹ

מִבְּלִי דַּעַת.

 שיר ארספואטי יפהפה המשקף כי בעיני המשורר מבטאת השירה תפיסתו את הדברים, לא את הדברים עצמם. בבית ראשון המגלם שתיקתו הוא שוקל לתת לדברים לדבר. הם יודעים לא אחרת מלהלל ולשבח עצמם לדעת. בעוד הוא היה לבטח רואה בדברים (בית שני) דברים אחרים לחלוטין, אולי אף את עצמו, משורר אותם בדרכו הפואטית (כמיטאפורה) ויוצק בהם משמעות משל עצמו. בשעה שהדברים רואים בעיניהם (או דרך משקפיים ורודות מאד), רואה המשורר בעיני רוחו. בשיר 'המלצה' (עמ' 54) יוסיף ויטען כי "המלים שאומרות דבר אחד ומתכוונות לדבר שני". יפה בעיני שהבית הראשון יכול בהחלט לייצג את המשורר כשהוא מדבר, כאדם, בעוד הבית השני מייצג אותו כשהוא אומר, כמשורר. לתחושתי מתקיים בשיר קונפליקט, מאבק פנימי. המשורר מתלבט באם  לדבר או לומר. באם לשתוק או לשורר. על אף שבית ראשון מפליא בשבחים ונפלאות, הוא למעשה מעין דיבור יומיומי. בה בעת, בית שני אף שאינו מכביר בתשבחות, אף להפך עושה, כל כולו שירה חגיגית.

 

 מתוך השער הרביעי 'גוש 11', עמ' 72

צרור החיים

 

הִתְנַעֵר, מֵעָפָר קוּם,

לְבַשׁ בִּגְדֵי עֲבוֹדָתְךָ, אָבִי.

טֹל אֶת הַמַּפְתְּחוֹת (שִׁקְשׁוּקָם

נִדְמֶה עַתָּה כְּמוֹ הֵד פַּעֲמוֹנִים רָחוֹק),

אֶת הַכְּרִיכִים, אֶת מַטְבְּעוֹת הַכֶּסֶף,

אֶת צְרוֹר הַחַיִּים הַזֶּה – הַפָּשׁוּט

עַד עֶצֶב. עֲמֹד עוֹד פַּעַם

אַחַת לְפָחוֹת עַל סַף

הַדֶּלֶת, כְּאָדָם הַמִּתְעַתֵּד

לָשׁוּב לְבֵיתוֹ

עִם רֶדֶת

עֶרֶב.

 

קריאת המשורר לאביו המת לקום מעפר מצמררת. אינני יכולה שלא לקשור אותה בשל דמיונה לקריאתו של האל את יונה הנביא לקום משנתו בירכתי האנייה ('הסערה', עמ' 10) וחרף השוני הרב ממנה. הקריאה 'קום' משמעותה 'חֲיֵה'. בשני השירים. דבר בולט הנגלה מיידית לעיני ולעיני רוחי בשיר הנפלא: בגדי העבודה של האב מסמלים את מקצועו הפיזי/ גשמי, המנוגד לעיסוקו הרוחני של הבן. לתחושתי פונה הבן לאביו בשפה פשוטה יחסית וגשמית בעוד את המשפט המאד פואטי (דימוי) בשיר ממסגר הוא בסוגריים. כל רצונו של הבן כי יבין האב את שפת בקשתו ויקום.

 הספר מופלא ומומלץ בחום.

 אליהו. כשהיופי והאמת מתחברים

אלי אליהו .צילום גלי איתן.

 

 

 

 

 

אודות אלי אשד

סופר, מרצה ובלש תרבות. פרסם את הספרים "מטרזן ועד זבנג" - סיפורה של הספרות הפופולארית הישראלית" ( "בבל" 2003) ו"הגולם -סיפורו של קומיקס ישראלי" עם אורי פינק ( "מודן" 2003). פרסם מאמרים רבים בעיתונות, בכתבי עת וברשת בנושאי ספרות ותרבות פופולארית, מדע בדיוני, קומיקס ועוד.
הפוסט הזה פורסם בתאריך ביקורת, שירה עם התגים . קישור קבוע.

2 תגובות על המשורר כנביא : על 'עיר ובהלות', מאת אלי אליהו– ענת חנה לזרע

  1. מאת ברבי דוד:‏

    הנאה גדולה בשבילי לקרוא את מאמרך
    קראתי את הספר ואהבתי והנה את מרחיבה לי את אופקיו
    גם משוררת נפלאה את וגם כותבת ומנתחת שירה של אחרים
    זו מתנה יפה שקיבלת
    ואני רואה את הצלחתך
    תודה

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*