סיפור קצר ליום השבת / "לעוף כמו בוב בימון" של גונן נשר

אני מתתי בחורף של שנת אלף תשע מאות שישים ושמונה. מתתי בחורף של שנת אלף תשע מאות שישים ושמונה, ודבר ממה שהתרחש בימים שקדמו למוות ההוא, העצוב כל כך, לא רמז לכך. אולי רק העצב או התוגה המרחפים סביב בחודשים האפורים שבין ינואר למרץ, אז העננים כבדים וכבדה גם האדמה, כבדות הרגליים.

מתתי בחדר לידה מספר עשרים ואחד, שהיה אז ועודנו היום החדר הראשון של הקומה השנייה בבית חולים רוטשילד בחיפה. כיצד אני יודע ששם מתתי? הרי זה ברור. כך כתוב בתעודת הפטירה שלי, שמסיבה לא מובנת כתוב עליה תעודת לידה. אפילו עץ אורן ניטע על שמי, מונצח בתעודת הפטירה הזאת, שמתעקשת להיקרא תעודת לידה. שתיל רך של אורן מחטני, שבוודאי כבר צמח וגדל לעץ גבוה, רחב וגדוש אצטרובלים, שיורה מחטיו החומים והדקים אל הקרקע, ולא רק אותם אלא גם צנוברים שקליפתם קשה כאבן ופִּריים רך וקשה בו זמנית, שכילד אהבתי לאכול אותו בצורתו הטרייה, הבתולית, וכמבוגר אהבתיו יותר בגרסתו הקלויה, המוקפצת על מחבת לוהטת, כתוספת קריספית חמה ופציחה בקערת סלט ירוק או על מצע חומוס גס.

מה קרה בחדר הלידה, שכל כך לא רציתי לשמוע וגרם להסתגרותם של קפלי האוזניים, עור התוף, הקונכייה ושערות השמע שלי? ואולי לא המולת חדר היולדות היא שהחרישה אותי, אלא דברים שהתרחשו זמן רב קודם, בחדר המיטות של אבא ואמא, חדר הסתדרותי-פונקציונלי, מסוג חדרי המוֹטֶלים המופיעים בציוריו של אדוארד הופר, ואולי דווקא מחוצה לו, בעולם הנשקף כתמונה ריאליסטית מבעד לחלון, או בסלון, במטבחון, במרפסת עם ריבועי הבטון המפוספס, בשבילי ההליכה שמחוץ לישוב, בשדות הרחבים, בארץ, ביבשת, ביבשות אחרות, בימה, בכדור הארץ, בגלקסיה.

מתתי בחורף אלף תשע מאות שישים ושמונה וזה לא היה מוות מן הסוג הקונבנציונלי, המוכר, של הפסקת נשימה וחידלון הלמות הלב, ולא מוות מהסוג שמכריזים עליו בחדרים דחוסים והיסטריים של מחלקות טיפול נמרץ. וגם לא מוות מדכא, חולני, כמו בסדרות טלוויזיה עם רופא בחלוק ירקרק וכיפה ומחסום-פה ומשקפיים טלסקופיות ונעלי קרוקס שהחליפו את מגפי הפלסטיק, המכריז ביובש, בעצם שואל את הסובבים אותו, אחיות ואחים ועוזרי מנתחים ומרדימה: אתם רושמים? שעת המוות תשע אפס חמש בבוקר. זה גם לא היה מוות הֶרואי בפשיטה של יחידת קומנדו על בית של מבוקש בסמטאות עזה או מעבר לים. המוות שלי הוא האַאוּטסיידר של מקרי המוות, לא דומה בשום צורה או תוכן לגופות שסוגרים עליהן את העולם בהשלכה אל תוך שק ואבחת רוכסן. זה מוות של אדם שעודו חי, בועט ומזיין, רץ ומרים משקולות, מתגלח ונצרב במי קולון, נושם ומריח וטועם ומוצץ ומקיא ולועס ויורק ומשלשל ומדמם וכואב, אולי רואה קולות, מדמיין אותם, חולם אותם, מנחש, מהמר, תוהה, מפנטז צלילים, אבל לא שומע כלום, ממש כלום, ושום מכשירי שמיעה, שום אביזרי עזר דיגיטליים, אנלוגיים, מודרניים ככל שיהיו, לא יפיחו חיים בצורה הזו, המעוותת.

מה קרה בחדר הלידה הזה? למה הפסקתי לשמוע עוד לפני שבכלל התחלתי? מה היה שם, בעולם, שנורא לא רציתי לשמוע, וממתי לתינוק שרק יוצא החוצה מבין הרגליים הקצרות והבצקניות של אמא שלו יש בכלל פוטנציאל לתפוס, לקלוט, את העולם?

אומרים שאלף תשע מאות שישים ושמונה היתה שנה מדהימה. באוויר הדליל של גבהי מכסיקו סיטי התקיימה אולימפיאדה. בשעה שבע וחצי בבוקר קם בוב בימון האמריקני ממיטתו, דידה לעבר חדר השירותים, השתין, צחצח שיניים, ירק קצף של משחת שיניים מהול בדם חניכיים, עיסה את לחייו בקצף גילוח בעזרת מברשת בעלת ידית עץ מעוגלת, אחר כך התחרט, שטף את פניו במים והלך לאכול ארוחת בוקר בחדר האוכל של הכפר האולימפי. על שולחן הפורמייקה הארוך אפשר היה למצוא כל מה שאנשים צריכים לארוחת בוקר. ביצים קשות וצלוחית זיתים ועגבניות פרוסות ומלפפונים שלמים וכיכר לחם לבן וקנקן חלב ושניים-שלושה סוגי גבינה רכה או קשה ותרמוס גדול עם קפה ומלבן חרסינה מחולק לסוכר ולסוכרזית, וכמובן מלח, פלפל, קערת נירוסטה לשאריות, מתקן נירוסטה למפיות נייר.

בוב אכל לאט, כמעט ולא דיבר עם האנשים שחלקו עמו את השולחן, חברי המשלחת האמריקנית. השעה היתה שמונה וחצי בבוקר. חצי שעה מאוחר יותר, בשעה תשע בדיוק, ממש בשעה שבה מתתי, העולם כבר לא היה מה שהיה עד אותו רגע. אחרי שבוב סיים לאכול הוא קם בחופזה, מישהו החווה בידו תנועה של הֵי, יש לך לכלוך בזווית הפה. בוב קפא על מקומו, מלמל התנצלות כלשהי, רכן לעבר הנירוסטה עם המפיות, כרגיל במקרים כאלה הצד שפנה אליו היה ריק, אז הוא סינן משהו בנימה של השלמה אבל גם אכזבה, סובב את הנירוסטה, שלף חבילת מפיות וניגב את זווית הפה. עכשיו, כשהשפתיים שלו היו נקיות, הסתובב בוב, דחף את חבילת המפיות אל כיס האימונית ופנה לעבר דלת היציאה מחדר האוכל.

חצי שעה לאחר מכן נחת בוב על החול הלח שבמתקן הקפיצה למרחק, בלב לִבה של זירת המשחקים האולימפית, אסטאדיו אולימפיקו אוניברסיטאריו. בז'ארגון של עיתונאֵי הספורט, זו היתה נחיתה מושלמת, מבלי שהתחת נוגע בחול, רק כפות הרגליים, שבולמות את משקל הגוף כולו. בוב התרומם וניער את החול מהמכנסיים שלו. את מה שהרגיש באותו רגע סיפר שנים מאוחר יותר בתכנית הטלוויזיה של ג'וני קרסון: רעש מחריד ומִספר לא ברור.

הרעש המחריד היה זעקת ההתפעלות של שמונים אלף הצופים שהתייצבו כבר בשעה שבע וחצי בבוקר באצטדיון, והמספר שבוב תיאר כלא ברור היה המספר על לוח התוצאות: שמונה נקודה תשע אפס. שמונה מטרים ותשעים סנטימטרים.

לא רחוק משם, על המסלול האדמדם של הריצה, הפך חברו למשלחת של בוב, ג'ים היינס, לאדם הראשון שחצה את קו הגמר של ריצת מאה המטרים בפחות מעשר שניות, ויום למחרת הדהים את העולם אמריקני לבנבן וחייכן, קצת ביישן, סטודנט מאורגון בשם דיק פוסברי, בסגנון קפיצה לגובה שטרם נראה עד אז. דקות לאחר שירד מהפודיום עם מדליית הזהב, כבר סומן כאבִי סגנון הפוסברי.

באותה שנה ניצח אדי מרקס הבלגי בג'ירו ד'איטליה, ובבית החולים המרכזי של מילאנו נולד תינוק יפה בשם פאולו מאלדיני, אחד הגברים היפים ביותר שנראו על מגרשי הכדורגל. באולמות הקולנוע של שנת אלף תשע מאות שישים ושמונה הוצג לראשונה 'הבוגר' בכיכובו של דסטין הופמן, שמימש פנטזיה של כל הבחורים הצעירים כששכב עם אשה מבוגרת ממנו, אן בנקרופט, אולי סימן לגורל שלי, שהתרחש כעשרים וחמש שנים מאוחר יותר, בפרשת אהבה עם לבורנטית נשואה, בת ארבעים, ממעבדת הביולוגיה של בית הספר התיכון שלמדתי בו, פרשה שנמתחה על פני תשעה חודשים, כמו היריון תקין, בבתי מלון ואכסניות זולות בשעות הצהריים החמות, כמו שוד לאור היום, והסתיימה בהודעה טלפונית עם קול יבש וצרוד מרוב בכי שאמר, בוא נגמור את זה, אני מפחדת ממנו.

בשנה שמתתי קרו המון דברים. בצ'כוסלובקיה התחיל האביב של פראג עם עלייתו לשלטון של אלכסנדר דובצ'ק, אביב שפלישה סובייטית ביום אוגוסט לוהט הביאה באחת לקִצו. אפולו שבע ואפולו שמונה שוגרו לירח ובעקבותיהן החלו לכתוב במסטיק של בזוקה עתידות לפיהן עד גיל עשרים ואחת נגיע לירח, בספרד נזכרו לבטל, באיחור של חמש-מאות שנים, את החוק לגירוש היהודים, מרטין לותר קינג נרצח, החיפושיות הוציאו את האלבום הלבן עם לונג, לונג, לונג ואובלאדי אובלאדה, רבין הציע להקים ישובים ברצועת עזה, מיליון מפגינים ניצבו מול רבע מיליון שוטרים בשביתה הכללית של תנועות השמאל בפאריז, הטלוויזיה הישראלית החלה את שידוריה הסדירים עם ערוץ אחד, אבד הקשר עם הצוללת 'דקר' ובערך בתאריך שמתתי, בוצעה בישראל השתלת הלב הראשונה.

ומה מכל הדברים האלה, מכל הלידות והמיתות והרציחות והשיאים האולימפיים וכל סרטי הפולחן וכל תקליטי הויניל וכל הפוליטיקה והמהפכות והאבדן וההתחדשות והטכנולוגיה וכל העולם, וכל החיים, מה נחת על גג בית החולים בשכונת הדר הכרמל יצור שירד בזריזות של לוליין בסולם הברזל, נעצר, הניף מעלה את חלון הזכוכית הגדול, הזדחל ברווח שבינו למשקוף העץ הפוצע, נחת על הרצפה, הביט ימינה, הביט שמאלה, חיפש את השלט שמורֶה על חדר הלידה, דילג במדרגות, דחף את דלת הכניסה למחלקה – דלת עץ כבדה, דו כיוונית, בעלת חלון עגול כמו עין קיקלופ – עבר בין החדרים, דחף ראשו והציץ, נדחה על ידי אחיות חמורות סבר, מופתעות מן הנוכחות הזרה, עד שהגיע אל חדר מותי, חדר מספר עשרים ואחד, שם זיהה מייד את אמא שלי, התעלם ממבטים שאמרו, אבל מי הרשה לך, איך נכנסת הנה, התקרב במהירות לעבר המיטה המחלקתית המונמכת, הדף את הסניטר שניסה לעכבו, הפיל בדרכו מגשית נירוסטה עם כפפות גומי חד פעמיות וצמר גפן ספוג דם ושלייה, ואז נעצר, עמד בצד המיטה, סמוך לברך של אמא, וסינן, זה לא תינוק, זה שד, זה לא תינוק, זה שד.

***

בֵּית מֶם פֵּא, בֵּית מֶם פֵּא. את יודעת מה זה בֵּית מֶם פֵּא, שאלתי בלחש צרוד והאשה הגדולה שעמדה ליד מיטת הטיפולים רכנה לעברי, שערה הערמוני הוקף בהילה של אור הניאון העגול, תאורה מקובלת בחדרי ניתוח ובמרפאות שיניים אבל לא משהו שהייתי מצפה למצוא בחדר טיפולים של קלינאית תקשורת. סליחה, היא שאלה, סליחה, בֵּית מֶם פֵּא, חזרתי בייאוש, בֵּית מֶם פֵּא, בלי ממצא פתולוגי, ככה הם כתבו בניירות שלי, אבל מי זה הם, שאלה, ומייד שחררתי את הגוש שלחץ בגרון ובוושט ובקיבה ובכיתי נורא במין געייה מעוותת, מכוערת, כמו של פרה שהמליטה ולד מת. הם, הם, גמגמתי, הם זה הרופאים, כל הגברים הגסים והגדולים והשעירים, שאת שערות ידיהם השחורות וסימני הגילוח הכהים, המפוחמים, הבליטו חלוקי הרופא הצחורים שלהם. הם הקיפו אותי וסובבו וכופפו והושיבו אותי ופלשו אלי ולתוך האוזניים שלי, עם פנסים ידניים ופנסים טלסקופיים ומקלות דקים. חיפשו מה דפוק שם, במערות האוזניים שלי, כמו ארכיאולוגים המחפשים שרידים של האדם הקדמון, מה חולה ופגום ומת, ושום דבר הם לא מצאו, אולי קצת שעווה דוחה, מין פירורים של דבש יבש. אוזניים מושלמות הם מצאו, ורדרדות, חלוקות, קצת פלומתיות, של ילד חמוד, ואחר כך ריחפו במהירות על כיסא המנהלים שלהם, הסתובבו לעבר שולחנם, הרימו את משקפיהם, רכנו בתנועה מגושמת אל שולחן העץ ורשמו על בלוק נייר משרדי בֵּית מֶם פֵּא, ואז מתחו יד לעבר סטנד החותמות, בחרו את זו עם השם שלהם ובאבחה אחת חתמו על הנייר.

אבל עכשיו אין רופאים, עכשיו יש רק אותי, אמרה האשה הגדולה. עתליה היה שמה, בת שלושים, לא יותר, ודרך תריסי העפעפיים המסונוורים שוב ראיתי את השיער הערמוני שלה מואר ומפוזר. הפנים שלה היו קרובים אל פני, ריח נעים ריחף מאחורי אוזנה אל אפי. בוודאות ידעתי שזה בושם של כריסטיאן דיור. גם לי היה כזה, אבל בגרסה הגברית. גם מהפה שלה עלה ריח נעים של נס קפה ונזכרתי שראיתי, כשעוד עמדתי מהוסס וכבד בפרוזדור שבין דלת הכניסה לדלת חדר הטיפולים, שעל הכיור במטבחון של הקליניקה עמדו צנצנות זכוכית של טייסטר צ'ויס וג'ייקובס.

עתליה מטפלת בכבדי שמיעה וחירשים בצורה שלא הכרתי, באמצעות דיקור במחטים סיניות, אבל בניגוד לשיטה הסינית המסורתית, שמאבחנת את הגוף על ידי בדיקת הדופק וסקירת הלשון, עתליה מצמידה חיישנים לגוף, שמחוברים בחוטים דקים, שחורים, מין מיתרים של אינפורמציה, אל מחשב. ככה אני מנסה לאתר את מקור החירשות, הסבירה לי בפעם הראשונה שנפגשנו, בדירה של מכרה משותפת, ואני לא ממש האמנתי לה. רציתי לשכב אִתה. רק לאתר את יכולה? עקצתי, או שאולי גם לרפא את החירשות? היא התקרבה אלי ואמרה בביטחון מפתה של אשה מהאגדות, בוודאי, מה אתה חושב, אחרת לא הייתי מסתכלת עליך בכלל.

אבא של עתליה מת שלושה או ארבעה ימים לפני שנפגשתי עמה בקליניקה. אנחנו לא יושבים שבעה, כתבה לי בהודעת טקסט לנייד שלי, אז אם תרצה ניפגש כמו שקבענו. על מה ומי יושבים שבעה שאלתי את עצמי, נפעם מכוחן המרטיט של מילים קטנות, פוֹנט אריאל זעיר על צג כחלחל של טלפון נייד, מישהו מת במשפחה שלה. כשנפגשנו היא סיפרה לי. אז מה, שאלתי כשישבנו זה מול זו בחדר שלה, את לא רוצה להיות בבית, להתאושש קצת? אין ממה להתאושש, השיבה מייד, חיכיתי למוות הזה. הנהנתי בראשי, והתעקשתי: את באמת לא חייבת, זה שקבענו לא אומר שאת חייבת, אנחנו יכולים לדחות את זה.

אבל האשה הגדולה רק אמרה, עכשיו תשכב על הגב, אני רוצה לבדוק אותך, ומה עם המחטים, שאלתי, זה כואב. עתליה חייכה, זה תלוי, ואם זה יכאב זה סימן טוב, זה אומר שהגוף שלך לא אדיש. מהכיסא עברתי למיטת הטיפולים, מיטת יחיד צרה עם חור מותאם לאף ולפה במצבים של שכיבה על הבטן, אבל תשכב על הגב, היא ביקשה, על הגב.

נוח לך? היא שאלה, ואני הנהנתי בראש, לא יכולתי לדבר, הגרון שלי היה יבש, ובזמן שניסיתי להיטיב את השכיבה על הגב היא עמדה והסתכלה עלי, אשה גדולה עם שדיים כבדים וידיים גדולות. רציתי לשכב אִתה. רציתי שהיא תתפשט, תעלה על המיטה, תרים רגל אחת כדי להגיע למצב רכיבה על הזין שלי ובמהלך תנועת המעבר הזאת תחשוף את הרוך הבשרני שמסתתר מאחרי סבך השערות השחור והסמיך. רציתי שהיא תעלה ותרד, בהתחלה בתנועות איטיות, מנומנמות, ואחר כך בתנועות מהירות יותר, אלימות, מטלטלות, אבל במקום להתפשט ולרכב עלי, היא נגעה בי ברוך ואמרה משהו. לא שמעתי מה היא אמרה, רק קראתי את תנועות השפתיים שלה, עכשיו אנחנו נקיף את הדרקון, טוב?

מבלי להרגיש הורדתי את החולצה. אחריה הוצאתי את מכשירי השמיעה מהאוזניים. אתה צריך להיות ערוּם, עתליה אמרה, אני לא רוצה שום אביזרים על הגוף שלך. נשארתי בג'ינס ונעליים. אנחנו נשחרר קצת את החגורה והשרוכים, טוב? שאלה ובעצם קבעה, ואני נשארתי שכוב על הגב, מרגיש כיצד שתי ידיים מתירות את שרוכי הנעליים שלי, את הגוף הגדול שלה עובר מקצה המיטה אל צִדה, ידיים נחות על אבזם החגורה, משחררות אותו, פותחות כפתור עליון של המכנס. תפתחי עוד, התפללתי, תורידי את המכנס, תפשילי את התחתונים, רציתי להגיד, תקיפי את הדרקון האמיתי שלי, תכופפי לבלוע אותו, לשתות ולשאוב אותו. אבל התפילות נשארו ריקות, תפֵלות. עכשיו אתה מוכן ואנחנו נקיף את הדרקון, היא חזרה ואמרה, ולי לא היה לי שמץ מושג מה או מי זה הדרקון שצריך להקיף, ובזמן שעתליה פנתה אל שידת העבודה שלה להכין מחטים, מין שידת החתלה משופצת עם חמש מגירות רחבות ועמוקות, משטח עליון מכוסה רקמת סאטן פרחונית, מגבונים לחים של האגיס, קופסת מפיות נייר, בקבוקונים זעירים, נרות, פסל קטן של ברנקוזי, קופסאות פלסטיק מלאות מחטים סיניות, בזמן הזה שאלתי פתאום, ידעתְ שפיטרו אותי היום? והיא הסתובבה וענתה, לא, לא ידעתי, מה קרה?

כנראה שהם פשוט לא רוצים אותי יותר, אמרתי, מרגיש את המחט הראשונה נצבטת ברום הבטן שלי, בתפר שבין הכרס לחזה. ובזמן שעתליה תקעה בבשר את המחט השנייה, קרוב ללב, אמרתי: היתה לי עבודה, היה לי שולחן, כיסא, לוח שעם עם תמונות נעוצות בסיכות צבעוניות, היתה לי תחושה של שייכות למקום, אבל עכשיו אין לי כלום, רק פירורי אבק, שאריות של חיים שהתנפצו בן רגע למשמע המילים של האשה הזאת, מנהלת כוח האדם, בשנות הארבעים המוקדמות לחייה, שזנב הסוס הבהיר והעצבני שלה הזכיר לי את שיער ראשה של הטניסאית הלסבית מרטינה נברטילובה, אבל מבנה גופה הסיע את דמיוני הרחק מעבר, אל משטחי החימר או הדשא של וימבלדון או מלבורן, שם חבטה זנב הסוס השרירית וגדושת הסטרואידים האנאבוליים ביריבותיה, חבטות של תשוקה, קנאה, ואולי היתה זו מין תערובת בלתי ספורטיבית לחלוטין של שתיהן. גוף רך ועגול היה למנהלת כוח האדם שלנו, נוגע ללב בשמנגוּציוּת המרופדת ועם זאת הלא בלתי מושכת שלו, שמסלקת בהינף יד, כמו חבטת הגשה קטלנית של מרטינה, מחשבות על מין.

המחט השלישית עשתה דרכה אל עצם הקסיפואיד שלי, זו העצם הממוקמת מעל או במקביל למפתח הלב, תלוי מאיזו זווית מסתכלים, בצילום רנטגן עילי או בצילום לפרוסקופי פולשני. עתליה שאלה אבל גם קבעה: כאן זה ממש כואב, נכון? ואני לא עניתי, רק לקחתי נשימה עמוקה, מקבל את הדקירה באהבה, ויודע, כן, שם בדיוק, זה הדרקון, ועכשיו אני מבין מה זה להקיף את הדרקון. כל הגוף שלי בער מתקווה, נורא רציתי שיתרחש נס, ומגע המחטים יגרום לי לשמוע, יעיר את עצבי ונימי השמיעה המתים, ויחיה אותי. רציתי שכל החוטים וכל המחטים שהקיפו אותי יהיו מין דפיברילטור של החייאה, אבל לא שמעתי כלום, רק דממה מעיקה, דממת מוות, ובזמן שהשדיים של עתליה נגעו בי במקרה או שלא במקרה אני חשבתי כמה דמיון יש בין המילים דממה ודם, וגם המילה דמיון עצמה דומה לדממה ולדם. דממה דמומה, דם, דם, הנעתי את שפתי, דם, דממה, דם, אבל עתליה רק נעצה בי עוד מחט, השדיים שלה התרחקו, הריח הטוב שלה כבר לא ניחם אותי, הוא רק הכאיב עוד יותר, בייאוש העצוב של השקט הנורא.

כמה מחטים עוד יהיו, שאלתי, אבל עתליה לא ענתה, רק חייכה כממתיקה סוד, פניה לבשו פתאום הבעה רצינית, ואני נזכרתי במיץ פטל שצועק מאחורי הדלת לאריה ולג'ירפה, זה סוד, זה סוד. אתה יכול להמשיך, לחשה, תמשיך.

השעה היתה אחת-עשרה בבוקר, ובחדרה של מנהלת כוח האדם לא היה שום רמז לצפוי בהמשך אותו יום. זה היה חדר לא גדול, אבל סידורו הפנימי איפשר נשימה סדירה וגם החלון הגדול שבעדו נשקפה העיר העניק תחושה של מרחבים פתוחים. הסתכלתי סביבי. זאת לא היתה פעם ראשונה בחדר הזה. כבר נכנסתי אליו הרבה פעמים, בדרך כלל לברר פרטים הקשורים בתלוש המשכורת. ובכל זאת קיננה בבטן, לא רחוק מהדרקון שעכשיו מחטים סיניות מקיפות אותו כמו בטקס אינדיאני, תחושה של פרידה, אולי אפילו סוף, רק שלא ידעתי באותן דקות לשים את האצבע ולהגיד בדיוק על איזו פרידה מדובר, ממקום עבודה, מאנשים או אולי מהחיים.

על שולחנה של המנהלת, שאגב שמה היה אגתה, כן כן, אגתה כמו אגתה כריסטי, ואפילו על אחד הקירות היה תלוי מין שלט מלבני ממסוגר עם כיתוב 'אם תרצו אין זו אגתה!' היו שני ספלי קפה, מאג פורצלן עם כיתוב אדום, 'אמא הכי טובה' וספל קלקר של אילנ'ס קפה, ששאריות קצף חלב חומות לבנות נותרו על דפנותיו. ואני חשבתי, נו, מצד אחד אשת משפחה ממוצעת עם ספל פורצלן חסר טעם שקיבלה מילדיה, מן הסתם ארוז בנייר צלופן ומלא בשוקולדים קטנים, ומצד שני, קרייריסטית העוצרת בדרכה מהבית למשרד בדוכן אספרסו איכותי, עומדת מולו דקה או שתיים, לא יותר, ידיה ספונות בכיסי מעיל הגשם החרדלי והארוך שלה, עיניה עוקבות מתוך רגש אשמה מבויש אחר תנועותיו של הבריסטה, גבר לא צעיר מספיק כדי להיות בנה אבל לא מבוגר דיו כדי להיות בעלה ובקיצור, בגיל המדויק כדי להיות זה שיזיין אותה בהפסקות הצהריים הארוכות שלה באחד החדרים במלונות של הרחובות הנושקים לים, הירקון, יונה הנביא, הרברט סמואל או בלפור, ואני כבר מדמיין את חבטות הגוף הגברי בפלחי העכוז הנשי, שהולמות בהתאמה מוזיקלית מלאה, הרמונית, עם חבטות גלי הים בשוברי הגלים של תל אביב.

את מבינה, הרמתי עיני לעבר עתליה, את מבינה, לא ככה דמיינתי את היום בו יגידו לי, אנחנו פשוט לא רוצים אותך כאן. אבל זה ממש לא הוגן, אומרים לי לפעמים הילדים שלי, זה ממש לא הוגן, ואני מתכוון, עתליה, לילדים בני שלוש וחמש שלא בטוח בכלל אם יש להם מושג אמיתי מה פירוש המילה הזאת, הוגן או הגינות, שרק נפלטת מפיהם כמנטרה או כחיקוי של דבר ששמעו פעם. אבל זה ממש לא הוגן, אני מדמיין אנשים לוחשים מאחורי קירות משרדה של אגתה, נדחקים גוף אל גוף, נצמדים זה לזו בזהירות אבל גם בגסות, הבלי פה מסתלסלים מעל נחיריהם וריחות גוף מתערבבים אלה באלה, של כל הסקרנים, החטטנים והמשועממים האלה. עכברי משרד אפורים, חנוטים במכנסי בד עם לוגו של גולף בכיס האחורי וחולצת כפתורים ולחלקם אף עניבה שגרתית, שנצמדים אל הקירות ומתים, אבל מתים לדעת, מי יהיה המפוטר היומי.

אבל זה ממש לא הוגן, כי בפנטזיות שהיו לי פעם, הודעת הפיטורין היתה מרגשת הרבה יותר, כמו בסדרות הטלוויזיה או בסרטים אמריקאים, שם רוכן הגיבור על שולחנו, מקליד משהו במחשב, פורם את העניבה, מותח רגליים, מדי פעם מסתובב על כיסאו, מעביר מיד ליד כדור נייר שנוצר מעשרות פתקאות וזורק בתנועה של כדורסלן מיומן אל סל פלסטיק שמחובר אל לוח הגבס החוצץ בינו לעובדים האחרים. בפנטזיה שלי הייתי כמו העיתונאי או הברוקר או סוכן הביטוח או הבלש במחלק הרצח שזורק כדור נייר לתוך סל מאולתר, שורק לעצמו שריקת התפעלות ואחריה מין "יֵשששששש" ארוך ונלהב.

וגם את זה ראיתי בתמונה ההיא, הפנטסטית: מנהל משרד או מפקד תחנה או עורך עיתון כמו לוּ גרנט, קמים בחיפזון מכיסאם, פותחים את דלת הזכוכית של חדר הזכוכית הבלתי שביר שלהם, יד אחת מחזיקה אותה פתוחה, יד שנייה מחווה תנועה של בוא, היכנס, ומפיהם יוצאת קריאה, אתה, כן, אתה עם הכדורסל האידיוטי שלך, בוא הנה.

האיש שאני רציתי להיות קם, קצת מופתע, אפילו לא מיישר את העניבה, שערו פרוע, כאילו לא היה מצוי בעיצומו של משחק כדורסל אלא בשיחת טלפון מטרידה עם עד מפתח או מאהבת, עבר ברווח הצר שבין משקוף הדלת לכרסו של המנהל, שניהם לא מצליחים להסתיר את עווית סלידתם מריחו של זה, מין רגע של חיכוך גברי הומופובי בין שמן ורזה, צעיר ומבוגר, מנוסה ותמים, שלאחריו נסגרה הדלת בשקט, ומעתה ואילך כל מה שנאמר בין כתלי הזכוכית אינו אלא פרי ניחושים של עשרות העיניים הסקרניות שמביטות בהם.

לאחר דקות ספורות‏ של שיחה קם לפתע הגבר הצעיר. המבוגר היטיב את אחיזתו בכורסה, הביט בו, הצעיר החווה בגופו תנועות ידיים, מדי פעם העביר יד על מצחו ושיער ראשו, רק קוראי שפתיים ושפת סימנים יכלו לפענח במדויק את הנאמר, למרות שהדברים היו די ברורים. המבוגר היה רגוע ונשא שם ואילו הצעיר קם נסער ועזב. מכאן ואילך התרחש שיא הפנטזיה: הצעיר יצא מהמשרד, ניגש לאחד הדלפקים, קיבל מהאשה המבוגרת שישבה מאחוריו קופסת קרטון, חזר אל שולחנו, אסף את מעט החפצים שצבר במהלך עבודתו במשרד, ספל עם ציור של ספיידרמן, אבן קריסטל ורדרדה, שני חטיפי שוקולד ישנים, מסטיקים מאובנים, כלי כתיבה, שני גביעים קטנים, מצופים זהב, עם כיתוב 'אליפות בתי הספר המחוזיים בריצות בינוניות', ואז הזדקף, תלה את ז'קט הזמש שלו על הכתף, אחז את הקופסה בשתי ידיו והתחיל לצעוד בגאווה לעבר היציאה מהמשרד. העובדים עמדו משני צִדיו, ליוו אותו כמו בכניסת כלה עם אביה לטקס חתונה בכנסייה.

אני חייבת להזכיר לך, אני שומע פתאום את אגתה כריסטי ומרטינה נברטילובה דחוסות בתוך אשה שמנמנה עם זנב סוס שבוגדת בבעלה עם ברמן של קפה בצהריים חורפיים, אני חייבת להזכיר לך שאין מה לדאוג, ואני מביט בה מופתע, משתומם, אבל מה זאת אומרת אין מה לדאוג, מה זאת אומרת אין מה לדאוג?!

ובדיוק ברגע הזה, של מפגש הקולות בין הבלונדינית שמתוקף תפקידה חייבת להזכיר שאין לו מה לדאוג לבין הגבר שעמד מולה ולא הבין על מה הוא לא צריך לדאוג, בדיוק ברגע זה קלטתי שפיטרו אותי.

לא שמעתי או לא רציתי לשמוע את המשפטים הראשונים שהיא ירתה לעברי בטון מונוטוני, יבש, שבוודאי חזר על עצמו עשרות פעמים בשנים האחרונות. אתה מבין בשביל מה הזמנתי אותך אלי? היא שאלה, אנחנו מודיעים כאן על הפסקת עבודתך החל מהיום. אבל דבר ממה שאמרה לא נשמע באוזנַי, מבטי נדד אל החלון הגדול והלאה ממנו, אל העיר, עשרות גושי בטון בגבהים שונים, מאות ואלפי חלונות מרובעים, ואני חשבתי על אהרון והעיפרון הסגול, שכל מה שרצה זה לחזור הביתה בשלום, אל חדר השינה שלו, שמחלונו ניבט ירח, אבל עד שמצא את החלון שלו, הספציפי, הוא צייר בית ורחוב ולבסוף עיר שלמה של בתים עם חלונות, ואף אחד מהם לא היה החלון שלו. ככה גם אני הרגשתי באותו רגע: אף חלון מכל אלפי החלונות שנמצאים מעבר לחלון הגדול של מנהלת כוח האדם אינו שלי, לא החלונות ולא הבתים ולא הרחוב ולא העיר ולא העולם, אף אחד מהם לא שייך לי ואני לא שייך לאף אחד, ואפילו עיפרון סגול אין לי כמו לאהרון, אפילו לקחת נייר ולצייר לא יכולתי, להמציא לעצמי חלון או חדר ובית, לברוא לעצמי חיים.

ברגע המסוים הזה, של ההתבהרות, אירעה גם ההתפכחות הגדולה והמכאיבה. לא, זאת לא אגתה כריסטי שיושבת מולי, לא סופרת בריטית הרוקחת עלילות בלשיות על רציחות במורד נהר הנילוס, וגם לא טניסאית צ'כית גולה שחיה בארצות הברית עם אשה אמריקנית, ואפילו לא אשת קריירה ישראלית שמנמונת וסקסית. זו היתה אשה אפורה שנשאה עמה בשׂוֹרה יבשה, לא מרגשת, מצמיתה, ממיתה, בשׂוֹרה של פיטורין, ואני המשכתי לעמוד, לא ממש יודע מה לעשות, האם להמשיך לעמוד או לשבת, או פשוט לצאת מהמשרד, שפתאום נראה לי צר ודחוק מכפי מידותיו.

הדלת היתה סגורה, כמוה גם החלון הגדול. מערכת החימום פעלה. טיפות גדולות של זיעה ירדו לי מן המצח והאוזניים וגם בבית השחי הרגשתי הצטברות מעיקה, סמיכה, של לחות. אנחנו נדאג שתקבל את כל מה שמגיע לך, היא שבה והזכירה, ואני המשכתי בעמידה המבולבלת שלי, החלשה, ורק דפיקות בדלת הפרו את הסצנה הזאת, מין דפיקות שנועדו, כמו במחזה של הרולד פינטר, לשבור את השתיקה והמינימליזם העלילתי והתפאורתי, להכניס ממד דרמטי. מישהי נכנסה מבלי להמתין לתשובה, אבל המנהלת מייד החוותה בידה סימן עצוֹר כמו של שוטר תנועה, ומה שנשאר מבחינתי מאותה דופקת בדלת היה ריח טוב ותוּ לא. לא מראה ולא קול ולא עירום מופשט בדמיוני, רק ריח של בושם נשי איכותי שפעם רכשתי דומה לו, אבל בגרסה הגברית. לא כריסטיאן דיור, אלא ניחוח של פלפל שחור ואדמה רטובה וקפה עם הֶל. בשום אופן לא מסוג הבשמים הלימוניים הרעננים האלה, שתמיד הזכירו לי צחנת מטהרי אוויר בבתי שימוש או בתי זונות ומכוניות.

מכאן ואילך התנהלו הדברים במכאניות שלא ניתן לעצרה, כתובה מראש אולי. ניגבתי את הזיעה מהמצח, העיניים הרעבות שלי התמקדו בחזה של מנהלת כוח האדם. לראשונה מאז הגעתי לעבוד בחברה שמתי לב לפרט בלתי סימטרי אצלה, שד שמאל צר יותר משד ימין, אולי תוצאה של ניתוח כריתה ושחזור בלתי מוצלח, או תסריט אחר לגמרי, נטול דרמות, של אשה שקוּללה בצמד שדיים לא זהים, כמו אשכי גבר, התלויים כמו קישואים בשוק, אחד ארוך מהשני. אגתה השיבה לי במבט קפוא ואני הסתובבתי, פתחתי את דלת משרדה, יצאתי וריחפתי במסדרון על פני פתחי משרדים וזוגות עיניים סקרניות, והגעתי למעלית. עמדתי שם דקה או שתיים, לא יותר, מסתחרר ממשחקי האור של חיצֵי היורד והעולה של המעלית, מאבד סבלנות, פונה ליציאת החירום, יורד במדרגות שמונה קומות של סחרחורת ומחנק, מגיע ללוֹבי, נתקל בגבר גבוה, רחב ומעט שמן, כבן חמישים אולי, ששערו משוח לאחור ומלחייו עולה ריח של בושם בריטי קריר ומאופק, בדיוק מהסוג שאני אוהב, אלפרד דנהיל, אפילו לא מתנצל בפניו, דוחה בתנועת ביטול את חיזורו של נער עם סלסלת סנדוויצ'ים מלחם כפרי, פונה לעבר דלת היציאה המסתובבת, מתחמק ממבטו של השומר ונזרק מכוח התנופה של הדלת המסתובבת, אולי נהדף, לעבר המדרכה, נתקל בשפת הכביש, מוֹעד ואז, בהפתעה אבל אולי גם בהקלה, עיני נפערות, והדבר האחרון שאני רואה זה את פניו המבועתים של נהג אוטובוס דן.

***

כל מה שסיפרתי לך, לחשתי לעתליה, קרה הבוקר, ומפני ששום אישור או דחייה לא ניכרו על מבע פניה היפים, המשכתי לדבר. זה קרה הבוקר, בערך בין תשע וחצי לעשר, הספקתי גם להיות בתחנת משטרה אחרי הסיפור עם האוטובוס, שוטר שעבר במקום עזר לי לקום, האנשים שהיו באוטובוס הקיפו אותי, ראיתי תנועות שפתיים והנהונים, רובם היו שליליים, כלומר ימינה ושמאלה, ומהמיקום שלי על שפת המדרכה ראיתי את הנהג. הוא לבש מכנסי בד שחורים, חולצת כותנה ייצוגית בצבע כחול בהיר, עניבה בצבע כחול כהה, מעל לוח הלב שלו הבריק מלבן נחושת עם לוגו של דן.

עכשיו זה מתחיל להיות מעניין, ראיתי את השפתיים של עתליה אומרות, ובזמן שהיא תקעה מחט נוספת, העשירית או האחת-עשרה, היא אמרה שוב, בשפתיים הבשרניות והברורות שלה, המונגשות לחירשים, עכשיו זה מתחיל להיות מעניין, מה עשו אתך במשטרה? אה, זה שטויות, הפטרתי בלחש, מנסה להניף יד בתנועת ביטול אבל מייד נבלם בעדינות. לא לזוז, היא מסמנת בשפתיה, לא לזוז. הם רק בדקו שאני בסדר, שלא נפצעתי ובכלל, שאני לא מעורער או משהו כזה.

עתליה נעצה את המחט האחרונה שלה, הדרקון שלי היה מוקף בשתים-עשרה מחטים, עיגול בקוטר עשרה סנטימטרים הקיף רקמות שומניות, שרירים קטנים, קצת שערות, את הכאב והמצוקה והגעגוע והתשוקה, את החירשות, שנמצאת במרכז הגוף שלי, בתפר שבין הכרס לחזה, קרוב ללב שמרגיש, לריאות שנושמות, לוושט שבולעת, למעיים שמעכלים. אני מוקף, לחשתי לעתליה, אני מוקף, זה לא אתה, היא רכנה לעברי, זה הדרקון שבך, מפלצת גדולה שלכודה בתוכך, אנחנו מקיפים אותה עכשיו, אתה מבין? ומה, נאנחתי, חושש לנשום או להזיז את המחטים, ומה, מקיפים ואחר כך צדים? ועתליה הנהנה, כן, כן, כמו בסרטים, המחטים הם הציידים של הדרקון, הם לוכדים אותו, מעמיסים על משאית ספארי ומעבירים למקום אחר, רחוק, אתה מוגן עכשיו, ואני בכלל לא רציתי להיות מוגן, אני רציתי להתרומם, לעוף כמו בוב בימון, אני רציתי לשמוע.

אחרי שעתליה סיימה להוציא את כל המחטים היא החזירה לי את מכשירי השמיעה. הם נחו, יצורים טכנולוגיים מופלאים, פלסטיק מטאלי דמוי בננה מחובר בצינורית שקופה לאוזניית סיליקון, בתוך כפות ידיה. זה היה מראה נוגע ללב. שוב בכיתי, ואני לא יודע אם זה היה בכי של הקלה, של מי ששוחרר מנוכחותו המאיימת של דרקון סמוך לביתו, שחרור פיזיולוגי מקץ דקות ארוכות של מחטים שצובטות את הבשר, או בכי של תחינה, בקשה, שתשים את אשכַי בכפות ידיה, תעטוף אותם, תרפד אותם, תאהב אותם, תחייה אותם, תעניק להם את החסד שלו הם כל כך זקוקים, נואשים. אבל עתליה, כמו הרופאים בחדר של בדיקות האוזניים, הסתובבה בגבה אלי, חיפשה את החולצה שלי, מצאה אותה, ואמרה בטון שלראשונה שמעתיו, חד וקצר כמו המחטים שלה, אתה יכול להתלבש, אנחנו סיימנו כאן.

אתה רוצה שנקבע עכשיו? שאלה כשרכסתי את כפתורי החולצה. לא כל כך הבנתי, מה בדיוק נקבע, למה נקבע, שאלתי בלי מילים, רק במבט שאמר, את הרי מבינה שלא נוכל להיפגש יותר, את מבינה שאחרי שתסגרי עלי את הדלת אני לא אחזור לכאן. היא לא ענתה, פתחה את דלת הקליניקה שלה, ליוותה אותי בפרוזדור הצר והנעים שבין חדרה ליציאה מהדירה, מהפה שלה עדיין עלה ריח של נס קפה וגם הבושם עמד והתדפק על שערֵי נחירי, עקשן, מתגרה. רציתי לחבק אותה, להיאחז בה ולהגיד, אל תתני לי לצאת, אל תתני לי לצאת, אבל את תכנית ההצלה שלי קטעה בבת אחת כניסתה של אשה זקנה, נמוכה ובשרנית, קצת מקומטת, אולי הלקוחה הבאה של עתליה, מין גרסה בהירה ומנומשת של גולדה מאיר, וכמו בדלתות מסתובבות שבפתחי בניינים גדולים, ברגע שהיא נכנסה אני כבר הייתי בחוץ.

עכשיו עמדתי בפרוזדור החשוך שבין שתי דירות. חיפשתי את הכפתור האדום שמדליק אור בחדרי מדרגות, מישהו או מישהי כבר הקדימו אותי, חלל הפרוזדור הואר באור כתום, עמום, שמעתי צעדים מהירים במדרגות, ולפני שפניתי לרדת בדקתי שלא נשארו חיישני שמיעה או מחטים סיניות מסביב לדרקון שלי.

דלת הכניסה לבניין סירבה להיפתח, דחפתי אותה שוב, בכוח, נלחץ מהסיטואציה הזאת, הקלסטרופובית, מהגורל שנגזר עלי, להישאר כלוא בחלל הכניסה לבניין. אבל הקלסטרופוביה לא ארכה זמן רב. מישהו הגיח מאחורי, גבר כבן ארבעים וחמש עם בגדי רכיבה צמודים, מבריקים, בשתי ידיו אחז אופני הרים, ואני חשבתי, איפה הוא מתכוון בכלל לרכב עליהם, רציתי להגיד לו, הי, אתה שוכח שזאת עיר? אבל הגבר עם הישבן והזָין והכרס ושרירי הידיים הבולטים ביקש סליחה, נדחק ברווח הצר שביני לדלת הזכוכית, משך את הדלת פנימה, בלם אותה באמצעות רגלו, דחף את אופניו מעבר לסף ואז עבר גם הוא, מאפשר לי פתח הצלה.

כעבור רגע עמדתי ברחוב יונה הנביא, שבהק בלובן באוהאוסי מסמא עיניים. משמאלי שקקו החיים בצומת הרחובות אלנבי ובן יהודה, קונטיינרים ירוקים של אשפה, אוטובוסים של דן, ומימיני הים הכחול, הפתוח, המֶמגנט. בהתחלה הלכתי בצעדים איטיים, ככל שקרבתי אל הים האצתי, את הכביש שבין הרחוב לים חציתי בריצה, מתעלם מצפירה של נהג, גם טיילת הלבנים האדמדמות נחצתה בריצה.

***

עכשיו עמדתי נוכח הים. מאחורי רחשה תרבות של פיתוח הגוף, אנשים שיחקו מטקות, קשישים שזופים ומוצקים עשו תרגילי מתח על קורת ברזל, כדור מטקות מגומי נחת על רגלי, הרמתי אותו, נהנה מריח הגומי וממגע החול האבקתי, התכופפתי, שטפתי אותו במים הצלולים, המלוחים, והסתובבתי לחפש את בעליו. זו היתה אשה צעירה, כהה, ביקיני הטורקיז שלה לא הסתיר הרבה, יכולתי לראות את פטמותיה גדולות הקוטר תלויות על פיסת טורקיז, קווים מדויקים בעור, מכוערים, של אשה שילדה או רזתה, נמתחו בקו ישר מהטבור העמוק שלה לעבר המשולש, וגם זאת אני ראיתי, קעקוע של דרקון מצויר על מותנה הימנית. זה היה הדבר האחרון שראיתי על היבשה. מהעיניים שלי החלו לזלוג טיפות כבדות, מלוחות, האשה עם הפטמות והדרקון עוד הספיקה להביט בי בדאגה ולשאול, אבל מה קרה, אבל למה, ובדיוק ברגע הזה, של האמפתיה הנשית האחרונה בחיים היבשתיים שלי, נכנסתי אל מי הים. נורא התאמצתי בהתחלה, הג'ינס התמלא מים וחול ואצות, זה היה כבד, אבל כעבור מטרים נוספים כבר שחיתי, מכשירי השמיעה התמלאו אף הם במי ים, עצרתי, צפתי במצב עמידה, בעטתי את הנעליים, גירדתי מעלי את הגרביים, המכנסיים, התחתונים, החולצה, ז'קט העור שאהבתי, ולבסוף את מכשירי השמיעה. מיליוני דגיגי כסף הקיפו אותי, שואלים את עצמם מה זאת הנוכחות הזו, העירומה. אחר כך ראיתי אצות סבוכות, ירקרקות, נעות לקצב הגלים, כמו בתנועות כף יד של מנצח תזמורת סימפונית, טעם של מלח וצריבה התפשט בנחיריים ובוושט ובחלל הפה, מה שהיה צלול ונקי ברגעים הראשונים הפך לעכור, חולי, ירוק עם נגיעות של מכחול שחור, נקודות צהובות של חול ברזולוציה ירודה, כתמים בודדים, כתמים מחוברים, ולפתע כתם שחור גדול, מין מסך בד שחור שהוּרד ברעש מתקרת אולם הקונצרטים, אחריו הבזק לבן, מסנוור, ואז חשיכה מוחלטת.

הקומה השנייה של בית החולים רוטשילד שעל הר הכרמל. פרוזדור רחב וארוך, בקצהו שתי דלתות כבדות, צבועות בירוק חיוור, לכל דלת חלון עגול. ספסלי עץ מתקלפים, פחי אשפה בהירים, גבוהים, מאפרות נירוסטה עומדות על רגל אחת, כמו חסידה, איש לא צעיר יושב על ספסל וישן. תלתלי כסף היו לאיש, פאות ארוכות, מסוגננות, חולצת משבצות, מטפחת בד מציצה מכיס מכנסיו, סנדלים תנכיים. על ברכיו שקית ניילון לבנה, מרשרשת, לשמאלו, על הספסל, סנדוויץ' עטוף בעמודי חדשות מוכתמים של עיתון 'דבר', חפיסת 'מרלבורו' פתוחה, ריח טבק נישא בחלל הפרוזדור, מנטרל ריחות דוחים של מטבח בית חולים. אדון, אדון, בבקשה, אדון, הקול של האחות מתחזק, אבל האיש ממשיך לישון. היא מתמתחת, מיטיבה את מדי האחות הצחורים, קו התחתונים שלה בולט, האיש מתעורר, מופתע, מתיישר, נראה שאינו מבין כיצד נקלע למקום, בודק את חפציו, הכל כאן, מלמל לעצמו, מתאפס, ואז שומע שוב את האחות, אדון, אדוני, והאיש שלפתע, במעמד הזה, הפך לאדון מביט באחות, מנסה לפתוח את פיו אבל רוק דביק נועל את שפתיו, והאשה בלבן ממשיכה, שואלת אבל גם פוסקת, אדון, אתה אִתי, מזל טוב, נולד לך בן, נולד לך בן.

גונן נשר (43) הוא כבד שמיעה, זוכה פרס רמת גן לספרות (ביכורים) 2011

אודות ד״ר ניסים כץ

מבקר ספרות וכותב טורי דעה בוואלה ובגרוזלם פוסט בין השנים 2007 ל-2009. מרצה לתקשורת, בתחומי ההתמחות : מדיה ושינוי חברתי, מדיה ומיעוטים.
הפוסט הזה פורסם בתאריך פרוזה. קישור קבוע.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*